לטענת הנתבעת, התובעת הלוותה לה 30,000 ₪ כהלוואה מ"קופת נכדים", ללא מועד פרעון, כאשר לאחר מכן קיבלה 4,000 ₪ נוספים כהלוואה אישית מהתובעת וכן 3,000 ₪ כמתנה. התובעת שינתה את גרסתה לעניין סכום הכספים שניתנו לנתבעת, כך שהיא איננה יודעת מהם הסכומים המדויקים שהיא טוענת להם. התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, לא הציגה ראיות בדבר העברת הכספים ו/או קבלתם חזרה. לא זו בלבד, אלא שגרסתו של העד מטעם התובעת, מר יוחנן מתתיהו, תומכת בגרסת הנתבעת, לפיה שעה שהשתחררו כספי בעלה של הנתבעת, החזירה האחרונה הכספים במלואם, גם לתובעת וגם ליוחנן, אשר גם הוא הלווה כספים לנתבעת ולבעלה. לטענת הנתבעת, דפי החשבון אשר צורפו לכתב ההגנה (נספח א' ו ב' לכתב ההגנה) מוכיחים בבירור שבאוקטובר 2000 קיבלה 30,000 ₪ על ידי הפקדת צ'קים ובראשית 2003 מיהרה הנתבעת להוציא הכספים במזומן על מנת להשיבם למלווה. עוד טוענת הנתבעת כי הוכיחה קיומה של "קופת נכדים", זאת על ידי הצגת צוואתו של סבה המנוח (סעיף 4 לצוואה, נספח "א" לתצהירי עדות הנתבעת). הנתבעת מדגישה שלמעשה, הכספים שקיבלה היו מידי מר אור יצחק אברהם, קרוב משפחתה של התובעת, אשר לווה בעצמו כספים מהתובעת והשיבם לה בשני צ'קים. צ'קים אלו נפרעו על ידי הבנק ונמסרו לנתבעת על ידי התובעת (ראה תצהירו של מר אור יצחק אברהם). הנתבעת מציינת כי זוהי הוכחה לכך שמדובר ב"קופת נכדים" שניתנה למקורבים של התובעת, אשר ניהלה את עזבון אביה יחד עם אחיה, מר יוחנן מתתיהו. הנתבעת מציינת כי השיבה לתובעת את סך של 30,000 ₪ במזומן, במעטפה, באמצעות גיסה של הנתבעת, מר אילן בן זקן, אשר באופן אישי נסע אל ביתה של התובעת, בדרכו לביתו שבירושלים ומסר לה מעטפה עם הכסף. באשר לסכום הנטען של 7,000 ₪, מציינת הנתבעת כי 3,000 ₪ ניתנו כמתנה ועוד 4,000 ₪ ניתנו כהלוואה ללא מועד פרעון. אין מחלוקת כי סכום אחרון זה הוחזר. למען הזהירות, מציינת הנתבעת, כי הגם שלשיטתה של התובעת לא השיבה הכספים בסך 30,000 ₪, הרי שלא נקבע מועד לפרעון ההלוואה ועל כן, אין בסיס לתביעה. עוד מציינת הנתבעת כי בין התובעת לנתבעת אין יריבות שכן הכספים שניתנו אינם שייכים לתובעת אלא לסבה של הנתבעת והועברו אל הנתבעת מחשבון שאינו של התובעת. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התביעה הוגשה בשיהוי רב, כ - 15 יום לפני תום שבע השנים מהמועד בו קיבלה הנתבעת את הכספים, דבר שיש בו כדי להביא לדחיית התביעה או כדי להטיל על התובעת הנטל לתת נימוק משכנע, מדוע התעכבה בהגשת התביעה. מטעם התובעת העידו התובעת עצמה, מר אור יצחק אברהם - קרוב משפחה של הצדדים, מר יוחנן מתתיהו - אחיה של התובעת ומנהל עזבון הסבא המנוח. מטעם הנתבעת העידו מר אילן בן זקן - גיסה של הנתבעת והנתבעת בעצמה. דיון והכרעה 9. טענת השיהוי 9.1 כאמור, עותרת הנתבעת לדחיית התביעה מחמת שיהוי, זאת בשים לב לעובדה כי הוגשה כ - 15 ימים לפני תום שבע שנים לאחר קבלת הכספים. 