תביעה לפינוי מדירה רשומה מכוח הסכם בינה לבין האפוטרופוס לנכסי נפקדים ,ומנוהלת ע"י עמידר. בנוסף לתביעת הסילוק וסילוק יד, ישנה תביעה כספית על סך 30,258.16 ₪, נכון ליום 14.2.08. עפ"י כתב התביעה, הנתבע הוא דייר מוגן, אשר לו חוזה שכירות עם התובעת מיום 2.10.73 וחוזה השכירות הוא עפ"י חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב-1972 (להלן: "החוק"). עילת התביעה היא כי הנתבע לא נשא בחלקו בעבודות התיקונים, אשר ביצעה התובעת בשנת 2007 לאחר שהוא עצמו, למרות שחייב היה, לא ביצע אותם. ביצוע התיקונים נדרש בגלל החלטת ראש עיריית עכו, מר שמעון לנקרי, אשר הורה לתובעת לבצע תיקונים, היות והנכס הפך להיות נכס מסוכן. הצו הוצא ע"י עיריית עכו בשנת 2004. התובעת טענה כי כמקובל ניתנה לנתבע הזדמנות לבצע את העבודות בעצמו, זאת עפ"י אומדן מיום 15.7.07, אשר הומצא לו. היות והוא לא עשה זאת, התובעת עשתה זאת בעצמה באמצעות קבלן מטעמה. התובעת טענה כי חלקו של הנתבע בעלות העבודות הוא 23,658.43 ₪ וזאת עפ"י סעיף 68ד לחוק, לפיו הוצאות התיקונים שבעל הבית חייב בעשייתן, יחולו מחצית על בעל הבית ומחצית על הדייר. התובעת טענה כי דרשה את החוב מספר פעמים מהנתבע, אך הוא סרב לשלמו, ועל כן יש בכך הפרה יסודית של ההסכם ועילה לפינויו מהדירה. בנוסף טענה התובעת, כי הנתבע איננו משלם כסדרם את דמי השכירות, ונכון ליום 14.2.08 נותר לחובתו סכום של 4,212.84 ₪. כל זאת עדיין ללא הפרשי הצמדה וריבית פיגורים. התובעת צרפה לכתב התביעה את ההסכם בין האפוטרופוס לנכסי נפקדים לבינה מיום 29.9.53, חוזה השכירות בין הנתבע לעמידר מיום 2.10.73, הודעת עיריית עכו על מבנה מסוכן, אומדן תיקונים ,והתראה לתשלום חוב אל הנתבע ללא תאריך. הנתבע טען להגנתו כי, תחילה שלחה לו התובעת אומדן עלויות לפיו העריכה את חלקו בעלויות ב-16,000 ש"ח ,ולכן הסכים כי התובעת היא זו שתבצע את התיקונים. הנתבע טען כי אמנם הקבלן מטעמה של התובעת החל בתיקונים, אך חלק ניכר מהעבודות לא בוצע, חלק לא הושלם והקבלן עזב את הנכס כשהוא איננו ראוי למגורים, ללא עבודות טייח, צבע, חשמל וחלונות ולכן הוא נאלץ לבצע את שארית העבודות בעצמו בעלות של 40,000 ש"ח. הנתבע טען כי הוא זכאי לקזז את חלקה של התובעת מן העלות הנ"ל מסך כל החובות שהוא עוד חייב לתובעת. התובעת היא זו אשר התעלמה מהדרישות והתביעות להשלים את התיקונים. הנתבע הודה בקיום חוב השכירות, אך טען כי חוב זה הוסדר עוד לפני הגשת התביעה וכי אין חוב בגין "שיקום מבנים" מהווה עילת פינוי. בסעיף 20 לכתב ההגנה טען הנתבע כי היה ובית המשפט יחליט כי אכן הפר את החוזה, יש להעניק לו סעד מן הצדק עפ"י סעיף 132א לחוק. ניסיונות רבים להביא את הצדדים לידי הסכם מחוץ לכותלי בית המשפט לא עלו יפה ואך הביאו להתמשכות ההליכים. בתאריך 10.5.10 הגיעו הצדדים להסכמה לעניין תשלום דמי השכירות. לעניין החוב בגין השיפוצים, נעשו שוב ניסיונות כולל פנייה לוועדת הפשרות להגיע לידי הסכם. היות והצדדים לא הודיעו דבר, נמחקה התביעה. החלטה זו בוטלה עפ"י החלטה מיום 17.2.11. בסופו של דבר הוגשו תצהירים, נשמעו ראיות וב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם. יש לציין כי כל ההליך בשם הנתבע נוהל למעשה ע"י בנו, מר עבאס זכור. ראיות התובעת: מטעם התובעת העיד מר זידאן סלאח, שהוא רכז שטח בסניף עכו של "עמידר" וכן הוגשה חוות דעת של המהנדס לני פארס. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית נוסף של מהנדס יזהר הבר, אך תצהיר זה נמשך מהתיק לאור אי התייצבותו של מר הבר לדיון. מר זידאן חזר בתצהירו על האמור בכתב התביעה וטען כי התנהגותו של הנתבע גרמה לכך כי היה צורך בתיקונים נוספים, היות והנתבע גרם נזק משמעותי לנכס כאשר הוא הגביה חלק מהרכוש המשותף באופן מסוכן והתובעת נאלצה להחזיר את המצב לקדמותו. בכך היה כדי להגדיל את עלויות התיקונים. בנוסף למסמכים שצורפו לכתב התביעה, צרף מר זידאן לתצהירו את ההודעה על חלקו של הנתבע בתיקונים מיום 20.10.07, וכן מכתב נוסף של התובעת אל הנתבע מיום 26.7.05 לעניין אי ביצוע העבודות ע"י הנתבע, למרות שביקש מהתובעת לעשות כן. במכתב נאמר כי עם ביטול ההזמנה, לא יתאפשר ביצוע התיקון בהשתתפות התובעת. מר זידאן לא ידע להעיד כיצד הנתבע הגביה את הנכס, אלא רק על כך כי הם קיבלו דיווח שזה נעשה. הוא עצמו לא ידע לומר אם ההגבהה הוסרה ומהו התיקון, אלא רק ידע כי התובעת נאלצה לתקן בעקבות מעשיו של הנתבע. מר זידאן העיד, כי לאחר שהוסרה ההגבהה, הנתבע שוב ביצע הגבהה נוספת, אך ציין כי הנתבע או בנו הודיעו לו שאכן ביצעו את עבודות ההגבהה והחליפו חלונות. לעניין דליפת המים השיב מר זידאן כי אף פעם לא הודיעו לו כי יש דליפת מים, אך מיד לאחר מכן אמר כי יכול להיות שהודיעו לו. לא היה ברשותו את תיק הנכס בבית המשפט ולא יכול היה לברר זאת מתוך התיק. חוות הדעת של מהנדס לני פארס: מהנדס פארס פרט בחוו"ד מהם החלקים בנכס לגביהם הוציאה העירייה את צו הסכנה ואלו הם: א. מדרגות העלייה למתחם שבורות ומסוכנות. ב. גגון הכניסה עם זיהום גלוי וחלול, בטון נושר ונופל. ג. לוחות אסבסט מעל החלונות והגגות. ד. תקרת הבית מכוסה לוחות עץ דקורטיביים, בחדרי השינה הדרומיים פיצוצים בבטון עם סדקים וסימני רטיבות חזקה, בחדר דרומי מזרחי סימני תזוזה בקירות וסדק בקיר. ה. רצפה ותקרה במטבח קונסטרוקציית פלדה חלודה ומתפרקת. ו. צמחייה גדלה על קירות חוץ עם אבנים נושרות ונופלות. מר פארס בדק את המסמכים שהיו ברשותו, דהיינו: מסמכי התכנון להסרת הסכנה, החשבון הסופי שהגיש הקבלן ואושר ע"י המפקח, חישובי כמויות שערך הקבלן ואושרו ע"י המפקח, וכן טופס לחלוקת החוב בין הדיירים ויומני עבודה. בנוסף עמדו בפניו, עפ"י הכתוב בחוות דעתו עדויות: עדות רכז, עדות גורם מדווח, ועדות קבלן מבצע. הממצאים שלו היו כי התכנון התייחס לטיפול במדרגות, התקנת מעקה, פרוק גגון הכניסה והחלפתו לעץ, פרוק התקרות והחלפתן בתקרות עץ בחדרי השינה. לעניין תקרת המטבח, הצמחייה ונשירת אבנים בקירות חוץ, הביצוע נדחה. עוד מצא מר פארס כי עפ"י החשבון הסופי ובדיקה בשטח, "כל העבודה היא טיפול בגג של חדרי השינה שבקומה השנייה, ששייך לדירה העליונה (זכור