תביעה בשל נפילה בזמן הליכה על מדרכה בשטחה של עיריית אשדוד

תביעה בשל נפילה בזמן הליכה על מדרכה בשטחה של עיריית אשדוד התובע טוען שעקב רשלנותה של נתבעת 1 היה קיים מפגע בשטח מדרכה, בו הוא נתקל ונפל. נוכח זאת תובע התובע את הנזקים שנגרמו לו עקב הנפילה. רקע התובע יליד 5.12.1959. לטענת התובע, ביום 17.4.07, עת שהלך במדרכה בשטחה של נתבעת 1 (להלן: "העירייה"), הוא נפל עקב מפגע במדרכה ונפגע בכתף ימין (להלן: "התאונה" או "הנפילה"). לטענת התובע, העירייה התרשלה בכך שלא טיפלה במפגע ועל כן עליה לפצות אותו על נזקיו. המפגע, אשר לטענת התובע גרם לנפילתו, הוא ריבוע חול בשטח המדרכה, שבתוכו היה נטוע עץ אשר נכרת, וחלק מגזע העץ נשאר בולט מעל פני המדרכה. הנתבעות מכחישות את החבות ואת הנזקים הנטענים. כב' השופט הבכיר חיים חדש החל בשמיעת התיק, עד אשר הוא הועבר לטיפולי באוגוסט 2012. לאחר העברת התיק לטיפולי, התקיימו קדמי משפט, דיוני הוכחות והצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב. הראיות התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ומטעם מר דוד עזור (להלן: "עזור"), וחוות דעת רפואית מיום 19.10.2009, מטעם האורתופד ד"ר דוד יהודה, אשר העריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 50% לפי סעיף 41(3)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"). התובע העיד בקדם משפט אשר התקיים ביום 10.10.12, והתובע ועזור נחקרו בחקירה נגדית, בדיון שהתקיים ביום 13.3.13. המומחה לא נחקר על חוות דעתו. הנתבעות הגישו תצהיר עדות ראשית מטעם מר אמיל אפפלבאום, מנהל אגף חשמל תאורה ורמזורים בעירייה (להלן: "אפפלבאום"), וחוות דעת רפואית מיום 30.6.11, מטעם האורתופד פרופ' יעקב נרובאי, אשר העריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 5% לפי סעיף 39(3) לתקנות המל"ל, מותאם. אפפלבאום נחקר בחקירה נגדית בדיון שהתקיים ביום 13.3.13. המומחה לא נחקר על חוות דעתו. נוכח הפערים בין חוות הדעת, מינה כב' השופט הבכיר חיים חדש, את ד"ר יפתח בר, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה. המומחה הגיש חוות דעת מיום 12.6.12 והעריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 25% עקב הגבלת תנועות כתף ימין עד 45 מעלות, לפי סעיף 41(4)(ג) לתקנות המל"ל ונכות חופפת של 20% עקב שיתוק עצב אקסילרי כתבי ימין בצורה קשה לפי ס' 31(6)(III) (סה"כ- 25%). המומחה נחקר על חוות דעתו ביום 6.6.13. הצדדים הגישו תיקי מוצגים והוגשו תעודות עובד ציבור מטעם המוסד לביטוח לאומי. דיון לאחר שעיינתי בחומר אשר הוגש על ידי הצדדים, שמעתי את העדים שהעידו ועיינתי בסיכומי הצדדים. הגעתי למסקנה שדין התביעה להתקבל, מהנימוקים אשר אפרט להלן. אדון במחלוקות בין הצדדים בסדר הבא: (1) נסיבות התאונה; (2) אחריות העירייה; (3) הנזק. נסיבות התאונה השתכנעתי כי נסיבות התאונה היו כפי טענת התובע. להלן אפרט נימוקיי. להוכחת נסיבות התאונה מסתמך התובע על עדותו, עדותו של עזור ותמונות של מקום התאונה, אשר צורפו לתצהירו. בקדם משפט אשר התקיים ביום 10.10.12, תיאר התובע לבקשת בית המשפט את התאונה במילים אלה: "התאונה קרתה ב-18:30 - 19:00, זה היה בשעת הדמדומים. היה אדם אחד שרץ על מנת להרים אותי מהכביש אחרי שנפלתי. הוא לא ראה את הנפילה עצמה. אני מכיר את הבן האדם הזה, הוא ספר בעיר, קוראים לו דודו. אני