תביעה לאכוף מתן זכות שימוש ומעבר בחלק מחלקה

תביעה לאכוף מתן זכות שימוש ומעבר בחלק החלקה הידועה כחלקה 18 מגוש 18565 מאדמות טמרה ששטחה הכולל הוא 35,640 מ"ר (להלן – החלקה"), וליתר דיוק, במגרש המסומן 8/18 מאותה חלקה (להלן:"שטח המריבה" או "דרך הגישה שבמחלוקת"), וכן לאסור עליהם לחסום שטח זה באופן כלשהו.

2. בראשית ההליכים הוגשה בקשה על ידי התובעים למתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבעים לבצע שינוי כלשהו בשטח המריבה, אך בהחלטתי מיום 29.1.2009 דחיתי את הבקשה, והדיון כעת נסב על התביעה העיקרית למתן הסעד האמור.

3. טרם שמיעת הראיות בתיק נערך ביקור במקום ביום 11.4.2010 בנוכחות בעלי הדין ובאי כוחם, ופרוטוקול בנדון ניתן ביום 15.4.2010.

נתוני רקע וגדר המחלוקת:
4. התובעים הם אב ובנו. התובע 1 שהינו האב (להלן – "התובע") הוא הבעלים של 1,500 מ"ר מהחלקה במגרש המסומן 8/16 (להלן – "מגרש התובע").

ביתו של התובע בנוי בחלק הצפוני של מגרשו במרחק מטרים בודדים מכביש אספלט ראשי שגובל בחלקה מצד צפון (להלן – "הכביש הראשי"). מאחורי ביתו של התובע (מצד דרום) באותו מגרש ישנו בית אחר שנמצא בשלבי בנייה והמיועד לבנו התובע 2 (להלן – "בנו של התובע").

5. דרך הגישה שבמחלוקת, שסימונה בחלקה הוא מגרש 8/18, גובלת במגרשו של התובע מצד מערב. דרך זו מתחילה בכביש הראשי ומסתיימת לאחר מרחק מה, בחצר בין בתים בנויים השייכים לנתבעים או למי מבני משפחותיהם. דרך הגישה שבמחלוקת סלולה אספלט והכניסה אליה כיום חסומה בשער ברזל.

6. אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע רכש את זכויותיו בחלקה בהתאם להסכם מכר מיום 15.6.1974 אשר נחתם בינו לבין אביהם של הנתבעים, המנוח סאלח מוחמד חג'אזי ז"ל, ומשותפו לחלקה באותם זמנים, המנוח מוחמד תאופיק חג'אזי ז"ל (להלן - "המוכרים").

7. לטענת התובעים, מאז ומתמיד הם השתמשו בדרך הגישה שבמחלוקת לשם מעבר לצד הדרומי של מגרש התובע, וזאת בהסכמת כל השותפים בחלקה ועל סמך התחייבות המוכרים להעניק להם דרך גישה ומעבר לצד הדרומי של מגרש התובע.

התובעים הוסיפו וטענו, כי חרף העובדה שנהגו במהלך השנים לעבור בדרך הגישה שבמחלוקת, הופתעו לגלות שהנתבעים מונעים מהם לאחרונה לעבור בדרך ואף חסמו את הכניסה אליה (מכיוון הכביש) באמצעות שער ברזל.

8. לשם ביסוס זכות השימוש בדרך הגישה שבמחלוקת בקשו התובעים להסתמך על תשריט החלוקה ת/1 בו מסומנת דרך הגישה שבמחלוקת כ-"דרך" ועליו מתנוססים חתימותיהם של כל בעלי הזכויות בחלקה, לרבות אלו של הנתבעים, כראיה שתומכת בגרסתם כי הנתבעים מאז ומתמיד ראו בדרך הגישה שבמחלוקת כדרך מעבר משותפת לכל בעלי הזכויות בחלקה, לפיכך אין לשלול מהם את זכות השימוש בה.

9. הנתבעים בתורם מכחישים את טענות התובעים וטוענים, בין היתר, כי מעולם לא ניתנה לתובע זכות מעבר בחלקה, מה גם שלתובע הייתה מאז ומתמיד דרך גישה למגרשו מהכביש הראשי הגובל במגרשו. עוד טוענים הנתבעים, כי שטח המריבה הינו שטח פרטי שלהם ומהווה חצר בית וחניון למר חג'אזי סאלח, בנו של הנתבע 2.

