פיצוי על תאונת דרכים קשה וקטלנית

פסק דין בנושא פיצוי על תאונת דרכים קשה וקטלנית: לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 3/7/87, בתאונת דרכים מיום 1/5/06. המדובר הוא בתאונה קשה וקטלנית. התובעת נסעה ברכב, יחד עם נוסעים אחרים, כאשר משאית התנגשה בעוצמה ברכב והרכב התנגש ברכב אחר. בתאונה נהרגה חברתה הטובה שהיא גם בת דודתה של התובעת ואחיינה של הדודנית. התובעת עצמה נפגעה קשה בתאונה. התובעת אושפזה בבית החולים למספר ימים, שוחררה, ואושפזה פעמיים נוספות, בכל פעם למספר ימים. התובעת טענה לפגיעות בחלקי גוף שונים ולפגיעה בתחום הנפשי. היא טענה לנכויות בתחום הפסיכיאטרי, הכירורגי, האורתופדי, הנוירולוגי ובתחום העיניים. אכן מונו מומחים רפואיים בתחומים האמורים ובהמשך הדברים אתייחס לחוות הדעת של המומחים. הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") אינה חולקת על חבותה לשלם לתובעת פיצויים לפי החוק. הצדדים חלוקים ביניהם לגבי נכויותיה של התובעת ונזקיה בעקבות התאונה. נכותה של התובעת תחום הכירורגיה בתחום זה מונה לצורך מתן חוות דעת פרופ' א. הלוי. בחוות הדעת מאפריל 2010, מפרט המומחה את פרטי המקרה, את המסמכים אשר עמדו לפניו, את הטיפולים הרלוונטיים שעברה התובעת ואשפוזיה. המומחה מתייחס לבדיקות שעברה התובעת ולבדיקתו הוא. המומחה מציין, שהתובעת עברה, בעקבות התאונה, כריתה של הטחול וכי נותרה לתובעת צלקת ניתוחית. המומחה כותב, בין היתר, שידוע מהספרות המקצועית שחולים שעברו כריתת טחול חשופים יותר לזיהומים מסוגים מסוימים וכי מקובל לחסן חולים שעברו כריתת טחול בחיסונים ספציפיים. חולה מסוג זה, יקבל אנטיביוטיקה בכל זיהום בנאלי, שלא כמו אדם בריא. על פי חוות דעתו של ד"ר הלוי, לתובעת נותרו 10% נכות בשל כריתת הטחול. המומחה מציין שנוכח עצירות השתן החוזרות, יש לדון על כך במסגרת חוות דעת נוירולוגית. בשל הצלקות, קבע המומחה כי לתובעת נותרו 10% נכות. לטענת התובעת, קיפח אותה פרופ' הלוי בקביעת נכויותיה באשר הוא לא קבע לה נכות רפואית בגין עצירות שתן חוזרות ונשנות. נטען, שהמומחה הפנה אותה בעניין זה לנוירולוגית, אך זו לא התייחסה לבעיית עצירת השתן. בנסיבות אלה, טוענת התובעת, שעל ביהמ"ש לקבוע את נכותה של התובעת בשל הבעיה הרפואית האמורה, לשיעור של 10%, או להפנות לנוירולוגית שאלת הבהרה. עוד טוענת התובעת, כי גם בגין הצלקות קביעתו של המומחה אינה נכונה, באשר המדובר הוא בצלקות נרחבות באזורים מרובים, כך שלפי סעיף 75(1)ג לתקנות המל"ל, הנכות היא בשיעור של 20%. הנתבעת מתנגדת לסטייה מקביעות המומחה וטוענת, שהתובעת לא פנתה לפרופ' הלוי, וגם לא לנוירולוגית בשאלת הבהרה וגם לא ביקשה לזמן את פרופ' הלוי לחקירה נגדית. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי שיש מקום לאמץ את חוות דעתו של פרופ' א. הלוי לעניין נכויותיה של התובעת בתחום הכירורגיה, בעקבות התאונה. אכן, לעניין עצירת השתן, מצא המומחה כי אין זה בתחום מומחיותו וכי יש להפנות השאלה לנוירולוג. התובעת, משיקולים השמורים עמה, לא מצאה לנכון לשלוח לפרופ' הלוי, וגם לא לנוירולוגית, שאלות הבהרה בעניין זה. היא גם לא ביקשה מביהמ"ש לזמן את הנוירולוגית למתן עדות, למרות שהיה לה זמן די והותר לעשות כן. על כן, אינני סבור שיהיה זה נכון שביהמ"ש ייתן מצדו חוות דעת בתחום הרפואה ויקבע את אחוזי הנכות של התובעת בשל בעיה של עצירת שתן, מבלי שמי מן המומחים נתן את דעתו לתלונותיה של התובעת בעניין זה, בחן אותן, התייחס למסמכים רפואיים הקשורים לכך, לבדיקות רפואיות שעברה, לצורך לבצע בדיקות נוספות, אולי, לצורך מתן חוות דעת, ולשאר נושאים ומהלכים, אשר ביהמ"ש, מן הסתם, אינו מומחה בהם. על כן, ללא בסיס מקצועי שמקורו במומחה מטעם ביהמ"ש, אין מקום שביהמ"ש יקבע נכות בתחום אשר כלל לא נדון, לגופם של דברים, על ידי מומחה רפואי כלשהו. אשר לטענת התובעת בנושא הצלקות, הרי אלה נבחנו היטב, כך עולה מחוות הדעת, על ידי פרופ' הלוי, הן תוארו באופן מפורט ואינני מוצא נימוק ענייני לסטות ממסקנתו של המומחה, לפיה הצלקות הינן צלקות גוף שמכאיבות או מכערות. גם בעניין זה, לא נשאל המומחה שאלת הבהרה באם יש לראות את הצלקות כצלקות נרחבות באזורים מרובים והוא גם לא נתבקש להעיד בביהמ"ש. לאור כל האמור, אני מאמץ את חוות דעתו של פרופ' הלוי, לפיה לתובעת נכות של 10% בגין כריתת הטחול (סעיף 17(ב) לתקנות המל"ל) ו- 10% בשל צלקות מכאיבות ומכערות לפי תקנה 75(1)ב). תחום הפסיכיאטריה בתחום זה מונה כמומחה מטעם ביהמ"ש ד"ר דניאל גרופר. בחוות דעתו מיום 21.02.2009 מתייחס המומחה למסמכים הרפואיים שעמדו לרשותו בעת מתן חוות הדעת, מפרט את הרקע האישי והמשפחתי של התובעת ואת תולדות התאונה. המומחה מתייחס לטיפולים הנפשיים שקיבלה התובעת מיום התאונה. עוד מתייחס המומחה לתלונותיה העיקריות של התובעת מאז התאונה, שעיקרן הפרעות בשינה ועייפות בעקבות כך במהלך היום, הפרעות במצב הרוח תוך צוין שעשתה שני ניסיונות התאבדות, סף גירוי ותסכול נמוכים, רגישות לרעש, פחדים ולחצים בכביש ממכוניות ומשאיות, פחד מרגעי עקיפה בכביש, כיסוי עיניים במהלך נסיעה וצעקות על נהג, שחזורים של התאונה תוך ציון שהיא לא זוכרת את רגע התאונה עצמו ואמירה שהשחזורים כוללים מראי החברה שנהרגה, ירידה בליבידו, כאבי ראש, סחרחורות וקשיי ריכוז. בפרק הבדיקה מציין ד"ר גרופר, כי שיתוף הפעולה של התובעת היה חלקי עקב אפאטיות וחוסר עניין בבדיקה שגרמו לתשובות לקוניות, ללא דיבור ספונטני ולצורך בדיבוב ומיקוד מצד המומחה. המומחה מצא רמה קוגניטיבית תקינה, זיכרון וריכוז תקינים, אפקט תואם ללא מחשבות אובדן, העדר הפרעות במהלך או בתוכן החשיבה והעדר הפרעות בתפיסה. השיפוט והתובנה נמצאו בבדיקה תקינים. לאחר ניתוח הטיפולים הרפואיים שעברה התובעת, ומהלך מחלתה עד ליום הבדיקה, מצא ד"ר גרופר