יכול למצוא אותו. אחרי שסיימתי את העבודה, הלכתי הביתה, יצאתי לאחר מכן לקניות סיגריות, יש שם מעבר כזה, היה שם גזם של עץ בגובה של 20 ס"מ בערך, שלא ראיתי אותו, נתקלתי בו, ונזרקתי לכביש. יש כביש מעבר לחניות במקום. יש לי תמונה של המקום, צילמתי את המקום למחרת התאונה." (פרוטוקול 10.10.12, עמ' 2, ש' 13). בתצהירו (מיום 31.12.12) תיאר התובע את התאונה כדלקמן: "בתאריך 17.4.07, בשעה 19:30 לערך, עם סיום עבודתי הלכתי הביתה, לאחר מכן יצאתי לקנות סיגריות, בזמן שהלכתי ברחוב הגשמה באשדוד לכיוון הקיוסק, נתקלה רגלי בגזע עץ נמוך שהיה על הרצפה. כתוצאה מכך נזרקתי לכביש ונפגעתי בגופי". עזור הצהיר כי: "... עובר לתאונה ניהלתי מספרה ... ביום 17.4.07, בשעה 19:30 לערך, עמדתי מחוץ למספרה ושתיתי קפה, לפתע ראיתי כמה אנשים רצים מעבר לכביש, מרחק של כ- 30 מטר, הלכתי לראות במה מדובר, חצית את הכביש וראיתי את התובע יושב על הכביש חבול וכואב. שאלנו את התובע מה קרה והוא ענה שנתקל בגזע עץ וכתוצאה מכך נפל. אני ומס' אנשים נוספים שהיו במקום עזרנו לתובע לקום ... ". השתכנעתי שהתאונה אירע כפי שתיאר אותו התובע, דהיינו שהתובע נפל כתוצאה מכך שרגלו נתקלה בגזע עץ חתוך, אשר היה בתוך ריבוע אדמה, בשטח המדרכה. התובע ועזור חזרו בחקירתם הנגדית על התיאור שבתצהירים. עיון בתמונות אשר הגיש התובע מלמד כי באזור הנפילה הנטען קיים, בשטח המדרכה, ריבוע חול שבתוכו היה נטוע עץ, אשר נכרת, וחלק מגזע העץ נשאר בולט מעל פני המדרכה. עזור תיאר שכאשר הגיע למקום הנפילה, לאחר שהתובע נפל, אמר לו התובע שנפל על גזע עץ והוא ראה את גזע העץ החתוך (פרוטוקול 13.3.13, עמ' 9, ש' 7). עדותם של התובע ועזור בדבר נסיבות התאונה נראו בעיני אמינות ואני מקבל אותן. הנתבעות הפנו לסתירות בעדויות התובע ושוני בין עדותו לנטען בכתב התביעה. אינני מסכים עם הנתבעות שיש בסתירות הקלות ובשוני בין העדות לכתב התביעה, כדי לפגוע בגרסת התובע או במהימנות גרסתו. ההבדל העיקרי עליו מצביעות הנתבעות הוא בין תיאור המכשול בתצהיר ובעדויות לבין תיאורו בכתב התביעה, שם נטען: "נתקלה רגלו בבור במדרכה בין מרצפות אשר לא הונחו כיאות ובעלות הפרשי גובה ניכרים, מרצפות משובשות המהוות יחד עם הבור ו/או המרווחים, מפגעים מסוכנים, בעקבות זאת נפל התובע ונחבל בכתף יד ימין". אינני סבור שיש ליתן משמעות רבה לשוני זה. כתב התביעה הוכן על ידי ב"כ התובע ואין מדובר בתצהיר. בכתב התביעה נטען שהתובע נפל בשל הפרשי גובה ומפגע מסוכן, דבר התואם את עדותו של התובע. אמנם בכתב התביעה לא מוזכר גזע עץ, אולם בתמונות אשר צורפו לכתב התביעה ניתן לראות את אזור הנפילה, כפי שנראה בתמונות אשר צורפו לתצהיר התובע, ובהן רואים את גזע העץ החתוך, הבולט מעל פני המדרכה והמהווה מכשול. בנוסף, עיון בחוות דעת המומחה מטעם התובע (אשר נערכה ב- 19.10.2009) מלמד שהתובע תיאר למומחה את התאונה בצורה דומה לתצהירו, והמומחה רשם זאת בחוות דעתו, כדלקמן: "... התהלך הנ"ל במדרכה ברחוב העצמאות באשדוד ונתקל בגזע עץ חתוך אשר היווה מכשול להולכי רגל ...". לכן אני סבור שהתובע היה עקבי בתיאור נסיבות הנפילה. שאלת האחריות אני סבור שהעירייה חבה בחובת זהירות כלפי התובע והחובה הופרה, אולם לתובע אשם תורם. להלן אפרט נימוקיי. מאחר והנפילה ארעה בשטח שבאחריות העירייה (ולא נטען על ידי הנתבעות שמקום הנפילה אינו כזה) ונוכח חובות של