תביעה כספית לסלק יתרת תשלום בהתאם להסכם מכר מקרקעין, וכן בתשלום הפיצוי המוסכם הנקוב בו. רקע כללי: ביום 22.1.09 ערכו הצדדים הסכם מכר מקרקעין, במסגרתו התחייב התובע למכור לנתבעת דירה ברח' האופק 26 ב' בעפולה (ולהלן: ההסכם). אין מחלוקת כי התמורה עליה הסכימו הצדדים עמדה על סך של 930,000 ₪. את התובע ייצג באותה עת עוה"ד סוסן, אשר אף ערך וניסח את ההסכם, ואילו הנתבעת יוצגה על ידי עוה"ד מאירה אזרד, המייצגת אותה גם בהליך זה. חתימת ההסכם נעשתה בנוכחות הצדדים וב"כ במשרדו של עוה"ד סוסן. גדר המחלוקת: במסגרת סעיף 5 א' להסכם, נקבע כי תמורת הדירה תעמוד על סך של 930,000 ₪ והיא תשולם כדלקמן: סך של 130,000 ₪ (סעיף 5א(1)) ישולמו במעמד החתימה על ההסכם, סך של 500,000 ₪ (סעיף 5א(2)) ישולם לא יאוחר מיום 1.4.09, סך של 200,000 ₪ (סעיף 5א(3)) ישולם לא יאוחר מיום 1.5.09 וסך של 100,000 ₪ (סעיף 5א(4)) ישולם לא יאוחר מיום 1.6.09 - מועד מסירת החזקה. אין מחלוקת כי הסכומים דלעיל שולמו על ידי הנתבעת לתובע. כמו כן, אין חולק כי הדירה נמסרה לידי הנתבעת. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב סוגיית הצמדת התשלום לדולר, כפי שנקבעה בסיפא של סעיף 5א להסכם: "כל התשלומים ע"ח הדירה ישולמו בשקלים חדשים והם יהיו צמודים לדולר ארה"ב, כאשר הדולר לא יפחת משערו היציג של הדולר במועד חתימת הסכם זה" הנתבעת לא שילמה את ההפרש אשר נבע מההצמדה לדולר, שלטענת התובע הסתכם לסך של 44,416 ₪ (להלן: סכום ההצמדה). עניינו של פסק הדין בשאלה האם התובע זכאי לסכום זה והאם באי תשלומו הופר ההסכם הפרה יסודית, המזכה אותו בפיצוי המסוכם בסך 93,000 ₪ הקבוע בסעיף 10 ב' להסכם. טענות התובע: הצדדים נפגשו מספר פעמים טרם החתימה על ההסכם. במהלך פגישות אלה סוכם ביניהם כי הסכומים שישולמו יהיו צמודים לדולר. הסכמה זו הוכנסה מפורשות להסכם, מבלי שהנתבעת או באת כוחה התנגדו לה. הצדדים התנהלו בהתאם להסכם והתשלומים הועברו מהנתבעת, כאשר חישוב ההצמדה לדולר נותר למועד התשלום האחרון. במסגרת פגישה שהתקיימה בין הצדדים ובאי כוחם במשרדו של עוה"ד סוסן ביום 26.5.09 (להלן: הפגישה), התברר לתובע לראשונה כי הנתבעת מסרבת לשלם את סכום ההצמדה. עוד באותו היום נשלח מכתב לעוה"ד אזרד, בו נדרשה הנתבעת למלא אחר הוראת ההסכם הרלוונטית. חרף הפרת ההסכם על ידי הנתבעת ובכדי למזער נזקים, העביר התובע את החזקה בדירה לנתבעת ביום 31.5.09. בהימנעה מלשלם את סכום ההצמדה, הפרה הנתבעת את ההסכם הפרה יסודית. משכך, זכאי התובע בנוסף לסכום ההצמדה גם לפיצוי המוסכם הקבוע בסע' 10 ב' להסכם בסך 93,000 ₪. טענות הנתבעת: התמורה עליה הוסכם בינה לבין התובע עמדה על סך של 930,000 ₪. בשום שלב של המשא ומתן לא דובר על הצמדת הסכום לדולר או למטבע זר אחר, ולא ניתנה כל הסכמה לכך. הוראת ההצמדה הנזכרת בחוזה הינה טעות סופר, אשר התובע מנסה לנצלה לצורך עשיית עושר ולא במשפט. אין זה סביר שבמצב דברים בו שווי הדירה ננקב בשקלים, כמו גם לוח הסילוקין, התשלום יתבצע עם הצמדה לשער הדולר. דיון והכרעה: לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עדויותיהם ויתר הראיות אשר הוגשו לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, ואנמק. כאמור, טענתה