כי התובעת סובלת מהפרעה הסתגלותית עם מרכיב דכאוני וסימפטומים פוסט-טראומתיים חלקיים. על-כן, העריך המומחה את נכותה של התובעת בשיעור של 10% לצמיתות, לפי סעיף 34(ב) לתקנות המל"ל. התובעת לא הסכימה עם ממצאיו של ד"ר גרופר וביקשה לחקור אותו על חוות דעתו בביהמ"ש ולאחר מכן, הוגשה על ידה בקשה לבטל את מינויו של ד"ר גרופר, לפסול את חוות דעתו ולהורות על מינוי מומחה רפואי אחר תחתיו. בהחלטתי מיום 28.03.2012 דחיתי את הבקשה. השגות התובעת אותה עת היו, כי היה על המומחה לקבוע לתובעת נכות רפואית גבוהה יותר, שכן הסימנים הקליניים שלה מגבילים באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה ולא במידה בינונית. כן נטען אותה עת שחוות דעתו של ד"ר גרופר הייתה מגמתית, בלתי אמינה וכי קיים היה משוא פנים מצד המומחה. נטען כי המומחה בחר להתעלם במהלך חקירתו מנתונים שונים שהובאו בפניו, לרבות מצבה הקשה של התובעת כפי שהוא משתקף מהתצהיר שלה ומן החומר הרפואי. התובעת טענה גם שהמומחה "התחפר" בחוות דעתו, וכן נטענו על ידה טענות נוספות שעניינן קשר של המומחה לנתבעת ועבודתה של אשת המומחה אצלה. כאמור, הבקשה נדחתה על ידי, משמצאתי שטענות התובע אינן מבססות קיומו של פגם היורד לשורשו של עניין, או פגם אחר אשר יצדיק פסילת חוות דעתו של המומחה. מצאתי שטענותיה של התובעת מבטאות מחלוקת עובדתית ומקצועית, אך אינן מבססות פגם או דופי בחווה"ד. כן נדחו על ידי, עובדתית, הטענות בדבר קיומם של קשרים של המומחה עם חברת כלל. כיום טוענת התובעת, במסגרת סיכומיה, כי לאחר ששמע ביהמ"ש את עדויות התובעת והעדים מטעמה, הרי נוכח תשובותיו והתחמקויותיו של המומחה, חוות דעתו של המומחה אינה משקפת נכונה את מצבה הקשה של התובעת ויש לקבוע אחוזי נכות גבוהים יותר ולחילופין, יש למנות מומחה רפואי אחר או תחתיו של ד"ר גרופר. טוענת התובעת כי בתצהיר עדותה הראשית, היא פירטה בפירוט רב את תלונותיה ומגבלותיה בתחום הנפשי, וכי גם העדים חזרו על כך בעדויותיהם ובתצהיריהם. גם ד"ר גרופר, טוענת התובעת, הודה בחקירתו כי התיאור בתצהיר התובעת הוא הרבה יותר חמור מן התיאור שתיארה התובעת בפניו. מוסיפה התובעת וטוענת שכל המומחים מודעים לכך שמדובר בתאונה קשה ביותר וכי התובעת נמצאת במצב דכאוני, וזאת למרות שהדבר הוא לא בתחום מומחיותם. בעניין זה מציינת התובעת בסיכומיה שהמומחה ד"ר גרופר לא הטיל דופי באמינותה של התובעת. עוד נטען שגם המומחה הודה, אם כי בחצי פה, כי בין האנשים הסובלים מפוסט-טראומה, ישנם כאלה הנמנעים מלדבר על התאונה או אפילו מלהיכנס לפרטים שמזכירים להם את התאונה. יכול להיות, כך נטען, שהתובעת המיואשת וחסרת הכוחות נמנעה מלספר את כל הסיפור מיוזמתה. לכן, אין לקבוע שהתצהיר סותר את מה שהתובעת לא נשאלה או נמנעה מלדבר עליו בעת הבדיקה אצל ד"ר גרופר. התובעת טוענת שד"ר גרופר סירב להתייחס לעדות התובעת בתצהירה, וכי הוא התעלם מנתונים שונים, לרבות מצבה הקשה של התובעת. נטען שהמומחה נשאל בחקירה נגדית לגבי השוואת מצבה של התובעת לפי האמור בחוות דעתו של המומחה לבין התיאור שבתצהיר, והמומחה סירב להניח הנחות לרבות באשר להתרשמות ביהמ"ש לגבי מצבה של התובעת. הדבר מלמד על התחפרות של המומחה בחוות דעתו. מוסיפה התובעת וטוענת בסיכומיה כי לשיטתו של המומחה, נמצאו אצלה מס' סימפטומים פוסט-טראומתיים. לשיטת המומחה, המחשבות של התובעת אינן כוללות את התאונה עצמה, כך שאם יוכח שהתובעת חוותה חוויה כזאת, הרי גם לשיטתו של המומחה היא הייתה זכאית לנכות גבוהה יותר. בעניין זה, טוענת התובעת שהמומחה אמר בעדותו שהתובעת אינה זוכרת את התאונה, כי היא נשאלה על כך אך הדבר לא נרשם בחוות הדעת. והנה, בחקירתה הנגדית התובעת מתארת חוויה של צעקות, וכי הכל נהיה שחור והיא הרגישה שהיא הולכת למות. מאחר וקיים זיכרון לתאונה, יש לקבוע לתובעת נכות גבוהה יותר בתחום הפסיכיאטרי. לאור הסימפטומים שמאפיינים נכויות שבין 30%-50%, יש להעמיד את נכותה של התובעת בתחום זה על 30%. מנגד, טוענת הנתבעת שהמומחה היה ער, עת ערך את חוות דעתו, לכל תלונותיה של התובעת ומכאוביה. נטען שהמומחה שאל את התובעת שאלות ודובב אותה. טוענת הנתבעת שיש לדחות את ניסיונו של ב"כ התובעת להציג למומחה את תצהיר התובעת כאילו המדובר הוא במסמך רפואי אובייקטיבי, בניסיון להניח שהרשום בתצהיר משקף את מצבה הרפואי של התובעת, ולא כך הוא. בעניין זה השיב המומחה באופן מקצועי, כי ללא תיעוד רפואי אובייקטיבי התומך בטענות שבתצהיר, אין הוא יכול להניח שזה היה מצב הדברים, מה גם שהאמור בתצהיר נוגד את מה שמסרה לו התובעת, למשל, באשר לניסיונות האובדניים. משלא הוצגו למומחה מסמכים רפואיים המצביעים על שינוי במצבה של התובעת, אין המומחה יכול לשנות את חוות דעתו וקביעותיו. אי שביעות רצון התובעת מתשובות המומחה אינה סיבה לפסילת חווה"ד או המינוי. עוד נטען על ידי הנתבעת שאין לקבוע שלתובעת תסמונת פוסט-טראומטית שכן, היא אינה זוכרת את פרטי התאונה. כך מסרה התובעת למומחה וכך השיב גם המומחה בחקירתו גם בביהמ"ש. עוד עולה מתשובות המומחה כי הניסיונות האובדניים, על פי דברי התובעת עצמה, לא היו אלא ניסיונות למשוך תשומת לב. טענה נוספת בפי הנתבעת והיא כי המומחה אמנם קבע נכות בשיעור של 10% בתחום הפסיכיאטרי, אך נכות נפשית זו נקבעה כולה או לפחות ברובה, לא בגין הפגיעות הפיזיות בתאונה אלא בגין תחושת האבל של התובעת על יקיריה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את חוות דעת המומחה, חקירתו בביהמ"ש ושאר נסיבות העניין, מצאתי שיש מקום לאמץ את חוות דעתו של המומחה, ד"ר גרופר, בדבר נכותה הנפשית של התובעת בעקבות התאונה. כמו-כן, אינני סבור שיש מקום להורות על החלפתו של המומחה או מינוי מומחה נוסף בשלב הזה. אינני סבור שיש לקבוע, בניגוד לחוות דעתו של המומחה, כי התובעת סובלת מתסמונת בתר חבלתית