9.2 לאחר שנתתי דעתי לנסיבות כולן, כמו גם להלכה הנוהגת, באתי לכלל דעה כי דין טענת השיהוי להידחות. 9.3 על פי ההלכה השולטת בכיפה, תהא לטענת השיהוי תקומה כטענת מנע, אך בהתמלא שני תנאים מצטברים - הראשון - דרך התנהלותו של התובע אל מול הנתבע צריך שתעלה כדי מצג, לפיו אין עוד בדעת הראשון לעמוד על זכויותיו; השני - שינוי מצבו של הנתבע לרעה עקב הסתמכותו על המצג שיצר התובע; "יסודו של השיהוי הוא בתורת ההשתק מכוח מצג, המהווה כיום פן של תורת תום הלב המעוגנת בסעיפים 12 ו-39 יחד עם סעיף 61(ב) לחוק החוזים... ההשתק נועד למנוע תוצאות המתחייבות לכאורה על-ידי הדין. ממילא נתפס בגדרו גם סעד הפיצויים. השתק מכוח מצג מונע מצד להתכחש למצג שהציג בפני צד אחר, אם אותו אחר הסתמך על המצג בתום לב ובאופן סביר, ושינה עקב כך מצבו לרעה... לעיתים הימנעותו של התובע מלתבוע את זכויותיו במשך פרק זמן ניכר עולה כדי מצג כלפי הנתבע כי אין בדעתו של התובע לעמוד על זכויותיו. אם הנתבע הסתמך על מצג זה ושינה מצבו לרעה, תידחה התביעה עקב שיהוי. במקרה כזה, הגשת התביעה תהווה שימוש בזכות שלא בתום לב, ועל כן יהיה מקום לדחותה". (ע"א 485/90 מזאריב נ' מזאריב, דינים עליון לב 517) (ההדגשה שלי - י.א.) 9.4 מן הכלל אל הפרט- בענייננו, דומני, כי לא נתקיימו שני התנאים גם יחד. אין חולק כי התביעה שבפניי הוגשה בשנת 2008, לאחר כשבע שנים ממועד מתן הכספים לנתבעת, אך עצם חלוף הזמן, אין בו כדי לבסס טענת שיהוי (ראה בעניין זה: ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פד"י נא (5) 625). יש ליתן את הדעת לדרך התנהלותה של התובעת, במהלך השנים מאז שנת 2003, בין היתר על ידי פנייה ישירה אל הנתבעת בבקשה להחזר ההלוואה וכן על ידי מכתבים שנשלחו אל הנתבעת מספר פעמים (צורף לכתב התביעה ולא הוכחש על ידי הנתבעת - ראה עמ' 35 לפרוטוקול מיום 7.3.13 שורות 17-22, עמ' 36 שורות 1-9). התנהלות זו, יש בה כדי ללמד על כוונת התובעת לעמוד על זכויותיה להשבת כספה. נוכח האמור לעיל, אין בידי לקבוע כי היה בהתנהלות התובעת אל מול הנתבעת, במהלך השנים - מאז שנת 2003 ועד להגשת התביעה -משום יצירת מצג בדבר ויתור על החוב הנטען וזניחת התביעה. יחד עם זאת, אין ספק כי התובעת השתהתה שיהוי ניכר בהגשת תביעתה, עובדה שיש מקום להביאה בחשבון בבואי לשקול ולבחון אם עלה בידי הנתבעת לעמוד בנטלים הרובצים על כתפיה, הכל כפי שנראה בהמשך הדברים. אציין כבר כאן כי התובעת לא סיפקה כל נימוק סביר או מניח את הדעת בדבר הסיבה לשיהוי האמור. 