העירייה כלפי משתמשי המדרכות בתחומה, אין ספק שקיימת חובת זהירות של העירייה כלפי התובע (לעניין בחינת חובת הזהירות כמקשה אחת, במקום הגישה המבחינה בין חובת זהירות מושגית לקונקרטית, ראו: ע"א 9313/08 רות אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב, 7.9.2011). על מנת להוכיח שחובת הזהירות הופרה על ידי העירייה, על התובע לשכנע כי התאונה הייתה במתחם הצפיות הסביר שלה ולמרות זאת, היא לא נקטה באמצעים סבירים למנוע את המקרה ובכך תרמה להתרחשות הנזק. אם לא הייתה העירייה יכולה למנוע את הנזק באמצעי זהירות סבירים, אין להטיל עליה אחריות. בנוסף, העירייה אינה אחראית למניעתו של כל סיכון, אלא רק סיכון בלתי סביר. (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, 1982; ע"א 9313/08 רות אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב - יפו, 07.09.2011; ת"א (מחוזי חיפה) 23604-11-09 בן אבי ואח' נ' חברת השמירה בע"מ, 01.04.2011). כפי שיפורט להלן, השתכנעתי שהתאונה היא במתחם הצפיות הסביר של העירייה, העירייה לא נקטה באמצעים סבירים על מנת להסיר את המפגע, מדובר בסיכון בלתי סביר והעירייה יכולה הייתה למנוע את הנזק באמצעים סבירים. מקום התאונה לא היה מואר התובע ועזור טוענים שמקום התאונה היה חשוך. הנתבעות לעומתו, טוענות שמקום התאונה היה מואר באמצעות פנסי תאורה. אני מקבל את טענת התובע כי מדובר במקום שלא היה מואר במועד התאונה. על מנת לתמוך בטענתן שמקום התאונה היה מואר, העידו הנתבעות את אפפלבאום, אשר בדק את הנתונים במערכות העירוניות, אך לא ביקר במקום. אפפלבאום הצהיר כי מערכת התאורה העירונית ברחוב הגשמה עבדה באופן תקין במועד התאונה ולכן: "המסקנה המתקבלת מבדיקתי הינה כי המקום לא היה חשוך ובמועד ושעת האירוע עבדה התאורה במלוא העוצמה". לא ניתן להסתמך על עדותו של אפפלבאום על מנת להסיק שמקום הנפילה היה מואר במועד התאונה, מהסיבות הבאות: אפפלבאום העיד שלא ביקר במקום (פרוטוקול 13.3.13, עמ' 19, ש' 25); כי עמודי התאורה ממוקמים רק בצד אחד של הרחוב (עמ' 19, ש' 28), אך אינו יודע אם התאורה היא בצד בו נמצא המפגע (עמ' 21, ש' 3); וכי הוא אינו יודע אם יש עצים המסתירים את התאורה (עמ' 19, ש' 30). לעומת זאת, התובע ועזור הצהירו שהמקום היה חשוך במועד התאונה, ועמדו על כך בחקירתם הנגדית: עזור העיד שרח' ההגשמה מואר בחלקו, אך חלקו חשוך וכי במקום הנפילה אין תאורה והמקום היה חשוך (פרוטוקול 13.3.13, עמ' 8, ש' 22). גם התובע העיד שהמקום היה חשוך (פרוטוקול 13.3.13, עמ' 17, ש' 1). נתתי אמון בעדותם של התובע והעד מטעמו והעדפתי אותה על פני עדותו של אפפלבאום. אפפלבאום לא בדק את התאורה במקום הנפילה, אלא בדק באופן כללי אם התאורה ברח' הגשמה פעלה ביום התאונה. אפפלבאום היה יכול לצאת למקום התאונה ולבדוק אם קיימים פנסים המאירים את מקום המפגע, האם צמחייה מסתירה את המקום והאם באופן רגיל, המקום מואר על ידי פנסי הרחוב. מאחר ואפפלבאום לא עשה זאת, הרי גם אם התאורה ברחוב פעלה בצורה תקינה, אין הדבר מוכיח שמקום התאונה עצמו היה מואר. נוכח האמור, אני מקבל את עדותם של התובע ועזור שמקום התאונה היה חשוך. השתכנעתי כי במקרה זה העירייה הפרה את חובת הזהירות שחבה לתובע. מעיון בתמונות אשר צירף התובע לתצהירו, אני מתרשם שגזע העץ הבולט, מהווה מפגע משמעותי שהיה במדרכה ואשר לא תוקן על ידי העירייה מבעוד מועד