10. אשר לתשריט החלוקה ת/1, הנתבעים אינם מכחישים את החלוקה של החלקה למגרשים המופיעים בו, אך טוענים כי כינוי שטח המריבה כ-"דרך" בכתב יד על גבי אותו תשריט אינו אותנטי וכי החתימות המתיימרות להיות חתימותיהם על התשריט, אינם שלהם אם כי מזוייפות.

11. לטענת הנתבעים, כבר בשנת 1983 שני הבעלים המקוריים של החלקה, הם המוכרים, חילקו ביניהם את החלקה שבנדון וגם חלקה 6 הגובלת עמה, ולבקשתם נערך בזמנו תשריט חלוקה ע"י המודד מר יוסף כהן (נ/2) ובו סומן המגרש של התובע בספרה 4. לפי החלוקה בתשריט הנ"ל לא הייתה כל הקצאה משטח החלקה לטובת דרך מעבר לכל השותפים, וגם בתוכנית המתאר של טמרה לא מופיעה דרך הגישה שבמחלוקת כ-'דרך'. ואם לא די בכך הרי שבתשריט אשר הוגש ע"י התובעים לצורך קבלת היתר בניה לבניית בית לבנו של התובע, שטח המריבה לא הוגדר שם כדרך.

12. כמו כן טוענים הנתבעים, כי אין זה נכון שדרך הגישה שבמחלוקת מהווה מעבר לצד הדרומי של החלקה, והעובדה כי התובעים פנו אליהם בשלב מסוים על מנת לקבל את רשותם לעבור בדרך הגישה שבמחלוקת לצורך ביצוע עבודות הבניה לבית בנו של התובע רק תומכת במסקנה כי התובעים ראו בשטח זה כשטח ששיך לנתבעים.

דיון והכרעה:
13. לתיק הוגשו תצהירי עדות ראשית הן של בעלי הדין, למעט בנו של התובע, והן של עדיהם, ובדיונים אשר התקיימו לפניי העידו שורה ארוכה של עדים.

על מנת להקל על הדיון אתייחס לכל אחת מהסוגיות הדורשות הכרעה בנפרד.

האם ניתנה זכות מעבר לתובע בעת הרכישה של המגרש בשנת 1974?
14. לטענת התובע, ההתחייבות של המוכרים ליתן לו זכות מעבר בשטח המריבה הייתה בעל-פה ובגדרה התחייבו לתת לו זכות מעבר אשר תחייב כל מי שירכוש בעתיד חלקים בחלקה. עוד טוען התובע, כי הוא זה אשר פרץ את הדרך בה עוברת כיום דרך הגישה שבמחלוקת לפי ההתחייבות אשר ניתנה לו, כאמור לעיל, ואשר היתה תנאי בסיסי ומהותי לביצוע העסקה שבמסגרתה רכש את המגרש.

15. לעומת זאת הנתבעים הכחישו כל התחייבות מטעם המוכרים להקצות שטח כלשהו משטח החלקה לטובת זכות מעבר, והוסיפו כי לא יעלה על הדעת שתינתן לתובע זכות מעבר מהחלקה מקום שיש לו דרך גישה נוחה מהכביש הראשי.

16. לאחר בחינה של התשתית הראייתית המונחת לפניי אני קובעת, כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח את טענתם אודות התחייבות היסטורית של המוכרים למתן זכות מעבר במקום בו עוברת כיום גרך הגישה שבמחלוקת.

17. העובדה כי בהסכם המכר אין התייחסות כלשהי לדרך, אף שלטענת התובע הנושא עלה בשיחות בינו לבין המוכרים, תומכת במסקנה כי מעולם לא סוכם על מתן זכות מעבר מתוך שטח החלקה. גם המפה המצבית נ/2 אשר נערכה בשנת 1983 לגבי חלוקת החלקה בין שני השותפים המקוריים (המוכרים) מאששת את טענת הנתבעים כי המוכרים לא התכוונו ובוודאי שלא התחייבו לתת לתובע דרך מעבר כלשהי, משום שבאותה מפה רואים את מגרשו של התובע כאשר יתר החלקה אינה מחולקת למגרשים (פרט לחלוקה בין שני השותפים) וללא כל סימון של דרכים.

