תביעה למתן פסק דין הצהרתי ולפיה בטלה הסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים במסגרת ת"א 5403/06, ואשר קיבלה תוקף של החלטה ביום 26.4.07 (להלן - ההסכמה הדיונית). מכוח אותה הסכמה דיונית ניתן ביום 11.9.08 פסק דין. במסגרת ערעור שהגיש התובע על אותו פסק דין, הגיעו הצדדים להסכמה, שהתובע יהיה רשאי לעתור לביטול ההסכמה הדיונית, וזוהי התביעה שבפני. טענות התובע התובע והנתבעים מתגוררים בשכנות בכפר מעש, התובע בנחלתו שלו (להלן - נחלת התובע) והנתבעים בנחלתם שלהם (להלן - נחלת הנתבעים). המחלוקת בין הצדדים ביחס לסוגיית הגבול שבין הנחלות, נדונה והוכרעה כבר בפסק דין משנת 1976. (להלן - פסק הדין הראשון). פסק הדין הראשון התבסס על מפה שנערכה על ידי המודד אהרון גמליאלי, שבה סומן הגבול שבין נחלת התובע ונחלת הנתבעים (להלן - מפת גמליאלי). על בסיס מפת גמליאלי, והסימונים שנעשו על ידי המודד גמליאלי במקום, הקים התובע גדר בין הנחלות. ביום 3.4.06 הגישו הנתבעים תביעה נגד התובע לסילוק יד מהשטח, שלטענת הנתבעים, הינו חלק מנחלת הנתבעים והתובע פלש אליו (להלן - תביעת זיו). במסגרת ברור תביעת זיו, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, ולפיה מפת גמליאלי מקובלת על הצדדים ואיננה שנויה במחלוקת. עוד הוסכם בין הצדדים, כי ימונה מומחה מטעם ביהמ"ש, שיבדוק האם הגדר, החוצצת בין החלקות, נבנתה בהתאם לתוואי שנקבע במפת גמליאלי. בהתאם להסכמת הצדדים מונה המודד יצחק אברבוך (להלן - המודד אברבוך). המודד אברבוך קבע, כי מיקומה של הגדר לא תואם את מפת גמליאלי, ויש להזיז את מיקומה של הגדר מספר מטרים, על מנת שתתאים למצויין במפת גמליאלי. באופן החורג מהסמכת הצדדים, העיר המודד אברבוך בחוות דעתו, כי מפת גמליאלי, הגם שהתקבלה ע"י הצדדים, איננה מדויקת. המודד אברבוך הוסיף וכתב, כי מיקומה של הגדר מדויק יותר ממה שמצויין במפת גמליאלי ומהווה את הגבול הנכון שבין נחלת התובע ונחלת הנתבעים. התובע טוען, שיש לבטל את ההסכמה הדיונית, שכן נפל פגם בכריתתה, פגם של טעות ו/או של הטעיה. התובע טוען, שהוטעה לחשוב, כי מפת גמליאלי היא חלק מפסק הדין הראשון. התובע טוען, כי הוטעה לחשוב שמפת גמליאלי מקימה השתק פלוגתא בין הצדדים ויוצרת מעשה בית דין, המחייב אותם. הטעייה זו נעשתה ע"י הנתבעים בצורה מכוונת, שעה שידעו כי מפת גמליאלי משנה את המצב הקיים. התובע טוען עוד, שלא היה צד להליך שהתנהל בין הנתבע 1 ובין אביו של התובע, ההליך שבמסגרתו ניתן פסק הדין הראשון. לכן לא היה מודע למפת גמליאלי ולא ידע ממקור ראשון כיצד, אם בכלל, הסתמך עליה בית המשפט. לחילופין, טוען התובע, כי יש לבטל את ההסכמה הדיונית מחמת טעות. התובע טוען, כי לא ידע ולא יכול היה לדעת כי נפלה במפת גמליאלי טעות. לו ידע התובע, כי ההסכמה הדיונית מושתת על טעות, ברי שלא היה נותן את הסכמתו לכך. התובע מוסיף וטוען, שמדובר בטעות יסודית, היות ותוצאותיה יחייבו את התובע בהזזת הגדר, דבר שכרוך בעלויות גבוהות והן בפגיעה בזכות קניינו של התובע. לחילופי חילופין, טוען התובע, כי יש לבטל את ההסכמה הדיונית מטעמי צדק. התובע טוען, ששטח נחלתו, כפי שנקבע בהסכמים עם רשות מקרקעי ישראל (להלן - המינהל), הוא 11,425 מ"ר. הזזת הגדר בכ-2 מטרים תצמצם את שטחו של התובע ותפגע בזכויות הקניין שלו. בהתאם שטח נחלת הנתבעים יגדל מעבר לשטח שניתן להם ע"י המינהל. התובע טוען, שאין הצדקה להגדלת שטח נחלת הנתבעים מכוחה של הסכמה דיונית מוטעית. תוצאה שכזו תביא להתעשרות הנתבעים שלא כדין על חשבון התובע, והכל מחמת טעות שנעשתה בתום לב. טענות הנתבעים הנתבעים טוענים, כי הגדר שבנה התובע היא גדר מאולתרת, שנבנתה משאריות של לולים וצינורות ישנים שניתן בנקל להזיזה. הנתבעים טוענים עוד, כי מאז הקים התובע את אותה הגדר, נהג התובע להזיזה מעט לכיוון נחלת הנתבעים, ולהגדיל בכך את נחלת התובע. רק כאשר הגיעו מים עד נפש, הגישו הנתבעים תביעה לסילוק יד, תביעת זיו. הנתבעים דוחים את טענות הטעות וההטעיה וטוענים, כי התובע היה מודע למפת גמליאלי. אחת הראיות לכך היא שהתובע צרף אותה לבקשה למתן היתר בניה, שהוגשה על ידו ביוני 1973. הנתבעים טוענים, כי לכל המאוחר, התובע נחשף למפת גמליאלי במהלך בירור תביעת זיו, וניתן לו פרק זמן מספיק (ממועד הגשת התביעה ועד להגעת הצדדים להסכמה הדיונית) כדי לבררה ולאמתה. הנתבעים טוענים עוד, כי התובע כיהן במשך 10 שנים בוועד האגודה בכפר מעש, כאשר ברובן של אותן שנים שימש התובע כיו"ר וועד האגודה. על כן התובע בקיא במפות ולא יכול היה להיות מוטעה ביחס למפת גמליאלי. לעניין טענת הטעות טוענים הנתבעים, כי מדובר - לכל היותר - בטעות בכדאיות העסקה, טעות אשר לא מקימה לתובע זכות לביטול ההסכמה הדיונית. הנתבעים טוענים עוד, כי מאז שניתנה חוו"ד השמאי אברבוך ועד להגשת הערעור, לא העלה התובע טענות של טעות ו/או הטעיה בהסכמה הדיונית. הטענות הועלו לראשונה רק לאחר מתן פסק הדין בתביעת זיו ועם חילופי ב"כ התובע. דיון והכרעה וזו לשון ההסכמה הדיונית (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון בת"א 5403/06 מיום 26.4.07, שורות 12-22): "אין מחלוקת בינינו, כי המפה המצורפת לפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט קרניאלי ביום 6.5.73 בת"א 1906/71 היא המפה המחייבת במקרה זה. המחלוקת שבינינו היא, האם הגדר המפרידה היום בין הנחלות ממוקמת בהתאם לתוואי שנקבע במפה הנ"ל, המהווה נספח ג' לכתב התביעה בתיק העיקרי. הגענו להסכמה, כי ימונה מודד מוסכם מטעם בית המשפט, אשר יבדוק את מיקומה של הגדר הנוכחית הקיימת בשטח והמפרידה בין נחלות שני הצדדים, והאם היא ממוקמת בתוואי שנקבע לכך במפה של המודד גבריאלי (צ"ל: גמליאלי - נ"ש) המצורפת בנספח ג' לכתב התביעה. קביעתו של המודד שימונה תהיה מכריעה בענין זה, ובמידת הצורך יתוקן מיקומה של הגדר בהתאם לקביעת המומחה שימונה. הצדדים ישאו, בשלב זה, בחלקים שווים ביניהם בשכרו של המודד שימונה. הנשיאה בשכר טרחתו של המומחה תיקבע בסופם של ההליכים בהתאם לקביעת המומחה". בהחלטתי מיום 26.4.07 קיבלה ההסכמה הדיונית תוקף של החלטה, והמודד אברבוך מונה כמומחה המוסכם. לאחר שהוגשה חוות דעתו של המודד אברבוך, ניתן על ידי ביום 11.9.08 פסק דין כדלהלן: "ביום 26.4.08 (צ"ל: 26.4.07 - נ"ש) בדיון שהתקיים בפניי הגיעו הצדדים להסכמה דיונית כדלהלן: הוסכם על הצדדים כי המפה המצורפת כנספח ג' לכתב התביעה, אשר מצורפת גם כן לפסק דינו של כב' השופט קרניאלי בת"א 1906/71 מיום 6.5.73, היא המפה המחייבת את הצדדים. הוסכם כי השאלה שבמחלוקת בין הצדדים היא האם הגדר המפרידה היום בין הנחלות של הצדדים ממוקמת בתוואי שנקבע במפה האמורה בסעיף 1 לעיל. הוסכם בין הצדדים כי ימונה מודד מוסכם מטעם בית המשפט אשר יבדוק האם הגדר הנוכחית המפרידה בין נחלות הצדדים ממוקמת בתוואי שנקבע לכך במפה האמורה בסעיף 1 לעיל. הצדדים הסכימו כי קביעתו של המודד הממונה תהיה מכריעה בעניין זה, וכי מיקומה של הגדר יועתק בהתאם לקביעת המומחה שימונה. באשר לנשיאה בשכר טרחתו של המומחה, נקבע כי הצדדים ישאו בשלב ראשון בחלקים שווים ביניהם בשכר טרחת המומחה, כאשר הנשיאה בשכר טרחתו של המומחה תקבע בסיומם של ההליכים בהתאם לקביעתו. בהתאם להסכמת הצדדים מונה כמומחה מטעם בית המשפט המודד - י.אברבוך. המומחה הגיש את חוות-דעתו ביום 4.12.07. בחווה"ד, שנערכה ביום 19.11.07, נאמר כי על פי תוצאות המדידה, נדרש להעתיק את הגדר . תוך חריגה מהיקף המינוי שניתן לו הוסיף המומחה וציין כי יתכן שהמפה המוסכמת על הצדדים שגויה. באמירה זו אין כדי לשנות דבר, וזאת לנוכח הסכמת הצדדים בדבר היותה של אותה מפה מחייבת. בנסיבות אלו, ולאור האמור בחוות דעתו של המומחה, יש לקבל את התביעה ולהורות כי מיקומה של הגדר המפרידה בין נחלות הצדדים ישונה ויתוקן בהתאם למפת המדידה המצורפת לחוות-דעתו של המומחה מטעם בית המשפט כנספח א'". בהסכמה בין צדדים להליך משפטי, אשר ניתן לה תוקף של פסק דין או החלטה ממוזגות שתי תכונות: האחת של הסכם והשנייה של פסק דין או החלטה. על בעל דין, הטוען לביטול הסכמה שכזו מטעמים של פגם שנפל בכריתתה, להראות טעמים המצדיקים ביטולו של ההסכם, כאמור בדיני החוזים. לשם כך עליו לנקוט בהליך משפטי נפרד, הליך בו נוקטים בדרך כלל בשעה שעותרים לביטול חוזה. בעניין זה עיין באמור בספרו של המלומד א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 345: "פסק דין שניתן בהסכמה נתון לתקיפה בשתי דרכים. אם התקיפה מתייחסת לפגמים בהסכם עצמו, הרי שעל הצד העותר לביטול פסק הדין לנקוט את הדרך שבה עותרים לביטול חוזה על־פי דיני החוזים. אם התקיפה מתייחסת להליך השיפוטי של אישור פסק הדין, כגון מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט לרבות בסדרי הדין, יש לנקוט דרך של ערעור. המבקש לבטל פסק דין המושתת על הסכם, חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם — פגם העשוי להביא לביטולו של הסכם על פי דיני החוזים, כגון תרמית, טעות, הטעיה, כפייה וכיוצא באלה". כן ראה האמור בענין זה בע"א 1545/08, מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ, טרם פורסם: "פסק-דין בהסכמה (ובענייננו, החלטת בית משפט הנותנת תוקף להסכם בין בעלי דין) ממזג תכונות של הסכם ושל פסק-דין או כדברי בית משפט זה בבג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4) 591 (1994): 'פסק-דין המעניק תוקף להסכם שעשו בעלי דין הינו בבחינת יצור כלאיים: ראשו של היצור הוא פסק הדין וגופו הוא ההסכם'. ההבחנה בין הפן ה'הסכמי' לפן ה'שיפוטי' של פסק-הדין יש לה חשיבות לעניין המסלול הדיוני המתאים לביטול ההחלטה הנותנת תוקף של החלטת בית משפט לאותו הסכם. עמדה על כך כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337 (1999) (להלן: עניין עזרא) באומרה: 'כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי-חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), הפן ה'הסכמי' מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על-ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק-הדין. הגשת תביעה לבית-משפט לביטולם של הסכם הפשרה ושל פסק-הדין שאישר אותו, דרושה לשם השגת הביטול ולא ניתן להשיג אותה תכלית בדרך אינצידנטלית, כגון: על-ידי הגנה מפני תביעה אחרת … מהיבט הפן ה'שיפוטי' - היינו, האישור שניתן להסכם על-ידי שופט - כאשר צד מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט הליכי ערעור רגילים'. הנה כי כן, בעל דין המבקש לבטל פסק-דין הנותן תוקף להסכם פשרה בשל פגם שנפל לטענתו בכריתת ההסכם, רשאי להגיש בעניין זה תביעה חדשה לבית המשפט שנתן את פסק-הדין ולעתור במסגרתה לביטול ההסכם ובעקבות כך לביטול פסק-הדין, בשל אותו הפגם 'בבחינת הלך החבל אחר הדלי' ... אך ביטול ההסכם ופסק-הדין הנותן לו תוקף כאמור אינו יכול להיעשות בדרך אינצידנטאלית". אכן במקרה זה נקט התובע בדרך הפרוצדוראלית הראויה לביטול ההסכמה הדיונית, כאשר הוא תוקף את הפן ההסכמי של ההסכמה הדיונית, ולכן הגיש תביעה נפרדת לביטול ההסכמה הדיונית מחמת פגמים שנפלו - לטענתו - בכריתתה. ברע"א 816/11, שירותי בריאות כללית נ' ברנשטיין, טרם פורסם: "אכן, כאשר מוגשת לבית המשפט תביעה לביטול פסק-דין הנותן תוקף להסכם פשרה, רשאי הוא לסלק על הסף את התביעה אם מצא כי אין בעובדות המפורטות בכתב התביעה כדי להקים עילה לביטול פסק-הדין ... הלכה היא, כי רק טעמים כבדי משקל עשויים להצדיק ביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין. זאת בראש ובראשונה בשל הרצון לעודד פשרות ... אחת מן הטענות הנפוצות בהן נעשה שימוש בניסיון לבטל הסכמי פשרה, הינה כי ההסכם נגוע בטעות או בהטעייה. על מנת לעודד פשרות באופן כללי ועל רקע המגמה שלא לעודד הליכים לביטול הסכמי פשרה (מחמת עקרון סופיות הפשרה), נקבע בפסיקה כי אם מדובר בטעות בחלוקת הסיכונים שנטלו על עצמם הצדדים להסכם, לא יהיה בכך, ככלל, כדי להצדיק ביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין. ... לצד זאת הודגש בעניין בן לולו, כי ייתכנו 'תרחישים קיצוניים ורחוקים מאלה שעמדו לנגד עיניהם של הצדדים לפשרה' בהם ניתן יהיה להעלות טענה של טעות ... בהקשר זה נאמר על-ידי השופט ת' אור (שם, בעמ' 604), כי: '... ניתן יהיה לקבל טענה של טעות מקום בו התגלתה בניזוק, בשלב מאוחר לחתימה על הסכם הפשרה, פגיעה אשר (א) היא כה חריגה בעוצמתה ובטיבה עד שלא ניתן לומר כי היא נתונה במסגרת הסיכונים הרגילה של 'אי הוודאות המודעת' אשר הסיכון בגינה מוטל על הצדדים, ו-(ב) אשר גילויה משמיט את הבסיס מתחת להסכם הפשרה כפי שנכרת' ". ראינו, איפוא, כי לשם ביטול של החלטה, אשר נתנה תוקף להסכם פשרה בין הצדדים להליך משפטי, על מבקש הביטול להראות נימוקים כבדי משקל. ראה גם האמור בבע"מ 4820/12, פלוני נ' פלונית, טרם פורסם: "בית-משפט זה עמד בעבר על הצורך לייחס משקל רב לסופיותם של הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין על-מנת להגשים את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים לגבי אותם הסכמים. בהתחשב בכך נפסק כי יש להצביע על טעמים משכנעים וכבדי משקל על-מנת להצדיק את ביטולו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין". כן ראה בעניין זה גם את האמור בע"א 11750/05, שמר נ' בנק הפועלים בע"מ, טרם פורסם: "בית המשפט נסמך בהקשר זה על ההלכה הפסוקה הקובעת כי אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אם נפל פגם בכריתתו, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול. זאת בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים ... אכן, גישה אחרת, גמישה יותר, שתאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העיסקה איננה עולה כדי פגם בכריתת החוזה ואינה מזכה את הצד שטעה בביטולו (סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). גישה כזו אף חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקות שביניהם. בכך יצא נפסד האינטרס הציבורי המחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים". בעניינינו, עותר התובע לביטול ההסכמה הדיונית מחמת הטעיה, טעות ושיקולי צדק. יש לבדוק, האם אכן מדובר במקרה זה בטעמים כבדי משקל שכאלה, המצדיקים את ביטול ההסכמה הדיונית, חרף הגישה הקפדנית שננקטה בעניין זה בפסיקה, כמבואר לעיל. טעות התובע טוען, כי טעה כאשר הסכים לקבל את מפת גמליאלי, כמפה מוסכמת, שעה שלא ידע, שמפת גמליאלי איננה מהווה חלק מפסק הדין הראשון, וכן לא ידע, שנפלה במפת גמליאלי טעות (ראה סעיף 64 לכתב התביעה). כדי לבסס את עילת הטעות, על התובע להוכיח, שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן - החוק), שם נקבע: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה". לעניין התנאים שקובע הסעיף האמור ראה ע"א 7663/11, דדון נ' חדד, טרם פורסם (ניתן ביום 29.4.13, להלן - פרשת דדון): "לעילה זו ארבעה יסודות שבהתקיימם זכאי הטועה לבטל את החוזה: קיום חוזה; טעות יסודית; ידיעה בפועל או בכוח של הצד השני על הטעות; וקשר סיבתי בין הטעות לכריתת ההסכם, קרי: לולא הטעות, הצד שמבקש לבטל את ההסכם לא היה מתקשר בו". בעניינינו נראה, כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את התנאים הנ"ל. ובמה הדברים אמורים? כבר בפתח הדברים יש לתהות, האם אכן הוכח קיומה של טעות כלשהי. על התובע היה להוכיח קיומה של טעות. הטעות הנטענת על ידיו היא בשאלת מעמדה המשפטי של מפת גמליאלי, כאשר סבר בעת ההתקשרות בהסכמה הדיונית, כי המפה מהווה חלק מפסק הדין הראשון ומקימה מעשה בית דין, ובדיעבד הסתבר לו, כי לא כך הם פני הדברים. בהקשר זה יודגש כבר עתה, כי התובע לא הוכיח כלל, שמפת גמליאלי איננה חלק מפסק הדין הראשון וכי האמור בה אינו מהווה מעשה בית דין, כפי שטען כבסיס לטענות הטעות וההטעיה שהעלה כל העת. ממילא כלל לא הוכח קיומה של טעות כלשהי. בנסיבות אלו דין התביעה להידחות, ככל שהדברים נוגעים לקיומה של טעות במעמדה המשפטי של מפת גמליאלי. גם אם קיימת היתה טעות כלשהי, יש לבחון, האם היתה זו טעות יסודית, בשונה מטעות בהערכת הסיכון שבהליך המשפטי אל מול הסיכוי הטמון בו. ככלל, טענה בדבר ביטול הסכמה דיונית לא תתקבל שעה שההסכמה הדיונית נכרתה בתום לב, אלא שבדיעבד התברר לאחד הצדדים, כי הסיכון שקנה במסגרת הסכם הפשרה לא התממש כפי שתכנן. דבר זה לא נחשב לטעות, שנפלה בכריתת ההסכמה, באופן המצדיק ביטולה של ההסכמה. בעניין זה, ראה האמור בספרם של המלומדים פרופ' פרידמן ופרופ' כהן, חוזים, חלק ב' עמ' 736 (להלן - כהן ופרידמן): "בפשרה יש משום 'קנית סיכון' או 'קנית דין'. סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד. טבעי הדבר שבתי משפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום לב ובמגמה לסיים את הסכסוך. ... מכאן מובן שאם הסתבר לאחד הצדדים, לאחר מעשה כי הפשרה לא היתה מוצלחת מבחינתו, שכן הסיכון התממש בדרך שונה מזו שהעריך, אין מקום לטענת טעות. דברים אלו כוחם יפה בין אם הסיכום התייחס לאירוע אפשרי בעתיד או לנתון שבעבר". כן ראה את עמדת המשפט העברי בעניין, כפי שהובאה ע"י המלומד נחום רקובר בספרו "חוק לישראל- פגמים בחוזה", עמ' 198-199: "לדעת פרידמן, בפשרה יש משום 'קנית סיכון' או 'קניית דין', ועל כן 'אם הסתבר לאחד הצדדים, לאחר מעשה, כי הפשרה לא היתה מוצלחת מבחינתו, שכן הסיכון התממש בדרך שונה מזו שהעריך, אין מקום לטענת הטעות', אלא אם כן הטעות לא נכללה במסגרת הסיכון שנטלו הצדדים על עצמם בהסכם הפשרה. לפי המשפט העברי, אם בעל דין התפשר עם הצד שכנגדו, וּויתר על זכות בגלל טעות עובדתית, ולא בגלל טענה עובדתית שנויה במחלוקת, הסכם הפשרה כמוהו ככל הסכם אחר, וניתן לבטלו. הוא הדין אם לפי שורת הדין צד להסכם הפשרה היה זכאי למלוא זכויותיו, אך התפשר משום שלא ידע את הדין. אלא שפוסקים רבים סבורים שהדברים אמורים רק אם בעל סמכות הלכתית הטעה את הצד ואמר לו שאין הדין עמו, ועל סמך אמירה זו הסכים להתפשר, והתברר שאותו בעל סמכות הלכתית טעה. לעומת זאת, אם הצד טעה מעצמו שאין הדין עמו, ולכן התפשר, הפשרה תקפה גם אם התברר שבאמת הדין היה עמו. אפשר לנמק זאת בכך, שבמצב זה אין לקבל טענתו שאילו ידע שהדין נוטה לטובתו, לא היה מתפשר, שכן, כאמור, זהו טבעו של כל הסכם פשרה: נטילת הסיכון שהתדיינות לפי שורת הדין היתה משיגה תוצאות טובות יותר, ומניעת הסיכון שהתדיינות כאת תביא לתוצאות טובות פחות. כלשונו של מהרשד"ם (שו"ת מהרשד"ם, חשן משפט, קטז): 'אם כן, בטלת כל פשרה, שכולה לכאורה נעשתה בטעות'. רק אם בעל סמכות הלכתית טעה והטעה אותו, הוא זכאי לבטל את הפשרה, מפני שזהו סיכון לא צפוי, שהפוסק יטעה". דברים דומים הובאו גם בפרשת דדון הנ"ל: "במישור העקרוני, דינו של הסכם פשרה כדינו של כל הסכם, הן בנוגע לכללים שמסדירים את אופן כריתתו והן בנוגע לעילות תקיפתו בדיעבד עקב פגם בכריתתו. יחד עם זאת, אין להתעלם מתכונותיו המיוחדות של הסכם פשרה, כהסכם שנועד לסיים את הסכסוך בין הצדדים ושיש בו משום 'קניית סיכון' מצד שני הצדדים. הסכם פשרה משמעותו הגעה לפיתרון מוסכם שנראה לשני הצדדים הוגן בנסיבות העניין, אגב ויתורים הדדיים וחלוקת הסיכונים והסיכויים של כל אחד מהצדדים. תכונה מרכזית של פשרה הינה סופיוּתה, כשציפייתם הסבירה של הצדדים הינה כי מדובר ב'סוף פסוק' וכי לא יבואו בעקבותיו תביעות בעתיד בעניין שבמחלוקת. לפיכך, לא בנקל תתקבל טענתו של צד להסכם פשרה כי נפל פגם בכריתתו, ונטל ההוכחה לעניין זה מוטל, מטבע הדברים, על כתפי הצד שתובע את ביטול ההסכם. אמנם, לא מדובר בנטל הוכחה מוגבר בהשוואה לנטל ההוכחה שנדרש להוכחת קיומו של פגם בכריתת הסכם 'רגיל' (שכשלעצמו אינו נטל קל), אך נקודת המוצא הינה כי הסכם פשרה מעצם טבעו הינו הסכם שהצדדים שקלו היטב שיקוליהם בטרם כריתתו, ולכן יש לבחון בזהירות יתרה את טענת הפגם בכריתה ... זאת ועוד, כאשר צד להסכם פשרה טוען בדיעבד כי יש מקום לבטל את ההסכם עקב טעות (בין אם בידיעת הצד השני ובין אם לאו), מתעוררת במלוא העוצמה שאלת ייחודו של הסכם הפשרה כהסכם ל'קניית סיכון' ביחס להסכם 'רגיל'. ככל שמדובר אך ורק בטעות בהערכת הסיכונים והסיכויים, ובהבנה מאוחרת של אחד הצדדים כי הפשרה אינה מוצלחת מבחינתו כפי שחשב מראש, הרי שמדובר בטעות הנמצאת בליבת הסיכון שנטל על עצמו הצד להסכם שאינה מקימה עילה לביטולו. זוהי למעשה טעות בכדאיות העסקה (או כדאיות הפשרה), שכידוע אינה מקימה עילת ביטול. עם זאת, אין פירושו של דבר שהסכם פשרה הינו חסין לחלוטין מביטול מחמת טעות. כאשר צד להסכם הפשרה מוכיח כי ביסודו של ההסכם עומדת טעות יסודית בנקודה שלא הייתה שנויה במחלוקת ואשר לגביה לא התפשרו הצדדים, ניתן הסכם זה לביטול ככל הסכם אחר". האם אכן הוכח במקרה דנן קיומה של טעות יסודית בנקודה שלא היתה שנויה במחלוקת ולגביה לא התפשרו הצדדים, או שמא יתכן כי גם לשיטת התובע, מדובר בטעות בהערכת הסיכונים והסיוכיים בלבד? נראה, כי האפשרות השניה היא הנכונה במקרה זה, ועל כן אין מדובר בטעות יסודית, המצדיקה ביטולה של ההסכמה הדיונית. מן הראיות שהונחו בפני עולה, כי בטרם כרת התובע את ההסכמה הדיונית, הוא ידע שקיימת אפשרות שמפת גמליאלי איננה מדויקת. הדברים באים לידי ביטוי בתצהירו של התובע, שצורף לבקשת סילוק על הסף של תביעה זיו (נספח ו לכתב התביעה) שם כתב (סעיף 8): "גם אם יש טעות במפה של המודד גמליאלי וגם אם יש טעות בסימון הגבול שמר גמליאלי סימן כמומחה מטעם ביהמ"ש אין כל מקום לפתוח שאלה זו מחדש עקב מעשה בית דין ו/או עקב התיישנות". הדברים עולים גם מפרוטוקול הדיון בתביעת זיו מיום 26.4.07 שם אמר ב"כ התובע (עמ' 1, שורות 15-16): "גם אם המודד אז קבע את הגבולות בטעות ניתן אז תוקף של פסק דין ולא הוגש על כך ערעור". לאור האמור נראה, כי עוד בטרם נתן התובע הסכמתו להסכמה הדיונית, התובע היה מודע לכך שקיימת אפשרות לקיומה של טעות כלשהי במפת גמליאלי. למרות שידע זאת, הסכים ואישר את ההסכמה הדיונית. לפיכך, לא יוכל לטעון התובע כי טעה כאשר חשב שמפת גמליאלי היא מפה מדויקת. אכן יתכן שהתובע טעה, אך היתה זו טעות בהערכת הסיכון שבהליך המשפטי אל מול הסיכוי הטמון בו, ולא מעבר לכך. טעות שכזו אינה בבחינת טעות יסודית, המצדיקה ביטולה של הסכמה דיונית שבין צדדים להליך משפטי. מהדברים אשר צוטטו לעיל ואשר נאמרו מטעם התובע במסגרת ההליכים בתביעת זיו, כאמור לעיל, עולה בבירור, כי התובע טען במסגרת אותם הליכים באותה תביעה קודמת, כי מפת גמליאלי מהווה מעשה בית דין. לא ברור, כיצד יכול עתה התובע לטעון לפתע, כי מפת גמליאלי אינה מהווה מעשה בית דין, ואינה מחייבת את הצדדים?! התובע טוען בכתב התביעה בתיק דנן, כי התקשר בהסכמה הדיונית, למרות שלא ידע ולא יכול היה לדעת, שמפת גמליאלי לא היתה חלק מפסק הדין הראשון, היות שלא היה צד לאותם הליכים (ראה למשל האמור בסעיף 16 לכתב התביעה). אם אכן לא ידע ולא היה עליו לדעת אודות מעמדה של מפת גמליאלי, טענה המהווה בסיס לטענת הטעות וההטעיחה שבפי התובע, כיצד ועל סמך מה טען במסגרת ההליכים בתביעת זיו, כי מפת גמליאלי מהווה מעשה בית דין, כפי שצוטט לעיל?! נראה, כי פתרון הדברים הוא בכך, שהתובע לא ידע בוודאות, מה הסטטוס המשפטי של מפת גמליאלי, ולמרות זאת הסכים להתקשר בהסכמה הדיונית. המדובר באי וודאות מודעת של התובע, שלא מנעה ממנו מלהתקשר בהסכמה הדיונית. המלומדים כהן ופרידמן מתייחסים בספרם הנ"ל למצב בו נכרת חוזה "למרות אי ודאות מודעת" וכותבים (שם, עמ' 741): "מקום שצד ער לכך שאין לו ידיעה לגבי נתון מסוים בעל חשיבות או שידיעתו היא בלתי מושלמת, והוא מחליט למרות זאת לכרות את החוזה, אין הוא זכאי להעלות טענת טעות בקשר לנתון זה שכן הוא נטל על עצמו את הסיכון לגביו". ראינו, כי כבר במסגרת ההליכים בתביעת זיו היה התובע מודע לאפשרות, כי מפת גמליאלי אינה מדוייקת. כך גם ראינו, שהתובע לא ידע במדוייק, מהו הסטטוס המשפטי של מפת גמליאלי בטרם התקשר בהסכמה הדיונית. למרות זאת התקשר התובע בהסכמה הדיונית. בהקשר זה יודגש, כי גם במסגרת ההליכים בתביעת זיו, אותם הליכים שבמסגרתם התקשר התובע בהסכמה הדיונית, הוא היה מיוצג על ידי עורך דין וזכה ליעוץ משפטי. בנסיבות אלו, משבחר התובע להתקשר בהסכמה הדיונית חרף חוסר הוודאות שלו בכל הנוגע למפת גמליאלי, אין לו להלין אלא על עצמו, אך אין הוא יכול לטעון לטעות שנפלה ביסוד התקשרותו זו, טעות המצדיקה ביטול ההתקשרות. מסקנת הדברים, כי התובע לא עמד בנטל להוכיח קיומה של טעות יסודית המצדיקה ביטול ההסכמה הדיונית. די בכך כדי לדחות את טענתו של התובע בדבר קיומה של טעות, ומתייתר הצורך לדון בהתקיימותם של שאר התנאים הקבועים בסעיף 14(א) לחוק. הטעיה על מנת לבסס את טענת הטעיה, על התובע לעמוד בתנאי סעיף 15 לחוק, אשר קובע: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, 'הטעיה' - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". מן האמור עולה, כי על המבקש להוכיח את קיומה של הטעיה, להוכיח שלושה תנאים: קיומה של טעות, קיומה של הטעיה, כאשר במסגרתה הוטעה אותו צד על ידי הצד שכנגד באותה טעות שקיומה הוכח, וקיומו של קשר סיבתי בין אותה טעות ובין התקשרותו בחוזה. בעניין זה ראה האמור בע"א 2286/07, ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' פלונית, טרם פורסם: "שלושה הם אפוא התנאים הנדרשים על מנת שתקום עילה לביטול חוזה בגין הטעיה, אותם שב בית משפט זה ומנה בפסיקתו ואלו הם: קיומה של טעות אצל הצד המבקש לבטל את החוזה; הטעיה שהטעה אותו הצד השני לחוזה; וקשר סיבתי כפול בין הטעות ובין ההתקשרות בחוזה וכן בין ההטעיה לבין הטעות". ההטעיה עצמה יכולה לבוא לידי ביטוי או באי גילוים של דברים, שהיה על הנתבעים לגלות לתובע או באמצעות מצג שווא. בעניין זה ראה ע"א 9528/07, Foundation Sansounimaille נ' פרי ואח', טרם פורסם: "ההטעיה, שיסודותיה קבועים בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים), עשוייה להיווצר באמצעות מצג שווא שהוצג לצד הנפגע (קרי, הצהרה כוזבת שאינה משקפת את המציאות) או בדרך של הימנעות מגילוי מידע אשר בנסיבות העניין מוטלת הייתה חובה למוסרו". התובע לא הוכיח, כי סבר בטעות בעת התקשרותו בהסכמה הדיונית, שהאמור במפת גמליאלי מדויק. ההפך הוא הנכון, התובע התקשר בהסכמה דיונית, למרות שידע, כי יתכן שקיימת טעות במפת גמליאלי, כפי שצויין לעיל. כך גם לא הוכח, שהתובע סבר בוודאות בעת התקשרותו בהסכמה הדיונית, שמפת גמליאלי מהווה מעשה בית דין. כך עולה במפורש מנוסח האמור בסעיף 16 לכתב התביעה בתיק זה, כאשר התובע מציין שם, שמחמת אי היותו צד להליך נשוא פסק הדין הראשון, לא יכול היה לדעת מעמדה המשפטי של מפת גמליאלי. פירוש הדברים, שהתובע לא יכול היה לדעת, האם המפה הינה חלק מפסק הדין הראשון או שמא איננה חלק ממנו. מסקנת הדברים, לא הוכח קיומה של טעות, ולפיכך לא ניתן לטעון לקיומה של הטעיה, המצדיקה ביטול ההסכמה הדיונית. שיקולי צדק לחילופין טוען התובע, כי יש מקום להורות על ביטול ההסכמה הדיונית משיקולי צדק. בעניין זה מפנה התובע בסעיף 68 לכתב התביעה להוראות סעיף 14(ב) לחוק, שם נקבע: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה". זכות ביטול כאמור, איננה אוטונומית, אלא נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. בעניין זה ראה האמור בע"א 5054/11, ספיר וברקת נדל"ן (הולילנד) בע"מ נ' עו"ד אמסטר, טרם פורסם (ניתן ביום 7.3.13): "הטעם לכך שזכות הביטול במקרה של טעות משותפת אינה אוטונומית אלא נתונה לשיקול דעת בית המשפט אשר רשאי להורות על הביטול במקרים בהם ראה שמן הצדק לעשות כן הוא, כי בהתנהגותו של הצד שאינו חפץ בביטול ההסכם לא נפל כל פגם. על כן, בפוסקו בשאלה כלום יש מקום לבטל את החוזה, על בית-המשפט לחתור למציאת האיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים. השיקולים אותם, בין היתר, ישקול בית המשפט בהקשר זה הם: מהות העסקה, הנסיבות האופפות אותה, האינטרסים של בעלי הדין, התוצאות האפשריות עבור כל אחד מהם, וכן התנהגותם לפני כריתת החוזה ולאחריה". בעניינינו, התרשמתי כי אין מקום לבטל את ההסכמה הדיונית מטעמי צדק. המדובר בסכסוך שכנים, שהחל עוד בשנות ה-70' של המאה הקודמת, והגיעה העת לסיימו. התובע, שהיה מיוצג על ידי עורך דין, הסכים לכך שמפת גמליאלי תהייה המפה המחייבת את הצדדים. הוכח שהתובע ידע, שיתכן שהאמור במפת גמליאלי אינו מדוייק. בדיעבד, ובעקבות חוות דעתו של השמאי אברבוך התברר לתובע, שעליו לפרק את הגדר שהקים ולהעבירה מס' מטרים באופן שיגדיל את נחלת הנתבעים על חשבון נחלת התובע. משהתקבלה חוות הדעת, שאיננה לרוחו, מנסה כעת התובע להיאחז בטענות של טעות והטעיה בכריתת ההסכמה הדיונית, שכאמור נדחו. בנסיבות אלו, אין מקום לביטול ההסכמה הדיונית מטעמי צדק. בעניין זה, ראה האמור בהחלטתי מיום 5.5.10 בתיק זה, שם נאמר: "יודגש כי בהליכים הקודמים היה התובע דנן, הנתבע בתיק הנ"ל, מיוצג על ידי עו"ד לאורך כל הדרך. כל טענה בדבר נכונות אותה מפה היה עליו להעלות אז. נראה כי לא עמד בפני התובע שום מכשול בבדיקת המפה נשוא ההסכמה, ואף לא נטען אחרת על ידי התובע. עוד יצויין כי ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים הוצגה רק בקדם המשפט השני שהתקיים בתיק , כך שלא ניתן לומר שמדובר בהסכמה חפוזה שלא נעשתה לאחר שיקול דעת ראוי וסביר" התובע השתהה להעלות את טענותיו ביחס למפת גמליאלי, טענות שהיה יכול לדעת ולהעלות עוד בטרם התקשר בהסכמה הדיונית. בנסיבות שכאלו אין מקום להורות על ביטול ההסכמה הדיונית מחמת שיקולי צדק. תימוכין נוספים למסקנה זו ניתן למצוא במדיניות השיפוטית שהותוותה בכל הנוגע לביטול הסכמי פשרה, אשר קיבלו תוקף של פסק דין, כפי שפורט לעיל. סיכום התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת בא כוחם בסך כולל של 28,000 ₪ בצרוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. הסכמה דיוניתפסק דין הצהרתי