ולא סומן על ידה, בצורה ברורה אשר תמנע מעוברי דרך להיפגע כתוצאה ממנו. בנוסף, השתכנעתי כי בשעת התאונה היה מקום התאונה חשוך, דבר שהגדיל את הסיכון. העירייה לא טענה ולא הביאה ראיות בדבר פעולות שנקטה להסרת מפגעים ולהוכיח שנקטה בזהירות הדרושה על מנת להגן על משתמשי המדרכה. אין זה סביר שהעירייה תשאיר גזע עץ חתוך, המהווה סיכון לעוברי הדרך, מבלי לתקן את המפגע או למצער, לסמן אותו בצורה ברורה. העירייה נמנעה מלהביא ראיות לגבי המפגע (למעט לעניין התאורה). אני סבור שהעירייה הייתה יכולה והייתה צריכה להביא ראיות בשאלות מי כרת את העץ, מתי נכרת העץ, מתי נתגלה לעירייה דבר המפגע, מועדי הביקורות שערכה במקום לאיתור מפגעים, מתי תוקן המפגע וכו', שאלות שאת כולן היה על העירייה לבדוק או שהתשובות להן מצויות בידיה. מחדלה של העירייה מהבאת ראיות כלשהן, פועל לחובתה. התובע העיד כי: "שבוע לאחר התאונה עברתי שם והורידו את הגזם של העץ וריצפו את האזור" (פרוטוקול 10.10.12, עמ' 3, ש' 1). הנתבעות לא התייחסו לטענה זו של התובע, וכאמור לא התייחסו לשאלה אם היה במקום מפגע והאם הוא תוקן. נוכח זאת, אני מקבל את עדותו של התובע שהמפגע תוקן. עצם העובדה שהמפגע תוקן כשבוע אחרי התאונה, מלמדת כי גם העירייה הבינה שגזע העץ מהווה מפגע, אותו יש לתקן, אם כי הדבר נעשה לאחר שנגרם הנזק לתובע. יאמר, בהערת אגב, כי התובע צירף לסיכומיו תמונות על פיהן תוקן המפגע במדרכה. אולם, מאחר והתמונות לא צורפו לתצהירו של התובע, אינני נותן להן משקל. מסקנתי שהמקום תוקן מסתמכת על עדותו של התובע ואי התייחסות העירייה לשאלה. למרות האמור, גם לתובע אחריות לקרות התאונה. אמנם אין לדרוש מהולך רגל להתהלך כשעיניו ברצפה, אולם מדרכה אינה "משטח סטרילי", דבר הידוע לכל. מכשולים מסוגים שונים עלולים להיות במדרכה ואדם אשר צועד בצורה לא זהירה עלול להיפגע מהם. התובע העיד שהוא עבר פעמים רבות באזור התאונה (פרוטוקול 13.3.13, עמ' 16 ש' 17). לכן, ובמיוחד נוכח החשכה שהייתה במקום, היה על התובע לצעוד ביתר זהירות. נוכח האמור, אני סבור שיש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 25%. הנזקים להלן אדון בנזקים אשר נגרמו לתובע בסדר הבא: ראשית אקבע מה הנכות הרפואית שנגרמה לתובע, לאחר מכן אבחן את הנזקים הכספיים שנגרמו לו ולסיום אבחן את הניכויים שיש לנכות מהפיצוי המגיע לתובע. הנכות הרפואית המומחה מטעם התובע, ד"ר דוד יהודה, קבע כי התובע נחבל בכתף ימין ונגרמה פריקה של ACJ (אקרומיו קלויקולרי) דרגה 3. כעבור חודש וחצי מיום החבלה עבר ניתוח בבי"ח קפלן, אשר שם בוצע שחזור פתוח וקיבוע פנימי ע"י KWS TDW. התובע לא חזר לעבודתו מאז התאונה. הכתף קפואה לגמרי, ללא שום תנועה אקטיבית. באופן פסיבי ניתן להפיק תנועה של 10 מעלות לכל היותר. המומחה מעריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 50% לפי סעיף 41(3)(ב) לתקנות המל"ל, כתף הנמצאת במצב של קישיון לא נוח. המומחה מטעם הנתבעות, פרופ' יעקב נרובאי מפרט כי בעקבות הפגיעה הייתה לתובע פריקה של מפרק אקרומיו קלויקולרי בכתף ימין. טופל על ידי החזרה פתוחה עם קיבוע פנימי של הפריקה ולאחר מכן קיבל טיפול פיזיוטרפיה. קיימת אגרבציה ניכרת. בבדיקות ההדמיה ניתן לראות שהייתה פריקה שלמה של מפרק אקרומיו קלויקולרי, שהוחזרה למקום. לפי המסמכים שהוצגו לו, בינואר 2011 נפגע התובע כתוצאה מנפילה בזמן העבודה. המומחה מעריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 5% לפי סעיף 39(3) לתקנות המל"ל, מותאם. נוכח הפערים בחוות הדעת, מינה כב' השופט הבכיר חיים חדש את ד"ר יפתח בר, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי. לפי החומר הרפואי שהוצג למומחה, לא היו לתובע תלונות בקשר לכתף ימין, הכתף בה נפגע בתאונה, קודם למועד התאונה. נגרמה פריקה של מפרק אקרומיו קלויקולרי בצד ימין שטופל ע"י מתלה עד לניתוח. בוצע ניתוח פתוח לייצוב המפרק. בבדיקתו הוא מצא הגבלה אקטיבית ופסיבית בכתף ימין. המומחה העריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 25% עקב הגבלת תנועות כתף ימין עד 45 מעלות לפי סעיף 41(4)(ג) לתקנות המל"ל ונכות חופפת של 20% עקב שיתוק עצב אקסילרי כתבי ימין בצורה קשה לפי ס' 31(6)(III). סה"כ העריך המומחה את נכותו הצמיתה של התובע עקב התאונה ב- 25%. בדיון אשר התקיים ביום 21.2.13, ויתרו הצדדים על חקירות נגדיות של המומחים מטעמם. המומחה מטעם בית המשפט נחקר על חוות דעתו בדיון אשר התקיים ביום 6.6.13. בסיכומיהם לא חולקים הצדדים על חוות דעת מומחה בית המשפט ולאחר שמיעת עדותו ועיון בחוות דעתו, אני סבור שיש לקבל את חוות דעתו של מומחה בית המשפט בקשר לנכותו הרפואית של התובע. לכן אני קובע שנכותו הרפואית של התובע עקב התאונה מסתכמת ב- 25%, בהתאם לחוות דעת מומחה בית המשפט. הפסדי שכר הכנסות התובע עובר לתאונה התובע עבד כעצמאי. בהתאם למסמכים אשר הגיש, מחזור העסקאות והכנסותיו החייבות במס, היו כדלקמן: שנה הכנסה שנתית חייבת מחזור העסקאות 2003 200,668 612,587 2004 89,918 139,918 2005 123,167 213,167 2006 208,578 396,747 2007 155,059 222,051 2008 263,820 408,820 2009 230,129 323,609 2010 89,077 89,077 למרות שבהתאם לעדותו של התובע, הוא עבד עד 14.3.2012, הוא לא צירף ראיות להכנסתו בשנים לאחר 2010. האם הוכיח התובע שנגרמו לו הפסדי שכר כתוצאה מהתאונה לאחר שקבעתי את נכותו הרפואית של התובע, יש מקום לבחינת נכותו התפקודית בגין התאונה. נכות תפקודית כידוע, היא מידת ההשפעה של הנכות הרפואית על תפקוד הנפגע בכלל, לרבות כושר התפקוד היום יומי והכושר לעבוד ולהשתכר. שיעור הנכות רפואית אינו בהכרח שיעור הנכות התפקודית [ע"א 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ושני, 12.10.78, ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, 16.3.89]. התובע טוען שהנכות אשר נגרמה לו כתוצאה מהתאונה, גרמה לכך ששינה את צורת עבודתו ובמקום לבצע את עבודתו בעצמו, הוא נאלץ להעסיק עובדים, דבר שפגע בהכנסתו. עוד טוען התובע כי בסופו של דבר הוא הפסיק את עבודתו כיוון שהיא הפכה להיות לא כדאית, כתוצאה מכך שהוא נאלץ להעסיק עובדים. התובע טען שהוא עבד כקבלן במושב עין צורים, אשר טיפל באחזקה השוטפת של הקיבוץ, לרבות החלפת רעפים, יציקת מרצפות, בנייה וכו'. בסיכומיו טען התובע: "מאז התאונה נאלץ התובע להעסיק עובדים חיצוניים על מנת שיעזרו לו בעבודה השוטפת בקיבוץ. לציין כי לפני התאונה התובע עבד באופן עצמאי ולא נזקק לכל עזרה. כתוצאה מהתאונה והנזקים הקשים אשר נגרמו לתובע בעקבותיה, התובע נאלץ לשלם מכיסו משכורת לעובדים חיצוניים על מנת שאלה יבצעו את העבודה. בשלב מסוים, בשל העובדה כי הוצאותיו של התובע עלו על הכנסותיו בשל הצורך לשלם שכר לעובדים חיצוניים, הפסיק התובע במרץ את עבודתו. למעשה מאז התאונה ועד היום התובע אינו מסוגל לבצע עבודתו כפי שביצע אותה עובר לתאונה ולכן נזקק לעזרה חיצונית, לשם כך הינו מעסיק עובדים חיצונים ומפקח על עבודתם". בעדותו טען התובע שהוא הפסיק לעבוד בקיבוץ עין צורים ב- 14.3.2012 משום ש- "ראיתי שזה לא משתלם לי לעבוד כי אני מביא אנשים ומשלם את הכסף להם ומצד שני למס הכנסה ולביטוח לאומי אני משלם את מה שכבר שילמתי. ההוצאות האלה לא מוכרות כי אתה משלם לערבים, אין לזה קבלה" (פרוטוקול 13.3.13, עמ' 12, ש' 10). התובע לא הציג ראיות כלשהן להוכחת טענותיו, למעט עדותו. עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל הדין ללא סיוע, הדורשת טעם מיוחד המצדיק הכרעה רק בהסתמך עליה [סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971, ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח', 12.6.2000]. במקרה זה לא מצאתי טעם מיוחד המצדיק להסתפק בעדותו היחידה של התובע. התובע יכול היה להוכיח את טענותיו, באמצעות העדת עובדיו, נציגי קיבוץ עין צורים או רואה החשבון שלו. על כן, לא רק שאין נימוק המצדיק להסתפק בעדותו של התובע, אלא הימנעותו של התובע מהבאת ראיות רלוונטיות, ללא הסבר סביר, מקימה חזקה שאילו הובאו ראיות נוספות, היו הן פועלות נגדו [ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, 14.11.1990; ע"א 2115/95 בתיה אושרוב נ' עליזה פרחי, 8.1.1997; ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ, 9.5.2011]. נוכח האמור, אני דוחה את טענת התובע שלאחר התאונה הוא נאלץ להעסיק עובדים שלא העסיק קודם לכן וכי הוא נאלץ להפסיק את עבודתו בקיבוץ עין צורים כתוצאה מהתאונה. לטענת הנתבעות, התובע עבר שתי תאונות משמעותיות שלפחות בגין אחת מהן נקבעה לו נכות. התובע אישר כי עבר מספר תאונות עבודה, כולל תאונה ב- 14.3.2012, כאשר נפל מסולם בזמן עבודתו בקיבוץ עין צורים (פרוטוקול 13.3.13, עמ' 10). הנתבעות טוענות בסיכומיהן ש- "לא יכול להיות חולק כי נכויות אלה השפיעו קשות על יכולתו של התובע לעבוד, גם ללא קשר עם התאונה דנן. שהרי נפילה מגובה של 5 מטרים (!) ונפילה מסולם ושבירת יד, בהחלטת פוגעות ביכולת ההשתכרות. בנוסף, תיקו הרפואי עב הכרס של התובע, כפי שעולה מחוו"ד של ד"ר בר מלמדים על בעיות גב קשות ביותר, מגבלות וכאבים עזים שדבר לא עוזר להם, ושזיכו את התובע בתקופות ארוכות ביותר של אי כושר". הנתבעות לא צירפו חוות דעת להוכיח כי נגרמה לתובע נכות כתוצאה מתאונות אחרות שעבר ובעניין זה החלטות הוועדות הרפואיות של המל"ל אינן יכולות לשמש כראיה. נוכח האמור, לא הוכחו הפסדי ההכנסות של התובע ואבדן כושר ההשתכרות כתוצאה מהתאונה. אולם, בשל הנכות הרפואית הגבוהה אשר נקבעה לתובע בתחום האורתופדי, אני סבור שיהיה נכון לקבוע שנגרמה לתובע פגיעה בכושר ההשתכרות, אותה אעריך בהמשך בצורה גלובלית. הפסד שכר עבר התובע מבקש שייפסק לו סכום של 100,000 ₪ עבור אבדן הכנסה בעבר, לתקופה של 7 חודשים לאחר התאונה. הנתבעות סבורות שלתובע לא מגיע פיצוי בגין ראשי נזק זה. בסיכומיו טען התובע: "הפסד שכר- 100,000 ₪ לתקופה של 7 חודשים". כלומר, התובע תובע הפסדי שכר רק למשך 7 חודשים לאחר התאונה, ככל הנראה למשך התקופה בה קיבל חופשת מחלה. בהתאם לאישורי המחלה אשר צירף התובע לתצהירו, אישור המחלה האחרון אשר הונפק לתובע הסתיים ב- 6.9.07, דהיינו לפני מועד הגשת התביעה. כלומר, תביעתו