ביטוח חבות מעבידים - תביעת פיצויים בגין נזקי גוף כנגד מעסיק במוסך לפחחות וצביעת רכב

תביעת פיצויים כנגד המעסיקה, מוסך לפחחות וצביעת רכב, וכנגד המבטחת של המעסיקה בביטוח חבות מעבידים. טענות הצדדים: 1. לטענת התובע, ביום 16.7.07 בשעה 10:00 בקירוב, בעת שעבד בשירות הנתבעת, הוא הרים משא כבד, ובלשונו: "גשר אחורי כבד", וכתוצאה מכך הוא נפגע בזרוע שמאל. לאחר האירוע הוא פנה למרכז הרפואי רמב"ם שם אובחן קרע בגיד הזרוע השמאלית, הותקן סד והומלץ לו על מנוחה למשך 10 ימים ומעקב אצל הרופא המטפל. לטענתו הוא המשיך במעקב אינטנסיבי בקופת החולים ובמרפאות החוץ בבית חולים רמב"ם, הוא ממשיך לסבול כיום מכאבים עזים והגבלות בתנועות הזרוע. 2. התובע הגיש חוות דעת מומחה מטעמו, ד"ר משה דניאל, כירורג אורטופד אשר קבע לו נכות צמיתה בשיעור של 20% לפי סעיף 24(2)(א)(II) לתקנות המל"ל. 3. לטענת התובע, המעסיקה חבה כלפיו באחריות נזיקית בגין רשלנות. לעניין זה נטען על-ידו כי יש להחיל בענייננו הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), המעביר הנטל לידי הנתבעות להוכיח כי לא התרשלו. בנוסף טוען התובע בסיכומיו לגופם של דברים כי המעסיקה התרשלה באופן שגרם לפגיעתו. 4. הנתבעות מכחישות את נסיבות התאונה, וטוענות כי התובע לא הוכיח את גרסתו, בהיות עדותו עדות יחידה של בעל דין, ונוכח עדותו שהיתה בלתי אמינה. עוד טוענות הנתבעות כי התובע לא הוכיח את נסיבות הפגיעה הנטענת, ובכלל זה את משקל החפץ אותו הרים לטענתו ואת נסיבות ההרמה, ולא הונחה תשתית המצביעה על רשלנות מצד המעסיקה. 5. לטענת הנתבעות, לא מתקיימים בענייננו התנאים להחלת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ולכן הנטל נותר על כתפיו של התובע, והוא לא עמד בו. לחילופין טוענות הנתבעות כי מתקיים בענייננו אשם תורם מכריע מצד התובע וזאת לנוכח מצבו הבריאותי בטרם אירוע התאונה הנטען המלמד כי הוא סבל קודם לתאונה מבעיות רפואיות קשות, שינויים ניווניים של עמוד שדרה עד כי רופא המשפחה הפנה אותו לרופא תעסוקה להחלטה על אופן ואופי עבודתו שכן לגישתו אינו מסוגל לעבוד בעבודה פיזית. 6. לעניין הנזק הגישו הנתבעות חוות דעת מומחה מטעמן, ד"ר יעקב אגינסקי, מומחה לכירורגיה אורתופדית אשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 42(2) א I לתקנות המל"ל, וכי נכות זו אינה תוצר של התאונה נושא התביעה אלא עוד בטרם התאונה התובע לא היה כשיר לעבוד עבודה פיזית. 7. מומחה בית המשפט, ד"ר גנאים מאג'ד, מומחה בכירורגיה של היד, קבע לתובע נכות צמיתה בגין התאונה נושא התביעה בשיעור 15% לפי סעיף 42(2) א I-II , המתייחס לקרע של הביציפס בצורה בינונית עד ניכרת. באשר לנכות הזמנית קבע המומחה כי הנכות הזמנית במהלך שלושה חודשים מיום הפציעה הינה בשיעור 100% ובמשך חודשיים נוספים בשיעור 50%. דיון והכרעה 8. השאלה הראשונה שיש להידרש לה היא האם הוכחו יסודות התביעה, דהינו, פגיעת התובע במהלך עבודתו בנסיבות המצמיחות חבות בנזיקין מצד המעביד. 9. אשר לעצם הפגיעה בעבודה; צודקות הנתבעות כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין, אשר התבססות עליה בלבד טעונה הנמקה מצד בית המשפט, וכן בטענה כי בעדותו של התובע התגלו קשיי מהימנות של ממש. לעניין האחרון יש לציין, כי התובע בחקירתו נשאל אודות מצבו הרפואי עובר לתאונה והאם הגיש בעבר תביעות בגין נכות, ובתשובותיו בחר תחילה להכחיש כליל קשיים רפואיים ותפקודיים קודמים, כמו גם הגשת תביעות נכות כלשהן על-ידו (עמ' 9, ש' 17-32). באופן דומה השיב התובע בתצהיר תשובות לשאלון מטעם הנתבעות (נ/1). רק כשעומת התובע בחקירתו עם המסמכים הרפואיים ומסמכי המל"ל שבידי הנתבעות, המצביעים על עבר רפואי עשיר מלפני התאונה, כמו גם על נכויות קודמות שנקבעו לו במל"ל (19% נכות כללית, ו-10% נכות מעבודה), השתנו תשובותיו תוך ציון פגיעות גוף קודמות, ואף זאת רק טיפין טיפין, אגב כל מסמך שהוצג ע"י הנתבעת (עמ' 10 ו- 11 לפרוטוקול). לא ניתן לתלות את דבריו בתחילת עדותו בחוסר זיכרון, שכן בהמשך העדות ידע התובע לתאר בפרטים מדוייקים תאונות קודמות, ובכלל זה מועדים מדוייקים ושיעורי נכות שנקבעו לו. עדותו של התובע מעוררת איפוא קושי מהותי במישור המהימנות. 10. עם זאת סבורני, כי בשים לב למכלול החומר הקיים, ניתן לקבוע כי התובע אכן נפגע בזרועו במהלך עבודתו ביום האירוע הנטען. עדות התובע באשר לפגיעה מתיישבת עם הרישום בתעודת חדר המיון מיום התאונה, בה צוין כי לדבריו במהלך עבודתו הוא הרים חפץ כבד ותוך כדי הרמה חש בתחושת "קריעה" בשריר זרוע שמאלית (נספח א' לתצהיר התובע). גרסה זו, שהועלתה בפני הרופא המטפל בסמוך לאחר האירוע, מחזקת את עדותו באשר לאופן בו נפגע (ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4), 689, 699). גרסה דומה אף מצויה בטופס הודעה על פגיעה בעבודה למל"ל החתומה על ידי המעסיקה. המסקנה היא, איפוא, כי הוכח שהתובע נפגע בעבודתו במהלך הרמת חפץ. 11. ברי עם זאת כי עצם הפגיעה במהלך העבודה אין בה כשלעצמה כדי להצמיח חבות בנזיקין למעסיק, שכן זה איננו חב באחריות מוחלטת ואיננו בגדר מבטח (בע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3), 345). חבות המעסיק, משמדובר בתביעה בגין רשלנות, תלויה בהוכחת אשם מצדו. זאת יש לקבוע בהתחשב בנסיבות הספציפיות של המקרה, בהן נפגע העובד במהלך עבודתו, כפי שהן מוכחות בפני בית המשפט. 12. ומהן הנסיבות שהביאו לפציעת התובע בענייננו? שאלה זו נותרה ללא מענה ברור מתחילתה של התביעה ועד סופה. כאמור לעיל, גרסת התובע בכתב התביעה היתה כי הוא נפגע שעה שהרים משא כבד (גשר אחורי כבד) במחסן המעסיקה. מעבר לכך לא צויינו פרטים כלשהם. על אותה גרסה לאקונית חזר התובע בתצהיר העדות הראשית מטעמו, אשר מהווה את המסד הראייתי הכמעט בלעדי לתביעתו, משלא הובאו מטעמו עדים אחרים. התובע לא סיפק פרטים בסיסיים אודות הנסיבות בהן נפגע, ובכל זה - מה משקל החפץ שהרים; מהם מאפייניו הרלוונטיים, כגון - גודלו, החומר ממנו מורכב; מה היו נסיבות ההרמה (לגובה? לאיזה גובה? כיצד בוצעה? פעולה חד-פעמים או חוזרת?); האם עמדו לראשותו אמצעי הרמה כלשהם, מה היו דרישות המעסיק ממנו, וכיוצ"ב. מדובר בנתונים עובדתיים הנדרשים לצורך הכרעה בשאלה האם הסיכון אליו נחשף התובע בעבודתו, בשל הצורך להרים חפץ, הוא סיכון בלתי סביר, שעל המעסיק לצפות אותו ולהיערך למנוע אותו, או שמא מדובר בסיכון שאיננו חורג מסיכון רגיל במהלך העבודה שאין המעסיק נושא בחבות בגינו. בפרט יש לציין, כי התובע לא העיד מהו משקל החפץ אותו הרים, ולו על דרך ההערכה. יש להוסיף כי מדובר במי שעובד אצל הנתבעת משך שנים ארוכות (כ- 25 שנים), ואין זה סביר להניח כי נתונים מהסוג שצויין לעיל הנוגעים לעבודתו הקבועה, אינם בידיעתו, והוא אף לא טען כך. הטענה כי מדובר במשקל "כבד", אשר צויינה בתצהירו, ונזכרת אף במסמכים הרפואיים שציינו לעיל, אין בה כדי להניח תשתית עובדתית מספקת לקביעת אחריות נזיקית של המעסיקה. כפי שנפסק לא אחת בפסיקה, יש להבחין בין משקל שהרמתו מהווה סיכון חריג ובלתי סביר, לבין משקל שאיננו כזה (ת"א 2550/00 (מחוז ת"א) ברטרם נ' עזרן (פורסם במאגרים) (2004)). כך למשל, נעשה לעיתים שימוש בפסיקה בסטנדרט שהיה קבוע בתקנות עבודות הנוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות), תשי"ד - 1954, כפי שהיו בתוקף, אשר קבעו כי המשקל המרבי המותר לנשיאה על ידי נער שטרם מלאו לו 18 שנה נע בין 16 ל- 20 ק"ג ועל-ידי ילד בן 10 - 12.5 ק"ג, באופן המלמד כי הרמת משקלים כאמור על-ידי מבוגר הם בגדר הסביר שאיננו כרוך בסיכון המחייב היערכות מיוחדת (ראו: ע"א 5580/92 מרקוביץ נ' התעשייה הצבאית (פורסם במאגרים); ע"א (מחוזי ת"א) 1089/01 אירובוט טכנולוגיות בע"מ נ' גרשגורין סימון (פורסם במאגרים); ת.א. 2489/01 (שלום - נצרת) ג'וני עורסאן סלימאן נ' חב' פראנש בע"מ (פורסם במאגרים). כאמור לעיל, המשקל אותו הרים התובע בענייננו הוא בגדר נעלם שאין לו ולו ראשית ראיה. 13. יצויין כי במסגרת הסיכומים טען התובע לראשונה טענות עובדתיות, מבלי שנמצא להן כל זכר בתצהיר מטעמו, לפיהן אין במוסך שלטי אזהרה בדבר הסיכון שבהרמת משא כבד, אין בנמצא ציוד הרמה או ציוד עזר אחר היכול לסייע בהרמת משא כבד. עוד נטען על ידו בסיכומים כי שיטת העבודה שהנהיגה המעסיקה הייתה מסוכנת ובלתי בטיחותית. לא ניתן לקבל את התביעה על יסוד טענות אלה. מדובר בטענות עובדתיות, שהן עניין להוכחה ולא לטיעון בסיכומים, ובענייינו כאמור לא הובאה כל ראיה או עדות בעניין זה, ובכלל זה עדות התובע. 14. התובע בסיכומיו מלין על כך שהנתבעת נמנעה מלחקור אותו בחקירה נגדית על נסיבות הפגיעה, וכן לא הביאה עדים מטעמה. סבורני כי בנסיבות דנן אין בכך כדי לשנות את התוצאה. חובת ההוכחה מוטלת על התובע, וכך גם נטלת הבאת הראיות. על התובע לבסס את תביעתו ולו ברמה הלכאורית, שאז עשוי נטל הבאת הראיות לעבור לכתפי הנתבע (ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם במאגרים)). אלא שבענייננו התובע לא הציג ולא הוכיח גרסה עובדתית המניחה תשתית כלשהי לחבות המעסיקה, כפי שפורט לעיל, ובנסיבות אלה הימנעות הנתבעת איננה יכולה ליצור יש מאין. 15. כאן המקום להתייחס לטענת התובע לפיה יש להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעת, מכוח הכלל "הדבר מעיד על עצמו" כאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). טענה זו אין לקבל, ולו בשל כך שאין מדובר במקרה בו התובע לא ידע מהן הנסיבות שגרמו לתאונה, שהרי התובע טען להתרחשות נסיבתית שבידיעתו. מכל מקום, אין כל יסוד לקבוע כי לא היה בידי התובע לדעת מהן הנסיבות בהן נפגע בעבודה. גם יתר תנאי הסעיף אינם מתקיימים, שכן לא הוכח שהפגיעה היא מנכס שלמעסיקה היתה שליטה מלאה עליו בעת הפגיעה, ואף אין תשתית לקבוע כי האירוע כשלעצמו מתיישב יותר עם מסקנה כי המעסיקה התרשלה מאשר עם המסקנה שנקטה זהירות סבירה. 16. סיכומם של דברים; התובע לא עמד בנטל להוכיח כי הנתבעת - המעסיקה התרשלה כלפיו. בהיעדר תשתית עובדתית לנסיבות בהן נפגע התובע, שיש בה כדי להצביע על התרשלות מצד המעסיקה, לא ניתן לקבל את התביעה. 17. נוכח כל האמור, לא נותר לי אלא לדחות את התביעה. 18. התובע יישא בשכ"ט עו"ד והוצאות הנתבעות בסכום כולל של 8,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד התשלום בפועל.מוסךרכבפיצוייםנזקי גוףפחחותביטוח חבות מעבידים