נפילה בהליכה בגלל בור במרכז הכביש

תביעה לפיצוי בגין נזק לתובעת שעה שפסעה בכביש הסמוך לביתה, בדיר חנא. התובעת עשתה את דרכה לבית המרקחת שבקופת החולים ובהמשך למכולת וכאשר שבה לכיוון ביתה וחצתה את הכביש, מעדה, לטענתה, כאשר רגלה נכנסה לבור הממוקם במרכז הכביש ובו חצץ. במקום אין מדרכות והולכי הרגל נאלצים לפסוע בכביש, לצד המכוניות. לטענת התובעת, בנה אשר היה במרפסת ביתם הסמוך, שמע את צעקותיה ויצא אליה ובהמשך דאג לקחתה לקבלת טיפול רפואי. לתובעת אובחן שבר בפטישון החיצוני ברגל שמאל בלא תזוזה והיא טופלה באמצעות גבס עד ליום 18.8.08 ובהמשך, טופלה בפיזיותרפיה. 2. הנתבעות טענו להעדר חבות מצידן לאירוע, הן בטענה כי האירוע לא אירע בנסיבות הנטענות, הן בטענה כי במקום לא היה כל מפגע והן בטענה כי במקום בוצעו עבודות על ידי צדדים שלישיים ואם קיימת חבות באירוע, אזי היא מוטלת על צד ג'. 3. צד ג' אישר בהגנתו כי עבד במקום, בכביש "טולעת חמיס", בקרצוף הכביש ובהמשך בהנחת אספלט בעובי 5 ס"מ, אך הכחיש כי ביצע חפירה כלשהי. צד ג' טען כי העבודות בוצעו כולם בפיקוח המועצה. 4. התיק הועבר לשמיעה בפניי על ידי מותב קודם, בראשית 2012. ניתנה לצדדים הצעה לסיום התיק בפשרה ואף התקיימו שני דיוני קדם משפט לאחר מכן, במהלכם נשקלה ההצעה על ידי הצדדים. בסופו של יום, לא צלחה דרך הפשרה והתיק נקבע להוכחות. בתיק הוגש תצהיר מטעם התובעת בלבד ובנוסף, ביקשה היא לזמן את בנה כעד נוסף. הנתבעות לא הגישו תצהיריהן במועד, אלא ימים ספורים קודם למועד שמיעת הראיות בתיק, ובפתח הדיון היום, הוריתי על הוצאתם של תצהירי הנתבעים מן התיק. צדדי ג' גם הם לא הגישו תצהירים וניתנה החלטה גם ביחס אליהם, כי אינם רשאים להגיש תצהירים. נסיבות האירוע 5. עדותה של התובעת היתה רציפה ועקבית ולא מצאתי סתירות בינה לבין האמור בתצהירה. מאלו עולה כי במהלך צעידה בכביש הסמוך לביתה, במקום המוכר לה היטב, בשעת צהרים, נפלה כתוצאה מבור עם חצץ ונחבלה. התובעת אישרה כי המקום מוכר לה ואף קיומו של הבור היה ידוע לה, שכן ראתה אותו מבעד לרכב המשפחה במהלך נסיעות שקדמו לאירוע. התובעת תיארה במדויק את מסלול הליכתה, בצד הכביש ובהמשך במרכזו לכיוון ביתה ומסלול הצעידה נראה בתצלומים סביר והגיוני. התרשמתי מכנות דבריה ומכך שלא ניסתה להעצים בחומרת האירוע או בחומרת הפגיעה ואף היתה נכונה להודות ולאשר את תנאי המקום בו נפלה ואת מהלך צעידתה, גם כאשר עלולים הם לשמש לחובתה. 6. תצלומי המקום תומכים בגרסתה של התובעת בדבר תיאור המפגע ותיאור המסלול שבו צעדה וכך גם עדות בנה אשר נזעק למקום מיד לאחר האירוע. התובעת פנתה אל הנתבעת במכתב אשר נכתב כבר למחרת האירוע ונמסר לנתבעת יומיים לאחר האירוע. במכתב כתבה, בפשטות, כי נפלה בבור קטן שבתוכו חצץ ומסרה את מיקומו המדויק של הבור. 7. עיון במסמכים הרפואיים מלמד כי בהפניה של רופא המשפחה לא נרשמו נסיבות הנפילה, אך מעדויות התובעת ובנה עולה כי התובעת כלל לא היתה באותו מעמד, שכן היא נותרה ישובה ברכב המשפחה, כאשר בנה הוא שנכנס אל הרופא, על מנת לבקש הפניה לרופא טראומה. בהמשך, כאשר נבדקה אצל האורטופד, ד"ר פאר, צויינו נסיבות אירוע הנפילה כך: "בזמן ירידתה לרחוב מעדה על קרסול שמאל". בתאריך 30.8.08, בביקור חוזר אצל ד"ר פאר, ציין ד"ר פאר "נפלה ב- 22.7.08 ברחוב...". אכן, אין המדובר בתיאור מלא ומדויק, אולם גם אין בו סתירה של ממש לגרסת התובעת, אשר כאמור, נמסרה כבר יומיים לאחר האירוע גם לנתבעת בעצמה. התובעת נחקרה בקצרה בעניין זה על ידי ב"כ צד ג', והשיבה כי מסרה לד"ר פאר את פרטי האירוע המדויקים, אולם היא לא נשאלה ולא עומתה עם הרישום השונה. אכן, יש לצפות כי נפגע ימסור את הפרטים המדויקים לרופאו ויש לצפות מן הרופא לתעד את הנסיבות המדויקות, אולם משעה שאיני מוצאת סתירה של ממש, מוכנה אני לקבל את טענת התובעת כי היא מצידה מסרה את הפרטים המדויקים, אך מסיבה כלשהי, לא נרשמו אלו במדויק על ידי הרופא. 8. צד ג' טען לסתירה מהותית, לדבריו, בין עדות התובעת לעדותו של בנה, בכך שהתובעת מסרה כי אחזה בידה בשקיות מוצרים אותם רכשה במכולת ואילו הבן מסר כי אמו לא החזיקה בדבר. סתירה זו, לטענתו, יש בה כדי להוביל למסקנה כי יש לדחות את גרסת התובעת. אין בידי לקבל טענה זו. אכן, הסתירה קיימת. ואולם, עסקינן באירוע משנת 2008 ומאז ועד היום חלפו למעלה מחמש שנים ומחצה, פרק זמן אשר בהחלט יכול להוביל לשכחה של פרט זה או אחר, ודאי אלו שאינם במרכז המחלוקת. ויודגש, הבן לא הגיש תצהיר, אלא העיד בפני בית המשפט ומסר לפרטי פרטים את כל פרטי האירוע הרלוונטיים, לרבות מהלך הטיפול באמו לאחר הנפילה, ופרטים אלו תואמים את גרסת התובעת. מעבר לכך, לטעמי, דווקא העובדה שקיימות סתירות מסוימות בין עדים, יש בה כדי לחזק את מהימנותם כעדים אשר לא תיאמו ביניהם הגירסה. מטבע הדברים, במיוחד בחלוף זמן, יזכור כל אדם פרטים מסויימים אך לא בהכרח את אותם הפרטים. כאשר אלו אינם במרכז המחלוקת, אין מקום ליתן להם משקל כזה אשר ישליך וישפיע על התמונה, הבהירה יש לומר, כולה. 9. לאור האמור, אני מקבלת את גרסת התובעת לנסיבות נפילתה. כך גם מקבלת אני את גרסתה וטענותיה בדבר תיאורו של המפגע אשר היה בכביש ואשר גרם לה לנפילתה. צודקת הנתבעת בטענתה בסיכומיה, כי ההולך בדרך צריך להימנע מלהביט אל-על, אך מנגד, גם תחת ההנחה שמדרכות, ובמקרה בו עסקינן, הכבישים בהם נאלצים גם הולכי הרגל לפסוע, אינם משטח חלק, עדיין אין לצפות מהולכי רגל להביט כל העת תחת רגליהם. אחריות הנתבעת 1, בהיותה רשות ציבורית, לדרכים המצויות בתחום שיפוטה ואם קיים מפגע כזה או אחר, בפרט אם דווח לה עליו, מצופה ממנה כי תפעל לתיקונו על מנת להסיר את הסכנה. ודוק, הגם שהמפגע ממוקם במרכז הכביש ויכולה להיטען הטענה כי אין הוא מהווה סכנה לכלי רכב, אזי במקרה זה, משעה שבכביש הנדון אין מדרכה והולכי רגל משתמשים אף הם בכביש, על הנתבעת לדאוג למצבם התקין של הכבישים, גם על יסוד ההבנה כי הולכי רגל עושים בו שימוש. עם זאת, אשם תורם רובץ לפתחה של התובעת. התובעת גרה בסמוך למקום שבו נפלה, בעת האירוע היה אור יום, לתובעת לא היתה כל מגבלה רפואית אשר הפריעה לה לראות את המפגע והיא היתה מודעת לכך שבוצעו באזור עבודות ולקיומו של הבור עצמו. בנסיבות אלה, אני סבורה כי היה על התובעת לנקוט משנה זהירות מהבור המסויים שבו גם נפלה, במסגרת האירוע מושא תיק זה. לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, אני מוצאת לקבוע כי יש להעמיד את אשמה התורם של התובעת באירוע על שיעור של 25%. נכותה של התובעת 10. המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' שטהל, אשר מונה על ידי המותב הקודם לאחר שהוגשו חוות הדעת מטעם הצדדים, קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 7.5%. פרופ' שטהל הסביר את ממצאי המומחה מטעם התובעת בכך שבדיקתו את התובעת התקיימה ארבעה חודשים בלבד לאחר האירוע ואילו ממצאי בדיקתו של פרופ' שטהל מצביעים על הטבה. מנגד, דחה את קביעות המומחה מטעם הנתבעים בקובעו: "מצאתי הגבלה בתנועות הקרסול, מלווה בכאב, מתקשה לנתר ולעמוד על רגלה השמאלית". הצדדים לא ביקשו לחלוק על קביעת המומחה ולא התבקש לחקרו אודות חוות דעתו. נזקיה של התובעת עברה התעסוקתי של התובעת 11. התובעת העידה על עצמה בתצהיר תשובות לשאלון נ/2 כי היא עקרת בית ואף בתביעתה, לא עתרה לפיצוי בגין הפסד שכר לעבר, אלא עתרה לפיצוי בגין אבדן כושר השתכרות לעתיד בלבד. עיון בדו"ח רציפות בעבודה של המוסד לביטוח לאומי נ/1 מלמד על היסטוריה תעסוקתית כדלקמן: א. בשנת 1987 קיבלה התובעת חודשיים הבטחת הכנסה. ב. בשנת 1993 עבדה חודש אחד בלבד בחברה לסיעוד. ג. בשנת 1994 עבדה ארבעה חודשים בחברה לסיעוד בשכר כולל של 1,244 ₪. ד. בשנת 2007 עבדה 8 חודשים במטב בשכר כולל של 9,859 ₪. ה. בשנת 2008 עבדה חודש בודד במטב בשכר של 858 ₪. מעבר לאמור, אין כל תיעוד וכל טענה לעבודה נוספת ואף לא הוצגו ראיות אודות נסיונה של התובעת למצוא עבודה בסמוך לפני התאונה. 12. אכן, במצב דברים זה, אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין אבדן שכר לעבר. הפסד השתכרות לתובעת: 13. בעת התאונה, היתה התובעת, ילידת 1965, בת 43. כיום היא בת 49. מחד, ההיסטוריה התעסוקתית שלה מלמדת על הכנסה דלה ואקראית לאורך השנים, אולם דווקא בשנה שקדמה לתאונה, עבדה התובעת, גם אם בשכר נמוך. 14. מחוות דעתו של פרופ' שטהל, עולה כי הגם שלתובעת נכות רפואית של 7.5% בלבד, אזי המדובר בנכות אשר ניתנה על סמך מגבלת תנועה כמתואר בחוות הדעת וכפי שהובא לעיל. במצב שכזה, כאשר התובעת נעדרת השכלה או הכשרה כלשהי ועבודתה היחידה לאורך חייה היתה עבודה שהיא פיזית, ברי כי כיום התובעת אינה כשירה לעבודה זו כפי שהיתה ערב התאונה. 15. בנסיבות אלה, הגם שהתובעת לא עבדה בחצי השנה שקדמה לתאונה, אך לאור העובדה שעבדה קודם לכן, החל מחודש אפריל 2007 ועד ראשית 2008, לאור גילה ובשים לב לשיעור נכותה, אני סבורה כי יש לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות. לאחר ששקלתי בדבר, אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה פיצוי בסכום כולל של 15,000 ₪. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד 16. לא הוצגו ראיות אודות עזרת צד ג' בשכר בעקבות התאונה. בתצהירה, טענה התובעת כי נזקקה לעזרה מוגברת מצד בני משפחתה. בעדותה בפניי, הרחיבה התובעת וטענה כי העסיקה בשכר אישה בביתה לצורך ביצוע עבודות הבית. טענה זו מפתיעה והיא אף אינה נתמכת בדבר. לא בעדות בנה אשר העיד במשפט ואף לא הובאו עדים נוספים רלוונטיים, דוגמת אותה עובדת או עדים אחרים בעניין ולא הוצגו מסמכים התומכים בכך. עם זאת, ברי כי בתקופה בה גובסה רגלה של התובעת וגם לאחר מכן בתקופת ההחלמה, נזקקה התובעת לעזרה רבה בעבודות הבית אותן נהגה לבצע בעצמה קודם לכן. 17. לאחר שנטלתי בחשבון את טענת התובעת ולאור מהלך החלמתה של התובעת, אשר הצריך עזרה מסויימת, אני מוצאת לפסוק לתובעת בגין ראש נזק פיצוי בסך של 5,000 ₪. הוצאות לעבר ולעתיד 18. הוצאות התובעת מכוסות, ככלל, על ידי קופת החולים, אך מטבע הדברים, קיימות הוצאות נוספות אשר התובעת נאלצה לשאת בהן. הוגשו קבלות ספורות בעיקר על תשלומי ההשתתפות העצמית. לאחר ששקלתי בדבר, אני מוצאת לפסוק פיצוי גלובאלי, לעבר ולעתיד, בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, בסך 2,000 ₪. כאב וסבל 19. בנסיבות, בשים לב לשיעור הנכות הרפואית ולמהלך ההחלמה של התובעת אני מוצאת לפסוק בראש נזק זה פיצוי בסך של 25,000 ₪. סה"כ הפיצוי 20. יוצא כי סכום הפיצוי הכולל לתובעת יעמוד על 47,000 ₪ כאשר מסכום זה יש לנכות את אשמה התורם של התובע, בשיעור 25%. סה"כ, יעמוד הפיצוי על 35,250 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 15% + מע"מ, אגרות בית המשפט והוצאות התובעת בהליך, 4,500 ₪. ההודעה לצד ג' 21. משעה שמצאתי להטיל אחריות על הנתבעת, באה אני לבחון מה דינה של ההודעה לצד ג' אשר הוגשה על ידי הנתבעות. הנתבעות, כאמור, לא הגישו תצהירן במועד ולפיכך, הוצא התצהיר מתיק בית המשפט. תחת זאת, עתרו הנתבעות להגיש את כל ההסכמים והמסמכים הנוגעים להסכמים שנכרתו בין הנתבעת 1 לבין צד ג' וזאת בהתאם לדרישה אשר שלחה, לפי תקנה 170 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, אל צד ג', לקראת הדיון היום. צד ג' אישר כי קיבל את הדרישה שבוע קודם לדיון, אך טען כי אין בדרישה זו כדי להחליף את חובת הנתבעות להביא ראיות המבססות את ההודעה לצד ג' ובכלל זה להגיש את אותם מסמכים, אם חפצות בכך הנתבעות, באמצעות העדים הרלוונטיים. 22. תקנה 170 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, קובעת כך: "בעל דין רשאי בכל עת, בכתב ערוך לפי טופס 15, לדרוש מבעל דין אחר להציג בשעת הדיון מסמכים שברשותו או בשליטתו." וכבר נפסק, לא פעם כי תכליתה של תקנה זו היא להכשיר ראיה משנית, כאשר ראיית המקור מצויה בידי הצד שכנגד: "תקנה 170 מופנית כלפי בעל דין ואין עניינה זימון עדים או דרישה כי העדים ימציאו מסמכים בעת עדותם, והרי זה הדבר אותו מבקש ב"כ התובעים. תכליתה של תקנה 170 הינה להכשיר ראיה משנית, כשראיית המקור נמצאת בידי הצד שכנגד ראו זוסמן, סדר הדין האזרחי מהדורה שישית פיסקה 343 וראו גם ע"א 1046/90 ברוכיאן נגד אברהם כלי, פ"ד מה (5) 345 לפיו "מטרת התקנה הינה להביא להצגת מסמכים מקוריים בפני בית המשפט, ולאפשר הכשרת ראיה משנית כאשר המקור מוחזק בידי היריב, והלה אינו נענה לדרישה להמצאתה." (ראו תא (נצ) 509/93 נסייר נעמה נ' הפטריארך היווני אורתודוקסי (25.2.2001). וראו גם דברי המלומד גורן, בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, בעמ' 331: "תקנה 170 מורה כי בעל- דין רשאי בכל עת בכתב ערוך לפי טופס 15, לדרוש מבעל- דין אחר להציג בשעת הדיון מסמכים שברשותו או שבשליטתו. תקנה זו נועדה להכשיר הצגת עותק הנמצא בידיו של שולח הדרישה ובכך למנוע מהצד שכנגד מלהתנגד להגשתו בטענה כי מדובר בראיה משנית. זוהי למעשה משמעותה היחידה של תקנה זו; אין התקנה באה במקום הליך של גילוי מסמכים, שמשמעותו ומטרתו הן גילוי חומר ראייתי שאינו ידוע. לצורך מטרה מוגבלת זו אין דרך ההליך פתוחה, אלא לאחר ששולח הדרישה יוכיח כי אכן מקור המסמך נמצא אצל יריבו; הוראות התקנה לא יועילו להגשת ראיה משנית אם המקור אינו נמצא ברשות בעל הדין האחר. אין במשלוח ההודעה כדי לפטור את שולחה מן הצורך להוכיח, לפחות לכאורה, כי המקור אמנם מצוי בידי הצד שכנגד, במיוחד כאשר עובדה זו מוכחשת." 23. יוצא כי בנסיבות כאן, כאשר המסמכים היו בידי הנתבעות עצמן, וכפי שעולה מפרוטוקול הדיון, הם אף נמסרו מידיו של ב"כ הנתבעות בעצמו לבית המשפט, היה על הנתבעות להגיש המסמכים באמצעות עד מטעמן ואין די במשלוח דרישה לפי תקנה 170 כדי להביא להגשתם של אותם מסמכים באמצעות צד ג'. הנתבעות אינן יוצאות ידי חובתן במשלוח הדרישה, שכן ראש וראשון, עליהן לדאוג להגשת כל הראיות הרלוונטיות, לשיטתן, להוכחת הגנתן ולהוכחת הטענות שהועלו על ידן במסגרת ההודעה לצד ג'. בדיון היום, התרתי לצדדים לטעון לעניין זה והמסמכים אף הוגשו לתיק (הגם שמתברר כי צורפו כבר בהודעה לצדדי ג' אשר הגישו הנתבעים בראשית התיק) אך הובהר כי הגשתם כפופה להחלטה בעניין. לאור האמור, תקנה 170 אינה יכולה להוות אותו ערוץ שביקשו להן הנתבעות להגשת המסמכים אשר היו ברשותן, בהיותן צד לאותם הסכמים ואשר צריכים היו להיות מוגשים באמצעות עד מטעם הנתבעות. לפיכך, הבקשה להגיש המסמכים באמצעות ההודעה לצד ג' בהתאם לתקנה 170, נדחית. המסמכים, אם כן, אינם מתקבלים ולא יהוו ראיה בתיק. 24. האם עמדו הנתבעות בנטל להוכיח ההודעה לצד ג'? הנתבעות נושאות בנטל השכנוע לגבי יסודותיהם העובדתיים של עילת תביעתו כלפי צד ג'. (ראו: י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1508 מהדורה משולב ומעודכנת תשס"ד - 2003 וכן ע"א 357/72 עזיז שנסי נ' סוראיה בצלציוני, פ"ד כז(1) 744.) 25. עיון בכתב ההגנה להודעה לצד ג' מלמד כי צד ג' הודה בביצוע עבודות אספלט בכביש קיים, במקום המדובר, אך לא ביצע חפירות בכביש. כלומר, צד ג' אינו מכחיש כי ביצע עבודות שונות בכביש במקום המדובר, אך טוען כי לא ביצע חפירות ואין לו אחריות לבור הנטען (סעיף 17 לכתב ההגנה). זולת הודאתו זו של צד ג', בכתב הגנתו, כי ביצע עבודות במקום, אין בפניי כל ראיה בדבר חלקו של צד ג' או בדבר הקשר בינו לבין הבור הקטן המתואר על ידי התובעת ואשר נראה בתצלומים ת/1. לא נטען על ידי איש כי צד ג' הוא שגרם לבור וצד ג', כאמור, בכתב הגנתו הכחיש זאת. הודאתו של צד ג' בכך שביצע עבודות במקום ואף התצלומים מהם ניתן לראות כי חלק מן הכביש "קורצף" אין בהן כדי לקשור דווקא את צד ג' לעבודת הקרצוף המסוימת ויותר מכך, אין בכך כדי לקשור את צד ג' לנסיבות היווצרות אותו בור שבו נפלה התובעת. התובעת העידה כי לא ראתה עבודות בכביש בסמוך לפני התאונה אך כי הבור היה גם היה ובעלה אף הספיק להתלונן פעמיים לנתבעת. בנה העיד כי יומיים קודם למועד התאונה, בוצעו עבודות קרצוף של הכביש, אך אין בעדויות אלו כדי להצביע על כך שצד ג' הוא שגרם להיווצרות הבור בכביש. אף אם היו ראיות לכך שצד ג' ביצע את קרצוף הכביש, אין כל ראיה כי הבור במקום הוא תולדה של אותן עבודות שבוצעו על ידי צד ג'. אם נלך לשיטת התובעת, הבור היה במקום עוד קודם לעבודות הקרצוף שבוצעו על פי עדות בנה יומיים קודם לאירוע, שהרי על פי עדותה, בעלה הספיק להתלונן פעמיים בפני הנתבעת 1 על קיומו. הדבר עומד בניגוד לאפשרות שהבור נגרם במהלך הקרצוף שבוצע בכביש יומיים בלבד קודם לתאונה. יוצא כי הנתבעות לא עמדו בנטל להוכיח את ההודעה לצד ג' והתוצאה היא שזו נדחית. 26. סוף דבר, הנתבעות, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת את הסך של 35,250 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15% + מע"מ, אגרות בית המשפט והוצאות התובעת בהליך, 4,500 ₪. כמו כן, ישלמו הנתבעות, ביחד ולחוד, שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ + מע"מ לצד ג'. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. זכות ערעור כחוק.נפילהכביש