של התובע להפסד שכר בעבר מתייחסת רק לשבעה חודשים לאחר מועד התאונה, לתקופה שבטרם הגשת התביעה. מאחר ובסיכומיו תובע התובע הפסדי שכר רק בגין התקופה לפני הגשת כתב התביעה, מוגבל התובע לסכום אשר נתבע בכתב התביעה בגין הפסד שכר- 15,000 ₪. מאחר ובסיכומיו לא ביקש התובע פיצוי בגין הפסד שכר לתקופה ממועד הגשת התביעה ואילך, אינני נדרש לשאלה אם נגרמו לתובע הפסדי שכר בתקופה זו. יאמר, בהערת אגב, גם אם היה התובע טוען להפסדי שכר בין מועד הגשת כתב התביעה להיום, ספק בעיני, נוכח הכנסותיו של התובע כפי שפורטו לעיל, אם היה נפסק פיצוי נוסף בראש נזק זה, אך אין צורך להכריע בנקודה זו. הפסדי שכר בעבר הם נזק מיוחד, אותו על התובע להוכיח בראיות של ממש. התובע לא הוכיח כי נגרמו לו הפסדי שכר. אמנם, לכאורה, הכנסתו של התובע ירדה בשנת התאונה והייתה נמוכה יותר מאשר בשנת 2006, 2008 ו- 2009. אולם, עיון בטבלת ההכנסות של התובע מלמד כי הכנסותיו של התובע אינן קבועות ועלולות להשתנות בצורה קיצונית משנה לשנה, ראו בעניין זה הכנסות התובע בשנים 2004, 2007 ו- 2010. אין די בהצגת אישורי מחלה על מנת להוכיח שנגרם לתובע הפסד הכנסה עקב התאונה. היה על התובע להוכיח את הפסד ההכנסות באמצעות הצגת הכנסותיו החודשיות בחודשים הקודמים לתאונה ובמשך כל תקופת אי הכושר הנטענת (באמצעות חשבוניות מס ודו"חות רווח והפסד חודשיים) והעדת עדים רלוונטיים כגון נציגי הקיבוץ, רואה החשבון שלו ועובדים. על כן, התובע לא הוכיח שנגרמו לו הפסדי הכנסה בעבר. כאשר התובע לא הוכיח את שיעור הנזק המדויק שנגרם לו, רשאי בית המשפט להעריך את הנזק על דרך האומדן [ע"א 525/74 אבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ, 10.6.76; ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' עטרי, 2.12.1997]. לתובע נגרמה נכות אורתופדית משמעותית שסביר שהשפיעה על כושר עבודתו, והתובע עבר טיפולים רבים, כולל ניתוח. לכן, על דרך האומדן, אני מעריך את הפסד ההכנסה של התובע בעבר בסכום של 18,750 ₪ לפי חישוב של 15,000 ₪ (הסכום שנתבע בכתב התביעה) בתוספת הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד היום. בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון את טענות הנתבעות בעניין ניכוי תשלומי המל"ל (בעניין ניכוי תשלומי המל"ל, ראו להלן). נוכח זאת, עבור תקופה זו, אני פוסק לתובע את הסכום שתבע, בתוספת הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד היום, ובסה"כ סכום של 18,750 ₪. הפסד הכנסה בעתיד עקב אבדן כושר השתכרות התובע טוען שנגרם לו אובדן כושר השתכרות בסכום של 699,971 ₪. התובע חישב סכום זה בהתאם להכנסה חודשית של 17,381 ₪ (שכרו החודשי הממוצע בשנת 2006) ופגיעה בכושר ההשתכרות בשיעור הנכות הרפואית- 25%. אינני סבור שנכון במקרה זה לחשב את הפסדי השכר של התובע בעתיד בצורה אקטוארית. התובע לא הוכיח בראיות השלכה תפקודית של נכותו הרפואית על עיסוקו. בעניין הפסקת עבודתו- התובע לא הוכיח כי הפסיק את עבודתו, כפי שטען; בנוסף, גם אם היה מוכיח שהפסיק את עבודתו, התובע לא הוכיח את הקשר הסיבתי בין התאונה להפסקת העבודה. מאידך, איני יכול להתעלם מגובה נכותו של התובע ומהשלכתה האפשרית של נכות זו על כושר השתכרותו. אין גם לשלול כי בעתיד, יתקשה התובע לבצע את עבודתו או למצוא עבודה חדשה, אם הופסקה או שתופסק עבודתו. נוכח הנכות אשר נגרמה לתובע, העובדה שנותרו לו עוד כ- 16 שנות עבודה עד הגיעו לגיל 70 ובשקלול כל האמור לעיל, אני פוסק לתובע סכום גלובלי של 150,000 ₪. הוצאות רפאיות והוצאות נסיעה, לעבר ולעתיד התובע טוען שיש לפסוק לו סכום של 42,000 ₪, לפי הפירוט הבא: הוצאות רפואיות עבר- 10,000 ₪; נסיעות עבר- 4,000 ₪; הוצאות רפואיות עתיד- 20,000 ₪; ונסיעות עתיד- 8,000 ₪. הנתבעות מציעות לפצות את התובע בסכום גלובלי של 10,000 ₪. התובע לא הוכיח הוצאות שהוציא בפועל, אולם נוכח נכותו הרפואית של התובע והטיפולים שעבר והוא עתיד לעבור, אני פוסק לתובע סכום גלובלי של 20,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד. עזרת הזולת עבר ועתיד התובע מבקש לפסוק לו סכום של 42,000 ₪, לפי הפירוט הבא: לעבר- 12,000 ₪; ולעתיד: 30,000 ₪. הנתבעות מציעות לפצות את התובע בסכום גלובלי של 7,000 ₪. התובע לא הוכיח שקיבל עזרה מצד שלישי, אולם נוכח נכותו הרפואית, אני פוסק לתובע סכום גלובלי של 20,000 ₪ עבור עזרת הזולת לעבר ולעתיד. כאב וסבל התובע מבקש שייפסק לו כאב וסבל בסכום של 200,000 ₪ ואילו הנתבעות סבורות שיש לפסוק סכום של 35,000 ₪. נוכח נכותו הרפואית של התובע, הניתוח שעבר, ימי המחלה שקיבל וימי האשפוז, אני פוסק לתובע בגין ראש נזק זה סכום של 85,000 ₪. ניכויים הנתבעות טוענות שיש לנכות מהתשלומים המגיעים לתובע חלק יחסי מתגמולי מל"ל אשר שולמו לתובע בגין קצבת נכות כללית, בהתאם להלכה שנקבע בעניין פרלה עמר (בדבר דרך החישוב הנכונה, ראו: רע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, 27.3.2011). אינני רואה צורך להידרש למחלוקת בין הצדדים בעניין תגמולי המל"ל. בהתאם לסיכומי הנתבעות, שולמו לתובע קצבאות מל"ל עבור השנים 2007 עד 2011. מאחר ולתובע לא נפסק פיצוי בגין רוב התקופה בה שולמו לו קצבאות נכות ומאחר וטענות הנתבעות בעניין ניכוי תשלומי המל"ל נלקחו בחשבון בקביעת הפיצוי עבור הפסד שכר בעבר, אינני רואה צורך להידרש לשאלה אם ואיזה סכום יש לנכות בגין תשלומי המל"ל ששולמו לתובע. יאמר בהערת אגב, שהנתבעות לא הציגו את טענותיהן בדבר הניכויים שיש לבצע, כיאות. הנתבעות לא הגישו חוות דעת אקטוארית (אפילו לא לסיכומיהן, כפי שנטען) ולא סימנו והפנו למוצגים בצורה ברורה. אין זה סביר לדרוש מבית המשפט לעבור על עשרות מסמכים שהוגשו כתעודות עובד ציבור מטעם המל"ל, לאתר את התשלומים ששולמו לתובע ואת דרגת הנכות על פיה חושבו התשלומים, ולחשב עבור הנתבעות את גובה הניכוי. אולם, כאמור, אינני נדרש לדון בשאלה זו. נוכח האמור, אין לנכות מהפיצוי שנפסק לתובע, מעבר להתחשבות בתשלומי המל"ל בפיצוי אשר נפסק להפסדי שכר בעבר. סיכום נזקיו של התובע לתובע נגרמו נזקים בסכום כולל של 293,750 ₪. הפסד שכר עבר: 18,750 ₪. הפסד הכנסה בעתיד: 150,000 ₪. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, עבר ועתיד: 20,000 ₪. עזרת הזולת עבר ועתיד: 20,000 ₪. כאב וסבל: 85,000 ₪. בניכוי האשם התורם, על הנתבעות לפצות את התובע בסכום של 220,000 ₪ (במעוגל). התוצאה הנתבעות ישלמו לתובע סכום של 220,000 ₪. בנוסף, ישיבו הנתבעות לתובע את הוצאותיו עבור שכ"ט מומחים ואגרה, בתוספת הצמדה וריבית כדין ממועד התשלום. בנוסף, ישלמו הנתבעות לתובע שכ"ט בשיעור 44,000 ₪ (כולל מע"מ). התובע רשאי להגיש פסיקתה לחתימה, עם אסמכתאות מתאימות להוצאות, תוך 21 יום. זכות ערעור כדין.עירייהנפילה