בעקבות התאונה. המומחה נשאל בעניין זה בחקירתו הנגדית - "אבל אתה מסכים איתי שאנשים שסובלים מפוסט-טראומה אלה אנשים שצריך לשאול אותם ישירות ולא מצפים לקבל מהם את מלוא המידע?" והמומחה השיב - "גם אם תשאל אותי ארבע פעמים לא אענה תשובה, כי ההגדרה שלך לא נכונה. אתה אומר הכללה שהיא לא נכונה. אנשים לא נמנעים מלדבר על התאונה על החוויות של התאונה. מה עוד, שאותה גברת אמרה לי שהיא לא זוכרת את התאונה עצמה כי היא איבדה הכרה" (עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 19-24). כן מסר המומחה במענה לשאלה דומה - "על הבדיקה שלו כנראה שכן, אבל על הבדיקה שלי לא, כי אני שאלתי אותה שאלות. אתה מתעקש על נקודה לא חשובה. זה נכון שספונטנית לרוב אנשים במקרים כאלה לא ורבאליים. הרבה פעמים הם לא מאוד ורבאליים בקשר לחוויות התאונה או פרטי התאונה ולכן אנחנו שואלים שאלות מנחות ואם תקרא שוב את פרק התלונות, תראה שהיו שם הרבה שאלות מנחות כדי לדובב את הנבדקת יותר ממה שהיא מוסרת כל פעם" (עמוד 8, שורות 5-10). המומחה נשאל לגבי סיבות לאי פנייה לטיפול בעקבות סבלה של התובעת מפוסט-טראומה, והוא השיב "זה לא טיפוסי. ברוב המקרים ההפך הוא הנכון ואני חייב לחזור ולהזכיר לך שאני לא אבחנתי אותה כסובלת מתסמונת פוסט-טראומטית טיפוסית" (עמוד 9, שורות 1-4). עוד נשאל המומחה אם נכון שחודרנות, ערות והימנעות ביחד עם אירוע מסכן חיים הם תסמינים בסיסיים לפוסט-טראומה, והוא השיב - "לא נכון. המחשבות שחוזרות שלה הן לא המחשבות של חווית הסכנה שארעה אלא תוצאות והשלכות של התאונה שהן זיכרונות ומחשבות שבאו לאחר מכן על מות האחיין והחברה. כשמדברים על הזיכרונות טיפוסיים להפרעה פוסט-טראומטית, מדבר על רגע מסוים של הטראומה בתוך התאונה שנחווה כסכנת חיים ואותו בן אדם משחזר את אותו אירוע, או אירועים שדומים לו במאפיינים שלהם. במקרה הזה, המחשבות שחוזרות שוב ושוב, לא כוללות את התאונה עצמה". ובהמשך נשאל המומחה- "ואם התובעת בעצם מספרת שהיא ראתה מוות בעיניים ואח"כ בלאקאאוט, שחור- מה אתה אומר על זה?", והמומחה השיב - "אני שאלתי אותה והיא אמרה שלא...שאלתי אותה שוב ושוב על התאונה ובקשתי שתשחזר אותה והיא חזרה מספר פעמים על כך שהיא לא זוכרת את התאונה" (עמוד 11, שורות 9-24). עוד נשאל המומחה, שוב, אם כדי שתהיה פוסט-טראומה צריך שהזיכרונות יהיו מהתאונה עצמה או רגע לפני התאונה ואם אין את זה, הרי אין פוסט-טראומה, והוא השיב- "אמת. לשאלת ביהמ"ש, האם זיכרונות שמיד אחרי תאונה, כגון אנשים שנהרגו מוטלים על יד, תשובתי היא כן אבל זה הטראומה זה מה שהוא ראה סביבו באותו רגע" (עמוד 12, שורות 19-23). חייב אני לומר שהתרשמותי מן המומחה הייתה בהחלט חיובית. כלל לא נוצר אצלי הרושם, כטענת התובעת, כי המומחה מתגונן ונאחז, כך סתם, במסקנות שבחוות דעתו וכי אין הוא פתוח לבחון את הדברים מול שאלות שהוא נשאל. תשובותיו של המומחה, כפי שנרשמו לעיל, היו ענייניות, מנומקות היטב מן הבחינה המקצועית ובחקירתו בביהמ"ש, לא גילה המומחה, להתרשמותי, עקשנות או "התחפרות", כלשון התובעת בסיכומיה. לעניין הטענה בדבר קיומה של פוסט-טראומה, אינני מוצא סיבה לסטות מן ההבחנה שערך המומחה בין מצב נפשי שמקורו בהיזכרות ברגע לפני התאונה או ברגע התאונה, לבין מצב נפשי- חרדתי ודכאוני, שמקורו בתוצאותיה הקטלניות של התאונה, המצערות מאוד- מות בת הדודה, שהייתה גם חברה טובה, ואחיינה. אני מקבל את דברי המומחה לפיהן הוא ניסה לדובב את התובעת לעניין ההיזכרות בתאונה וכי כל העת קיבל תשובה לפיה התובעת אינה זוכרת את פרטי התאונה. לכן, מסקנתו של המומחה בדבר העדרה של תסמונת בתר חבלתית, הגם שקיימים סממנים פוסט-טראומתיים מסוימים, נראית בעיניי מבוססת ונכונה. עוד יש לקבל את טענותיה של הנתבעת לפיהן אין פגם בכך שהמומחה סירב לשנות את חוות דעתו, נוכח האמור בתצהירה של התובעת. גם אם התובעת מתארת, בתצהירה, מצב דברים קשה יותר מזה שנרשם מפיה בחוות דעתו של המומחה וכן תלונות נוספות עליהם לא מסרה למומחה, הרי עמדתו של המומחה בעניין זה, לפיה הוא לא יוכל להיזקק לדברים שנרשמו בתצהיר, אשר לא נתמכו במסמכים רפואיים נוספים לצורך בחינה מחודשת של חוות דעתו, נכונה בעיניי. משנשאל בעניין זה המומחה הוא השיב - "היו מקרים שהתבקשתי ונתתי חוו"ד והתבקשתי מספר שנים אחרי זה, על סמך תיעוד רפואי, לבדוק אם יש מקום לבדוק שום את הבן אדם ולעשות הערכה חוזרת של הנכות, אם היה תיעוד רפואי, ברור שמראה על תמונה שונה ממה שאני ראיתי, ביצעתי זו מספר פעמים. רק על סמך תצהיר גלובלי כמו זה אני לא יכולה להסיק שום מסקנה... זה תיאור סובייקטיבי והערכה רפואית של מצב שבין אדם לא יכולה להתבסס רק על תיאור סובייקטיבי של הבן אדם, כמו שניתן למהימנות שלו משקל" (עמוד 16, שורות 4-19). בבוא מומחה רפואי ליתן חוות דעתו לגבי מצבו הרפואי של נבדק, נזקק הוא, בין היתר, לאנמנזה שנרשמת מפי דבריו של הנבדק ולמסמכים רפואיים רלוונטיים, באשר לא המומחה הוא זה אשר טיפל בנבדק במהלך התקופה שמיום הפגיעה (או תחילת המחלה) ועד ליום הבדיקה של המומחה. המומחה שפניי, נוכח האפאטיות שגילתה התובעת, דובב אותה וכך קיבל ממנה את הפרטים אשר היו דרושים לו לצורך מתן חוות דעתו. אין מקום לעמת מומחה שמונה מטעם ביהמ"ש עם דברים שמוסר תובע בתצהיר עדות ראשית על מנת שישנה המומחה את חוות דעתו אשר ניתנה על פי ובעקבות בדיקה מקצועית שערך לנבדק. תיאור מצבו של נפגע מפיו הוא, במסגרת תצהיר עדות ראשית, שונה, לעיתים קרובות ביותר, מדברים שמוסר הנפגע למומחה בעת בדיקתו, ואינני מעלה על הדעת לדרוש ממומחה לשנות את חוות דעתו, כל אימת שהאמור בתצהיר שונה ממה שאמר הנפגע למומחה. לא למותר לציין את דבריו של המומחה, עליהם חזר שוב ושוב כי התובעת עצמה מסרה לו כי הניסיונות האובדניים באו מתוך רצון למשוך תשומת לב ולא על מנת ליטול את נפשה בכפה. אחזור ואדגיש כי הבקשה לפסילת המומחה הוגשה לאחר חקירתו הנגדית בביהמ"ש, כך שכלל וכלל אין מקום להיזקק לבקשה נוספת, דומה, אשר הוגשה כבקשה חלופית במסגרת הסיכומים. אם לא השלימה התובעת עם ההחלטה הדוחה את הבקשה לפסילת חוות דעתו של המומחה, פתוחה הייתה בפניה הדרך להשיג עליה בפני הערכאה המוסמכת. בפני המומחה לא הוצגו מסמכים רפואיים, וגם לא נתונים חדשים, אפילו לא של רופאים בתחומים אחרים, אשר עשוי היה להיות בהם כדי להוות בסיס לבחינה מחדש של חוות דעתו ולשינויה. אני דוחה את טענת הנתבעת לפיה אין לייחס את נכותה של התובעת, כפי שזו נקבעה ע"י ד"ר גרופר, לתאונה וכי יש לראות בתחושת האבל של התובעת כבסיס לנכות זו. לטעמי, מדובר הוא באבחנה מלאכותית נעדרת בסיס. גם אם לא סובלת התובעת מתסמונת בתר חבלתית, עדיין מצבה הנפשי כפי שתואר ע"י המומחה ד"ר גרופר, מקורו באירוע התאונה. כך גם היה סבור ד"ר גרופר משנשאל על כך בחקירה נגדית, והשיב - "בלתי אפשרי לעשות את ההפרדה. קבעתי את הנכות כתוצאה מהשלכות התאונה. יש מס' סימפטומים פוסט-טראומתיים ובלתי אפשרי לעשות אבחנה" (עמוד 22 שורה 19 עד עמוד 23 שורה 2). מכל המקובץ, מסקנתי היא, כאמור, שיש לאמץ את חוות דעתו של המומחה בתחום הנפש ד"ר גרופר, ולקבוע שלתובעת הייתה נכות של 100% במשך שנה בעקבות התאונה, וכי נכותה הצמיתה הינה בשיעור של 10%. תחום הנוירולוגיה בתחום זה מינה ביהמ"ש כמומחה את ד"ר לאה פולק. בחוות דעתה מיום 25.12.09, מפרטת המומחית את פרטי המקרה ואת המסמכים אשר עמדו לפניה בבואה ליתן את חוות הדעת, לרבות חוות דעתו של המומחה בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר דניאל גרופר. המומחית מתייחסת לבדיקות השונות, הרלוונטיות, אשר עברה התובעת לאחר פגיעתה הקשה בתאונה ואת התרופות אשר היא נוטלת מיום התאונה. ד"ר פולק מתארת את מהלך הבדיקה אשר עיקרה תקינות המצב העצבי. המומחית מציינת, בין היתר, כי התובעת סבלה, לאחר התאונה, מבצקת מוחית זמנית ודימום תוך גולגלתי, חוץ מוחי, אשר נספג בהמשך. כן היא מציינת שהופיע סיבוך בצורה של קרע בדופן כלי הדם המוחיים באזור הצוואר, אשר גרמו לחולשה קלה בפלג גוף שמאל, עם שיפור הדרגתי. בתקופה שבה טופלה התובעת בכדורים נוגדי קרישה, סבלה התובעת מכאבי ראש חזקים וסחרחורות שהשתפרו אך לא פסקו. בסופו של יום באה ד"ר פולק למסקנה, שלתובעת הייתה נכות זמנית בשיעור 100% למשך שנה ולאחר מכן, נכות בשיעור של 10% - נכות צמיתה, לפי סעיף 29(7)(א)(1) לתקנות המל"ל בגין אפזיה דיזארטית, עם הפרעות בהיגוי בלבד בצורה קלה. אין בין הצדדים מחלוקת על נכותה של התובעת בתחום הנוירולוגי. תחום האורתופדיה בתחום זה מונה על ידי ביהמ"ש, כמומחה מטעמו, ד"ר יורם אנקשטיין. בחוות דעתו מיום 20.8.10, מתייחס המומחה למסמכים הרבים אשר עמדו בפניו, בבואו להכין את חוות הדעת, מפרט את פגיעותיה של התובעת ואת הטיפולים הרפואיים הרבים שהיא עברה, כמו גם את הבדיקות ותוצאותיהן. בבדיקתו הרפואית מצא המומחה תבנית הליכה תקינה, ללא רגישות או הגבלות תנועה בפרקי הירך, צלקת ניתוח מרכזית בבטן, צלקת שפשוף בעור באזור האגן והמותן השמאלית. המומחה מפרט את טווחי התנועה של עמוד השדרה הצווארי והמותני. כן מתייחס המומחה לבדיקות הדימות שעברה התובעת. במסגרת פירוט הממצאים כותב המומחה, כי התובעת לא קיבלה טיפול אורתופדי כלשהו לאחר התאונה, אם כי הוא בא למסקנה ברורה, כי קיים קשר סיבתי בין כאבי הצוואר והגב התחתון עליהם מתלוננת התובעת, לבין התאונה דנא. המומחה מסכם כי טווח תנועות עמוד השדרה הצווארי הוא מלא ואילו טווח תנועות עמוד השדרה המותני מוגבל בדרגה מזערית. הוא מתייחס לצלקות שמצא ומציין כי בצילום עדכני של עמוד השדרה המותני, הודגם שבר לא מחובר בזיז הרוחבי הימני של חוליה L2 בלבד. בסופו של יום, מצא המומחה כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5%, לפי סעיף 37(9) לתקנות המל"ל, דהיינו הפרעות לאחר שבר של processus spinosus אם או בלי ה-RANSVERSUS שלא התחבר. כותב המומחה כי בעמוד השדרה הצווארי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה וכי את נושא הצלקות, הוא משאיר להערכתו של הכירורג. לאחר שחקרה התובעת את המומחה, ד"ר אנקשטיין, על חוות דעתו, עתרה התובעת וביקשה להורות על בדיקה חוזרת של התובעת על ידי מומחה זה. בהחלטתי מיום 4.4.12, נדחתה הבקשה על ידי, משמצאתי שהיא לא גילתה טעם או עילה לקבלתה, שכן רק במקרים בהם מוצגות ראיות המצביעות על שינוי משמעותי במצבו של תובע, יש מקום להורות על בדיקה חוזרת. קבעתי, כי העובדה שבמהלך חקירתו הנגדית של ד"ר אנקשטיין, הוצגו לפניו חוות הדעת של המומחים בתחום הכירורגיה והנוירולוגיה בהם הייתה התייחסות לדפורמציה בעכוז, אין בהן כדי לשמש יסוד למתן הוראה על בדיקה חוזרת. קבעתי, כי התובעת התלוננה בפני המומחה על נימול ברגל שמאל, כי המומחה בדק את רגלה של התובעת, והוא קבע שאין רגישות או הגבלת תנועה בפרקי הירך. עוד ציינתי בהחלטה, כי המומחה מסר בחקירתו הנגדית שהוא בדק את רגלה של התובעת. על כן, כאמור, הבקשה לבדיקה חוזרת נדחתה. בסיכומיה טוענת התובעת, כי הבקשה לבדיקה חוזרת הוגשה לפני שמיעת חקירתה של התובעת בביהמ"ש וכי גם ההחלטה ניתנה לפני העדות. במהלך חקירתה, כך נטען, נמנעו הנתבעים מלחקור את התובעת על תלונותיה לבעיות ברגל שמאל ולגבי צליעתה. לכן, עדותה של התובעת בעניין בעיותיה הרפואיות ברגל שמאל וצליעתה, לא נסתרו, אלא קיבלו תמיכה בבדיקותיהם של המומחים הרפואיים בתחומי הכירורגיה והנוירולוגיה. ב"כ התובעת מפנה בסיכומיו לדבריו של פרופ' הלוי, הכירורג, על הדפורמציה בכפלי העור בעכוז ימין ואל דברי ד"ר פולק, המומחית בתחום הנוירולוגיה, לפיהם הליכתה של התובעת הייתה עם צליעה בשל דפורמציה בירך שמאל. ב"כ התובעת מפנה עוד לדבריו של המומחה, ד"ר אנקשטיין, בחקירתו