10. סילוק החוב על ידי הנתבעת - טענת "הודאה והדחה" 10.1 למקרא כתב ההגנה, כמו גם עדותה הראשית של הנתבעת, נהיר הוא כי הנתבעת מודה כי התובעת נתנה לה כספים (עמ' 26 שורות 13-26, עמ' 28 שורות 20-23, עמ' 29 שורות 7-12, עמ' 31 שורות 15-17 לפרוטוקול דיון מיום 7.3.13). בפי התובעת טענה כי החזירה את ההלוואה בסך 30,000 ₪ וכי הסכום של 3,000 ₪ היווה מתנה. 10.2 התובעת טוענת כי אין ממש בטענתה זו של הנתבעת בדבר סילוק החוב. מכוח טענת "הודאה והדחה" - ראה: י. קדמי, על ראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד - 2003, כרך שלישי, עמ' 1530) הרי שעל נתבע להרים הנטל ולהוכיח כי פרע חובו. 10.3 עם זאת, כדי להעביר את נטל הראיה מהתובע לנתבע, צריכה טענת הנתבע להוות הודאה בכל העובדות הנטענות על ידי התובע. במידה ויש הודאה רק בעצם קבלת הסכום (כולו או חלקו) אך לא במהות ההעברה (דהיינו - כהלוואה או כמתנה, כפי שמתקיים בעניינינו), זו אינה טענת "הודאה והדחה" (ראה פסה"ד המנחה של כב' השופט זוסמן בע"א 642/61 טפר נגד מרלה, פ"ד ט"ז(2) 1000, וכן ת"א (ת"א) 2520/00 פריי יוסף נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח' (פורסם בתקדין)). 10.4 ראשית, באשר לסכום של 3,000 ₪, הרי הנתבעת לא מודה כי המדובר היה בהלוואה אלא טוענת כי הייתה זו מתנה. על כן ובהתאם לאמור לעיל, לא יעבור נטל השכנוע אל כתפי הנתבעת. פרט לעדותה של התובעת, אין בפנינו כל ראיה בדבר היותו של הסכום האמור בגדר הלוואה ולא מתנה. בעניין זה לא למותר לציין כי מהשוואת כתב התביעה עם המכתבים אשר כתבה ב"כ הנתבעת לתובעת, עם תצהיר עדותה הראשית של התובעת ועם סיכומיה של התובעת, מתקבל הרושם כי התובעת עצמה אינה יודעת מהם בדיוק הסכומים אשר היא נתנה לנתבעת: על פי כתב התביעה , המדובר הוא בסכומים של 30,000 ₪ + 7,000 ₪; על פי מכתב ב"כ התובעת מיום 12/12/06 סכומים כאמור; על פי מכתב מיום למחרת הסכומים הם 35,000 ₪ + 7,000 ₪; על פי תצהיר עדותה הראשית של התובעת הסכומים הם 30,000 ₪ + 5,000 ₪ + 3,000 ₪ + 4,000 ₪; והנה בסיכומים שוב מבקשת התובעת את הסכומים הנתבעים בכתב התביעה, שהם שונים מהסכומים שבתצהיר. אינני מקבל את הסברה של התובעת כי עורכת הדין לא הבינה אותה. גם אם כך היה בעת שכתבה עורכת הדין את המכתבים, הרי בוודאי הדברים אמורים היו להתבהר עם עריכתו של תצהיר העדות הראשית וחתימתו. על כן, מסקנתי היא כי קיים בלבלול וחוסר וודאות בגרסתה של התובעת באשר לסכומים שנתנה בהזדמנויות השונות לנתבעת. יש בדבר גם כדי לפגוע במהימנותה של התובעת. לאור זאת, ובהיעדר ראיה נוספת, פרט לעדות התובעת, להיות הסכום של 3,000 ₪ בגדר הלוואה ולא מתנה, מסקנתי היא כי לא עלה בידי התובעת לעמוד בנטל השכנוע המוטל עליה כי הלוותה לתובעת סכום של 3,000 ₪. תביעתה לגבי סכום זה נדחית. אשר להלוואה בסכום של 30,000 ₪, הרי יש מקום לקבל את טענת התובעת כי הנתבעת מתגוננת בטענה מסוג "הודאה והדחה". הנתבעת מודה כי קבלה סכום זה כהלוואה. נכון כי היא טוענת שהמדובר היה בהלוואה מ"קופת הנכדים" ולא בכספים פרטיים של התובעת, ומבחינה זו היא אינה מודה בכל טענותיה של התובעת לעניין ההלוואה. יחד עם זאת, את מהות העסקה אינה מכחישה הנתבעת. על כן, יש מקום לקבוע כי על הנתבעת היה מוטל הנטל לשכנע כי היא החזירה את הכספים לתובעת. בנטל זה, במאזן ההסתברויות, עמדה הנתבעת. התרשמתי מהנתבעת ומעדותה, מעדותו של גיסה אילן בן זקן, כמו גם מהמסמכים אשר הציגה התובעת בדבר השבת חובה לידי התובעת, כי המדובר הוא בראיות מהימנות. הנתבעת ציינה בסעיפים 4-9 לתצהיר עדותה הראשית, כי לאחר שנודע לה על קיום קופת הנכדים, הוסכם בינה לבין התובעת שתקבל הלוואה מקופת הנכדים בסך של 30,000 ₪ ללא ריבית והצמדה וללא מועד פרעון. לגרסתה, באוקטובר 2000 הועברו אליה הכספים כהלוואה מחשבון הבנק על שם אור אנג'ל (בעלה של אחיינית התובעת שהוא בעלה של בת דודתה של הנתבעת). הנתבעת צרפה לתצהירה את תדפיס חשבון הבנק (נספח ג'). עוד ציינה הנתבעת כי כעבור חודשיים נתנה לה התובעת 4000 ₪ נוספים כהלוואה אישית ללא מועד פרעון ולאחר מכן 3000 ₪ נוספים כמתנה. בינואר 2003 השתחררה לנתבעת קופת חסכון של בעלה על סך של 55,000 ₪ והנתבעת פעלה להחזר החוב במזומן. צורף תדפיס בנק - נספח ד'. את הכספים החזירה התובעת באמצעות גיסה, מר אילן בן זקן. הנתבעת עמדה על גרסתה במסגרת חקירתה הנגדית, ועדותה מהימנה עליי: "ש. יש דברים שאנחנו מסכימים עליהם, אחד שקיבלת 30,000 ₪. ת. מהנהנת בראשה. כן ש. קיבלת אותם מדודתך? ת. קיבלתי אותם מדודתי, העבירה אותם מקופת נכדים, כך נאמר לי." (עמ' 26 לפרוטוקול) . . "ת. הוצאתי תדפיס ונכון שקיבלתי לחשבון 30,000 ₪. ש. את הבטחת להחזיר את זה אחרי שתפתח קופת גמל של בעלך? ת. נכון." (עמ' 28 לפרוטוקול) . . "ש. מתי החלטת להחזיר לאתי את הכסף? ת. החלטתי להחזיר את הכסף לאתי בינואר 2003, שאז נפתחה קופת גמל לבעלי והחזרתי" (עמ' 31 לפרוטוקול). 10.4 גרסתה זו של הנתבעת נתמכה בעדותו של גיסה, מר אילן בן זקן, עדות אשר מצאתי אותה כמהימנה וללא סתירות. לפי עדותו של בן זקן, הוא נסע לירושלים ובדרכו הביתה מסר לתובעת מעטפה עם כסף (עמ' 23 שורות 10-13, עמ' 24 שורה 6, 26). גרסתו זו של הגיס לא נסתרה בחקירה נגדית. מר בן זקן ידע למסור פרטים לגבי העובדה שהמדובר היה ביום באמצע השבוע ולא בסוף שבוע, הוא זכר באיזו שכונה מדובר (פסגת זאב) וזכר כי לא עבד באותו היום. יש לדחות את טענת התובעת לפיה קיימת סתירה בדבריו של בן זקן לגבי השאלה אם היה באותו היום בעבודה אם לאו - די לעיין בקטעים אליה הפנתה ב"כ התובעת בסיכומיה ובסיכומי התשובה (ע' 23, 24, 26) כדי לראות כי טענה זו אינה נכונה, חבל שנטענה ואין להוסיף מעבר לזה. על הנתבעת לשכנע בדבר נכונותה של ה"הדחה" במאזן ההסתברויות ולא מעבר לכך. לטעמי, די בעדותה של הנתבעת אשר לא נסתרה בחקירתה הנגדית, עדותו של הגיס אשר גם היא לא נסתרה, דף הבנק של הנתבעת המצביע על משיכת סכום מזומן של 45,000 ₪, עדותה של הנתבעת כי הדבר נעשה להחזרת הלוואות, ביניהן הלוואתה של התובעת והלוואתו של יוחנן מתיתיהו (אשר העיד כי קיבל את החזר ההלוואה באמצעות אמה של הנתבעת), הספק שהתעורר לגבי מהימנותה של התובעת נוכח הגרסאות השונות לגבי הסכומים שהלוותה, כמו גם נוכח תשובותיה הסותרות והבלתי ברורות בשאלה אם השתתפה באיורע שמחה של הנתבעת (ע' 9 ש' 9-23, ע' 14 ש' 8-11) - די היה בכל אלה כדי להוביל למסקנה כי עלה בידי הנתבעת לשכנע, במאזן ההסתברויות, כי החזירה את הסכום של 30,000 ₪ לתובעת. אין בעדותו של יוחנן מתיתיהו כדי לסייע בידי התובעת בתמיכת גרסתה. עד זה לא היה עד למתן ההלוואה וגם לא לפרעונה. כל שהצהיר ואמר הוא מפי התובעת, מפי השמועה, ומשקל הדברים מופחת ביותר, אם בכלל. אשר לדבריו לגבי היעדרם של כספים בקופת הנכדים, הרי אין כלל צורך לבוא למסקנות עובדתיות בעניין זה, באשר ממילא הנתבעת הודתה כי קבלה את הסכום של 30,000 ₪ מהתובעת וגם פרעה את ההלוואה לידי התובעת. אין נפקא מינא אם היו אלה כספי קופת הנכדים אם לאו. גם בהצהרתו של אור יצחק, אשר לא נחקר בחקירה נגדית, אין כדי להוסיף דבר. הנתבעת לא חולקת על כך ששני השיקים אשר מקורם בעד זה הופקדו על ידי התובעת לחשבונה של הנתבעת (הסכום בסך 30,000 ₪). אינני סבור כי לזקוף לחובת הנתבעת את העובדה שהיא ומר בן זקן לא זכרו פרטים שונים הקשורים להחזר ההלואה, כגון שהנתבעת לא זכרה מתי התקשרה לתובעת כדי להתאם את החזרת הכסף על ידי הגיס, או שהגיס לא זכר את כתובתה של התובעת ומספר הטלפון שלה. נוכח השיהוי הרב שחל בהגשת התביעה (לפחות 4 שנים - מהמועד אשר יועד להחזר ההלוואה מכספי החסכונות של בעלה של הנתבעת), אין לתת משקל לעובדה שהתובעת ומר בן זקן לא זכרו הפרטים האמורים. אין בכך כדי להעביר את נטל השכנוע אל מתחת לאותם 50% הנדרשים לנתבעת להוכחת גרסתה, במסגרת ההודאה וההדחה. 11. לאור כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח טענתה בדבר חובה של הנתבעת, נשוא כתב התביעה, ולפיכך דין התביעה להידחות. התובעת תשלם לנתבעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 9,440 ₪ (כולל מע"מ). זכות ערעור תוך 45 יום. הלוואה