ג'אנם)". ממצא אחר הוא כי לפי דברי הקבלן, הטיפול במדרגות, גגון הכניסה, לוחות האסבסט ותקרת אזור המטבח לא בוצע, היות והדייר ביקש לבצע את העבודות בעצמו. ממצא אחר של מר פארס היה כי עפ"י התכנון, תסריט ומצב קיים, הגג החדש שבוצע במפלס גג הסלון יותר גבוה מהגג הישן במטר וחצי. אלו היו הממצאים של מר פארס כמפורט בסעיף 4 לחוות דעתו. סעיף 5 מתייחס למסקנות ואלו הן: א. העבודה אשר בוצעה לפי הדרישות של רשות העתיקות ולפי התכנון. ב. השינוי בהיקף העבודה נבע מהגבהת התקרה למפלס גג הסלון, מה שגם הגדיל את הכמויות. ג. הריסת התקרה היתה בעובי 27 ס"מ ולא 15 ס"מ, כפי שסבר המתכנן, ולכן גם כאן הוגדלה כמות העבודה. מר פארס ציין כי בדר"כ במבנים ישנים, יהיו שינויים כאלה בגלל חוסר נתונים טכניים. ד. גורם נוסף להגדלת העבודה היה חוסר בסעיפים מסוימים כמו פיגום פנימי. ה. הסכנה העיקרית היתה הגג של חדרי השינה ולאחר ביצוע העבודה הזו הוסרה הסכנה. ו. היה צורך בביצוע כל העבודות, כולל המדרגות ובדיקת גג המטבח, כי עד היום לא השתנה דבר ביחס לסעיפים אלו. מר פארס צרף לחוות דעתו נספחים שונים הכוללים תכנית שלבי ביצוע, כולל תשריטים, כתב כמויות, יומני עבודה, חשבון סופי וטופס חלוקת חיוב לדיירים. מר פארס לא נחקר על חוות דעתו, וכך למשל נשאר עמום סעיף ו' הנ"ל. ראיות ההגנה: מטעם ההגנה העידו הנתבע בעצמו ובנו-עבאס. התצהירים הם בעיקרם חזרה על כתב ההגנה. יש לציין כי הנתבע בעצמו העיד כי כל העניין בטיפולו האישי והבלעדי של בנו עבאס והפנה לתצהירו. החקירה הנגדית לא העלתה ממצאים אחרים. הנתבע חזר ואמר כי הוא אינו יכול לעשות כלום ולכן בנו עושה בשבילו הכל. הנתבע הוא בן 80. הנתבע כן ידע להעיד כי ראה שהרבה מים יורדים, בכל פעם שיורד גשם והם שילמו הרבה כסף לצורך התיקון. יותר מ- 3,000 ₪. לשאלה מדוע לא צורפו קבלות השיב, כי אלו שעובדים לא נותנים קבלות. מר זכור עבאס, בנו של הנתבע היה חבר כנסת בין השנים 2006-2009. בדיונים הקודמים וכן בשמיעת הראיות הסביר את פעילותו למען תושבי עכו העתיקה, אשר רוב הבתים שם מנוהלים ע"י עמידר. פעילותו הביאה לביטולם של צווי פינוי רבים ולהסכמות בין התושבים לעמידר. כמדיניות הוא סבור כי אין מקום לדרוש מהתושבים להשתתף בתיקונים שעלותם גבוהה, וזאת עפ"י דרישת הרשות לעתיקות הדואגת לשימור הבניינים. השימור יקר יותר ולכן חומרים כמו חלונות מעץ או גג מאבן על העץ יקרים פי 3 מבטון. גם אם נכון לשמור על עכו העתיקה, זה לא צריך להיות על חשבון התושבים. למר עבאס זכור לא היה הסבר משביע רצון כיצד הגיע לסכום של 40,000 ₪, עלות התיקונים שנאלץ לבצע לטענתו, ללא כל ראיה, עדות, קבלה או מסמך אחר. מר זכור עמד על כך כי מי שעשה את ההגבהה של הגג זו היתה עמידר, ולא כפי שהעיד מר זידאן. לעניין דמי השכירות טען מר עבאס זכור כי אינו חייב דבר, ואילו לעניין זיפות הגג, "עמידר" סירבה להשתתף מכיוון שלטענתה עבר הזמן בו יכול לקבל את השתתפותם. עם זאת הודה כי מכיוון שעמידר לא שילמה את ההשתתפות בזיפות הגג, החליט לא לשלם את שכר הדירה וזאת עד שהתיק הגיע לבית המשפט. מר עבאס זכור התייחס לתיקונים בבית בו נמצאת דירת אביו, וטען כי רק בדירת אביו בוצעו העבודות כי הסכנה היתה בגג ולמרות זאת כל הדיירים חויבו בתשלום; לדעתו, הם לא היו צריכים להיות מחויבים למרות שמדובר ברכוש משותף. מר עבאס ציין בתצהירו כי עבודות בבית של הנתבע היו אמורות להסתכם ב- 100,000 ₪, אך לא ידע לפרט זאת וגם לא היתה תשובה בפיו איך זה מתיישב עם הסכום הכללי של תיקון הבית שהיה 143,000 ₪. סיכומי התובעת: הנתבע איננו מתכחש לעצם העובדה כי בוצעו תיקונים ע"י התובעת, אך את טענתו כי התיקונים לא הושלמו והוא היה צריך להשלימם בעלות של 40,000 ₪ לא תמך בראייה כל שהיא, לא חוו"ד לא קבלות ולא עדויות. גם את טענתו כי התובעת העריכה את חלקו בעבודות בסך 16,700 ₪ לא הוכיח הנתבע, כך גם לא הוכיח את הטענה כי מהנדס התובעת הבטיח לו הנחה משמעותית של 50%. זאת לבד מהעניין כי לא היתה למהנדס הוועדה סמכות ליתן כל הנחה כזו. התובעת טענה כי בבניין בו מתגורר הנתבע, מתגוררים דיירים נוספים וכולם פרט לנתבע שילמו את חלקם היחסי בהוצאות התיקונים. יש לדחות את הטענה כי חלק ניכר מהעבודות לא בוצע. מר עבאס עצמו הודה כי עקב העבודות שבוצעו ע"י התובעת הוסרה הסכנה. אכן, הערכה ראשונית היתה כי חלקו של הנתבע בעלות התיקונים יהיה כ- 16,000 ₪, אך מטבע הדברים וכך גם נאמר, עלות זו יכולה להשתנות עם הביצוע, השינוי היה סביר והודעה על כך נשלחה בכתב לכל הדיירים. התובעת תמכה את תביעתה בחוות דעת מטעמה, המהנדס לני פארס, אשר פרט את אופן ביצוע כל העבודות. מכיוון שמהנדס פארס לא נחקר על חוות דעתו, יש לקבל אותה במלואה. לעומת הראיות מטעם התביעה שהוכיחו את טענותיה עפ"י כתב התביעה, הנתבע לא הוכיח ולו אחת מטענותיו. הנתבע לא הביא כל ראייה שהיא, לא חוו"ד, לא קבלה, לא אדם אשר ביצע את התיקונים, אלא רק העיד בעצמו וכן העיד בנו עבאס, אשר מנהל עבורו את העניינים והוא גם זה אשר שילם לטענתו עבור תיקונים שונים. הנתבע עצמו העיד על שני נושאים בלבד אותם ידע באופן אישי ולא מפי בנו והם: כי התיקון בגג שנעשה שנה לפני מתן עדותו, דהיינו בחלוף שש שנים מסיום העבודות ע"י התובעת, עלה 3,000 ₪ וכן כי הוא חייב לתובעת לכל הפחות 16,000 ₪. הנתבע איננו יכול לטעון לטענת קיזוז, היות ומי ששילם את הכספים זה בנו אם בכלל. הוא עצמו טען כי אין לו כסף. אין כל הוכחה לתשלום של 40,000 ₪ והסכום הזה נטען בעלמא, ללא כל תמיכה שהיא. הנתבע עצמו לא יודע כלל מה הוצא. אין מקום לקבל את גרסתו של הנתבע כאשר לשאלה אם תיקון יריעות בגג שהם כשלעצמן עלו 3,000 ₪ ועוד כמה חורים בקירות, עלה לו 40,000, השיב שכן, וברור על פניו כי זו טענה שאינה הגיונית, מה עוד שלא נתמכה ע"י כל ראיה אחרת. הנתבע גם לא הוכיח כי אי פעם פנה הוא או בנו אל התובעת בדרישה להשתתף בהוצאות התיקונים. התובעת מתייחסת בסיכומיה לטענת הנתבע באמצעות בנו, כי עד היום קיימת דליפת מים דרך הגג, אשר תוקן ע"י התובעת וההסבר הוא כי בגלל הוראות רשות העתיקות, לא טויח הקיר, לא מבפנים ולא מבחוץ ועל כן קיימת דליפה. התובעת טוענת כי אין לקבל גרסה זו המהווה שינוי חזית. בנוסף לכך, זה עניין שבמומחיות והנתבע היה אמור להוכיח את טענותיו בחוו"ד כזו. אי תשלום החוב מהווה הפרה יסודית של סעיף 7 להסכם השכירות ועל כן קמה לתובעת עילת פינויו מן המושכר והחזרת החזקה. התובעת טוענת כי עד יום הגשת הסיכומים ,הנתבע איננו משלם באופן מסודר את דמי השכירות ועל כן הבקשה היא להורות על סילוק ידו מהנכס ולחייבו לשלם לתובעת את הסכום הנתבע, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית. סיכומי הנתבע: טענתו הראשונה של הנתבע בסיכומים היא כי מדובר בחוב בגין שיקום מבנים וחוב זה איננו מהווה עילה לפינוי. מה עוד שהנתבע איננו חולק על כך שקיים חוב, אלא טוען כי לאור טענת הקיזוז בגין עבודות ההשלמה, ישנה מחלוקת על גובה החוב. הנתבע טוען כי הוכיח באמצעות תמונות מיום 1.9.07, אשר צורפו לתצהיר עדות ראשית מטעמו, כיצד נראה הנכס לאחר שהתובעת כביכול השלימה את התיקונים והוא אף פרט בתצהירו את כל העבודות שהוא נאלץ להשלימן. טענות אלו לא נסתרו ע"י התובעת. התובעת לא טרחה להביא את תיק הנכס לבית המשפט, שכן לו היתה עושה כן, ניתן היה להיווכח כי הנתבע ביקש מן התובעת להשתתף בעבודות הזיפות שנעשו לאחר התיקונים של התובעת וזאת גם אישר העד מטעמו. עבודות הזיפות נעשו פעמיים ורק הפעם השנייה היתה בשנה האחרונה ואילו עבודות התובעת היו נעשות כשורה, לא היה שום צורך לזיפות מלכתחילה, אלא שדליפת המים לא פסקה ורק עם הזיפות השני נעצרה דליפת המים מהגג. יתר על כן, טענת הנתבע ובנו כי קיימת דליפת מים מקיר הכורכר, לא נסתרה והיא מחזקת את הטענה בדבר אי השלמת העבודות ע"י התובעת. העד יזהר הבר מטעם התובעת לא התייצב לדיון, לא העיד ולכן הטענה כי הוא התחייב להפחית 50% מעלות השיפוצים לא נסתרה. אחת מטענות התובעת הייתה בזמן הדיון ובתצהירים ,כי הנתבע הגביה תקרה על דעת עצמו. גם טענה זו לא הוכחה. יתר על כן, העובדה כי הנתבע חויב בעלות הגבהת התקרה ע"י התובעת, מוכיחה כי היא בוצעה ע"י התובעת בלבד ולא ע"י הנתבע. הנתבע טוען כי יש להבחין בין העבודות שבוצעו על מנת להסיר את צו הסכנה ולגרום לכך כי התיקונים יאפשרו להחזיק את הבית במצב תקין לבין שימור הבית עפ"י דרישות רשות העתיקות. הנושא הראשון עלה לתובעת 47,510 ₪ ורק בסכום זה יש לחייב את הדיירים, בתוספת דמי הניהול. מכיוון שכל השאר בוצע בהתאם ובאישור רשות העתיקות, אין מקום לחייב בו את הדיירים. ב"כ הנתבע מפנה לפסק הדין של כב' השופטת עדוי בתיק אזרחי 6422/08. הנתבע סבור אם כך, כי חלקו של הנתבע צריך להיות 15,520 ₪ בלבד ולאור טענת הקיזוז על סך 20,000 ₪, יש לפטור אותו מתשלום. אין אמת בטענה כי הנתבע איננו משלם חובות בגין דמי השכירות. טענה זו נטענה בעלמא שכן בתאריך 31.12.12 הוא שילם את יתרת חובו. ב"כ הנתבע טוען כי גם אם יחליט בית המשפט שאכן הופר החוזה, הרי יש ליתן לו סעד מן הצדק מכיוון שפינויו הוא סנקציה חמורה מדי ואיננה צודקת. בנוסף, תוצאות הפינוי עולות באופן ממשי בחומרתן על חומרת עילת ההפרה. לתובעת לא יהיה כל נזק ממשי, היה ויינתן סעד מן הצדק. במידה והתביעה תתקבל, הנתבע יסדיר את חובו מיד. דיון והכרעה: לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי התובעת ביצעה עבודות בביתו של הנתבע וכי הנתבע לא שילם עבור דרישתה את חלקו בחוב בסך 23,658.43 ₪. המחלוקת בין הצדדים היא על גובה החוב, ומבחינה עקרונית על חיובם של תושבי עכו העתיקה בתיקונים שהם יקרים יותר בגלל דרישות הרשות לעתיקות או בגלל הדרישות לשימור עכו העתיקה. המחלוקת היא גם לעניין טענת קיזוז, האם קיימת לנתבע בגין תיקונים בסך 40,000 ₪, אם לאו. על פי כתבי הכמויות אשר צורפו בחוות דעתו של מר פארס לחשבון הסופי, הרי רוב התיקונים שנעשו נעשו ברכוש המשותף לכל הדיירים. בדירתו של הנתבע, התיקון העיקרי שבוצע אצל הנתבע היה בגג. אכן הגג נבנה כגג עץ חדש על צלעות ולוחות, לפי דרישת המפרט לשימור, הן של חברת עמידר והן של הרשות לעתיקות. יחד עם זאת, מדובר ברכוש משותף. על פי הדין, אכן כל הדיירים אמורים לשאת בתיקון הגג שהוא רכוש משותף, כמו רכוש משותף אחר: קירות, מדרגות וכו'. הנתבע לא הצליח להוכיח אף אחת מטענותיו ולא היה אמור להיות כל קושי להוכיחן. הדיונים התמשכו תקופה ארוכה ובתקופה זו היה די סיפק בידי הנתבע, ליתר דיוק בידי בנו שהוא המוציא והמביא בענייני אביו, להגיש חוות דעת, אשר תסתור את חוות דעתו של מר פארס ותציין את כל הליקויים שנשארו בבית לטענתו לאחר ביצוע העבודות ע"י התובעת, עדויות ע"י אנשים אשר עשו את התיקונים, קבלתו על קניית חומרים. התמונות אכן מעידות על מצב לא תקין. אין לקבל את הטענה כי את רוב התיקונים הם עשו בלי חשבוניות, ולראות בכך הצדקה לחוסר ראיות. אין בפניי כל הוכחה מה היו התיקונים וכי אמנם הם עלו 40,000 ₪. יחד עם זאת, אני מקבלת את הטענה כי הייתה דליפת מים ובשל כך נאלץ הנתבע לדאוג לזיפות הגג והתקנת יריעות בסכום של 3,000 ₪. לא הובאה בפניי כל חוות דעת מומחה, כי התיקון הנדרש ע"י רשות העתיקות הוא זה אשר גרם לדליפת המים. יש בכך אי סבירות קיצונית אם זה נכון, וטענה כה חמורה, היה מקום להוכיחה בצורה מקצועית. מאידך, טענת מר זידאן כי הנתבע הוא זה שדאג להגבהת הגג, אינה יכולה להתקבל. מר זידאן לא העיד מידיעתו האישית, תיק הנכס לא היה בידו, ועפ"י הכתוב בחוות הדעת מטעם התובעת עצמה, הגבהת הגג נעשתה ע"י התובעת. בהתחשב בכל האמור לעיל, יש לקבל את התביעה בחלקה לעניין החוב הכספי, ואין מקום לקבל את התביעה לעניין סעד הפינוי. אכן עפ"י סעיף 68ד לחוק, סירוב הנתבע להשתתף בעלות התיקונים שבצעה התובעת מהווה הפרת הסכם ויכול להוות עילה לפינויו, אך במקרה זה אין לכך שום הצדקה ועומדות לנתבע כל הטענות המצדיקות ליתן סעד מן הצדק, כמפורט בסיכומיו. סיכומו של דבר: הנני מקבלת את התביעה כך שהנתבע ישלם לתובעת 20,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.08 ועד ליום התשלום בפועל. התביעה להורות על פינויו של הנתבע מן הנכס, נדחית. הנתבע יישא בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו"ד ובכלל זה לעניין ביטול הישיבה מיום 15.7.12 בסכום כולל של 5,000 ₪. חוזהנכסי נפקדיםתביעת פינויפינויאפוטרופסותפינוי דירה