בביהמ"ש, לפיהם הוא מוכן לבדוק את התובעת שוב. נוכח מצבה הנפשי של התובעת בעת הבדיקה על ידי המומחה, האינפורמציה שהיא מסרה לו לא הייתה מלאה, כך נטען בסיכומים. נטען, כי נוכח הרציונל העומד ביסוד תביעות לפי חוק הפיצויים, דהיינו העדר אפשרות להוכיח דבר שברפואה שלא באמצעות מומחה מטעם ביהמ"ש, יש להורות על בדיקה חוזרת של התובעת. טענה נוספת בפי התובעת, בהתייחס לתחום האורתופדי והיא כי ד"ר אנקשטיין אישר בחקירתו הנגדית שהתובעת סובלת משברים בזיזים הרוחביים של חוליות L2 L3 וכי המומחה אישר שהוא מצא הגבלה בטווח התנועות של התובעת, אם כי מזערית, המזכה בנכות בשיעור של 5%. ב"כ התובעת מפנה לפסק דין של בית המשפט השלום בפתח-תקווה, שם נקבע שלעניין אחוזי נכות, שבר בזיז הרוחבי של חוליה, כמוהו כשבר של גוף החוליה שהתרפא, ולכן יש לקבוע נכות של 5% בגין כל שבר. בעניין זה טוען ב"כ התובעת, כי מקום בו עוסקות התקנות בהגבלה וגם בשבר וכאשר אין סעיף אחד כולל בחובו את שניהם, ובגין כל אחד מאלה מוענקים נכויות שונות, יש לקבוע לנפגע נכות בגין שני הסעיפים. לאור האמור, טענת התובעת היא כי נכותה הרפואית המשוקללת בתחום האורתופדיה היא בשיעור של 17.8% (במעוגל). מנגד, טוענת הנתבעת, כי ד"ר אנקשטיין ביצע את כל הבדיקות הגופניות הדרושות. לעניין התלונות על פגיעה ברגלה השמאלית של התובעת, נטען שהמומחה, בחקירתו הנגדית, ציין שהוא בדק את הרגל השמאלית. נטען, כי משהוצגו למומחה הממצאים של הכירורג והנוירולוג, הוא השיב כי הממצאים אינם בקורלציה לתלונות עליהן מסרה לו התובעת. התובעת לא צירפה מסמכים נוספים על אלה אשר עמדו בפני המומחה בתחום האורתופדיה, היא אינה טוענת להחמרה במצב ולא הצביעה על פגם בבדיקתה על ידי המומחה או בחוות דעתו. לעניין השבר בזיזים, טוענת הנתבעת, כי המומחה מטעם ביהמ"ש השיב לכך באמרו כי שבר בגופי החוליות כלל אינו דומה בחומרתו ובמשמעותו הקלינית לשבר בזיזים. בחנתי את טענות הצדדים ואת המחלוקות ביניהם בתחום הרפואי האורתופדי וגם בתחום זה באתי למסקנה, שאין מקום לסטות מחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש לעניין נכויותיה של התובעת. אכן, הבקשה להורות על בדיקה חוזרת על ידי המומחה בתחום זה נדחתה על ידי ומאז ניתנה החלטה, למעשה לא נשתנה דבר. אין באמור בתצהירה של התובעת וגם לא בעדותה, כדי להצדיק עריכת בדיקה חוזרת. התובעת מסרה למומחה את תלונותיה וסיפרה על מחושיה, המומחה ערך לה בדיקה יסודית, כך אנוכי מתרשם וחוות דעתו מבוססת, בין היתר, על אותה הבדיקה. בנסיבות אלה, אין מקום ליתן כיום החלטה הפוכה מזו שניתנה על ידי בבקשת התובעת לבדיקה חוזרת. אכן, כטענת הנתבעת, היה בידי התובעת להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה שלא להורות על בדיקה חוזרת, אך מסיבותיה, היא לא עשתה כן. ד"ר אנקשטיין מסר בחקירתו הנגדית, שהוא בדק את ירך שמאל של התובעת והוא מוסר את ממצאיו, לפיהם: "בדיקה כללה הסתכלות בתבנית הליכה, בדיקת טווחי תנועות, רגישות בירך, לא נמצאה הגבלה בתנועות, או הפרעה בתבנית הליכה. מצאתי צלקת שפשוף באזור האגן בצד שמאל" (עמ' 23, שו': 17-22). לד"ר אנקשטיין הוצגו, בחקירתו הנגדית, ממצאיהם של הכירורג והנוירולוגית, בדבר אסימטריה בעכוז השמאלי והודגש בפניו שד"ר פולק אמרה שהתובעת הולכת בצליעה בשל דספורמציה בירך שמאל. ד"ר אנקשטיין השיב, שהוא לא מצא ממצאים כאלה (עמ' 23, ש': 23, עד עמ' 24, ש': 4). ובהמשך מציין ד"ר אנקשטיין: "הממצאים האלה, לא נמצאים בקורלציה לתלונות שהיא שטחה בפניי. אני אשמח לבדוק אותה שוב אם יימצא לנכון". אכן, כטענת התובעת, ד"ר אנקשטיין מסר שהוא מוכן לבדוק אותה שוב. יחד עם זאת, בהינתן העובדה שד"ר אנקשטיין בדק את ירכה השמאלית של התובעת והוא לא מצא, כרופא אורתופד, את הממצאים שעליהם דיברו המומחים האחרים, אינני סבור שיש מקום להורות על בדיקה חוזרת. ד"ר אנקשטיין מציין מפורשות: "גם קשה לי להבין את מהות הממצאים שמתוארים בהקשר לכך שבדיקת הסיטי שבוצעה באשפוז לא הדגימה שבר באגן ולא שבר בירך. לכן לא ברור לי כיצד נרשם שיש דפורמציה בירך. עיוות של הירך, נובע מפגיעה משמעותית במבנים האנטומיים כמו שבר, או קרע בשריר ועל כך אין עדות בבדיקות מקיפות שבוצעו באשפוז שכללו סיטי אגן. כדי שאוכל לתת מענה לממצאים עלי לבדוק שוב את התובעת ואז אומר אם הממצאים נכונים או צריכים בירור נוסף" (עמ' 24, ש': 20 עד עמ' 25, ש': 2). לאור האמור, והגם שמבחינתו, מוכן היה ד"ר אנקשטיין לבדוק שוב את התובעת, מצאתי שאין סיבה עניינית להורות על בדיקה כזאת, באשר ד"ר אנקשטיין ביצע בדיקה יסודית בתחום התמחותו ולא מצא פגימה אורתופדית ברגלה השמאלית של התובעת. עוד מצאתי, שיש לדחות את טענתה של התובעת, בדבר הגדלת אחוזי הנכות, נוכח שברים בזיזים של החוליות. אכן, תקנה 37(8) לתקנות המל"ל קובעת, כי בגין שבר של גוף חוליה שהתרפא, ללא תזוזה ניכרת וללא הגבלת תנועה של עמוד השדרה בקרבת חוליה זו, אחוזי הנכות הם בשיעור של 5% (ושני שברים - 10%). יחד עם זאת, הסעיף מדבר מפורשות על שבר בגוף החוליה ולא שבר של זיז. אני ער להפנייתו של ב"כ התובעת, לפסק דינו של בית המשפט הנכבד בפתח-תקווה בת.א. (פ"ת) 4268-03-09 גנטמן ואח' נ' היפר דודו בע"מ ואח', שם נקבע, שהעובדה שהשבר נגרם בזיז רוחבי של החוליה אינה מונעת את יישום התקנה העוסקת בגוף החוליה עצמה. כלומר, התקבלה באותו המקרה טענה דומה לטענת התובעת במקרה שלפניי. יחד עם זאת, שונה המקרה שם מהמקרה שבפניי, מבחינה זו שבפני ביהמ"ש הנכבד בפתח תקווה, עמדה קביעת המל"ל וביהמ"ש מצא לנכון לאמצה, כאמור. במקרה שבפניי, מונה מומחה מטעם ביהמ"ש ומטבע הדברים, על ביהמ"ש להיעזר בו בעזרה של ממש בעניינים שברפואה, באשר אין ביהמ"ש המומחה לדבר. משכך, לא אוכל להתעלם מדבריו של ד"ר אנקשטיין בחקירתו הנגדית ומן האבחנה הברורה שהוא ערך בין שבר בגוף החוליה לבין שבר בזיז: "...תקנה 37.8 דנה בשבר בגופי החוליות, שבר שכלל אינו דומה בחומרתו ומשמעותו הקלינית לשבר בזיזים. תקנה 37.9 מוענת (צ"ל מוענקת - י.א.) נכות רק לשברים בזיזים שלא התחברו. התובעת נשלחה לצילום רנטגן ובו מצאתי כי אחד השברים אכן לא התחבר ובגין אותו שבר הוענקה הנכות לפי סעיף 37.9" (עמ' 26, שו': 3-6). בנקודה זו עומת ד"ר אנקשטיין עם הקביעה בפסק הדין של ביהמ"ש הנכבד בפתח-תקווה והוא השיב: "אני לא משפטן. אני רופא. אני לא יודע מבחינה משפטית. מבחינה רפואית אני יודע ששבר בגוף החוליה אינו בר השוואה כלל וכלל כשבר בזיז. לא ניתן להתייחס לשבר בזיזים כאל שבר בגוף, לא מבחינת חומרתו, לא מבחינת מנגנון הפגיעה, לא מבחינת הטיפול ולא מבחינת ההשלכות לטווח ארוך" (עמ' 26, שו': 10-13). נוכח דברי ההסבר הברורים של המומחה, והאבחנה הרפואית אשר הוא ערך בין שבר בגוף החוליה לבין שבר בזיז, אינני מוצא לנכון לבוא למסקנה שונה מזו מן הבחינה הרפואית ולסטות מחוות דעתו של המומחה בעניין זה. אשר על כן, אני מאמץ את חוות דעתו של ד"ר אנקשטיין וקובע כי לתובעת נותרה נכות של 5% בשל הפגיעה בעמוד השדרה המותני. תחום רפואת העיניים בתחום רפואי זה מונה כמומחה בית המשפט ד"ר יצחק גוטמן. בחוות דעתו מפברואר 2010, מתייחס המומחה למסמכים הרפואיים אשר עמדו לפניו, הוא מתייחס לפגיעותיה של התובעת, לאשפוזים ולטיפולים הרפואיים שקיבלה, כמו גם לבדיקות שונות שעברה התובעת. בפרק התלונות כותב המומחה, שהתובעת מסרה על טשטוש בראיה מרחוק, על כך שהאור מסנוור, על סחרחורות כאשר המבט למטה ועל אובדן שיווי משקל. ד"ר גוטמן מצא כי לתובעת אין כל פתולוגיה עינית וכי מסלולי הראיה תקינים לכל אורכם וכך גם המסלולים המוטוריים. המומחה הטיל ספק עם האבחנה הרפואית שנעשתה בבית החולים (תסמונת הורְנֵר - אשר הסימן הברור שלה הוא צניחת עפעף) הייתה נכונה, אך גם אם הייתה נכונה בזמן האשפוז, הרי בעת הבדיקה אין לזהות את מרכיבי התסמונת לאבחנת הורְנֵר. מכאן מסקנתו של המומחה, כי לתובעת לא נותרה נכות בתחום העיניים. נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת בהתאם לאמור לעיל, נכותה המשוקללת של התובעת בכל תחומי הרפואה היא בשיעור: 38%. נכותה התפקודית של התובעת התובעת הייתה בת 19 במועד התאונה. טוענת התובעת, כי לפני התאונה, היא הייתה נערה בריאה בגופה ובנפשה, שמחה ועצמאית ואילו לאחר התאונה, הפכה התובעת לנערה תלותית מוגבלת מאוד בתפקודה ותלויה בזולת. שגרת חייה נשתבשה והיא איבדה את שאיפותיה ללמוד ולהתקדם. התובעת היא כיום אישה אדישה, חסרת מוטיבציה ויושבת בחוסר מעש מוחלט בביתה. הירידה בתפקודה של התובעת היא משמעותית. טוענת התובעת, כי קיים פער של ממש בין נכותה מן הבחינה הרפואית לבין מוגבלותה התפקודית וכי זו עולה לאין שיעור על הנכות הרפואית. המדובר הוא בפגיעה נפשית ופיזית וכל נכויותיה הרפואיות, הן גם תפקודיות. לגבי הנכות הרפואית, נטען שזו מפריעה לתובעת הפרעה של ממש בתפקוד וכי כך עולים הדברים גם מדבריו של המומחה, ד"ר גרופר, בהיות התובעת יותר פגיעה מאדם אחר בחשיפה לאירועים, קשרים חברתיים ועבודה. הוא הדין לגבי הפגימות האורתופדיות, הן אלה שנקבעו והן אלה שלא נקבעו והתובעת מבקשת שביהמ"ש יקבע אותן. גם הצלקות שמצא המומחה בתחום הכירורגיה הן תפקודיות, שכן הן מקשות על הכיפוף וכך גם כאבי הראש והסחרחורות וגם עצירות השתן. נטען, שגם הבעיות בראיה, הגם שלא נקבעה נכות, הינן בעלות השלכה תפקודית. מוסיפה התובעת וטוענת, שכריתת הטחול חושפת אותה יותר מאחרים לזיהומים שונים, אשר יכולים להיות קטלניים. לטענת התובעת, בכוונתה הייתה להירשם למכינה כדי ללמוד בלימודים אקדמאיים, כפי שעשו שתי אחיותיה הגדולות, כאשר אחת מהן היא מורה והשניה גננת. ניסיונו של האב לקדם אותה בכך שרשם אותה לקורס קוסמטיקאיות לא צלח, באשר התובעת לא יכלה לסבול את האנשים ואת הלחץ בלימודים. לאור האמור, נטען על ידי התובעת, כי תתקשה מאוד להשתלב בשוק העבודה וכי הפגימה בכושר השתכרותה עולה על 70%. גם תפקודה כאישה, אם ועקרת בית נפגע מאוד, כך נטען בסיכומים. התובעת אינה מתפקדת בבית, לא מבצעת את עבודות הבית, ישנה ויושבת כל היום, יושבת מול הטלוויזיה ובוהה ובני הבית הם אלה שמטפלים בעבודות הבית. נטען, שהתובעת אינה מעורבת בטיפול בילדים וכי בעלה ובני המשפחה הם שעושים זאת. היא אינה מכינה את ילדיה לגן, לא לוקחת אותם חזרה, והיא כלל לא מכירה את גן הילדים. נטען, שהילדים ובעלה אוכלים אצל הורי הבעל וכי אין לה כח לילדים, היא מתעצבת וצועקת עליהם לעיתים קרובות. נטען, שהבעל הוא זה שקם לילדים בלילה וכי אחד הילדים אף נשאר לישון לעיתים קרובות אצל הגננת, כאשר זו תארה אותו כילד שזקוק לעזרה. רק בשכנועים, טוענת התובעת, מצליחים בני המשפחה להוציאם מן הבית לטיול או לבית הוריה. לאור האמור לעיל, מבקשת התובעת לקבוע את נכותה התפקודית לשיעור של 67% לכל הפחות, כגובה הנכות הרפואית הנטענת על ידי התובעת. מנגד, טוענת הנתבעת, שהנכויות בגין כריתת הטחול, הצלקות והליקוי בדיבור, אינן נכויות תפקודיות ואין בהן כדי להפריע לתובעת לעבוד. הואיל והנכות הפסיכיאטרית, לטענת התובעת, היא בשיעור זניח, והיא כלל לא נובעת מהפגיעה הפיזית אלא מן האבל על מות בת הדודה, הרי בתחום זה לא קיימת לתובעת נכות תפקודית. על כן, לתובעת נכות תפקודית בשיעור של 5% בגין הפגיעה האורתופדית (הגבלה קלה בעמ"ש מותני) ולכל היותר 14.5%, במידה וייקבע שגם הנכות הנפשית מקורה בתאונה. טוענת הנתבעת, כי התובעת הייתה בגירה בעת הפגיעה, היא לא סיימה את לימודיה בתיכון וכנהוג במגזר הבדואי, היא לא תכננה ללמוד במוסד אקדמאי כלשהו או לעבוד, אלא להתחתן ולגדל ילדים. נטען, שהתובעת סיימה את לימודיה בתיכון ביוני 2005, ללא תעודת בגרות, וכי עד לתאונה במאי 2006, היא לא עשתה דבר - לא עבדה ולא למדה. הנתבעת מבקשת לדחות את טענת התובעת, לפיה באותה השנה היא למדה השלמת בגרויות באשר היא לא הציגה כל ראיה לכך וגם לא לכוונתה להירשם למכינה. התובעת לא זימנה את האנשים אשר לטענתה עזרו לה להתכונן למכינה או להשלים קורסים. אין גם כל ראיה לכוונתה של התובעת ללמוד פסיכולוגיה או רוקחות בירדן. נטען, שהבעל העיד שאשתו לא נרשמה למכינה, בתום לימודיה בבית הספר התיכון. התובעת היא עקרת בית, אם לשלושה ילדים, כפי שתכננה להיות ובזמנה הפנוי היא מתנהלת ככל עקרת בית. התובעת מטיילת עם המשפחה גם בחו"ל. אינני סבור שהפגיעה התפקודית של התובעת בעקבות התאונה מגיעה כדי השיעור הנטען על ידי התובעת, וזו בין היתר, בהתחשב בכך שגם נכויותיה הרפואיות של התובעת אינן כנטען על ידה. יחד עם זאת, אינני רואה עין בעין עם הנתבעת את מצבה התפקודי של התובעת ולא אוכל לומר כי הפגיעה בתפקוד בעקבות התאונה, היא עניין של מה בכך. ראינו שהמומחה בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר דניאל גרופר, קבע לתובעת נכות בשל הפרעה הסתגלותית עם מרכיב דיכאוני וסימפטומים פוסט-טראומתיים חלקיים. אין בליבי ספק שיש בהפרעות אלה כדי להפריע לתובעת בתפקודה, לרבות בתחום התעסוקה. המומחה התרשם מאפאטיות של התובעת, אשר גרמה לתשובות לקוניות, ללא דיבור ספונטני והיה צורך לדובב אותה ולמקד אותה לצורך קבלת תשובות. מן הראיות שבפניי עולה, כי התובעת אינה מתפקדת באופן רגיל כאדם, כאישה וכאם והיא מתקשה לבצע ולנהל את מטלות היום יום. הדברים באים לידי ביטוי הן בתפקוד בבית והן בתפקוד עם הילדים. העדויות בעניין זה לא נסתרו בחקירה נגדית וגם לא בעדויות מטעם הנתבעת, כגון עדויות שהן תוצאה של חקירה כזאת או אחרת. מתקבל הרושם שבעלה של התובעת, יחד עם בני משפחתו, ממלאים את מקומה של התובעת בתפקוד היום יומי בלא מעט מן המטלות. התובעת אינה טוענת שהיא לא יוצאת כלל מן הבית ולכן, גם אם מפעם לפעם היא מבקרת אצל בני משפחה או נוסעת לטיול לחו"ל יחד עם מי מהם, אין פירוש הדבר כי תפקודה היום יומי אינו לקוי באופן משמעותי. על כן, סבור אני, כי מצבה הנפשי של התובעת הוא בעל השלכה תפקודית של ממש בחיי היום יום וסביר ביותר להניח שיש בו כדי לפגוע גם באפשרותה של התובעת להשתלב במעגל העבודה. סבור אני, שגם נכותה הנוירולוגית של התובעת, יש בה כדי להפריע בתפקוד. כזכור, נכות זו נקבעה בשל הפרעות בהיגוי ולאדם צעיר, כפי שהייתה התובעת בעת התאונה וכפי שהיא כיום, הדבר עלול בהחלט להפריע בעת ראיונות עבודה או פגישה עם אנשים במסגרת עבודה כזאת או אחרת. אשר לתחום הכירורגי, הרי נכון הדבר שעד עתה, כריתת הטחול לא הביאה לזיהומים. יחד עם זאת, על פי חוות דעת המומחה, ד"ר הלוי, על התובעת להתחסן אחת ל- 6 שנים לכל משך חייה ויהיה עליה לקבל טיפול אנטיביוטי בכל מקרה של זיהום, אפילו יהא זה זיהום בנאלי. גם לצלקות השלכות תפקודיות. התובעת כתבה בתצהירה כי הצלקות גורמות לה לחוסר נעימות ולעיתים הן מגרדות וכואבות. דבריה של התובעת לא נסתרו בחקירה נגדית ולמעשה הם עולים בקנה אחד עם קביעתו של המומחה. בתחום האורתופדי, הגם שנקבעה לתובעת נכות שהיא נמוכה באופן יחסי (5%), הרי המדובר הוא בנכות בגב תחתון ולא מן הנמנע שהדבר עלול להפריע לתפקודה של התובעת בעתיד, מפעם לפעם, מה עוד שאין להתעלם מכך שבעקבות התאונה, כוחותיה של התובעת, ככלל, אינן כשל אדם בריא ויתכן שאדם בריא יוכל להתגבר על כאבים שמקורם בנכות זו, מקום בו התובעת דווקא תתקשה בכך. לא אוכל לקבל את עמדתה של הנתבעת, לפיה, בהיות התובעת בת המגזר הבדואי, הרי היא לא תכננה ללמוד ולעבוד, אלא, כפי שהתגלגלו הדברים בפועל, עמדה התובעת להינשא בעת התאונה, בהכירה את בעלה כשנתיים לפני התאונה, לגדל ילדים ולהיות עקרת בית כל חייה. נדמה לי שאין צורך לומר כי אין זו דרכה של כל נערה ואישה במגזר הבדואי והתובעת שלפניי סיימה את בית הספר התיכון, הגם שלא הייתה זכאית לקבל תעודת בגרות. אחיותיה של התובעת למדו והינן נשים עובדות ומפרנסות, העלות תארים, ולא מן הנמנע כי זו הייתה גם דרכה של התובעת, אלמלא נפגעה בתאונה באופן קשה. נכון כי התובעת לא הציגה די ראיות שיצביעו על פעילות של ממש לשם שיפור ציוני הבגרות, או קבלה למכינה, באשר פרט לעדותה היא בעניין זה, לא מונחות בפניי ראיות נוספות של המורים הפרטיים, בני המשפחה, טפסי הרשמה וכיו"ב. יחד עם זאת, לא אוכל להתייחס לתובעת כאל מי שעתידה הייתה להיות עקרת בית במשך כל חייה ויש להעמידה בחזקתה כי, לפחות, וגם אם היא לא הייתה לומדת בלימודים אקדמאים, היא הייתה רוכשת מקצוע כלשהו ומשתלבת במעגל העבודה, כפי שעשו בנות משפחתה הקרובות. עניין זה נוגע, כמובן, לשאלת בסיס השכר אשר בהסתמך עליו יבוצעו חישובי הנזק, ועל כך אדון בהמשך הדברים. התרשמותי היא, שהמדובר הוא באישה אשר מכלול הפגיעות בתאונה הפכוה לאישה מעוטת כוחות בתפקוד היום יומי וממילא באפשרות השתלבותה במעגל העבודה. לאחר ששקלתי את כל השיקולים דלעיל, מצאתי שיהיה זה נכון להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על שיעור של 45%. בסיס השכר טוען בא כוח התובעת, כי מרשתו היא אישה צעירה, אשר היתה בת 19 במועד התאונה, כאשר לפני התאונה, היתה בריאה בגופה ובנפשה, שמחה ועצמאית. על כן, הקריטריון לחישוב הפסדי השכר, צריך להיות השכר הממוצע במשק. לעניין זה, מפנה בא כוח התובעת לע"א 61/89 מ"י נ' אייגר, ולע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חב' לביטוח בע"מ, כאשר סטיה מן השכר הממוצע מתאפשרת רק כאשר קיימות ראיות בעלות משקל רב, אשר מלמדות בהסתברות גבוהה, כי קטין היה משתלב במקצוע מסוים או היה מתקשה למצוא לו עבודה מכניסה. לעניין זה מוסיף ב"כ התובעת וטוען, שנוכח הלכת רים אבוחנא, אין להפלות בין מגזרים שונים. מנגד, טוענת הנתבעת, שאין להחיל על התובעת את ההלכה בדבר פסיקת הפסדי שכר לקטינים ע"פ השכר הממוצע במשק. נטען שהתובעת לא היתה קטינה בעת התאונה אלא היתה כבר בת 19, לא היתה זכאית לתעודת בגרות, לא למדה ולא היתה לה כל כוונה ללמוד. נטען שלתובעת היה כבר בן זוג מזה מס' שנים וגם לולא התאונה, היא היתה מתחתנת, עוסקת בעבודות הבית ובגידול הילדים ותו לא. מוסיפה הנתבעת וטוענת, שלנכויותיה של התובעת אין השלכות תפקודיות משמעותיות ולכן, יש להביא בחשבון את אפשרותה של התובעת להקטין את הנזק ע"י מציאת מקום עבודה. אומר כבר עתה, כי דין טענה זו להידחות, שהרי כבר קבעתי לעיל את נכותה התפקודית של התובעת, אשר תהווה בסיס לחישובי הנזק השונים, ואין בכוונתי לפסוק לתובעת פיצויים בשל הפסדי שכר כאילו אין לתובעת יכולת עבודה ומסוגלות להשתלב במעגל העבודה לחלוטין. חובתה של התובעת להקטין את הנזק, גלומה, למעשה, בקביעת אחוזי הנכות התפקודית אשר לא הועמדו על 100%. הנתבעת טוענת כי על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, קיימת בעיית תעסוקה חמורה בקרב הבדואים בארץ והשכר בעיר רהט בשנת 2008, היה 2,407 ₪ לאישה, ו-4,640 לגבר. ייתכן כי נתונים אלה הינם נכונים ולא אכנס לדיון בעניין זה, באשר יש להלך בעניין התובעת דנא, ע"פ הלכת בימ"ש העליון לעריכת חישובים לפי השכר הממוצע במשק, גם כאשר המדובר הוא בתובע שאינו שייך למגזר היהודי, אלא לבדואי דווקא. הגם שהתובעת היתה בגירה בעת התאונה, ראוי לערוך חישובי הפסדי השכר על בסיס השכר הממוצע במשק. אמנם, ההלכה בעניין זה נקבעה בהתייחס לקטינים, אך גם על התובעת שבפניי, אשר סיימה לימודי תיכון, טרם התחתנה וגם לא ילדה ילדים לפני התאונה, יש לומר, כי היא "טרם החלה לכתוב את סיפור חייה". יש להעמיד את התובעת בחזקתה לפיה, לולא התאונה, כשירה היתה להשתלב במעגל העבודה ככל אדם אחר, לרכוש מקצוע ולעבוד משך שנים ארוכות, תוך התקדמות בסולם השכר. אשר על כן, יש מקום לערוך את הפסדי השכר של התובעת, על בסיס השכר הממוצע במשק. נזקיה של התובעת הפסד השתכרות בעבר השכר הממוצע במשק עומד כיום על סך של 9,050 ₪. מיום התאונה ועד היום חלפו 92 חודשים, כך שסכום הפיצוי בראש נזק זה, אמור היה לעמוד על סך של 374,670 ₪ (לפי 45% נכות תפקודית). לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע תקופה בסכום של 61,500 ₪ וסה"כ, ללא הפחתה כאמור להלן, סכום הפיצוי אמור היה לעמוד על 436,172 ₪. סביר להניח שהתובעת לא היתה זוכה לשכר חודשי בסכום האמור במועד התאונה, שכן היא טרם נכנסה למעגל העבודה וטרם רכשה מקצוע. על כן, יש לערוך הפחתה מסוימת בפיצוי בראש נזק זה ואעמיד את סכום הפיצוי על סך של 360,000₪. הפסד שכר בעתיד בהתאם לנתוניה של התובעת, השכר הממוצע במשק והנכות התפקודית יעמוד הפיצוי בראש נזק זה על סך של 1,137,480 ₪. הפסד פנסיה בסכום זה דורשת התובעת בסיכומיה סכום של כ-174,000 ₪ כאשר החישוב נעשה לפי 70% מהפסד השכר בעתיד והיוון כפול ל-42 שנים והיוון רגיל ל-15 שנים. חישוב זה אינו לוקח בחשבון את ה"חסכון" שבהקטנת הפרשותיה של התובעת היא לפנסיה. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך, שלתובעת יגרם הפסד פנסיה ולכן, היא תפוצה בסכום גלובלי בראש נזק זה בסך של- 40,000 ₪. הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד בראש נזק זה, דורשת התובעת בסיכומיה סכום של 50,000 ₪. אינני סבור שהתובעת זכאית לסכום פיצוי כה גבוה, בהעדר קבלות על הוצאות רפואיות בעבר ובהינתן העובדה, שכל אזרח בישראל מבוטח בביטוח רפואי ממלכתי. יחד עם זאת, נוכח נכויותיה הגבוהות יחסית של התובעת, סביר ביותר להניח שהיא נזקקה בעבר ותיזקק גם בעתיד לביקורים אצל רופאים ולרכישת תרופות כאלה או אחרות, וכן לטיפולים על מנת להקל במכאוביה, וכל אלה יהיו כרוכים בהוצאות, לרבות תשלומי השתתפות עצמית. בנסיבות העניין יפסק לתובעת בראש נזק זה פיצוי גלובלי בסכום של- 7,000 ₪. הוצאות נסיעה בעבר ובעתיד גם לגבי ראש נזק זה לא הוצגו קבלות, אך ברור שהתובעת נזקקה לנסיעות לצורך קבלת טיפולים רפואיים בעבר, והיא גם תאלץ להוציא הוצאות כאלה ואחרות גם בעתיד. הסכום הנדרש על ידי התובעת בראש נזק זה הוא מופרז לטעמי ויפסק לתובעת סכום של- 10,000 ₪. עזרת הזולת בעבר ובעתיד אין ספק שפגיעותיה של התובעת, הן בתחום הגופני והן בתחום הנפש, יאלצו אותה לקבל עזרה לצורך ביצוע מטלות היומיום. סביר ביותר להניח, נוכח פגיעותיה הקשות של התובעת בתאונה, כי לעזרה מסוג זה, היא גם נזקקה עד כה, ובמיוחד בתקופות ההחלמה הראשונות שלאחר התאונה. לא ניתן לומר, שהעזרה שקיבלה התובעת, וזו אשר תקבל בעתיד, היא בבחינת עזרה רגילה של בני משפחה. מן הראיות עולה, שבני המשפחה מסייעים רבות בטיפול בילדים, ואפילו הגננת לוקחת את בנה של התובעת, מאלק, מפעם לפעם, לביתה. על כן, יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בשל העזרה לה היא נזקקה בעבר וזו אשר היא תזקק לה בעתיד. חישוביה של התובעת בסיכומיה הם, בלשון המעטה על הצד הגבוה. פיצוי בגובה המבוקש, יינתן לנפגע, אשר רמת חוסר התפקוד שלו, היא גבוהה בהרבה מזו של התובעת. התובעת אינה מעסיקה עוזרת בית ובעבר היא קיבלה עזרה מן המשפחה. בנסיבות העניין, מצאתי שיהיה זה נכון לפסוק לתובעת פיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה. על כן, בגין הצורך בעזרת הזולת בעבר יפסק לתובעת סכום של- 50,000 ₪ ובשל הצורך בעזרת הזולת לעתיד, סכום של 150,000 ₪. כאב וסבל בהתאם לנתוניה של התובעת ואחוזי הנכות הרפואית, יפסק לתובעת בראש נזק זה, סכום של- 89,743 ₪. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים האמורים לעיל תוך 30 יום, בצירוף אגרת משפט צמודה ונושאת ריבית, ושכר טרחת עורך דין בשיעור 15.34% (כולל מע"מ). סכום שלא ישולם במועדו, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. זכות ערעור תוך 45 יום. פיצוייםתאונת דרכים