הגשת תביעה בגין עוולת הנגישה, תלונות כוזבות ומופרכות במטרה לפגוע בשם הטוב

הגשת תביעה בגין עוולת הנגישה, תלונות כוזבות ומופרכות במטרה לפגוע בשם הטוב

1. לפניי תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ובגין עוולת הנגישה לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968.

2. העובדות הצריכות לענייננו הינן כדלקמן:

התובע עורך דין במקצועו, שכר יחד עם אשתו, בחודש 9/04, מאת הנתבעת ובעלה, דירה בחיפה לתקופה המתחילה מיום 22.10.04 ומסתיימת ביום 21.10.05. בחוזה השכירות נקבעו תקופות אופציה שהצדדים חלוקים לגביהן, ואשר עמדו במרכז הליכים משפטיים שהתנהלו ביניהם כפי שיפורט להלן.

3. ביום 18.11.07 הגישה הנתבעת ובעלה, בבית משפט השלום בחדרה, תביעה לפינוי וסילוק ידם של התובע ואשתו מהדירה. התביעה הושתתה על עותק של חוזה שכירות שהוחזק בידם של הנתבעת ובעלה, ולפיו נרשם כי תקופת השכירות, על תקופת האופציה שבה, מסתיימת ביום 21.10.07 (נספח א/1 לתצהיר הנתבעת נ/11). לתביעה זו צורפו כנתבעים גם הוריו של התובע אשר חתמו כביכול על שטר חוב להבטחת התחייבויותיהם של התובע ואשתו על פי חוזה השכירות.

4. התובע התגונן מפני תביעה זו בטענה שחוזה השכירות מסתיים ביום 21.10.09 ולא ביום 21.10.07 כטענת הנתבעת ובעלה. לתמיכת הגנתו הנ"ל, הוא הציג עותק של חוזה שכירות שבו נרשם כי תקופת השכירות מסתיימת ביום 21.10.09 (נ/4), וכן מסמך נוסף שכונה על ידו "זכרון דברים" התומך בגרסתו הנ"ל, ושעליו מתנוססת חתימתה על הנתבעת על פי הנטען (נ/13).

5. הנתבעת שראתה את המסמכים הנ"ל לראשונה במסגרת ההליך הנ"ל לטענתה, טענה כי המדובר במעשה של זיוף.

טענה נוספת של זיוף, הועלתה בהליך הנ"ל, אם כי בחזית אחרת, בין אביו של התובע לבין התובע, כאשר האב טען כי חתימתו על שטר החוב זויפה, ובגין כך הוא הגיש תלונה למשטרת ישראל ביום 14.11.07 (ת/8).

6. לאחר ששמע עדויות ובחן ראיות, העדיף בית המשפט את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת, ודחה ביום 17.3.09 את טענת הזיוף, וכפועל יוצא מכך את תביעת הפינוי. בשים לב לתוצאה זו, לא התבררה טענת הזיוף שהועלתה על ידי אביו של התובע בנוגע לשטר החוב כמצוין לעיל (פסק הדין צורף כנספח י"ב לתצהיר התובע ת/1).

7. הנתבעת ובעלה הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה, אולם הערעור נדחה ביום 1.6.10 (נספח י"ב לתצהיר התובע ת/1).

8. בין לבין התנהל הליך נוסף בין הצדדים שבמסגרתו התבררו תביעותיהם ההדדיות של התובע מצד אחד, והנתבעת ובתה וחתנה מצד שני, בגין מעשה תקיפה שאירע במשרדו של התובע, על רקע טענות הצדדים בעניין זיוף מסמכים כמתואר לעיל.

במסגרת הליך זה, נדחתה התביעה כנגד הנתבעת ובתה, ואילו התביעה כנגד החתן נתקבלה, והוא חויב לשלם לתובע פיצוי כספי בסך של 20,000 ₪ (ת/2).

9. הפרסום נשוא התביעה

במהלך ניהול תביעת הפינוי, ובעקבות הטענות והמסמכים שהוצגו על ידי התובע בהליך הנ"ל כמתואר לעיל, הגישה הנתבעת ביום 8.2.08 למשטרת ישראל, תלונה כנגד התובע על מעשה זיוף. בתלונה הנ"ל, התייחסה הנתבעת, כפי שניתן להסיק מההודעה שנמסרה על ידה באותו היום (נ/8), לשינוי שנעשה בחוזה השכירות בנוגע למועד סיום תקופת השכירות, וכן לחתימה הנחזית כחתימתה על המסמך שכונה "זכרון דברים".

10. ביום 24.4.08 החליטה המשטרה שלא להוסיף לחקור את התלונה הנ"ל בנימוק ש"נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המשך החקירה" (ראה ת/15).

11. ביום 19.5.08 הגישה הנתבעת ערר על ההחלטה הנ"ל.

לתיק בית המשפט לא הוגשה ההחלטה הספציפית שניתנה בערר הנ"ל, אולם הוגשו שני מסמכים, האחד החלטה נוספת של המשטרה מיום 13.8.08 שלא להוסיף לחקור בתלונה מהסיבה כי "לא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין" (נספח ד' לתצהיר הנתבעת נ/11), והשני, הודעה נוספת שנגבתה מהנתבעת ביום 9.9.08 בהתייחס לתלונת הזיוף שהוגשה על ידה כמצוין לעיל (ת/14).

12. ביום 30.12.10 הודיעה המשטרה כי תיק החקירה ייסגר מהסיבה של "חוסר אשמה" ולא "חוסר ראיות" (ת/6).

13. ביום 17.8.09 הגיש התובע את התביעה דנן המתבססת כאמור על חוק איסור לשון הרע ועל עוולת הנגישה. בתביעה טען כי הנתבעת ניצלה את רשויות החוק - משטרת ישראל, והגישה נגדו תלונות כוזבות ומופרכות במטרה לפגוע בשמו הטוב. את התביעה העמיד התובע תחילה על סך של 100,000 ₪, ולאחר מכן, הגדיל את סכומה ל- 200,000 ₪.

14. הנתבעת דחתה את טענות התובע כפי שעלו בכתב התביעה תוך שהיא חוזרת על טענות הזיוף שהועלו על ידה, ולחילופין טענה כי הגשת התלונה על ידה כמתואר לעיל, חוסה תחת ההגנה המנויה בסעיף 15 (8) לחוק.

15. עדויות

מטעם התובע העיד התובע בעצמו.

מטעם הנתבעת העידו הנתבעת, אביו של התובע והמומחית לכתב יד גב' חנה קורן, אשר ערכה חוות דעת שבה נקבע כי לא נמצאה התאמה בין חתימתו של אבי התובע, לבין החתימה המופיעה על שטר החוב נשוא ענייננו (נספח ח' לתצהיר הנתבעת נ/11).

16. דיון

אתחיל ואומר כי הנתבעת מנועה מלהעלות במסגרת ההליך דנן טענות כנגד קביעותיו החלוטות של בית משפט השלום בחדרה, שלפיהן הוא אימץ את טענות התובע בעניין אי זיוף המסמכים המדוברים (חוזה השכירות והמסמך שכונה "זכרון דברים"). מניעות זו קמה מכח דוקטרינת מעשה בית דין, וכלל השתק פלוגתא המהווה אחד מענפיו. כבר נפסק כי:

"השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנדונה בין הצדדים בעבר, בתנאי שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והוכרעה באותו הליך, במפורש או מכללא, שאז בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעניינה מחדש במשפט נוסף, וזאת, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה (ענין קלוז'נר, בעמ' 584; זלצמן, בעמ' 137, 146; ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק דינו של השופט דנציגר ( 12.10.2009) (להלן: ענין אספן); רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673, 684 (2002) (להלן: ענין צוריאנו); ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642, 650 (2000))" (ראה ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין ואח' נ' בנק מזרחי-טפחות ( 05.01.2011)

יחד עם זאת, התביעה המונחת לפתחנו הינה תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, ואחריותה של הנתבעת תיבחן על פי הוראות חוק זה והתכליות שעמדו בבסיס חקיקתו.

17. עוולת לשון הרע

אקדים ואומר כי הנני דוחה את ניסיונו של התובע להתייחס לכל אחד מהמהלכים שהיתה מעורבת בהם הנתבעת (התלונה מיום 6.2.08, הודעה הערר מיום 19.5.08, וההודעה שנגבתה מהנתבעת ביום 9.9.08), כאל פרסומים עצמאיים ונפרדים, המקימים, כל אחד בנפרד, עילה נפרדת ועצמאית בגין לשון הרע, שכן המדובר באירועים השייכים לחוליה אחת, והיא התלונה על זיוף שהוגשה על ידי הנתבעת. בנוסף, לא שוכנעתי בטענה כי ההודעה שנגבתה מהנתבעת ביום 9.9.08, הינה בבחינת תלונה נוספת שהוגשה על ידה כנגד התובע על מעשה זיוף, ויעיד על כך המספר הסידורי המופיע על גבי אותה הודעה, הזהה למספר הסידורי של התלונה היחידה שהוגשה על ידה ביום 6.2.08 כמצוין לעיל.

18. לגופו של עניין, לא יכולה להיות מחלוקת כי ייחוס מעשה זיוף לאדם והגשת תלונה בכתב על כך, מגבש את יסודותיה של עוולת איסור לשון הרע, שכן בפנינו "פרסום" על פי סעיף 2 לחוק, העלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לבזותו ו/או לפגוע במשרתו ו/או בעיסוקו, על פי ההגדרה המופיעה בסעיף 1 לחוק.

יחד עם זאת, המחוקק ראה לנכון לפרוס הגנה מוחלטת עד כדי חסינות מהותית, לגבי פרסומים הנמנים בסעיף 13 לחוק, והגנה מותנית בקיומו של יסוד תום הלב, לגבי פרסומים הנמנים בסעיף 15 לחוק. הפרסום נשוא ענייננו, נכלל בקבוצה השנייה, וההגנה הרלוונטית לגביו, היא המפורטת בסעיף 15(8) לחוק שזו לשונה:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה"

בענייננו, אין חולק כי התלונה של הנתבעת הוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על מעשה זיוף והאמונה על ניהול חקירות בעניין זה, הלא היא משטרת ישראל, ומשכך חוסה היא לכאורה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) הנ"ל. אולם בכך לא סגי. על מנת שהפרסום "יזכה" בהגנת החוק, יש להוכיח כי הוא נעשה בתום לב כדרישת סעיף 15 לחוק.

19. את המונח "תום לב" יש לפרש בהתאם להקשר הנורמטיבי שבו הוא מופיע בכל אחת מהחלופות המנויות בסעיף 15 לחוק, ו"לא אחת נפסק כי תיתכן פרשנות שונה לדרישת "תום הלב" ביחס לכל אחת מהנסיבות המנויות בסעיף 15" (ראה ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך ואח', 8.2.12). ולעניין סעיף 15(8) לחוק נפסק, בע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו (2), 141, כי את יסוד "תום הלב" בהקשרה של ההגנה המנויה בסעיף 15(8) הנ"ל, יש לפרש כמתייחס לאמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפרסום. וכך נאמרו הדברים על ידי כב' השופט ברק (כתוארו אז):

"סעיף 15(8) לחוק קובע, כי תהא זו הגנה טובה למפרסם, אם הפרסום נעשה בתום-לב בדרך של תלונה, שהוגשה לרשות המוסמכת לקבלת תלונות על הנפגע או לחקור בעניין, המשמש נושא התלונה. הגשת תלונה למשטרה נופלת, על-כן, למסגרת ההגנה האמורה, ובלבד שהיא נעשתה בתום-לב (ע"א 310/74 [1]. בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו" (ההדגשה אינה במקור)

עינינו הרואות כי המדובר במבחן סובייקטיבי הנשען על אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום. ודוק, לא אמיתות הפרסום היא המקנה את ההגנה המיוחלת, אלא האמונה האישית של המפרסם באמיתות הפרסום הנ"ל, אף אם אמונה זו התבררה בדיעבד כמוטעית. ובמילים אחרות, הגנת תום הלב לא תישלל מהטעם שהפרסום התברר כלא אמת, ודי באמונתו הכנה של המפרסם, בעת הפרסום, באמיתות הפרסום, בכדי שההגנה הזו תתפרס עליו.

והכיצד למדים על קיומה של אמונה כאמור?

ברי הוא כי כל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו, אם כי ניתן להסיק על קיומה של אמונה כאמור, בין היתר, מהנסיבות שאפפו את הפרסום, מידת סבירות הפרסום, והתנהלותו של המפרסם בזיקה לאותו פרסום.

20. בענייננו, הנתבעת אישה בת 75 שנה, בעלה נכה, נגררה להליכים משפטיים, לראשונה בחייה כדבריה, לאחר שהתובע התבצר בדירתה ללא הסכמתה ובניגוד לחוזה שכירות שהחזיקה בידה לטענתה. היא הגישה תלונה על זיוף למשטרה לאחר שהתובע הציג מסמכים הנחזים כמזויפים למיטב אמונתה. ודוק, אמונה זו לא היתה אמונת סרק, שכן היא התבססה על שני עותקים של חוזה השכירות שכל צד הגיש בהליך הנ"ל, ושבהם הופיע כיתוב שונה לגבי תקופות האופציה.

21. זאת ועוד, במהלך ההליך הנ"ל, הועלתה טענת זיוף נוספת על ידי אבי התובע כמתואר לעיל, בהתייחס לשטר החוב שעליו נחזתה חתימתו על פי הנטען. במהלך המשפט התברר כי בין התובע לבין אביו קיים סכסוך קשה שעניינו במעילה באמון וגזילת כספים לטענת האב, סכסוך אשר הגיע עד כדי התבצרות האב מול משרדו של התובע כשהוא תולה על גופו שלט בגנותו של התובע. אמנם אינני נדרשת בהליך זה להכריע במחלוקת בין התובע ואביו ובטענת הזיוף שהועלתה על ידי האב, אולם אציין כי די בהעלאת טענת הזיוף הנ"ל במסגרת תביעת הפינוי שהוגשה על ידי הנתבעת כמצוין לעיל, בכדי לחזק את הרושם בסבירות אמונתה של הנתבעת, באותה העת, באמיתות התלונה שהוגשה על ידה.

22. יתרה מכך, על אמונתה הכנה של הנתבעת בתלונה שהוגשה על ידה, ניתן ללמוד גם מדרך התנהלותה לאחר הגשת התלונה, כי הרי גם כאשר נדחתה תביעת הפינוי שהוגשה על ידה, הנתבעת לא הרימה ידיים והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי. כך נהגה גם כאשר נסגרה תלונתה במשטרה מחוסר ראיות להעמדה לדין. ברי הוא כי התנהלות זו אינה אופיינית למי שאינו מאמין בצדקת דרכו. נהפוך הוא, התעקשותה של הנתבעת להוכחת האמת שלה, ודבקותה במטרה זו, מחזקת את הרושם כי הנתבעת האמינה אמונה כנה בצדקת טענותיה כנגד התובע. עוד ניתן להוסיף שהדעת נותנת כי אלמלא אמונתה המלאה בצדקת טענותיה, לא היתה הנתבעת מגישה כלל תלונה למשטרה, כאשר ברור היה לה כי טענותיה בעניין זיוף חתימתה, אמורות להיבחן בעיניים מקצועיות במסגרת תלונתה הנ"ל.

23. ישאל השואל, הכיצד מתיישבת המסקנה בדבר קיומה של אמונה כאמור עם קביעותיו של בית משפט השלום בחדרה בדבר העדר זיוף? והכיצד ניתן להגיע למסקנה כאמור בהתחשב בקיומו של השתק פלוגתא בין הצדדים בכל הנוגע לטענת הזיוף?

כפי שתואר לעיל, דרכה של הנתבעת בהוכחת האמת העובדתית שלה לא צלחה. בית משפט השלום בחדרה, ומנימוקים משכנעים ומוצדקים, לא שוכנע בטענת הזיוף שהועלתה ודחה את תביעת הפינוי שהוגשה על ידה. אמנם, השאיפה היא שדרכן של האמת העובדתית והמשפטית תשתלבנה יחדיו (ראה ע"פ 3/10 רפי אוחנה נ' מדינת ישראל ( 27.12.2012), אולם לצערי, לא תמיד הדבר מתממש, ואין בכך בכדי לגרוע מעצם "קיומן" של שתי האמיתות הנ"ל.

24. לעניין השתק פלוגתא, אמנם קביעותיו של בית משפט השלום בחדרה יוצרות השתק פלוגתא בכל הנוגע לטענת הזיוף בהתייחס לחוזה השכירות ו"זכרון הדברים" (ראה סעיף 16 לעיל), אולם אין בכך בכדי לשלול מהנתבעת את הזכות ליהנות מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, ובכללן ההגנה המנויה בסעיף 15(8) כמצוין לעיל, שבבסיסה עומדות תכליות אחרות כפי שפורט הדבר בפרשת ריימר שצוטטה לעיל (ראה סעיף 19 לעיל).

25. מעל לצורך אציין כי הגנת תום הלב קמה לנתבעת בנסיבות המקרה שבפנינו, מכח החזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע, שזו לשונה:

"הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב"

בענייננו, ולאור הנסיבות שפורטו לעיל, לא ניתן לומר כי הפרסום חרג מתחום הסביר.

מאידך, התובע לא הצליח להוכיח את חזקת חוסר תום הלב הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק על כל חלופותיה, לרבות החלופה שלפיה הפרסום נועד לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15 לחוק.

26. לסיכום

הנתבעת הגישה תלונה על זיוף כנגד התובע, ולא שוכנעתי כי התלונה חרגה מתחום הסביר בנסיבות העניין ו/או הוגשה ממניעים פסולים או זרים. נהפוך הוא, התלונה התבססה על אמונתה הכנה של הנתבעת בצדקת טענותיה, ומשכך היא חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

לאור קביעה זו, מתייתר הצורך לדון בעוולת הנגישה על פי סעיף 60 לפקודת הנזיקין, וזאת מבלי להתעלם מהספק לגבי תחולתה על המקרה שבפנינו, לאור לשון הסיפא של הסעיף הקובעת כי ".... לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים".

27. הערה לפני סיום:

בטרם מסירת עדותו של האב מעל דוכן העדים התרחש מחזה נדיר שאותו ראיתי לנכון לציין.

באולם בית המשפט ישבו התובע ואחיו וכשהאב עלה על דוכן העדים, ובטרם החל במסירת עדותו, ניגש אליו האח רז במהירות ומסר לו ביד מסמך בכתב שהתברר בדיעבד כי הינו הודעה השייכת להליך אחר המתנהל בין האב מצד אחד לבין התובע ואחיו מר רז מצד שני, בבית משפט לעניינני משפחה, ושלפיה, מודיעה אחת הערבות בהליך הנ"ל, לאביו של התובע, כי היא מושכת את ערבותה שניתנה לטובתו להבטחת עיקולים שהוטלו על נכסיהם של התובע ואחיו רז (נ/9).

למותר לציין כי התנהלות זו המבוצעת על ידי אדם המשמש כעורך דין במקצועו ו/או מי מטעמו, ושמטרתה היתה להטיל אימה על העד לכאורה, ראויה לכל גינוי, ויש בה כדי להעיד על הדרך שבה נוקט התובע להשיג את מבוקשו. על דרך זו ניתן היה ללמוד גם מההליכים המשפטיים השונים שבהם היה מעורב התובע, בין אם כתובע ובין אם כנתבע, כפי שעלה מהעדויות, ושבחלקם נקבעו קביעות "לא מחמיאות" בלשון המעטה, כנגד התובע, ביחס לדרך התנהלות זו (ראה פסק דינה של כב' השופטת איילת דגן בת.א 17848/07
28. סוף דבר

הנני דוחה את התביעה.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון