אחריות מדריך טיולים על נפילה במהלך ריצה ועליה לאוטובוס

נפל במהלך ריצה, לקראת סוף הטיול והעליה לאוטובוס. התובע טוען שמוריו ומדריכיו, עובדי הנתבעת התרשלו וכי לכן, חייבת הנתבעת לפצותו בשל הנזקים שנגרמו לו וייגרמו לו בעתיד בעקבות הפציעה.

הנתבעת הגישה הודעה לצד שלישי כנגד העמותה שהיא למעשה בית הספר שבו למד התובע ומקום עבודתם של המורים המלווים.

המחלוקת בין הצדדים הינה באשר לחבותה של הנתבעת לפצות את התובע, באשר לאחריותו של הצד השלישי ולגבי נכותו ונזקיו של התובע.

הואיל ובסופו של יום מצאתי שדין התובענה להידחות, לא תפורטנה טענות הצדדים באשר לנכותו של התובע ולנזקיו.

כתבי הטענות
בכתב התביעה טוען התובע, כי הנתבעת אחראית על החינוך ועל ביטחונם ושלומם של תלמידיה בכל הפעילויות המתבצעות במסגרת בית הספר. נטען, שהיא המעסיקה והאחראית של צוות המורים והמנהלים והמפקחת על בית ספר המוציא טיולים וסיורים לימודיים. נטען, שהטיול היה באזור צורעה, בשביל מסוכן ולא מסומן, משופע ורווי אבנים, שלצדיו מדרון תלול. נטען, שהשביל לא נבדק לפני הטיול, למרות שהנתבעת ידעה או הייתה צריכה לדעת על קיומו של השביל המסוכן ועל הסכנה ממנו, במיוחד כאשר מדובר הוא בילדים בגיל ה"טיפש עשרה". עוד נטען שהנתבעת אחראית על קביעת נהלים ומתן הוראות, דרכי פעולה ועבודה, קביעת כמויות כח האדם המוקצות למשימות השונות וכיו"ב.

עוד על פי כתב התביעה, לטיול יצאו כ- 60 תלמידים, מלווים ע"י שני מורים בלבד. בהגיע הטיול לקטע ההליכה האחרון, בשביל משופע ובו פזורות אבנים לאורך ולרוחב, התירו המורים לתלמידים לרוץ קדימה לכיוון האוטובוס, התובע החל לרוץ קדימה יחד עם חבר נוסף ותוך כדי ריצה דרכה כף רגלו של התובע על אבן, הוא נפל והתדרדר במדרון תלול שהיה בצד השביל. כתוצאה מכך, נחבל התובע קשות בידו הדומיננטית, יד ימין. המורה לשל"ח לא הגיע אל התובע מיד, מאחר והיה במרחק רב, דבר שמעיד על כך שהמורים אפשרו לתלמידים להקדים אותם במסלול, מבלי לפקח עליהם ומבלי שהיה קשר עין עמם.

נטען בכתב התביעה, שהתאונה אירעה משתי סיבות עיקריות: היות המסלול מסוכן להליכה, והפיקוח והשמירה הלקויים של המורים בכך שאפשרו לתלמידים, בין היתר, להתקדם ולרוץ לפניהם, תוך שהם מנתקים עמם קשר עין. אלמלא המורים היו מאפשרים לתלמידים לרוץ במדרון המסוכן, לא הייתה מתרחשת התאונה.

בכתב הגנתה מכחישה הנתבעת את טענותיו העובדתיות של התובע וטוענת שההחלקה בטבע אינה בגדר סיכון מיוחד או חריג, אשר ניתן לייחס בגינה חבות. גם אם החליק התובע במהלך סיור בטבע, הדבר אינו מטיל אחריות על הנתבעת. מוסיפה הנתבעת וטוענת שמסלול הטיול לא היה מסוכן וכי התאונה אירעה מחמת אשמו הבלעדי, המכריע או התורם של התובע עצמו, אשר בריצתו נתקל באבן ולא נזהר בדרכו.

בהודעה לצד שלישי טוענת הנתבעת, כי הצד השלישי ניהל והפעיל את בית הספר והיה המעסיק של צוות ההוראה והניהול. נטען, שהתאונה אירעה מחמת רשלנותו, חוסר זהירותו או פזיזותו של הצד השלישי או מי מעובדיו, בכך שלא הקדישו מחשבה מספקת לנוהלי בטיחות, לא הקפידו על רמת זהירות, לא נהגו באופן סביר כמצופה מעובדי הוראה, לא עשו למניעת התאונה, לא נקטו באמצעי זהירות, לא צפו סיכונים, לא דאגו לפיקוח ולא דאגו להדרכת עובדים ותלמידים.

בכתב הגנתו כופר הצד השלישי באחריותו לתאונה וטוען, כי המורה לשל"ח, מר שמואל בן מיכאל, היה מועסק באופן ישיר ובלעדי ע"י הנתבעת, אשר הייתה בעלת סמכויות הפיקוח והגורם המנחה שלו. עוד טוען הצד השלישי, כי המדובר הוא בתאונה שהיא חלק מסיכוני החיים הטבעיים, בהתחשב בכך שהמדובר הוא בטיול בחיק הטבע. יש להטיל על התובע אשם תורם מלא או לפחות מכריע. הצד השלישי הצטרף לנטען בכתב ההגנה ולעניין ההודעה לצד שלישי, הוא טוען שהוא נהג על פי כל ההנחיות כנדרש לגבי טיולי שטח המועברים במסגרת לימודי של"ח. נטען שהסיור הלימודי היה לאחר תיאום עם הגורמים המתאימים על שבילים מוסדרים ומסומנים, נוחים להליכה ולא מסוכנים. עוד טוען הצד השלישי, שככל שהתרחשה התאונה, היא נבעה מרשלנותה או חוסר זהירותה של הנתבעת.

ראיות הצדדים
מטעם התובע הוגשו שלושה תצהירים: תצהירו של התובע ותצהירים של שניים מחבריו.

בתצהיר עדותו הראשית כותב התובע, כי בטיול השתתפו שתי כיתות, כ- 60 תלמידים ושני מורים. כאשר הגיעו לקטע האחרון במסלול, שהיה משופע עם הרבה אבנים מפוזרות בו "קיבלנו רשות מהמורים לרוץ קדימה לכיוון האוטובוס. גם אני התחלתי לרוץ קדימה (ביחד עם עוד שני חברים) ותוך כדי הריצה דרכתי על אחת האבנים בשביל, נפלתי והתדרדרתי במדרון התלול שהיה לצד השביל. בגלל הנפילה חטפתי מכות קשות ביד ימין (היד הדומיננטית). חשוב לציין כי בשלב האחרון של המסלול המורים אמרו לנו הנה האוטובוס אתם משוחררים ולמעשה 'שחררו את הרסן' ונתנו לנו רשות להתקדם לבד ואז התחלנו לרוץ.
המורה לשל"ח לא הגיע אלי ישר אחרי התאונה, כי הוא היה רחוק מאחור. באותו רגע הייתי לבד. היום כשאני קצת יותר מבוגר ובראיה לאחור אני מבין שהתאונה הייתה בגלל שתי סיבות: א) המסלול מסוכן להליכה. ב) שהמורים הרשו לנו לרוץ במדרון המסוכן".

תצהיר נוסף מטעם התובע ניתן ע"י שרון אקוואה (להלן: "שרון"), גיסו של התובע, אשר גם הוא השתתף בסיור. גם מצהיר זה מציין שהיו שתי כיתות, 60 תלמידים ושני מורים. לעניין נסיבות התאונה, כותב שרון כדלקמן: "...כשהגענו לקטע ההליכה האחרון במסלול שהיה משופע עם הרבה אבנים מפוזרות בו, קיבלנו רשות מהמורים לרוץ קדימה לכיוון האוטובוס. עד אותו שלב הלכנו באופן מסודר מבלי לעבור את המדריך, כי כך הורו לנו. באותה נקודה המדריך אומר שהאוטובוס ממול וניתן לגשת עצמאית. מס' ילדים התחילו לרוץ (ביניהם יותם, עודד ואני) ותוך כדי הריצה יותם דרך על אחת האבנים בשביל, נפל והתדרדר במדרון התלול שהיה לצד השביל. בגלל הנפילה יותם חטף מכות קשות ביד ימין. חשוב לציין, כי בשלב האחרון של המסלול המורים אמרו לנו הנה האוטובוס אתם משוחררים ולמעשה 'שחררו את הרסן' ונתנו לנו רשות להתקדם לבד ואז התחלנו לרוץ...
4. ברור שאם המורים לא היו מאפשרים לנו לרוץ לכיוון האוטובוס והיו מחזיקים אותנו קצר, כפי שהיה עד לאותו שלב בטיול, כל האירוע לא היה קורה. אנחנו היינו ילדים וילד שמשחררים אותו ונותנים לו אפשרות לרוץ, הוא לא חושב פעמיים ומתחיל לרוץ. זה בדיוק מה שקרה".
עוד הוגש תצהירו של עודד אקוואה (להלן: "עודד"). תיאורו של עודד את התאונה זהה, מילה במילה, לתיאור של שרון.

מטעם הנתבעת הוגשו תצהירים של מר שמואל בן מיכאל (להלן: "שמואל"), שהיה מדריך השל"ח ושל אריק אזוב, חוקר פרטי. בתחילה, הוגש גם תצהיר של מר יעקב עמר, המפקח על החינוך העל יסודי במחוז ירושלים של משרד החינוך, אך התצהיר הוצא לבקשת הנתבעת ונקבע שהוא לא יהווה חלק מן הראיות. בתצהיר עדותו הראשית כותב שמואל, כי המדובר היה בטיול לכיתות ח' או ט' (הוא אינו זוכר בוודאות בחלוף הזמן). לטיול יצאו שתי כיתות, כ- 40 תלמידים. שמואל מצהיר, שזכור לו שלטיול יצא אוטובוס אחד שכלל כ- 52 מקומות, וכי היו לא מעט מקומות פנויים. לטיול יצאו 4 מלווים שהם שני מחנכי הכיתות, מדריך הפנימיה ושמואל עצמו, אשר גם הדריך את הטיול ושימש כנושא נשק ומגיש עזרה ראשונה. הטיול היה בן חצי יום לרכס צורעה וכלל את יער צורעה. זהו מסלול מוסדר ומסומן על ידי החברה להגנת הטבע ובעל דרגת קושי המוגדרת כקלה. הטיול דווח ואושר על ידי משרד החינוך וגם על ידי מנהל בית הספר. כותב שמואל, כי לקראת סוף המסלול, הם הלכו על שביל כורכר רחב, נוח להליכה ומישורי המיועד גם למעבר כלי רכב. התלמידים התהלכו בנינוחות ובהיותם במרחק של כ- 100 מטר לפני סוף המסלול, הבחינו התלמידים באוטובוס וחלקם פתח לפתע בריצה. כ- 8 תלמידים חלפו על פניו של שמואל במהלך הריצה, שכן שמואל הלך בראש הקבוצה. הוא צעק להם לעצור, אך הם התעלמו והמשיכו לרוץ. במהלך הריצה, התובע מעד ונפל. שמואל מצהיר, כי הוא היה קרוב מאוד לתובע, הוא ניגש אליו מיד ונתן לו עזרה ראשונה. בהמשך הדברים כותב שמואל, כי במהלך הטיול הייתה הקפדה רבה על בטיחות, כי בתחילת כל שנה מופץ חוזר להורים המפרט את הוראות הבטיחות במהלך הטיולים, הכוללות איסור לעבור את המדריך והחובה להישמע להוראותיו. התלמידים נדרשו להחתים את ההורים על החוזר ולהחזירו חתום לבית הספר. בנוסף, ניתנו הוראות בטיחות לתלמידים בכיתות לפני היציאה לטיול, באוטובוס וגם במהלך הטיול בזמן חניה בחניון עם שולחנות פיקניק, לפני ההגעה לירידה בסיום המסלול. כותב שמואל, כי בין ההוראות הוא אמר לילדים לשמור על המשמעת, לא לרוץ ולא לעבור אותו. לתצהיר צורף חוזר לדוגמא.

תצהירו של החוקר אריק אזוב הוא קצר והוא מציין שהוא חקר את התובע וחקירתו הוקלטה ותומללה. התמלול והדיסק צורפו לתצהיר.

מטעם הצד השלישי הוגש תצהירו של מר רזיאל ויזל, מנכ"ל קריית החינוך בית שמש ושל יאיר שריד, אשר שימש כמורה מלווה בטיול. מר ויזל מתייחס בתצהירו להיות שמואל מדריך של"ח והמארגן הבלעדי של הטיול, לרבות קביעת המסלול. כל הפעולות שנעשות במסגרת של"ח הן תחת אחריותו של שמואל, כמי שפועל בסמכות משרד החינוך. כן נרשמו בתצהיר דברים כלליים נוספים אשר אין בהם כדי להוות תשתית עובדתית לצורך הכרעה במחלוקות שבפניי. מר שריד כותב בתצהירו, כי הואיל וחלפו כ- 10 שנים מיום האירוע, הוא לא זוכר במדויק את מספר התלמידים שיצאו לטיול ואם יצאו באוטובוס או שניים אך למיטב זיכרונו המדובר היה בין 40 ל- 50 תלמיד. מר שריד כותב שמשרד החינוך מעביר הוראות כיצד לנהוג בטיולים וכי הוא מניח שגם בטיול הזה ניתנו הוראות כרגיל, לרבות לא לעבור את המדריך ולא לרוץ. מר שריד מצהיר שהוא השתתף בטיול כמלווה, בהיותו מחנך כיתה והוא לא השתתף בהחלטה על קיום הטיול וארגונו. אין זו הפעם הראשונה בה יצא מר שריד לטיול בתל צורעה. כותב מר שריד כי המדובר הוא במסלול טיול נוח וקל להליכה, מסומן לכל אורכו, מאושר ומוכר, נטול מפגעים ומשולט עם הסברים לאורך הדרך. בטיולים נכחו בד"כ לפחות 4 מבוגרים וככל הנראה גם כך היה בטיול הזה, אלא שמפאת הזמן הרב הוא לא יכול לזכור את שמות המלווים הנוספים. מר שריד לא ראה את נפילתו של התובע, שכן הוא היה בחלק האחורי של קבוצת התלמידים. שמואל הוא זה שצעד בראש. בשום שלב לא שחרר מר שריד את התלמידים ולא אפשר להם לרוץ לכיוון האוטובוס והוא גם לא שמע הוראה כזאת ממורה או מלווה אחר. מצהיר מר שריד, כי השביל בו הייתה הנפילה הוא רחב, משולט ומסומן ובמהלך כל הטיולים שבהם הוא לקח חלק, לא נפל בו תלמיד. השביל שמוביל לאוטובוסים הוא חלק מהשביל המסומן והמשולט. הטיול היה בשעות האור. הטיול תל צורעה הוא חשוב על מנת להכיר את מורשת הארץ דרך הרגליים. זהו מסלול רחב, נוח, מאושר, מסומן, נטול מפגעים וקל ביותר להליכה.

דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את מסכת הראיות, באתי למסקנה שדין התובענה להידחות. זהו אחד מאותם המקרים שמתרחשים כחלק מן החיים הרגילים ומן הסיכונים היום יומיים והבלתי חריגים אשר נקרים על דרכינו, בכל אשר נפנה.