המרכזית של הנתבעת הינה כי הפסקה המופיעה בסיפא של סעיף 5א להסכם, הקובעת כי סכום התמורה יוצמד לשער הדולר האמריקאי, הינה בבחינת טעות סופר. בסיכומיה, הועלתה על ידי הנתבעת לראשונה טענה נוספת, לפיה הכנסת הפסקה לסעיף נעשתה בחוסר תום לב תוך הטעיית הנתבעת. אקדים ואומר, כי שתי טענותיה אלה של הנתבעת אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, שכן מדובר בטענות עובדתיות סותרות. יחד עם זאת, משלא נשמעה התנגדות להרחבת חזית במהלך הדיון ולאור עדויות הצדדים עליהן אעמוד להלן, אדרש גם לאפשרות זו. אשר לטענה כי מדובר בטעות סופר אין חולק שההסכם נערך ונוסח על ידי עוה"ד סוסן, אשר ייצג את התובע באותם מועדים. בתצהירו טען עו"ד סוסן, כי לפני חתימת הסכם המכר הדגיש התובע בפניו שהוא מעוניין שמחיר הדירה יוצמד למחיר הדולר האמריקאי, ולבקשתו הוכנס סעיף ברוח זו להסכם (סע' 5 לתצהיר). בעדותו בבית המשפט חזר עוה"ד על הצהרתו זו ואישר, כי הפסקה העוסקת בהצמדת התמורה לדולר הוכנסה להסכם על ידו ביודעין, וזאת לנוכח בקשה מפורשת של התובע (עמ' 9, שורות 21-22). לדבריו, הוא עצמו אינו מעורב על דרך הכלל בהיבטים המסחריים של ההסכם. בעניין זה - סכום התמורה נמסר לו על ידי מרשו. כן נמסר לו כי סוכם עם הצד שכנגד על ההצמדה לדולר. בהמשך הבהיר עוה"ד כי "בשלב ראשון הוא אמר לי שהוא רוצה למכור את הדירה בסכום של 930,000 ₪ ואחר כך הוא אמר לי שהסכום הזה הוא צמוד לדולר ואז תיקנתי את ההסכם בהתאם" (שם ש' 25 - 26). בהקשר זה העיד עו"ד סוסן, כי ההסכם נערך על ידו לפי תבנית הסכם שקלי קיימת (עמ' 14, שורות 26). לדבריו, במידה והיה יודע מלכתחילה כי התובע מבקש להצמיד את הסכומים לדולר האמריקאי הוא היה עורך הסכם דולרי (עמ' 13 ש' 28 - 32). בנסיבות אלה, ולפי שבפי הנתבעת לא היה לכך כל הסבר אחר לתוספת הפסקה, הרי שאין עסקינן בטעות סופר כי אם בהוספה מכוונת. הטעייה משכך, נטען כי תוספת זו נעשתה בחוסר תום לב וכי אין בה כדי לשקף את אומד דעת הצדדים. הנתבעת, כך לטענתה, לא ידעה על התוספת ולא הסכימה לה, ולראיה, התובע עצמו דרש את הפרש התשלומים רק במועד התשלום האחרון תוך ידיעה שהדבר לא סוכם בין הצדדים וכי אם היה מביא עניין זה לידיעת הנתבעת מוקדם יותר, הייתה העסקה נכשלת. אדרש לטענות לפי סדרן. לגבי הטענה שהדברים לא סוכמו מראש - לא שוכנעתי מטענתה זו של הנתבעת, שכן היא לא עשתה די כדי להניח לה מסד עובדתי בר קיימא. טענת התובע הינה כי כך סוכם. לדבריו, ביסוד דרישתו לקבלת הכספים תחת ההצמדה עמד הנימוק כי הוא מתעתד לעזוב את הארץ. התובע סיפר כי בפגישה שנערכה ביניהם בביתו נאמר לנתבעת כי הוא מתעתד לנסוע לחו"ל וכי כל הכסף מוצמד לדולר: "...אני אמרתי הכל, אני ישבתי עם אהובה אצלי בבית, סגרנו על מחיר, מועדי תשלום, מועד פינוי היא ידעה שאני נוסע לחו"ל... אמרתי שנלך לעורך דין והם ישברו את הראש ויערכו לנו את החוזה וכשסיכמנו את הכל ואת רוב הדברים בעל פה אני אמרתי לה שאני נוסע לחו"ל וכל הכסף מוצמד לדולר..." (עמ' 17, שורות 21-25). בהתחשב בכך, הרי שקיים נימוק הגיוני לדרישת התובע להצמדת הסכום לשער הדולר. נימוק זה היה ידוע לעוה"ד סוסן שאישרו בתצהירו (סע' 7), ולפיכך אף הוכנס הסעיף להסכם. עניין זה אף היה ידוע לנתבעת, כפי שאישרה בעדותה (ראה עמ' 23 ש' 17 - 20). טענת הנתבעת כי לא כך הוסכם, הינה טענה כללית וסתמית שאינה נתמכת במאום. יתרה מכך, הנתבעת יכולה הייתה להעיד לטובתה את המתווכים אשר נטלו לשיטתה חלק במו"מ, את בעלה או את עוה"ד אזרד. משלא עשתה כך, הדבר נזקף לחובתה (ראה לעניין זה רע"א 548/78 פלונית נ' פלוני פ"ד לה (1) 736). יוער, כי הדעת נותנת שפריסת התשלומים על פני כחצי שנה, במסגרת ההסכם הייתה גוררת הצמדה כלשהי (למדד לדולר). קבלת גרסת הנתבעת בנקודה זו משמעה למעשה קביעת סכום נומינלי לתשלום אשר ערכו נשחק עד לגמר הפירעון, והדבר כשלעצמו אינו נראה סביר. לגבי אי הידיעה בדבר הוספת הפסקה להסכם - בסע' 6 לתצהירו טען עו"ד סוסן, כי עותק טיוטת ההסכם הועבר לבאת כוחה של הנתבעת. אמנם, במסגרת עדותו טען כי הצהרה זו הינה אך "למיטב זכרונו", שכן לא עלה בידו למצוא אישור פקס על העברת הטיוטה לעוה"ד אזרד, אולם מהצהרה זו לא חזר בו. אין לפניי תצהיר או עדות נגדית של עוה"ד אזרד שאומרת כי לא קיבלה לידיה טיוטת ההסכם, ואין די בהצהרת הנתבעת כי זה לא התקבל בידיה או כלשונה "למיטב ידיעתי לא הוחלפה כל טיוטת הסכם" (סע' 4 לתצהירה). טענה זו אינה מתיישבת עם נוהגם הרגיל של צדדים מיוצגים, כי להסכמים, בוודאי הסכמים מסוג כזה הכרוכים בתשלום גבוה ובהסדרת זכויות, יוקדמו טיוטות שיוחלפו בין הצדדים. הטיוטה, על פי האמור, נשלחה לבאת כוחה. לפיכך, הצהרה "לא קיבלתי" כאמור הייתה צריכה לכל הפחות לבוא מפיה. משבחרה הנתבעת שלא להעיד את עוה"ד אזרד, פועל הדבר לחובתה ואף אומר דרשני. בנסיבות העניין, אין לי אלא לקבוע כי טיוטה ההסכם נשלחה לעוה"ד וזו אישרה אותה. במסגרת עדותה, אישרה הנתבעת כי חתמה על חלקו העליון ועל חלקו התחתון של העמוד הספציפי בהסכם, בו מופיעה פסקת ההצמדה (עמ' 24, שורות 2-4). לדבריה עובר לחתימה קראו עורכי הדין והצדדים את ההסכם. אף אם טענה כי לא התעמקה בקריאתו (עמ' 22, שורות 30-32), אישרה הנתבעת כי מה שהיה חשוב לה זה סכום התמורה והתשלומים (עמ' 23, שורה 1), וכי קראה את סעיף 5 להסכם המתייחס לתמורה ולאופן התשלום, בו מופיעה פיסקת ההצמדה (שם, שורות 2-14). בהתחשב באמור, הרי שלא היה בפיה הסבר המניח את הדעת כיצד נעלמה פסקה זו מעיניה (שם, שורות 15-16). לגבי דרישת סכום ההצמדה רק בתשלום האחרון - הנתבעת טענה כי למרות שהתמורה שולמה בשיעורים, הרי שהתובע לא הזכיר את נושא ההצמדה עם קבלת מי מהם ולא טען כי לא צורפו להם הפרשי ההצמדה כקבוע בהסכם, אלא העלה את הנושא רק בתשלום האחרון. טענה זו אינה יכולה לסייע לה, שכן הוכח כי התובע פנה לעו"ד סוסן בעניין זה (ראה עדותו בעמ' 17, שורות 31-33), וכפי שהעיד עוה"ד, הוא עצמו השיב לו כי התחשבנות זו תיעשה במועד התשלום האחרון. "ת: אני רוצה לציין שהלקוח פנה אלי באיזה שלב ושאל מה לגבי הדולר ואז אמרתי לו שבסוף עושים חשבון של הדולר" (עמ' 10, שורות 31-32). אכן, במועד שנקבע לתשלום האחרון ולהעברת החזקה נערכה פגישה בין הצדדים, התובע ערך מסמך הנוגע ליתרת ההתחשבנות בהתחשב בהצמדה, וזו הובאה בפני הנתבעת אשר התנגדה לה. טענה אחרת של הנתבעת הינה, כי לו היתה כוונה להצמיד לדולר, היו הסכומים ננקבים מראש בדולרים. אכן, לא נעלמו מעיני הקשיים בכך שמדובר בסכומים שיקליים, ולא לחלוטין ברור מההסכם כיצד יש לבצע את ההצמדה ומתי. יחד עם זאת, אשר לניסוח ההסכם באופן זה, הרי שהסבר לכך הושמע מפי עו"ד סוסן (הסעיף הוסף בשלב מאוחר יותר). אשר לקושי, הרי שמדובר בטכניקת ביצוע ההסכם, ואין בה כדי להשליך על עצם ההסכמה. התובע פעל לפי הנחיית בא כוחו ואופן היישום בוודאי שאינו סותר את הנאמר בהסכם. סע' 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973 מורה כי: מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן. בע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים) נקבעו דברים אלה ביחס לביטול חוזה מכוח עילת הטעייה : העילה לביטול חוזה בשל הטעיה קמה אפוא בהתקיים היסודות הבאים: א) טעות אצל אחד הצדדים שהתקשרו בחוזה ב) הטעיה שהטעה אותו הצד שכנגד ג) קשר סיבתי כפול בין הטעות ובין ההתקשרות בהסכם וכן בין ההטעיה לבין הטעות (גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי (לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי) 313-314 (2005) (להלן: שלו)). טעות היא הערכה שגויה של מציאות הדברים כהווייתה ופעולה הננקטת מתוך הנחת קיומה של מציאות מדומה כזו עלולה ללקות בפגם קוגנטיבי במרכיב הרצייה (ראו: ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס, פ"ד נז (4) 817, 840 (להלן: עניין שלזינגר); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 668 (כרך ב', 1992) (להלן: פרידמן וכהן); שלו, 277)). לא הוכח כי הנתבעת טעתה, שכן כפי שנאמר לעיל ההצמדה סוכמה מראש. בוודאי שלא הוכח כי הוטעתה, שכן הפסקה הופיעה בטיוטה ובהסכם עצמו אותו קראו היא ובאת כוחה טרם החתימה. ממילא, הנתבעת אינה מבקשת, ואף לא ביקשה במעמד היוודע הטעות, כי החוזה יבוטל. לפי שהמבקשת גמרה בדעתה לקיים את ההסכם, היה עליה לקיימו ככתבו. נפקות ההפרה: לאור קביעתי כי הנתבעת הפרה את הוראות סעיף 5 להסכם, הרי שדי בכך כדי לאכוף את ביצוע ההסכם ככתבו ולחייבה לשלם לתובע את דמי ההצמדה הנטענים והמגיעים לסך של 44,416 ₪. יצוין, כי טענתו של התובע לעניין אופן חישוב הסכום לא נסתרה במסגרת חקירתו הנגדית, ומפי הנתבעת לא נשמעה טענה לפיה סכום ההצמדה הינו שונה או כי יש לחשבו באופן אחר. מלבד סכום זה, עתר התובע כאמור לחייב את הנתבעת לשלם את הפיצויים המוסכמים הקבועים בהסכם, בסך של 93,000 ₪. הנתבעת לא נתנה כלל דעתה לסוגיה זו במסגרת כתב ההגנה בתצהיר או בסיכומים שהגישה. אף שדי בכך כדי לקבל את הטענה אדרש אליה בקצרה. הפרת תנאי מתנאי ההסכם בכל הנוגע לתשלום התמורה נקבעה על ידי הצדדים כהפרה יסודית של ההסכם. במסגרת סעיף 5(ד) להסכם שעניינו בתשלום התמורה נקבע כדלקמן: "ד. איחור של 30 ימים ומעלה בביצוע תשלום יהווה הפרה יסודית ויחייב את הקונה לשלם למוכר את הפיצויים המוערכים והקבועים מראש כאמור בסעיף 10 להלן, וזאת בנוסף ומבלי לגרוע מכל זכות וסעד שיעמדו לקונה במקרה כזה על פי ההסכם והדין". סעיף 10 (ב) להסכם מעמיד את הפיצוי המוסכם על סך של 93,000 ₪ וזו לשון הסעיף: "צד שיפר הסכם זה הפרה יסודית ישלם למשנהו כפיצויים מוסכמים ומוערכים מראש סך של 93,000 ₪ (תשעים ושלושה אלף ₪), וזאת מבלי לגרוע מזכות הצדדים לתרופות וסעדים אחרים" משמעות הוראה זו, בין היתר, כי לתובע הזכות הן לדרוש את אכיפת החוזה והן את הפיצוי המוסכם הנובע מהפרתו. במאמר מוסגר יוער כי כתב התביעה הוגש בטרם מלאו אותם 30 ימים ממועד ההפרה, ואולם גם בנקודה זו לא טענה הנתבעת מאום. ממילא הנתבעת גילתה דעתה במעמד התשלום האחרון כי אין בכוונתה לשלם את סכום ההצמדה, ואף לא ביקשה לשלם ו"לרפא את ההפרה" בתוך המועד הנקוב בהסכם גם לאחר הגשת התביעה. משכך לא מצאתי כי יש בכך כדי לפגום בתביעה. ולגופו של עניין - הוראת סע' 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970 שעניינה בפיצויים מוסכמים שקבעו הצדדים מראש בחוזה, מתירה לבית המשפט, כאשר הוא מוצא לנכון בהתחשב בנסיבות העניין, להתערב בשיעורם. הלכה היא כי התערבות זו הינה מצומצמת וחריגה, ותלוית ממצא, לפיו אין כל יחס סביר בין הפיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזות מראש: "הפחתת הפיצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג, בו מצא בית-המשפט העדר "כל יחס סביר" בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש. המילה "כל" שהודגשה על-ידי היא הנותנת שהתערבותו של בית-המשפט בפיצוי המוסכם היא מצומצמת ונדירה. כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו". ראה ע"א 300/77 דליה רוזנר נ' בניני ט.ל.מ. חברה לבנין ופתוח בע"מ פ"ד לב (3) 682 באותו עניין (ע"א 300/77) מוסיף בית המשפט וקובע כך: "זאת ועוד: ממצאו של השופט באשר ליחס האמור חייב כרגיל להיות מושתת על חומר ראיות, שכן אין הוא "מן המפורסמות" שאינן צריכות ראיה, פרט אולי למקרה נדיר שבו העדר סבירות כלשהיא בולט על פני הדברים ולעין כל. לא כזה הוא המקרה שלפנינו. על-כן חייבת היתה הקונה הן לטעון שתנאיו של החריג אכן נתקיימו (וזאת עשתה) והן לבסס את טענת בראיות" כאמור לעיל, בהעדר כל טיעון, קל וחומר מצג עובדתי מטעם הנתבעת, בדבר אותו העדרו של יחס סביר בין הפיצוי לבין מה שניתן היה לחזות מראש כנזק, אין מקום להתערב בקביעת הצדדים. למעלה מן הצורך אציין, כי סכום הפיצוי בשיעור של 10% מהעסקה אינו נראה על פניו בלתי סביר ביחס אליה. "...בהקשר המיוחד של חוזים למכר מקרקעין, מסתמן נוהג שיפוטי שלפיו תניה הקובעת עד כ - 20% מערך הנכס כפיצוי מוסכם במקרה של הפרה יסודית תוכר בדרך כלל כסבירה, ולכן - כמוגנת מפני התערבות שיפוטית" ראה ג. שלו וי. אדר דיני חוזים - התרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי עמ' 503 בנסיבות העניין, גם מטעם זה אין מקום להתערב בפיצוי שקבעו הצדדים. מכל הטעמים שלעיל, לפי שההסכם הופר באי תשלום סכום ההצמדה, לפי שאין לפניי כל טיעון מטעם הנתבעת מדוע אין לחייבה בפיצוי המוסכם ונוכח העובדה שסכום הפיצוי המוסכם שנקבע אינו נראה על פניו כבלתי סביר ביחס לנזק שניתן היה לראותו מראש, אני מחייבת את הנתבעת בתשלום הפיצוי המוסכם כנקוב בהסכם. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 137,416 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 7.6.09 ועד למועד התשלום בפועל. כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ להוצאות אלה יש לצרף גם את ההוצאות שנפסקו במסגרת בקשת הרשות להתגונן. חוזהמקרקעיןהסכם מכר