18. יתרה מזאת, למגרש של התובע קיימת דרך גישה נוחה מאין כמוהה מהכביש הראשי לאורך כל חזית המגרש שלו. עובדה זו תומכת דווקא במסקנה כי מלכתחילה לא היה צורך בהקצאת שטח עבור דרך. גם העובדה כי ממגרשו של התובע לא נגרע שטח כלשהו לטובת דרך הגישה שבמחלוקת – בניגוד לנתבעים אשר השתתפו בהקצאת שטח כאמור עבור דרך על חשבון השטח שלהם – תומכת אף היא במסקנה כי התחייבות כזו מעולם לא ניתנה.

19. התובעים העידו מספר עדים מטעמם על מנת להוכיח כי הם נוהגים לעבור בדרך הגישה שבמחלוקת משך שנים רבות עברו, ואילו הנתבעים העידו עדים מטעמם על מנת להפריך גרסה זו ולשלול שימוש של התובע בדרך זו.

20. עדי התביעה מסרו תיאור כללי בלבד ולא מצאתי כי יש בעדויות אלו כדי להוכיח קיומה של התחייבות בעל-פה למתן זכות מעבר במקום המדובר, אלא לכל היותר רשות לעבור משם. ויודגש, אותו מעבר ושימוש שעולה מהתיאור הכללי שמסרו עדי התביעה אינו מתייחס לשימוש בדרך הגישה שבמחלוקת לשם הגעת התובע לביתו דווקא, ודי בכך כדי שלא לייחס להן משקל של ממש. ואולם גם אם אניח כי התובע ובאי ביתו עברו מדרך הגישה שבמחלוקת, הרי שאין בשימוש זה לבדו כדי להקנות לתובע זכויות קנייניות בה, ועל כך עוד אעמוד בפרקים הבאים.

21. בנסיבות אלו המסקנה היא שהתובעים לא עמדו בנטל להוכיח קיומה התחייבות להעניק להם זכות מעבר משטח המריבה.

שימוש מכוח רשות והשתכללותה של זיקת הנאה:
22. בסיכומיהם טוענים התובעים לזכות מכוח השנים אשר השתכללה, לטענתם, לכדי זיקת הנאה ולכל הפחות למתן רשות בלתי הדירה לעבור בדרך הגישה שבמחלוקת.

23. מלבד לעובדה כי מלכתחילה לא היה צורך במתן זכות מעבר, לנוכח קיומו של הכביש הראשי שגובל במגרשו של התובע, הרי שטענה זו לא הוכחה, הן לאור הדברים הסותרים שמסרו עדי הנתבעים, והן משום שדברי עדי התובעים התייחסו ממילא לתיאור כללי אודות המעבר של התובעים ובאי ביתם בשטח המריבה, כפי שציינתי בפרק הקודם.

24. ויובהר, גם אם אניח כי התובעים או מי מטעמם נהגו לעבור במהלך השנים בדרך הגישה שבמחלוקת, הרי שאין בכך כדי להעניק לתובעים זכות קניינית או מעין-קניינית באותה דרך, ובפרט שאין היא הדרך היחידה והבלעדית להגעת התובע לביתו.

25. מכל מקום, גם בהינתן ההנחה כי לתובעים ניתנה רשות לעבור בדרך הגישה שבמחלוקת, הרי שבנסיבותיו של המקרה והתנאים בשטח לא מצאתי כי רשות זו היא בלתי הדירה ולא שוכנעתי כי היא אינה ניתנת לביטול, ולו משום שלא מדובר בדרך היחידה והבלעדית, אפילו לא הנוחה ביותר, לשם כניסה לשטח המגרש של התובע.

26. לא אסיים מבלי לציין שבהקשר זה טענו התובעים, אם כי בחצי פה, כי הם שילמו תמורה בעד הזכות להשתמש בדרך הגישה שבמחלוקת. טענה זו לא הוכחה ולא הובאו ראיות לגביה ולכן דינה להידחות.

התשריט ת/1 לעומת התשריט נ/1:
27. התובעים תולים את יהבם על התשריט ת/1 אשר הוגש לוועדה המקומית לתכנון ובניה ואשר היווה, לטענתם, בסיס לכל הבקשות לקבלת היתרי בנייה שהוגשו לוועדה מטעם בעלי הזכויות בחלקה, לרבות הנתבעים בעצמם. באותו תשריט ת/1 צוינה בכתב יד על גבי המגררש המוסמן 8/18, הוא שטח המריבה, המילה "דרך".

28. לטענת התובעים, הגדרת שטח המריבה בתשריט ת/1 כדרך וחתימת בעלי הזכויות בחלקה על אותו תשריט, מבססת מניה וביה את טענתם כי שטח המריבה מהווה דרך ציבורית המקנה להם זכות מעבר דרכה.

29. לעומת זאת טוענים הנתבעים, כי החתימות המופיעות על גבי התשריט ת/1 והנחזות להיות שלהם הן חתימות מזוייפות, מה גם שהחלקים הרשומים בטבלת השטחים באותו תשריט אינם נכונים. ואם לא די בכך הרי שהוספת המילה 'דרך' בכתב יד על גבי טבלת השטחים בתשריט ליד המגרש 8/18 (שטח המריבה), יש בו כדי לתמוך בטענתם לגבי פגם באותנטיות של הרישום.

30. הנתבעים צירפו תצהירים של בעלי זכויות בחלקה ובהם הצהירו, כי החתימה הנחזית להיות חתימתם על גבי התשריט ת/1 אינה שלהם אם כי מזויפת, ואלה הם: מר מריח מוחמד; ד"ר מריח עאטף, אשר הצהיר גם שבאותם זמנים הוא שהה בחו"ל; מר סכראן מוסא; מר חג'אזי מוחמד חוסין; והגב' יאסין ודחה.

31. לטענת הנתבעים, בשנת 1991 הם ערכו בינם לבין עצמם חלוקה פנימית וחתמו על תשריט אחר אשר סומן בדיון נ/1. לטענתם, התשריט נ/1 הוא התשריט הנכון והאותנטי ובו הוגדר שטח המריבה כשטח פרטי של הנתבע 2, אשר משמש כיום כחצר בית עבור בנו של הנתבע 2.

32. ואכן, עיון בתשריט ת/1 מראה כי על גבי המגרש 8/18 – הוא שטח המריבה - רשום בכתב יד "דרך" אף שליד מגרשים אחרים מאותה חלקה המשמשים כדרכים נרשם בהדפסה "דרך".

33. התשריט נ/1 נערך ע"י המודד מר בשאר פאהום ביום 17.9.1991 קודם לתשריט ת/1 אשר נערך ביום 14.12.1991, ובטבלת השטחים שבתשריט נ/1 נכתב ליד המגרש 8/18 (שטח המריבה) "שטח פרטי – מוחמד חג'אזי" – הוא הנתבע 2 – ואילו לגבי מגרשים אחרים מאותה חלקה שיועדו לדרכים נרשמה בהדפסה ובאופן ברור המילה 'דרך'.

המודד מר פאהום ציין כי כל מה שנרשם בכתב יד לא נרשם על ידו, ובכל אופן כאשר הכין את התשריט המאוחר יותר ת/1 הוא התבסס על התשריט נ/1 המקורי כאשר נ/1 מגדיר את שטח המריבה כשטח פרטי השייך לנתבע 2. המודד מר פאהום הוסיף, כי בדרך כלל דרך ציבורית אמורה להופיע בתכנית מתאר או בתכנית מפורטת, אלא ששטח המריבה במגרש 8/18 אינו מופיע בתכנית המתאר כדרך ואין בנמצא תכנית מפורטת המגדירה שטח זה כדרך.

34. ככלל, כינוי שטח בכינוי כלשהו בתשריטים המוגשים למוסדות התכנון והבניה, אין בו כדי להוסיף או לגרוע מזכויות הקניין של הצדדים. גם נציגי הוועדה המקומית אשר העידו לפניי, הגב' ליזה ג'רזוזי ומר סוסאן מארון, מסרו בעדותם בבית המשפט כי אישור התשריטים הינו בהיבט התכנוני בלבד ובוודאי שאין בו כדי להעניק למי מהצדדים זכויות קנייניות.

35. בהקשר זה הוסיף המודד מר פאהום בעדותו, שהוא לא מצא כי הוועדה המקומית אישרה את החלוקה שבתשריט ת/1 כחלוקה בין השותפים לחלקה. ומכאן ברור שתשריט זה אינו בגדר תכנית חלוקה מאושרת בין השותפים.

36. אשר לחתימות המופיעות על גבי התשריט ת/1 – הנתבעים טענו כי לא מדובר בחתימות שלהם ושל בעלי זכויות אחרים בחלקה, אם כי בחתימות מזויפות, ולעניין זה הפנו לעדותם של עדי ההגנה מר מוחמד חוסין חיג'אזי ומר נאדר מוחמד חיג'אזי, וכן ליתר המצהירים שאוזכרו מקודם.

37. ואכן, התובעים לא עמדו בנטל להוכיח את אותנטיות החתימות. ואולם, גם בהנחה שמדובר בחתימות אותנטיות, עדיין אין בכך כדי להכשיר את שטח המריבה במגרש 8/18 כדרך, ולו משום שלא הוכח כי בתשריט ת/1 התכוונו הנתבעים או שותפים אחרים בחלקה להעניק לתובעים זכות קניינית כלשהי בשטח המריבה.

38. אשר על כן, אני דוחה את טענת התובעים לגבי הגדרת שטח המריבה 'כדרך' עבור כל בעלי הזכויות בחלקה.

חלוקה פנימית בין הנתבעים:
39. הנתבעים טענו כי ביצעו חלוקה פנימית ביניהם לשם הקצאת שטחים עבור דרכי הגישה שאמורות לשרת רק אותם, ולראיה, משטח מגרשו של התובע לא הופרש שטח לטובת דרך הגישה שבמחלוקת או לדרכים אחרות בחלקה.

40. המודד מר פאהום אישר בעדותו, כי ממגרש התובע לא ננגס שטח כלשהו והוא נותר בשלמותו. נתון זה יש בו כדי לבסס את טענת הנתבעים כי לא הופרש ממגרש התובע שטח לטובת דרכים פנימיות בחלקה.

41. ברוח זו העיד מהנדס הוועדה המקומית, מר מולא מג'ד, כי בדרך כלל הקצאת שטח עבור דרך מעבר נעשית בהסכמת הבעלים בכדי לתת מענה לכל המגרשים שאינם גובלים בכביש. כמו כן, ולפי המקובל, אם שטח הדרכים הפנימיות הופרש משטחם של כל השותפים, אזי יש לראות בדרכים הפנימיות כשטחים הנמצאים בשותפות של כל בעלי הזכויות בקרקע.

המהנדס מולא הוסיף, כי מגרש 8/18 (שטח המריבה) הוא בגדר דרך פנימית ולא דרך סטטוטורית, ולכן בעליה הפרטיים רשאים למנוע מזרים להיכנס אליה.

42. כפי שציינתי מקודם, לא הוכח במקרה זה קיומו של הסכם בכתב המעניק לתובע זכות מעבר בשטח המריבה, אף מבלי שיתרום שטח ממגרשו, ולא הוכח כי היה בנדון הסכם בעל-פה. גם הנסיבות הכלליות, ובפרט קיומו של כביש ראשי הגובל בחזית מגרשו, תומכים במסקנה כי לתובע לא הוענקה זכות מעבר בשטח המריבה הניתנת לאכיפה כלפי הנתבעים בהיותם בעלי השטח.

43. אשר על כן, החלוקה הפנימית של שטח החלקה לפי התשריטים וייעוד שטח המריבה כמגרש נפרד, היא חלוקה שנעשתה בידי הנתבעים ומשרתת אותם ביחסים שבינם לבין עצמם, ומתוקף כך אין לראות בתובע כבעל זכות בשטח זה.

אשור עקיף של הנתבעים לתשריט ת/1 – האומנם?
44. לטענת התובעים, הנתבעים חתמו על הבקשה שהוגשה לוועדה המקומית לצורך קבלת היתר בניה לבניית בית עבור בנו של התובע כאשר הבקשה נסמכת על התשריט ת/1 והחלוקה שבו, לרבות הגדרת שטח המריבה כדרך.

45. לעומתם הנתבעים אינם מכחישים את חתימתם על הבקשה, אך טוענים כי עת חתמו על הבקשה לא הובא לעיונם התשריט ת/1. משכך אין להסיק מחתימה זו הסכמה לתוכן התשריט ת/1 בכל הנוגע להגדרת שטח המריבה כדרך.

46. גרסת הנתבעים מקובלת עלי, משום שהיא נתמכת בעדותו של עו"ד אנואר יאסין אשר אישר בזמנו את החתימות שלהם על גבי הבקשה. לדברי עו"ד יאסין, הוא אכן אישר את החתימות ואולם הוא לא ראה את התשריט ת/1.

47. מכל מקום, בפרקים הקודמים קבעתי כי התשריט ת/1 אינו בגדר תכנית חלוקה במלוא מובן המילה; המילה 'דרך' שצוינה בטבלת השטחים בכתב יד לא נרשמה במקור על ידי המודד – להבדיל מדרכים פנימיות אחרות באותה חלקה שהוגדרו כך באופן מפורש על ידי המודד; ואילו בתשריט נ/1 אשר קדם לתשריט ת/1 נרשם כי שטח המריבה הוא שטח פרטי של הנתבע 2. לפיכך, אין זה מעלה או מוריד אם הנתבעים היו מודעים לתוכנו של התשריט ת/1 עת חתמו על הבקשה, שכן בכל מקרה אין בכוחו של התשריט להעניק לתובעים זכויות לא להם.

48. אשר על כן אני דוחה את הטענה של התובעים אודות הסכמת הנתבעים להגדיר את שטח המריבה כדרך לכלל בעלי הזכויות בחלקה.

דרך גישה אחרת למגרש התובע:
49. מהעדויות אשר נשמעו בפניי לרבות עדותו של התובע עצמו, וכן מהביקור שנערך במקום, הוכח כי לתובעים דרך גישה נוחה למגרש מהכביש הראשי, וכי דרך הגישה שבמחלוקת אינה הדרך היחידה של התובעים להיכנס למגרש.

50. מהנדס הוועדה המקומית מר מולא מג'ד העיד, כי בהתאם לגרמושקה המקום בו תיכנן בנו של התובע לבנות את ביתו הוא במגרש 8/16, שהוא כזכור המגרש של התובע (של אביו), כאשר מגרש זה מסתמך על דרך גישה ישירות מהכביש הראשי.

51. גם מהתמונות אשר צורפו לתיק ניתן לראות בבירור כי ישנה דרך גישה לבית התובע מהכביש הראשי, וכי כלים הנדסיים גדולים הצליחו להגיע לחלק הדרומי של מגרשו לשם ביצוע עבודות הבניה עבור בנו מבלי לעבור בדרך הגישה שבמחלוקת.

52. ערה אני אומנם לטענת התובע כי רצועת הקרקע שבין ביתו לבין הכביש הראשי שייכת למנהל מקרקעי ישראל, ולכן אין לראות, לדידו, בדרך העפר שעוברת מהכביש הראשי לחלק הדרומי של מגרשו במקום בו נבנה הבית של בנו, כדרך גישה לבית בנו. ואולם, טענה זו נזנחה בסיכומים ובכל מקרה היא לא הוכחה. עיון בנסח הרישום שצורף לכתב התביעה מגלה כי למנהל אין כל זכויות בקרקע. יתרה מזאת, מהתשריטים ת/1 ו-נ/1 ניתן לראות כי אין מגרש אחר שמפריד בין מגרש התובע לכביש הראשי. ואם לא די בכך, הרי שחלק מהשטחים הבנויים של התובע בנויים תוך הסגת גבול שטח הכביש.

53. יוצא אפוא, כי אין כל מניעה מכך שבנו של התובע יעבור בדרך העפר שישנה במגרש של אביו מכיוון הכביש הראשי על מנת להגיע לביתו.

אחרית דבר:
54. לאור כל המקובץ לעיל אני דוחה את התביעה.

55. התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים בגין שכר טרחת עו"ד בסך של 6,000 ש"ח בצירוף מע"מ.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. שימוש בשם שלא כדין

  2. איסור שימוש בצ'קים

  3. שימוש במבנה בלתי גמור

  4. שימוש לרעה בהליכי משפט

  5. חוב על שימוש במכשיר מירס

  6. מניעת אפשרות שימוש בחלקה

  7. שימוש לרעה במסך ההתאגדות

  8. שימוש בתמונה של דוגמנית ללא רשות

  9. תביעה נגד עובד על שימוש בפלאפון

  10. פיצוי בגין טענה לשימוש ביומני חדשות

  11. תביעה בגין שימוש לרעה במוניטין עסק

  12. מניעת שימוש בסודות מסחריים ע''י עובדים

  13. צו לפיו במגרש יעשה שימוש זמני כמגרש חנייה

  14. תביעה לאכוף מתן זכות שימוש ומעבר בחלק מחלקה

  15. שינוי לשימוש עסקי לאחר קבלת היתר למבנה מגורים

  16. איסור שימוש בחצר האנגלית במסגרת פעילות גן ילדים

  17. שימוש בשיטות עבודה של המעסיק ע''י עובד לשעבר

  18. תביעה לפיצוי בגין נזקים לצמחי תבלין עקב שימוש בתכשיר הדברה

  19. תביעה להחזרת "עיצוב" של מעצב בטענה ששולם רק עבור שימוש ולא רכישת העיצוב

  20. שימוש למטרת שתי יחידות דיור עצמאיות ונפרדות למגורים ביחידה שהותר בה השימוש ליחידת מגורים אחת

  21. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון