כשלה בבור בכביש הסמוך לביתה, נפלה ונחבלה

כשלה בבור בכביש הסמוך לביתה, נפלה ונחבלה

טענות התובעת:

התובעת, ילידת 1935, טענה במסגרת כתב תביעתה כי ביום 15.3.02, בעת שיצאה מביתה בשכונת אלוערה בערערה (להלן: מקום האירוע), מעדה בשל חפירה עמוקה (בור) אשר הייתה במקום (להלן: האירוע).

האחריות לקרות התאונה מוטלת על כתפי הנתבעת 1, אשר כרשות מקומית אחראית על תחזוקת הדרכים שבתחום שיפוטה, ובהתאם לפקודת העיריות הינה אחראית לדאוג לתקינותן.

הנתבעת לא נקטה באמצעים המתאימים למניעת קרות האירוע, וכן הפרה חובה חקוקה ו/או את כללי הבטיחות בדרכים.
בעת קרות האירוע, הנתבעת 1 הייתה מבוטחת בביטוח אחריות כלפי צד ג' אצל הנתבעת 2, על פי פוליסת ביטוח שמספרה 5066193145/01. מכאן חבותה של האחרונה לשפותה בגין נזקיה.

כתוצאה מן האירוע, נחבלה התובעת בגופה במקומות שונים.

לאחר האירוע פונתה התובעת לבית החולים הלל יפה בחדרה, שם נבדקה ושוחררה לביתה. שלושה ימים לאחר מכן (ביום 19.3.02), בעקבות החמרה במצבה, הוחשה שוב לבית החולים. אז אובחנה כסובלת משבר בכתף שמאל ואושפזה עד ליום 24.3.02.

לטענת התובעת, במשך תקופה ארוכה הייתה מרותקת למיטתה וסבלה מכאבים עזים בכתפה ומהגבלה מוחלטת בתנועת הכתף, אשר הצריכה עזרה רציפה על ידי צד ג'.

במסגרת ההליכים בתיק זה, מונה כמומחה בתחום האורתופדיה מטעם ביהמ"ש פרופ' גרשון וולפין, אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 15%.

טענות הנתבעות:

יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי בלתי סביר בהגשתה.

עצם האירוע ונסיבות התרחשותו מוכחשות, ובכל אופן - אף אם התרחש - מוכחשת התרשלות כלשהי.

לחילופין, הנתבעות טענו כי הן עשו את כל המוטל עליהן ונהגו בזהירות סבירה בנסיבות העניין.

האירוע ו/או הנזקים הנטענים נגרמו בשל רשלנותה הבלעדית של התובעת, אשר הילכה במקום האירוע בקלות ראש ו/או נטלה על עצמה סיכון עצמי.

לעניין נזקיה הנטענים של התובעת, הנתבעות טענו כי המדובר בנזקים מופרזים ומוגזמים, וכי התובעת לא עשתה די כדי להקטין את נזקיה.

דיון והכרעה:

להוכחת תביעתה העידה התובעת בעצמה, וכן העיד מטעמה מר מחמוד סידאוי, שהינו צלם במקצועו ושצילם את התמונות המתעדות את הבור.

טענת ההגנה המרכזית, כפי שזו עולה מסיכומי הנתבעות, הינה כי אף אם עלה בידי התובעת להוכיח קיומו של בור, הרי שבכך לבד אין די. התובעת כשלה בהוכחת טענתה, לפיה נפילתה נגרמה כתוצאה מבור זה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עדויותיהם ויתר הראיות אשר הוגשו לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, ואנמק.

בעדותה, חזרה התובעת על הטענה שבתצהיר כי מעדה ברחוב בשל הבור בכביש.
מעדותה עולה כי מלבדה לא היה איש אשר ראה את האירוע. לפיכך, מדובר למעשה בעדות יחידה של בעל דין (ראה לעניין זה: עמ' 6 לפרוטוקול שורה 25).

סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971, מורה כי על בית המשפט לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות מעין זו, עת הוא מוצא לסמוך פסיקתו עליה.

משמעות אותו פירוט נדרש נקבעה במסגרת ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים ממינהל מקרקעי ישראל נ' יצחק ואח', פ"ד כד(1) 768 שם נאמר כך:

"פירושה של אותה "אזהרה עצמית" אינו יכול להיות אלא זה שבשקילת עדות יחידה חייב שופט בזהירות כפולה ומכופלת. אולם עצם הצורך בזהירות מיוחדת כזאת עדיין אינו ממצה את החובה המוטלת על השופט לפי סעיף 54, לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה. לשון אחרת, אין השופט יכול לצאת ידי חובתו בהצהרה סתמית כי "הזהיר את עצמו", כלומר שנהג בזהירות מיוחדת וזה אשר הניעו להסתפק בעדות היחידה, אלא דרוש כאן טעם אמיתי – טעם שבהערכת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או טעם מיוחד אחר- שיש להעלותו על הכתב במצוות החוק".
(שם, בעמ' 772).

מן הטעמים עליהם אעמוד להלן, לא נמצא לי אותו "טעם אמיתי" נדרש כדי לקבל את עדותה של התובעת.

אף אם קיים בור במקום (ודומה כי על עניין זה אין מחלוקת), על התובעת להוכיח כי בשל אותו בור נפלה.

התובעת טענה כי האירוע התרחש ביום שישי, בזמן שכל הנשים היו בתפילה והיא יצאה מביתה בכדי לקרוא לבתה, אשר שהתה באותה עת בבית השכנה (עמ' 6, שורות 18-19).

בשלב זה, כך לטענתה, היא מעדה בשל הבור וזחלה עד לחנייה הקרובה.

בשלב בו נפלה התובעת לא ראה אותה איש, ועל כן מטבע הדברים, על האירוע עצמו יכולה להשמע עדותה שלה בלבד. יחד עם זאת, על הנסיבות הנוספות יכולה הייתה התובעת להביא עדויות שהיו מחזקות את גרסתה ותומכות בה, וזאת לא עשתה.

לדברי התובעת, בתה אשר היא זו שהגיעה אליה ראשונה, מצאה אותה שרועה בתוך אותה חניה (שם, שורות 19-20 ו- 25-26).
בתצהירה לא נזכרה כלל גרסתה זו, והסבר לכך לא ניתן.

התובעת אף לא טרחה לזמן לעדות את בתה.
כאמור, אף אם הבת לא יכולה היתה להעיד על עצם קרות האירוע ומיקומו המדויק, הרי שעדות מפיה היתה יכולה לתמוך בגרסת התובעת לעניין עצם פציעתה באותו אירוע ובאותו מועד, ואף לגבי תיאור התובעת את שהתרחש.
מטעמים השמורים עמה, נמנעה התובעת מלזמנה להעיד. הימנעות זו נזקפת לחובה.

התובעת אף לא זימנה לעדות את אשת בנה, אשר על פי הנטען פינתה אותה לבית החולים מהמקום.
אף עניין זה, שלא נזכר בתצהיר, נזקף לחובתה.

ודוק, יש לזכור כי עסקינן בעדות יחידה.

לאמור יש להוסיף, כי בגרסתה הראשונית של התובעת, כפי שזו עולה מהמסמכים הרפואיים, אין זכר לעניין הבור. מפי התובעת רשמו רופאיה באופן כללי כי "לדבריה נפלה ברחוב" , אף שלדבריה טענה בפני רופאיה כי נפלה בשל אותו בור.
אמנם, אין לייחס חשיבות מרובה למלל המדויק בו השתמשה, נוכח העובדה שללא ספק הגיעה לחדר המיון כשהיא סובלת מכאבים וממילא אין צורך ברישום מדוייק של נסיבות המקרה על ידי הרופאים המטפלים, אולם בהתחשב בעובדה כי התובעת העידה כי סיפרה לרופאיה שנפלה בשל בור, לא ברור מדוע צויינה מפיה לכאורה גרסה אחרת.

זאת ועוד, אף שהתובעת עצמה זיהתה בתמונות את הבור בו נפלה, לא יכולה הייתה להצביע ולו בקירוב על מיקום ביתה או בית השכנה אליו ביקשה להגיע, ואף בעובדה זו יש כדי להכביד על גרסתה.

סבורני, כי די באמור לעיל כדי להביא לדחיית התביעה. התובעת לא הרימה את הנטל המונח על כתפיה להוכיח כי אכן נפלה בגין אותו בור.

למעלה מן הצורך אציין, כי אף אם היה מקום לקבל כי נפלה בגין הבור, וקיומו של זה לבדו מצביע על מחדל מצד הנתבעת, אזי יש לייחס לתובעת רשלנות רבתי בגין המקרה.

התובעת לא הכחישה את הטענה שהוצגה לה, לפיה מדובר בבור המצוי במרחק של כ - מטר מביתה, והיא ראתה אותו מידי יום (עמ' 6, שורות 18-21). כמו כן, התובעת לא הכחישה את הטענה לפיה המדובר בבור המצוי במרכז הכביש, אשר ניתן לחלוף על פניו מאחד הצדדים (עמ' 6, שורה 23). בהקשר זה יצוין, כי התובעת אישרה שהאירוע התרחש בשעות הצהריים (עמ' 7 שורה 1), ולא נשמעה כל טענה מצידה בדבר בעיית ראות כלשהי של מקום האירוע.

ההסבר אותו סיפקה התובעת לטענות אלה של הנתבעות הינו, כי היתקלותה בבור נבעה מן המהירות בה יצאה מביתה.

לעניין זה, ראה דבריה אלה של התובעת:
"...אני מיהרתי ולא ראיתי את הבור..."
(עמ' 6, שורה 20).

וכן, בהמשך הדברים בשורה 23:
"ת. מיהרתי, לא הסתכלתי, לא שמתי לב ונפלתי לתוך הבור"

בנסיבות העניין, אף אם היה מקום לקבל את הטענה שהתובעת נפלה בשל הבור, הרי שנפילתה זו אירעה בשל רשלנותה שלה, אשר במקום שניתן לעקוף מכשול בחרה לחצותו כפי שהוא.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית.

התובעת תשא בהוצאות הנתבעים בסך של 5,000 ₪.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עורך דין כביש 6

  2. עבודות יישור כביש

  3. סלילת כביש ליד הבית

  4. תאונת דרכים בכביש 431

  5. סלילת כביש ליד שטח פרטי

  6. עתירה לביטול פיזי של כביש

  7. אחראית לתחזוקת כבישים בכפר

  8. תאונת דרכים באזור בו בוצעו עבודות בכביש

  9. כשלה בבור בכביש הסמוך לביתה, נפלה ונחבלה

  10. איבוד שליטה ברכב אשר התהפך לתעלה בצד הכביש

  11. פגיעה בתאונת דרכים מרכב חולף ביציאה מהבית לכביש

  12. התנגשות ברכב שעמד בעצירה מוחלטת בשול הכביש בגלל סטיה מנתיב

  13. פגיעה במבנה בטון שהוצב באמצע הכביש וכתוצאה מכך נגרם אובדן מוחלט

  14. האם סטייה מהנתיב בשל חשש מפגיעה בילד שהתפרץ לכביש, פוטרת את נהגת הרכב מאחריות לתאונה ולנזקיה ?

  15. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון