טענת רשלנות בטיפול בבקשה לקבלת היתר בנייה להקמת יחידת מגורים

טענת רשלנות בטיפול בבקשה לקבלת היתר בנייה להקמת יחידת מגורים 2. התובע הוא בעל זכויות בדירת מגורים בבית משותף שברח' קדימה 23-23 א' בחיפה (להלן: "הדירה" ו-"הבית המשותף" בהתאם). הבית המשותף מורכב משני בניינים, בניין קדמי הסמוך לכביש (להלן: הבניין הקדמי") ובניין אחורי (להלן: הבניין האחורי"). דירת התובע רשומה כתת חלקה 10 ובהתאם לתקנון הבית המשותף הוצמדו אליה שתי יחידות של הרכוש המשותף שמספרן 10/ 90 א' (להלן: "יחידה 10/א") ו-10/90 ב'. יחידה מס' 10 א', היא הרלוונטית לתביעה, נמצאת בבניין האחורי , היא בנויה על עמודים ומהווה חלל תחתון (להלן: "החלל"). מעל יחידה 10 א' בנויה דירת מגורים בבעלות משפחת קופלוביץ' המגדילה את שטח החלל, אף כי השטח הנ''ל לא הוצמד לדירת התובע (להלן: ''משפחת קופלוביץ'''). 3. בבית המשותף קיימים אחוזי בנייה בלתי מנוצלים ואשר בחלקם נמצא בשטח החלל. 4. בשנת 1993 הגיש התובע לנתבעת מס' 1, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה - חיפה (להלן: הוועדה המקומית"), בקשה לקבלת היתר בנייה בחלל, אולם בקשתו נדחתה בהחלטה מיום 7.11.94 בנימוק כי לא נותרו אחוזי בנייה נוספים לניצול. התובע הגיש ערר על ההחלטה הנ"ל לוועדת הערר המחוזית (להלן: ועדת הערר"), אולם הערר נדחתה בנימוק כי הוא הוגש באיחור. 5. התובע לא אמר נואש והוא נקט במספר הליכים לקבלת היתר בנייה, כמפורט להלן: א. ביום 27.12.95 הגיש התובע לבית משפט המחוזי בחיפה תביעה ב-ת"א 1828/95 בה עתר למתן פסק דין הצהרתי לפיו ייקבע כי הוא זכאי לקבל היתר בנייה על סמך הבקשה אשר הגיש לוועדה המקומית (להלן: "התביעה הראשונה"). יצויין כי התביעה הראשונה הוגשה נגד הוועדה המקומית ונגד הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה - חיפה, היא נתבעת מס' 2 בתביעה דנן (להלן: "הוועדה המחוזית"). לבקשת הוועדה המחוזית, ובהסכמת התובע, התביעה נגד הראשונה נמחקה. בהמשך, ולאור טענות שעלו ביחס לזכויותיהם של דיירי הבית המשותף באחוזי הבניה הבלתי מנוצלים, הציע התובע להגיש תביעה למפקחת על רישום המקרקעין להכרעה במחלוקת הנ"ל. הוועדה המקומית הסכימה להצעת התובע ובכך הסתיים הדיון בתביעה הראשונה. ב. התובע הגיש תביעה בתיק מס' 233/99 למפקחת על בתים משותפים נגד בעלי הזכויות בבית המשותף ולאחר שנשמעו טענות הצדדים לגופן ניתן ביום 27.1.02 פסק דין בו נקבע כי התובע זכאי לבנות בחלל "ולממש לשם כך את מלוא אחוזי הבניה על פי דין המתאפשרים בחלל האמור" (להלן: פסק הדין של המפקחת"). ג. לאחר קבלת פסק הדין של המפקחת, פנה התובע בבקשה נוספת לקבלת היתר בנייה בשטח של 50.11 מ"ר וזאת הן בחלל והן בתוספת החלל שנוצרה בעקבות בניית דירתם של משפחת קופלוביץ'. לבקשה הנ"ל הוגשו התנגדויות ולאחר שמיעתן, ניתנה החלטת הוועדה המקומית מיום 2.9.02, בה נקבע כי התובע זכאי לקבל היתר בנייה בחלל בלבד ובקיום מספר תנאים, כגון הגבלת גובה הבנייה, פתרון חנייה ליחידה שתוקם, אישור קונסטרוקטור, סילוק גגונים ותשלום היטל השבחה. כן נקבע בהחלטת הוועדה המקומית כי התובע אינו זכאי להקלה באחוזי הבנייה למגרש המצוי בין שני כבישים, ולפיכך, בהתחשב באחוזי הבנייה שטרם נוצלו, אושרה לו בנייה בשטח של 20.6 מ"ר וכן הקלה בשטח של 6.8 מ"ר. התובע, כמו גם המתנגדים, הגישו ערר על החלטת הוועדה המקומית לעיל בפני ועדת הערר אשר דנה בטענות הצדדים ונתנה החלטתה ביום 3.4.03, בה נקבע, בין היתר, כי התובע זכאי לבנות אך ורק בשטח החלל, וזאת בהעדר הסכמת השכנים לבנייה נוספת ברכוש המשותף. כמו כן, ועדת הערר אישרה את הקביעה ולפיה התובע אינו זכאי להקלה באחוזי הבנייה עבור מגרש הקיים בין שני כבישים, אף כי התירה לו בניית ממ"ד בשטח שלא יעלה על 3 מ"ר. ד. על החלטת ועדת הערר כאמור בס"ק ג' לעיל, הגיש התובע לבית משפט המחוזי בחיפה עתירה מנהלית בתיק עת"מ 1167/03 שהתבררה בפני כב' השופטת שטמר (להלן: "העתירה המנהלית"). כמשיבים בעתירה המנהלית צורפו, בין היתר, הוועדה המקומית, הוועדה המחוזית ו-ועדת הערר, ובמסגרתה העלה התובע נגד הוועדה המחוזית טענה אחת ויחידה, לפיה, אסור היה לנציג מטעמה ליטול חלק בהחלטת ועדת הערר. ביום 7.8.05 ניתן פסק דין בעתירה המנהלית בו נקבע, בין היתר, כדלקמן: - טענת התובע כנגד השתתפות נציג הוועדה המחוזית בהחלטת ועדת הערר נדחתה לגופא. בפסק הדין של המפקחת נקבע כי לתובע זכויות קנייניות באחוזי הבנייה בשטח החלל, אך לא מעבר לכך. כמו כן, לא נפלה טעות בחישוביהן של ועדות התכנון לגבי אחוזי הבנייה שהותרו לתובע. הותרה לתובע חריגה מסוימת בגובה היחידה אשר ביקש להקים ובתנאים שנקבעו. בנדון הוחזר העניין לוועדה המקומית. בוטלה הדרישה להסדרת מקום חניה ליחידה שתוקם. ועדות התכנון דחו את בקשת התובע למתן הקלה באחוזי בנייה למגרש בין שני כבישים בנימוק כי מדובר בבית פינתי. דא עקא, התובע הודיע לבית המשפט כי בהתאם לתוכנית תב"ע מס' חפ/229ה-ו, ואשר קיבלה תוקף, נימוק זה אינו תקף עוד. לפיכך, בפסק הדין נקבע כי יש לבדוק את זכויות התובע לאור התוכנית הנ"ל ובהתחשב באחוזי הבנייה שהוא זכאי להם וגם בנדון העניין הוחזר לדיון בוועדה המקומית. 6. בפועל, נכון להיום טרם קיבל התובע היתר בנייה. מכאן תביעתו לפיה הוא מבקש לחייב את הנתבעות בתשלום סך של 240,000 ₪ בגין הפסד דמי שכירות עבור יחידת המגורים שביחס אליה התבקש היתר הבנייה. 7. להשלמת התמונה יצויין כי במסגרת הליך זה הגישה הוועדה המחוזית בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענה להעדר עילה והתיישנות ובהחלטתי מיום 19.10.10 הבקשה התקבלה (להלן: "פסק הדין"). התובע הגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט המחוזי בחיפה בתיק ע"א 28692/01/11 וביום 13.2.12 ניתן פסק דין בערעור (להלן: "פסק הדין בערעור") בו נקבע כי טענות התובע ביחס להליכים שהתקיימו בתביעה הראשונה אכן התיישנו ובדין סולקה תביעת התובע ביחס אליהן. מנגד, הערעור התקבל באופן חלקי ונקבע כי יש לדון בטענות התובע ביחס להתנהלות הוועדה המחוזית במסגרת העתירה המנהלית. טענות הצדדים בתמצית: 8. התובע מעלה טענות מטענות שונות נגד הנתבעות, ואלה עיקריהן: הוועדה המקומית התרשלה בכך שלא היו ברשותה תוכניות ביחס לשטח הבנייה הנותר לניצול ומתן תשובות שקריות לתובע בנדון. העיכוב הרב במתן היתר בנייה לתובע נגרם, בין היתר, בשל העלאת טענות שקריות בדבר בנייה שעשה במקום. נתבעת מס' 1 הפרה את ''החוזה'', כך בלשון התובע, בין הצדדים ושתי הנתבעות לא קיימו אחר פסק הדין של המפקחת לעניין זכויותיו לבנייה במקום. על אף כי התובע זכאי להקלה באחוזי הבנייה מאחר ומדובר במגרש בין שני כבישים, לא ניתנה לו הקלה כאמור. אין להבחין בין ועדת הערר לבין הוועדה המחוזית, כטענת האחרונה, שכן הוועדה המחוזית עמדה מאחורי עמדת ועדת הערר במסגרת העתירה המנהלית ושתיהן היו מיוצגות בהליך באמצעות אותו עו"ד. 9. הוועדה המקומית מבקשת לדחות את התביעה נגדה בנימוק כי משפנה אליה התובע בשנת 1993 לקבלת היתר בנייה הוא לא טרח לצרף מפות מדידה בהתאם לחובתו שבדין ואף ביקש היתר בנייה מעבר לאחוזי הבנייה שהוא היה זכאי להם. עד למתן פסק הדין של המפקחת, זכות התובע לניצול אחוזי הבנייה הפנויים היו במחלוקת, ולפיכך הוועדה המקומית היתה מנועה לתת לו היתר בנייה. אמנם נכון, פסק הדין של המפקחת קבע כי התובע זכאי לבנות בחלל ולממש את מלוא אחוזי הבנייה על פי דין במקום, אולם הוא לא קבע מהם אותם אחוזי בנייה ולפיכך הדבר נקבע בהחלטת הוועדה המקומית שאושרה על ידי ועדת הערר ובהמשך בפסק הדין שניתן בעתירה המנהלית. על אף התוצאה הנ"ל עד לשנת 2009 נמנע התובע מהגשת בקשה מתוקנת לקבלת היתר בנייה. בשנת 2001 החליטה הוועדה המחוזית לבטל את ההקלה שניתנה בעבר ולפיה הוגדל שיעור הבנייה ב-10% משטח מגרש המצוי בין שני כבישים ככל ומדובר בבית פינתי, כבמקרה דנן. החלטה זו היתה בתוקף במהלך ניהול העתירה המנהלית והוועדה המקומית יישמה אותה בהתאם. מכל מקום, גם אם תאמר כי אושרה תוכנית חדשה המאפשרת ניצול הקלה זו, הרי התובע אינו זכאי ליהנות ממנה הואיל והוא זכאי לנצל את אחוזי הבנייה אך ורק במסגרת החלל ולא מעבר לכך. הוועדה המקומית טוענת כי התובע לא הוכיח את הנזק הנטען כלל ועיקר וגם מטעם זה היא מבקשת לדחות את התביעה. 10. הוועדה המחוזית מפנה לכך כי בהתאם לפסק הדין בערעור יש לדון בטענות נגדה אך ורק ביחס להתנהלותה בעתירה המנהלית. באותו הליך כל שנטען נגד הוועדה המחוזית היה לעניין השתתפות נציג מטעמה בהחלטת ועדת הערר מיום 3.4.03, והרי הטענה נדחתה בפסק הדין שניתן באותו הליך. בהתחשב בטענה שהופנתה כנגדה בעתירה המנהלית, הוועדה המחוזית לא היתה אמורה להודיע לבית המשפט על הפקדת התוכנית המאפשרת מתן הקלה בשיעורי הבנייה לבית פינתי המוקם במגרש בין שני כבישים, אף כי ממילא התובע מסר מידע זה לבית המשפט והדבר בא לידי ביטוי בפסק הדין שניתן בעתירה. התובע מתייחס בערבוביה לוועדת הערר ולוועדה המחוזית ומייחס לאחרונה אחריות להתנהלותה של ועדת הערר, והרי אין לתת יד לדבר. ד י ו ן: 11. אחרוג מהמקובל ואדון תחילה בסעד הכספי הנדרש בתביעה, כל זאת מתוך הנחה כאילו התובע הוכיח כי הנתבעות או מי מהן התרשלו כלפיו. לתצהיר עדותו הראשית, מוצג ת/1, צירף התובע חוות דעת בחתימתו בה נטען כדלקמן: "שכר הדירה הראוי בדירה מן הסוג הנדון ברח' קדימה, על תכונותיה הייחודיות (כניסה נפרדת, 2 מפלסים, יציאה לוואדי שיח) כמתואר בהערכת מתווכת הדירות רבקה דר המצ"ב - היא לפחות 350 $ ביחס לכל פרק זמן מ-1993 עד 2012, ע"פ שער יציג, כאשר הארנונה והוצאות אחזקת הרכוש המשותף חלות על הדייר השוכר" (ההדגשה במקור - ר.ח.). מכתבה של השמאית גב' דר אליו מפנה התובע בחוות הדעת צורף אף הוא לתצהיר עדותו הראשית וממנו עולה כי דמי השכירות הנטענים - 350$ לחודש - מתייחסים לדירת 2 קומות המורכבת ממחסן בשטח של 33 מ"ר וקומה א' בשטח של 50 מ''ר הכוללת ממ"ד, חדר מגורים ומרפסת מקורה, ובסה"כ דירה בשטח של 83 מ"ר. 12. הנתונים המפורטים במכתב השמאית עליו מתבססת חוות הדעת רחוקים מאוד מנתוני היחידה שהתובע ביקש לבנות ורחוקים אף יותר מנתוני היחידה לגביה הסכימו ועדות התכנון לתת היתר בנייה. נזכיר, התובע ביקש לבנות יחידה בשטח של כ-50 מ"ר ובפועל אושרה לו בניית יחידה בשטח של 30.4 מ''ר (כמפורט בהמשך, עמדת ועדות התכנון ביחס לשטח היחידה אושרה בפסק הדין שניתן בעתירה המנהלית). למעלה מהצורך, בחוות הדעת נקבע כי דמי השכירות ליחידת המגורים שהתובע ביקש להקים היה ונותר בסכום קבוע למשך 19 שנים תמימות, 1993-2012. טיעון זה אינו סביר כלל ועיקר והדבר אך מלמד על חוסר הרצינות של חוות הדעת. ודוק, בהתאם להלכה הפסוקה, על הנפגע להוכיח הן את נזקו והן את שיעור הפיצוי שיהיה בו כדי לפצות על הנזק הנטען וזאת כל אימת שניתן להוכיחו (ר' ע''א 355/80 נתן אניסימוב בע''מ נ. מלון טירת בת שבע בע''מ, פ''ד לה(2) 800). במקרה דנן, משלא הוכיח התובע את הנזק הנטען, הרי גם באם תתקבלנה טענותיו נגד הנתבעות או מי מהן, הרי מן הדין יהיה לדחות את תביעתו. על אף המסקנה אליה הגעתי לעיל לא אעשה מלאכתי קלה ואדון להלן בטענות התובע לגופן. 13. דומה כי עיקר המחלוקת בין הצדדים בעלי הדין נובע מגישתו המוטעית של התובע בשניים אלה: זכותו, כביכול, לנצל את מלוא אחוזי הבנייה הבלתי מנוצלים בבית המשותף וזאת על אף התנגדות השכנים ובטרם ההכרעה במחלוקת הנ''ל בפסק הדין של המפקחת וכן בניסיונו לקבל היתר בנייה לא רק בחלל אלא גם כן בחלל הנוסף שנוצר בעקבות בניית דירת משפחת קופלוביץ'. ואבהיר. 14. במכתב המחלקה לפיקוח על הבנייה בעיריית חיפה לתובע מיום 6.11.89, נספח ת/2 לתצהירו, נאמר כדלקמן: "מותר לבנות 60% משטח מגרש נטו, היינו 840 מ"ר שטח שאושר לבנייה במקום הנ"ל, כאמור במכתבי אליך מיום 17.9.89 הינו 789 מ"ר. לאור האמור לעיל נמצא כי נותר כ-51 מ"ר שטח בנייה לניצול לכל בעלי הזכויות במגרש שבנדון" (ההדגשה אינה במקור - ר.ח.). התובע פירש, וממשיך לפרש, את האמור במכתב לעיל באופן מוטעה לחלוטין שכן בסעיף 1(א) לסיכומיו הוא טען באומרו: "בשנת 1989 הודיעה העירייה לתובע, בעקבות דו"ח מש"ח, כי לזכות דירתו קיים שטח פנוי לבניה של 51 מ"ר" (ההדגשה אינה במקור - ר.ח.), ולא היא, שכן השטח לבנייה מיועד לכל בעלי הזכויות במגרש, ולא רק לתובע. ודוק, ככל ונדרש להבהיר עניין זה, הרי כבר במכתב העירייה לתובע מיום 22.12.94 נספח ת/3 לתצהירו, נאמר ברחל בתך הקטנה כי שטח הבנייה הבלתי מנוצל במגרש מיועד לכל בעלי הזכויות ולא לתובע באופן בלעדי. 15. כזכור, התובע הגיש את התביעה הראשונה עוד בשנת 1995 כאשר נקודת המוצא מבחינתו היתה כי הוא זכאי לנצל את אחוזי הבנייה הבלתי מנוצלים בחלקה. רק לאחר התדיינות ממושכת בתביעה הראשונה הציע התובע עצמו להגיש תביעה למפקחת על בתים משותפים להכרעה בזכויות השכנים באחוזי הבנייה הבלתי מנוצלים. ודוק, עד למתן פסק הדין של המפקחת ביום 27.1.02 , לא היתה לתובע כל גושפנקא חוקית לזכותו לניצול אחוזי הבנייה בבית המשותף ומן הסתם רשויות התכנון לא היו מוסמכות להכריע במחלוקת בינו לבין השכנים בעניין זה או להתעלם מטענות מי מהם. 16. פסק הדין של המפקחת קבע כי התובע זכאי לנצל את אחוזי הבנייה בחלל, אולם, התובע לא השלים עם תוצאה זו ותחת זאת הוא ניסה לנכס לעצמו אחוזי בנייה נוספים מתחת לחלל הנוסף שהתווסף לחלל הקיים עם בניית דירתה של משפחת קופלוביץ'. הדבר בא לידי ביטוי בבקשה אשר הגיש התובע לאחר מתן פסק הדין של המפקחת לפיה הוא ביקש לבנות שטח של 50.11 מ''ר, וזאת כמפורט בס''ק 5(ג) לעיל. לא פלא אפוא כי השכנים התנגדו לבקשת התובע לקבלת היתר בנייה ורשויות התכנון - הוועדה המקומית, כמו גם ועדת הערר - קיבלו את העמדה, לפיה, התובע זכאי לנצל את אחוזי הבנייה המותרים רק בחלל, אך לא מעבר לכך. טענת התובע כאילו הוא זכאי לנצל אחוזי בנייה לא רק בחלל עלתה גם כן בעתירה המנהלית אך כצפוי היא נדחתה בפסק הדין שניתן באותו הליך, בו נקבע כדלקמן: "בפסק-דינה של המפקחת על רישום בתים משותפים הוצהר כי 'התובע זכאי לבנות בחלל של המבנה העורפי בבית המשותף הנדון, חלל המזוהה בתשריט רישום הבית המשותף כחלל א', ולממש לשם כך את מלוא אחוזי הבניה על פי דין המתאפשרים בחלל האמור'. אקדים ואציין, כי המפקחת קבעה שהשטח המוצמד ליחידתו של העותר הוא השטח המסומן בתשריט כחלל א'. שטח זה קטן משטח דירתה של קופלביץ, כאמור. קביעה זו מחייבת את הצדדים, שהיו צד להתדיינות לפני המפקחת, וביניהם את העותר ואת גב' קופלביץ. שלא כגירסתו של העותר, לא נקבע בפסק-הדין כי התוספת לחלל כלולה בשטח היחידה 10א, המוצמדת ליחידתו של העותר לגבי התוספת, יש לצאת מהנחה, כל עוד לא קיבל העותר פסק דין המורה אחרת או את הסכמת בעלי הדירות בבית המשותף לבניה, כי התוספת היא שטח משותף לכל בעלי היחידות של הבית המשותף" (ההדגשה אינה במקור - ר.ח.). הנה אם כן, התעקשות התובע לנצל את אחוזי הבנייה מעבר למה שנקבע בפסק הדין של המפקחת שוב גרמו להתמשכות בטיפול בעניינו ועיכוב נוסף במתן היתר הבנייה אשר ביקש. 17. לא זאת אלא זאת, בפסק הדין של המפקחת לא נקבע גודל השטח שהתובע זכאי לבנות בחלל אלא כל שנקבע בו הוא ''התובע זכאי לבנות בחלל של המבנה העורפי ....ולממש לשם כך את מלוא אחוזי הבניה על פי דין המתאפשרים בחלל האמור''. והנה, התגלעה בין בעלי הדין מחלוקת לעניין השטח שהתובע רשאי לבנות בחלל כאשר התובע, כזכור, ביקש היתר בנייה בשטח של 50.11 מ''ר והוא הפנה להודעות קודמות של רשויות התכנון בהן נאמר כי בבית המשותף נותר לבנייה שטח של 104.65 מ''ר או 188.55 מ''ר, כאשר מנגד בהחלטת הוועדה המקומית מיום 2.9.02 הותר לו לבנות שטח כולל של 27.4 מ''ר ובהחלטת ועדת הערר מיום 3.4.03 הותר לו לבנות שטח של 30.4 מ''ר. גם המחלוקת לעיל הוכרעה כנגד עמדתו של התובע שכן בפסק הדין שניתן בעתירה המנהלית נקבע מפורשות ''כמו כן לא מצאתי טעות בחישוביהן של ועדות התכנון לגבי אחוזי הבנייה שנותרו לעותר'' (שם, סעיף 9 לפסק הדין). 17. אמנם נכון, בפסק הדין שניתן בעתירה המנהלית בוטלה דרישת רשויות התכנון מהתובע להסדרת מקום חנייה ועניינו הוחזר לוועדה המקומית כדי לדון בהקלה אשר ביקש באחוזי הבנייה כמו גם בעניין גובה היחידה שתבנה, אולם, לאור המחלוקות הנוספות שהיו בין הצדדים והוכרעו לחובת התובע, ודומני כי הן אלה בעלות המשקל הרב יותר, ממילא הדבר לא היה מסייע בידו בקבלת היתר הבנייה. 18. אין בתצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים כל התייחסות לאירועים שהיו לאחר מתן פסק הדין בעתירה המנהלית ולפיכך התובע לא הוכיח כי העובדה שטרם קיבל היתר בנייה היא באחריות הנתבעות או מי מהן. לפיכך, גם ביחס לפרק הזמן הנ''ל אין לקבל את התביעה. 19. התובע טוען כי היה על הוועדה המחוזית להודיע לבית המשפט במהלך ניהול העתירה המנהלית על הפקדת התוכנית לפיה הוא זכאי להקלה באחוזי הבנייה. דא עקא, לטענה הנ''ל אין נפקות הואיל וממילא התובע עצמו הודיע לבית המשפט על כך ולדבר ניתן ביטוי מפורש במסגרת פסק הדין שניתן בעתירה המנהלית. 20. לאחר תום שמיעת הראיות בתביעה ובשלב הגשת סיכומי טענות הצדדים, הגיש התובע בקשה להגשת ראיות נוספות ובהחלטה מיום 18.6.13 נקבע כי הדיון בה יהיה במסגרת פסק הדין שניתן בתביעה. אולם, לאור התוצאה אליה הגעתי לעיל, ממילא הבקשה מתייתרת, מה גם והמסמכים שהתובע ביקש להגישם אינם רלוונטיים לנימוקים המפורטים בפסק הדין. 21. לסיכום, התביעה נדחית. התובע ישלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 8,000 ש''ח וזאת תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום הפריש הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הסכומים כאמור לעיל ישולמו תוך 30 יום. בניהרשלנותהיתר בניה