ראשית, נראה כי התובע זנח בסיכומיו את טענתו, לפיה מסלול הטיול היה מסוכן, לא מסומן וכאשר לצידו מדרון תלול, וכי המסלול לא נבדק לפני הטיול. טענה זו לא נשמעה עוד בסיכומים ומכל מקום, דינה היה להידחות. פרט לדברים כלליים שכתב התובע בתצהירו, כי המסלול הוא מסוכן להליכה, לא הוצגה כל ראיה בעניין זה. מנגד, המצהיר מטעם הצד השלישי, מר שריד, כתב בתצהירו כי הוא מכיר את מסלול הטיול, שכן הוא טייל בו מספר פעמים. הצהיר מר שריד, כי זהו מסלול טיול קל ונוח להליכה, מסומן לכל אורכו, מאושר ומוכר, נטול מפגעים ומשולט עם הסברים לאורך הדרך (ראה סעף 9 לתצהיר). כן כותב מר שריד, כי השביל שמוביל לאוטובוסים, השביל שבו נפל התובע, היה חלק מהשביל המסומן והמשולט (סעיף 16 לתצהיר). גם שמואל כותב בתצהירו, כי זהו מסלול מוסדר ומסומן על ידי החברה להגנת הטבע ובעל דרגת קושי המוגדרת כקלה. הוא מצהיר שהטיול דווח ואושר על ידי משרד החינוך וגם קיבל את אישור מנהל בית הספר (סעיף 5 לתצהיר). לגבי הקטע שלקראת סוף המסלול כותב מר שמואל, שזהו שביל כורכר רחב, נוח להליכה ומישורי, שמיועד גם למעבר כלי רכב. בחקירתו הנגדית, אמר שמואל לגבי המסלול,] בבדיחות דעת כי "המסלול כל כולו הוא מסלול שמוגדר 'כמיטיבי לסת' מעבר לג'יפים, זה טיול למשפחות, רחב ממש, למעט הירידה הזו" (עמ' 52 לפרוט': שו': 3-6). בהמשך החקירה הנגדית הבהיר שמואל כי התובע כלל לא נפל בירידה, אלא בקטע מישורי: "ממש לא. הוא נפל בקטע מישורי לחלוטין. יש לי כאן מפה ואני מוכן לסמן עליה היכן הילד נפל. במדרון הוא לא נפל. הוא נפל בקטע מישורי לחלוטין, לא בירידה" (עמ' 52 לפרוט', שו': 22-24). גם על פי גרסת התובע בחקירתו הנגדית, המדובר הוא בקטע רחב של מסלול הטיול (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 12-13). עודד, חברו של התובע, גם הוא העיד כי המסלול היה מסלול מסודר (עמ' 26 לפרוט': שו': 24-25) וכי המדובר היה בשביל הליכה בטוח (עמ' 32 לפרוט', שו': 2-3).

לאור האמור לעיל, יש לקבוע כי לא הייתה כל התרשלות בבחירת מסלול הטיול, אשר היה מסלול קל ברמה של טיול למשפחות, בלתי מסוכן, מסומן על ידי הרשויות ומאושר על ידי משרד החינוך.

אני דוחה את טענת התובע, לפיה לא היו די מלווים מבוגרים בטיול. ראשית, לא הוצג בפניי כל תקן ולא נטענה כל טענה לגבי מספר המלווים הנדרשים, יחסית למספר התלמידים המשתתפים. שנית, עדותם של התובע וחבריו כי בטיול היו שני מבוגרים אינה נכונה. הוברר שבטיול השתתפו שני מחנכים, הרב מצגר ומר שריד, וכמובן, גם המורה לשל"ח. מכאן, כי בטיול היו לפחות שלושה מבוגרים. בנוסף, שמואל העיד בתצהירו, כי בטיול היו ארבעה מבוגרים: הוא עצמו, שני המחנכים ומדריך הפנימיה (ראה סעיף 4 לתצהיר). עניין זה לא נסתר בחקירה נגדית ומכל מקום, וכפי שנראה בהמשך הדברים, מעדיף אנוכי את גרסאותיו העובדתיות של שמואל, אשר עשה עלי רושם של אדם אמין, על פני גרסאותיו של התובע, אשר נמצאו על ידי כבלתי אמינות, בהתייחס לנסיבות התאונה. על כן, יש לקבוע כי לא הייתה כל התרשלות מצד הנתבעת או הצד השלישי לגבי מספר המלווים בטיול.

אשר למספר התלמידים, הרי גם כאן אעדיף את גרסתו של שמואל. התובע וחבריו העידו, בשפה כמעט זהה, כי בטיול השתתפו כ- 60 תלמידים ושני מלווים. מול הצהרות כלליות אלה, מצויה הצהרתו של שמואל, אשר ירדה לפרטים ומסרה כי המדובר היה באוטובוס אחד, שבו כ- 52 מקומות ישיבה, כי היו מקומות פנויים וכי לטיול יצאו כ- 40 תלמידים (ראה סעיף 4 לתצהירו של שמואל). תמיכה לכך ניתן גם למצוא בתצהירו של מר שריד מטעם הצד השלישי (סעיף 4 לתצהיר). הצהרות אלה לא נסתרו בחקירות נגדיות. לאור זאת, ניתן לקבוע כי לטיול יצאו כ- 40 תלמידים וכאמור, הם היו מלווים על ידי ארבעה מבוגרים. אינני מוצא כל התרשלות מצד הנתבעת, בנתונים האמורים.

עוד מצאתי, שיש מקום לקבל את טענת הנתבעת, כי לא היה פגם בהתנהלות הצוות החינוכי (הכוונה כאן היא להתנהלות הכללית בהקשר לטיול ולא לעניין קיומו או העדרו של אישור לרוץ, נושא אליו אתייחס בהמשך). ראינו כי לא היה פגם בבחירת מסלול הטיול. מתצהירו של שמואל עולה, כי גם לפני הטיול וגם במהלכו, הייתה שמירה והקפדה על כללי בטיחות נאותים. ראינו כי מר שמואל הצהיר על נוהל החתמת ההורים על חוזר, אשר כולל בתוכו הוראה האוסרת לעבור את המדריך במהלך הטיול וכן הוראה להישמע להוראות המדריך. מר שמואל מסר שהתלמידים נדרשו להחתים את ההורים על החוזר ולהחזירו חתום לבית הספר. עוד הצהיר שמואל, כי לפני הטיול ניתנו הוראות בטיחות לילדים, וגם באוטובוס במהלך הטיול כך נעשה. עוד על פי סעיף 7 לתצהירו של שמואל, בזמן חניה בחניון עם שולחנות פיקניק, לפני הירידה בסיום המסלול ושביל הכורכר שאחריו, חזר שמואל שוב על הוראות הבטיחות והוא הורה לתלמידים לשמור על המשמעת, לא לרוץ ולא לעבור אותו. הצהרות ברורות וישירות אלה לא נסתרו בחקירה נגדית. בכל מקרה, אין ראיה אשר מצביעה על התנהלות רשלנית או אחרת מן המתואר על ידי שמואל אלא ההיפך הוא הנכון. התובע מסר בחקירתו הנגדית, כי הילדים היו ממושמעים בטיול ולא הייתה בעיה בהליכה, כי כמי שהשתתף בכמה טיולים ומכיר את ההנחיות, סביר שניתנו הנחיות שלא לעקוף את המדריך ולשתות. כן מסר התובע, ששמואל הלך בראש ושני הרבנים המחנכים הלכו בסוף. כן אישר התובע, כי "החזיקו אותם קצר" (עמ' 7, שו': 1-11). גם חבריו של התובע, האחים אקוואה, כתבו בתצהיריהם, כי המדריכים החזיקו אותם קצר במהלך כל הטיול עד לשלב האחרון, אשר לגרסתם (גרסה אותה אדחה בהמשך), המדריכים אמרו להם לרוץ (סעיף 4 לשני התצהירים הזהים).

המסקנה הינה, כי לא נפל כל פגם בהתנהלותם של המחנכים והעובדים אשר ליוו את התלמידים במהלך הטיול, וגם לא בהכנות לקראת הטיול ואישורו.

ברי, כי המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה בהתייחס לשאלה, האם התיר או הורה צוות המורים או מי ממנו לתלמידים לרוץ אל עבר האוטובוס, אם לאו.

הגרסה בכתב התביעה היא כי: "בהגיעם לקטע ההליכה האחרון במסלול, שהינו שביל משופע אלכסוני, ובו פזורים אבנים לאורכו ולרוחבו, התירו המורים לתלמידים לרוץ קדימה לכיוון האוטובוס, התובע החל לרוץ קדימה (יחד עם חבר נוסף) ותוך כדי ריצה...". מוצאים אנו כאן אמירה כללית, לפיה "המורים" התירו לתלמידים לרוץ לכיוון האוטובוס. גם בתצהיר עדותו הראשית נקט התובע לשון כללית, מבלי לציין מיהו זה המורה אשר נתן רשות לרוץ קדימה וכיצד ניתנה הרשות באומרו "...קיבלנו רשות מהמורים לרוץ קדימה לכיוון האוטובוס. גם אני התחלתי לרוץ קדימה (ביחד עם עוד שני חברים)...". כאן הגרסה הכללית מעט השתנתה והתובע מציין שהוא רץ עם שני חברים ולא עם חבר אחד, אם כי לא להבדל זה בגרסאות יש לייחס משמעות רבה.

גרסאות האחים שרון ועודד (זהות בתצהירים) הן כי "באותה נקודה המדריך (על פי הרישא של הסעיף הכוונה היא למדריך השל"ח שמואל – י.א) אומר שהאוטובוס ממול וניתן לגשת עצמאית. מספר ילדים התחילו לרוץ (ביניהם יותם עודד ואני – ציטוט מתצהירו של שרון – י.א) ותוך כדי הריצה...".

והנה, בתשובות לשאלות שנשאל התובע בחקירה נגדית, הוא מסר פרטים אשר לא נמסרו עד אותו השלב, למרות שהמדובר הוא בפרטים חשובים אשר גם סביר להניח שהיה עליו לזכור אותם טוב יותר, עת מסר לעורך דינו את נסיבות התאונה לקראת הגשת התובענה, כמו גם לקראת החתימה על תצהיר העדות הראשית. כך, משנשאל התובע מי היו המורים שאמרו, הוא השיב: "שאישרו – שמואל בן מיכאל, בבירור" (עמ' 9, שו': 10-11). התובע נשאל על כך שהוא אמר מורים וזה לא מורה אחד והוא השיב: "אם מורה אחד אישר והמורים האחרים לא התנגדו, סימן שיש רשות כללית. לא הייתי רץ אם המדריך היה מרשה (כנראה הכוונה היא לא היה מרשה – י.א) והמחנך לא היה מרשה לצורך העניין. היה לי כזה פחד מהמורים שאין מצב" (ש': 12-15). עוד נשאל התובע, למה הוא לא כתב ששמואל הוא זה שאישר, שהרי הוא יודע את שמו והוא השיב: "אמרתי לך, כי אם המורים האחרים שתקו, הייתה הסכמה כללית. אם המורה שלי והמחנך לא היה מרשה לא הייתי רץ. אם רצתי והילדים רצו ואף מורה לא קרא לנו לעצור, אני מבין שהייתה הסכמה. אם אחד המורים היה קורא לעצור, היה לנו פחד מהם, הם היו רבנים. לא היינו עושים מה שאנחנו רוצים ועוצרים מיד". כבר כאן יש לציין, כי נוכח גרסתו של התובע, לפיה בכל הטיול היו רק שני מלווים, הרי תשובותיו כאן הן תמוהות, שהרי הוא השיב ואמר, בלשון רבים, כי לאחר ששמואל אישר, המורים שתקו. בהמשך נשאל התובע, מה הייתה לשון האישור של שמואל והוא השיב: "בדיוק להגיד אני לא זוכר. אני זוכר שחבר שלי שרון הייתי איתו, הוא אמר למורה אפשר להתקדם ואני זוכר שהוא עשה לו סימן עם היד (מסמן ביד ימין תנועה של שחרור, התקדמות) (עמ' 9, שו': 21-24). התובע נשאל שוב, האם שרון שאל את המורה והוא השיב: "כן, אבל אני הייתי על ידו" (עמ' 9, שו': 25-26). בהמשך נשאל התובע, האם הוא זיהה את הקול של שרון ואם ראה את המורה עושה תנועה ביד והתובע השיב: "כן. הוא גם נתן רשות להתקדם במילים".

תמוה הדבר בעיני, כי רק ככל שנשאל בחקירה הנגדית, מסר התובע עוד ועוד פרטים, אשר היה מצופה, נוכח חשיבותם הרבה בשאלת החבות, כי יינתנו כבר במסגרת תיאור המקרה בכתב התביעה ובוודאי לפחות בתצהיר העדות הראשית. כך בכתב התביעה ובתצהירי העדות הראשית נכתב שהמורים אישרו, בחקירה הנגדית כבר מוסר התובע פרט נוסף, והוא כי שמואל הוא זה שאישר וזאת בתנועת יד ולאחר מכן עוד פרט והוא כי המורים לא התנגדו (כאשר על פי עדותו של שריד, המורים הלכו בסוף הקבוצה וכלל לא היו ליד המורה לשל"ח שמואל), ועוד לאחר מכן מוסיף התובע פרט נוסף, כי מי ששאל את שמואל הוא חברו שרון ושוב אחר כך פרט נוסף והוא כי שמואל גם השתמש במילים ולא רק בתנועת יד. נראה כי, ככל שנשאל ונשאל התובע בחקירה נגדית, הוא הוסיף עוד פרטים פרי דמיונו, פרטים אשר נעדרו מכתב התביעה ומתצהיר העדות הראשית.

למסקנה כי גרסתו של התובע לפיה המורים, או שמואל, או כולם יחד וכל אחד לחוד אישרו לתלמידים לרוץ, אינה גרסת אמת, אלא פרי דמיונו של התובע, הגעתי בעיקר נוכח קטע שיחה שהייתה לתובע עם החוקר הפרטי מטעם חברת הביטוח, אשר מופיע בהקלטה ובתמליל שלה (נ/1). לא למותר להדגיש ולציין, שתוכן השיחה והתמליל נחשפו בפני התובע לאחר שהוא נחקר בחקירה נגדית בית המשפט. אפנה לעמ' 4 לתמליל: "ח: (הכוונה לחוקר) הבנתי, ואז מרחק 100 מטר מהאוטובוס, מי אישר לכם לרוץ לאוטובוס? נ: (הכוונה לנחקר – התובע) אף אחד, רצנו סתם, ילדים, התלהבנו, רצנו. ח עברתם את המדריכים? את המורה לשל"ח? נ: כן, כן, כן והוא הסכים? נ: הוא, לא יודע, לא שמעי שום... אני רצתי, אני לא, ברור שאם היית שומע צעקה לעצור, וזה אז היית עוצר אתה מבין?".

אם כן, כאשר נשאל התובע לעניין אישור המורים לרוץ, כחודשיים לאחר הגשת התביעה, הוא השיב תשובה ספונטנית, אשר לא משתמעת לשתי פנים, והיא כי אף אחד לא אישר לילדים לרוץ לאוטובוס. כאשר ניתנה לתובע הזדמנות להסביר את הסתירה בגרסאות, במסגרת החקירה הנגדית, השיב התובע שיכול להיות שהוא השיב בעצבים כי הוא כבר היה מיואש ששואלים אותו את השאלה הזאת. זהו הסבר דחוק ולא סביר אשר אינני מקבל אותו, שכן השיחה הייתה עוד בתחילתה ומכל מקום, זאת השערה ותו לא.

קיימת גם סתירה בולטת בין גרסתו של התובע לגבי מיקומו של הרב מצגר לבין גרסתו של העד שרון בעניין זה ולדבר חשיבות נוכח גרסת התובע כי המורים שתקו כאשר שמואל אישר לרוץ. כך התובע מסר, ששני הרבנים, ביניהם הרב מצגר, הלכו בסף (עמ' 7, שו': 7-8 לפרוט') ואילו חברו שרון מסר בחקירה נגדית כי הרב מצג היה ליד שמואל (עמ' 36, שו' 3-12). גרסתו של התובע, לפיה שמואל עשה תנועה וגם התיר במילים לרוץ וכי המורים האחרים שתקו, סותרת גם את גרסתו של שרון, בתשובה לשאלה מי הם אלה ששחררו את הרסן, באומרו "המדריך, שמואל, והרב מצגר הנהן לי בראש". לא למותר לציין, כי תמוה בעיני הדבר שגרסה מדוקדקת זאת, לפיה שרון באופן אישי שאל את המורים אם אפשר לרוץ ושמואל השיב שכן והרב מצר הנהן לשרון בראש, היא גרסה כבושה, חדשה, שלא מופיעה בתצהיר של שרון, בו הוא הסתפק באמירה הכללית שהמדריך אמר שהאוטובוס ממול וניתן לגשת עצמאית.

מול הגרסה המעורערת של התובע, מונחת לפני גרסתו הברורה והעקבית של שמואל. ראינו כי בתצהיר עדותו הראשית הצהיר שמואל, שבהיותו כ- 100 מ' לפני סוף המסלול, התלמידים הבחינו באוטובוס וחלקם פתח בריצה. הם חלפו על פניו, הוא צעק להם לעצור, אך הם התעלמו, המשיכו לרוץ, והתובע נפל ונחבל. גרסה זו לא נסתרה בחקירה נגדית ושמואל דבק בה ללא כל שינוי.

אשר על כן, יש לקבוע כי לא התובע ולא מי מחבריו, קיבלו אישור, לא מפורש ולא משתמע, לעבור את שמואל בריצה אל עבר האוטובוס. התובע ותלמידים נוספים, בראותם את האוטובוס, פתחו לפתע בריצה, עקפו את שמואל, שמואל צעק להם לעצור אך הם לא נשמעו לו, גם התובע המשיך לרוץ, הוא נתקל באבן, נפל ונחבל. בהיות השביל בלתי מסוכן להליכה זהירה ורגילה, בהיות השביל חלק ממסלול מאושר ומסומן, שביל המוגדר כחלק ממסלול טיול למשפחות, בהיות הטיול מאושר על ידי הנתבעת, בהינתן הדרכות והוראות מתאימות , הן לפני הטיול וגם במהלכו וכמובן, בהעדר אישור לפתוח בריצה, הרי לא נפל כל פגם בהתנהלותה של הנתבעת או של מי מטעמה, לרבות לא של שמואל או של מי מן המורים או המלווים.

כידוע, בחינתה של אחריות קונקרטית היא במתן תשובה לשאלה, האם במקרה הספציפי אשר מונח להכרעתו של בית המשפט, קמה חובת זהירות קונקרטית בין מזיק פוטנציאלי ספציפי לבין ניזוק ספציפי, למנוע את הנזק שאירע. הבחינה נעשית בעיני אדם סביר והשאלה שתישאל היא, האם יכול היה וצריך היה המזיק לצפות את התרחשות הנזק הספציפי. בבוא בית המשפט להכריע בשאלה זו, יביא בחשבון גם שיקולי מדיניות. הטיב להגדיר זאת בית המשפט העליון בע"א 145/80 וועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, עמ' 127:
"עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק... אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום... אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו".

אפנה גם לעמ' 26 בפרשת וועקנין, שם נקבע כדלקמן:
"על כן, מי שמשתמש במתקן ספורט – אם כמשתמש ואם כצופה – עשוי להיפגע בסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות... נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים... ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתמודד על שהרצפה חלקה... אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים".

ובאותה נשימה ניתן לומר על המקרה דנן, כי נפילה במהלך טיול, ובוודאי טיול אשר אינו על דרך סלולת אספלט, הינה סיכון סביר ורגיל. נפילה במהלך טיול כתוצאה מהתקלות באבן היא בהחלט תופעה רגילה בחיים. כענין שבמדיניות, אין מקום להטיל על מורי בית ספר או מדריכים אחריות, בנסיבות כדוגמת המקרה שבפניי, בשל כך שתלמיד נתקל באבן בטיול במסלול קל, נפל ונחבל. הטלת אחריות במקרה כזה תהא מעשה בלתי סביר לחלוטין ותשמש אות וסימן להימנע מיציאה לטיולים, להימנע מהכרת הארץ ונופיה, לימוד הגיאוגרפיה שלה וההיסטוריה שלה, גם לא במסלולים קלים ונטולי סיכונים חריגים. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים כאשר המדובר הוא בתלמיד אשר בוחר לרוץ ולא נשמע להוראות המדריך ולצעקותיו להימנע מכך ולעצור.

אני דוחה את טענתו של התובע כי היה על שמואל שלא להתספק בצעקות לעצור, אלא כי היה עליו לרוץ אחרי התלמידים כדי לעצור אותם פיזית מלהמשיך לרוץ. בנסיבות הענין, סבור אני שלאחר שניתנו, מספר פעמים, הנחיות לגבי כללי ההתנהגות, לגבי האיסור לרוץ, רשאי היה שמואל להסתפק בנקיטת הצעד של צעקה לילדים להפסיק לרוץ ולא ניתן לצפות ממנו שיתחיל גם הוא לרוץ אחריהם, ינסה להשיג אותם ולתפוס אותם ויעמיד עצמו בסיכון של נפילה, כפי שנפל התובע, והרי ברור שהיה עליו לפתוח בריצה מהירה ביותר, על פי דרישת התובע בטענה זו, כדי להשיג את התלמידים ולתפוס אותם. אין זו דרישה סבירה מן המדריך והיא נדחית.

למעלה מן הצורך, אציין כי גם אם הייתי בא למסקנה שקיימת במקרה דנן חובת זהירות קונקרטית, נוכח הקביעות העובדתיות לפיהן התלמידים הודרכו לפני הטיול ובמהלכו, ההורים הוחתמו על חוזר עם הוראות זהירות, המלווים הקפידו במהלך כל הטיול על הוראות הבטיחות, וגם כאשר הופרו ההוראות על ידי התלמידים, ניסה שמואל לעצור אותם בצעקותיו, הרי מילאה הנתבעת אחר חובת הזהירות והיא לא הפרה אותה במקרה הזה.

בשולי הדברים אתייחס לטענתו של התובע לפיה שמואל ניסה לשבש ולטשטש ראיות וזאת נוכח השינוי בין דוח התאונה שמולא למחרת התואנה לבין זה אשר המציאה הנתבעת בשלב מאוחר יותר. נכון הדבר כי נוספו פרטים ויתכן שאף חלקם הוסף או כי מילים הודגשו מתוך חשיבה על אפשרות כי יעשה ניסיון להטיל אחריות על בית הספר או מי ממוריו. יחד עם זאת, לא מצאתי כי הוספו לדוח פרטים כוזבים או סותרים באופן כזה או אחר את העובדות, כפי שמצאתי לנכון לקובען במסגרת פסק דין זה.

נדמה לי, שהיטיב מכל לבטא את נסיבות העדרה של אחריות במקרה הזה, התובע דנא בעצמו, כאשר אמר בשיחה עם החוקר הפרטי "...רצנו סתם, ילדים, התלהבנו, רצנו". על ריצה והתלהבות זאת, בנסיבות שלפני, אין להטיל אחריות על הנתבעת.

סוף דבר
התביעה נדחית.

אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת את הוצאות המשפט (הוצאות מומחים) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ועד התשלום בפועל.
כן ישלם התובע לנתבעת שכר טרחת עו"ד בסכום של 11,800 ₪ (כולל מע"מ).

הנתבעת תשלם לצד ג' את הוצאות המשפט (הוצאות מומחים) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ועד התשלום בפועל.
כן תשלם הנתבעת לצד ג' שכר טרחת עו"ד בסכום של 5,900 ₪ (כולל מע"מ).

זכות ערעור תוך 45 יום.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. נפילה מאוטובוס ברמת גן

  2. הירדמות באוטובוס

  3. גניבת ציוד מאוטובוס

  4. מעשה מגונה באוטובוס

  5. תאונה עם דלת אוטובוס

  6. תאונה בנסיעה באוטובוס

  7. זריקת אבנים על אוטובוס

  8. בעיות גב של נהג אוטובוס

  9. התנגשות בין אוטובוס למכונית

  10. סגירת דלת אוטובוס על נוסע

  11. פיצוי על צעקות נהג אוטובוס

  12. אוטובוס זעיר - תאונת דרכים - רישיון

  13. פגיעה באצבע - הגה של אוטובוס

  14. רדיו באוטובוס בווליום גבוה מדי

  15. נפילה בעליה לאוטובוס על המדרגות

  16. תאונה בין אוטובוס למכונית פרטית

  17. זכות נהג אוטובוס לא להעלות נוסעים

  18. פגיעה בגב תאונת עבודה נהג אוטובוס

  19. תאונה ביציאת אוטובוס מתחנת האוטובוס

  20. תאונה תוך כדי ירידה במדרגות אוטובוס

  21. התנהגות בלתי נאותה כלפי נוסע אוטובוס

  22. 10% נכות עקב נפילה במהלך ירידה מאוטובוס

  23. האם יש קשר בין נהיגה באוטובוס לכאבי גב ?

  24. פגיעת אוטובוס ממכסה בור ביוב שבמרכז הכביש

  25. התנגשות בין אוטובוס לרכב פרטי בדרכך לעבודה

  26. זיכוי נהג אוטובוס על עקיפה מסוכנת של משאית

  27. פגיעה מדלת של אוטובוס שנסגרה בעת עליה לאוטובוס

  28. שבר בצוואר הירך לאישה מבוגרת בגלל נפילה באוטובוס

  29. פיצוי בגין נזקים נטענים הנוגעים למתן שירות אוטובוס

  30. תאונת דרכים בין רכב פרטי לאוטובוס של אגד – מי אשם ?

  31. תאונת דרכים ברחוב יגאל אלון בין רכב פרטי לבין אוטובוס

  32. אחריות מדריך טיולים על נפילה במהלך ריצה ועליה לאוטובוס

  33. נפגעה בתאונת דרכים עת נפלה בנסיעה באוטובוס בהיותה בת 70

  34. תאונת דרכים בין רכב ואוטובוס בתוך כיכר בגלל סטיה מנתיב

  35. תאונת דרכים עת שנסעה בשטח מושב כשלפתע התנגש הרכב באוטובוס חונה

  36. טענה כי נהג אוטובוס פגע ברכבה אך הנהג לא התייחס וביקש כי תעזוב את האוטובוס

  37. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון