לטענת הנתבעים, יש למנות את תקופת ההתיישנות, ככל שהדבר נוגע לדמי ההיתר, מהמועד שבו שלחה התובעת את ההודעה בדבר גובה היתר הבניה, היינו מיום 29.8.2002, ומתאריך זה ועד למועד שבו הוגש כתב התביעה המתוקן האחרון, חלפו מעל שבע שנים, אי לכך, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. אי בידי לקבל טענה זו. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שנולדה עילת התביעה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). בע"א 9382/02 בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, ( 10.6.2008) נפסק כי: "המבחן המקובל לגיבוש עילת תביעה לצורך התיישנות הוא מועד קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע, המקיימת בידיו מערכת עובדות חיוניות הנדרשות לביסוס תביעתו, שניתן להוכיחן ולזכות בסעד המבוקש" עוד נקבע שם כי: "עילת התביעה נוצרת במועד שבו, אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט, והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, היה עשוי לזכות בפסק דין. בעת שנמצא לראשונה "כוח התביעה" בידיו של התובע, שממנו ואילך הוא בעל יכולת ממשית לגבש את עילת תביעתו ואת סעדיו, ולממשם הלכה למעשה, מתחילה לרוץ תקופת ההתיישנות. אין להתחיל בספירת תקופת ההתיישנות קודם למועד זה, מקום שטרם בשלה זכותו של בעל דין לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד (ד"נ 32/84 עזבון וויליאמס נ' Israel British Bank (in liquidation), פד"י מד(2) 265 (1990) (...." בענייננו, התגבשותה של עילה קונקרטית בידי התובעת לגביית דמי היתר הבניה, הוא מועד ביצוע תוספת הבנייה ולא מועד משלוח ההודעה בדבר גובה דמי ההיתר, שכן כל עוד לא בוצעה תוספת בניה, לא משתכללת זכותה של התובעת לגבות דמי היתר בגין בניה זו. כלומר, באין בניה אין חיוב בדמי היתר, ובאין חיוב כנ"ל אין עילת תביעה. 12. מתי בוצעה תוספת הבניה? הנתבעים לא נתנו מענה לשאלה זו, ואין חולק כי המנוחה ו/או מי מהנתבעים לא פנו אל התובעת לאחר משלוח ההודעות בדבר גובה דמי ההיתר, ולא יידעו אותה על בניית יחידת המגורים הנוספת. במצב נתון זה, קובע סעיף 8 לחוק ההתיישנות כדלקמן: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה" בענייננו, הוכח כי התובעת ידעה אודות הבניה הנוספת בשנת 2007 עקב ביקור מפקח מטעמה במקום. עובדה זו לא נסתרה על ידי הנתבעים. הטענה כי התובעת יכולה היתה לדעת על קיומה של הבניה מבעוד מועד, במידה והיתה מבצעת פיקוח בתדירות גבוהה יותר, טוב היה אם לא היתה מועלית, שכן טענה זו אינה יכולה להישמע מפיו של מי שחובת הדיווח על הבנייה היתה מוטלת עליו בראש וראשונה. יתרה מכך, סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע כי בתביעה שעילתה תרמית, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודע לתובע על התרמית, וזהו המקרה שבפנינו, שכן בניית יחידת מגורים ללא היתר וללא ידיעתה וקבלת הסכמתה של התובעת לכך, נופלת בגדרו של מעשה תרמית. 13. לאור האמור לעיל הנני קובעת כי מניין תקופת ההתיישנות בתביעה דנן, בכל הנוגע לתשלום דמי ההיתר, מתחיל בשנת 2007, ומשכך התביעה לא התיישנה. 14. מעל הצורך אציין כי כתב התביעה המקורי הוגש ביום 17.8.2009, דהיינו 12 יום לפני תום תקופת ההתיישנות (ביחס למועד משלוח ההודעה על גובה דמי ההיתר למנוח ביום 29.8.2002), וכשלושה חודשים לפני תום תקופת ההתיישנות (ביחס למועד משלוח ההודעה למנוחה ביום 29.12.2002). גם כתב התביעה המתוקן הראשון מיום 13.10.2009 שאליו צורפו נתבעים 2 ו-3, הוגש לפני תום תקופת ההתיישנות ביחס להודעה שנשלחה למנוחה כאמור. יוצא אפוא, שהתביעה ככל שהיא מתייחסת לנתבעים 2 ו-3 הוגשה בטרם חלפה לה תקופת ההתיישנות, שלשיטת הנתבעים מתחילה מיום משלוח ההודעה למנוחה (29.12.2002), ואינני מקבלת בהקשר זה את טענת הנתבעים שהמועד הקובע למניין תקופת ההתיישנות הוא המועד שבו הוגש כתב התביעה המתוקן האחרון (9.5.10), שכן התיקון האחרון שבוצע בכתב התביעה על ידי הוספת נתבעת מס' 4, לא פגע בציפיותיהם של נתבעים 2 ו-3 ו/או באינטרס ההסתמכות שלהם שלא להיתבע עקב חלוף תקופת ההתיישנות, ומשכך, אין הם יכולים להיבנות ממנו. 15. כפל הליכים התביעה דנן הוגשה בגין שני רכיבי חוב, האחד דמי היתר בניה בסך של 102,910 ₪, והשני דמי חכירה עד ליום 31.3.2009 בסך של 9,651 ₪ מחומר הראיות התברר כי התובעת הגישה תביעה נוספת בנוגע לדמי חכירה החלים על החלקה מיום 23.2.09-23.2.02 בלשכת ההוצאה לפועל קריות, במסגרת תיק 13-08871-09-5, על סך של 22,051 ₪ (נספח א' לתצהיר נתבעת מס' 4 נ/3). הנתבעים טענו כי מדובר בכפל הליכים, ומעיון בשני כתבי הטענות ניתן להסיק לכאורה כי הם צדקו בטענתם הנ"ל. למרות שהטענה צפה לכל אורך ההליך, התובעת לא סיפקה כל תשובות מניחות את הדעת לכפל ההליכים הלכאורי הנ"ל, ומשכך, הנני קובעת כי התובעת מנועה מלתבוע במסגרת התביעה דנן את הסך של 9,651 ₪ בגין דמי החכירה, וכי דין תביעתה בכל הנוגע לסכום זה להידחות. 16. אי קבלת דרישות תשלום הנתבעים טענו כי לא קיבלו מאת התובעת כל דרישה לתשלום דמי היתר בניה, וכי ההודעות שהונפקו על ידי התובעת נושאות כתובת שגויה. יובהר כי ההודעה על גובה דמי היתר מיום 29.12.2002 נשלחה למנוחה לפי הכתובת: רחוב שלו זכרון יעקב, בעוד שהחלקה נמצאת ברחוב השקמה 4 זכרון יעקב. בהתייחסו למצב זה אמר עד התביעה מר בלסברג בעדותו בעמ' 16 ש' 20-18 כדלקמן: "יש מקומות בערים שונות, לפחות במחוז שלנו, שהעדכון שלנו נעשה רק על רחוב ולא מספר, כנראה לא קיבלנו או שאין צורך מבחינת גודלו של המקום. הדוור יודע מי ממוען כי הוא מכיר את התושבים" ברם, גם בהתעלם מעדות זו, הרי מי שבנה בנייה בלתי חוקית בהתעלם מחובות המוטלות עליו על פי דין, וביודעו כי הבניה כפופה להסכמת התובעת לכך ותשלום דמי היתר, אינו יכול להיבנות מהטענה כי לא קיבל לידיו דרישת תשלום כאמור. הדבר עלול לעודד התנהגות לא חוקית מסוג זה, ובוודאי שאינו נופל בגדרה של מדיניות משפטית רצויה. 17. העדר יריבות אמנם הוכח כי תוספת הבניה נעשתה על ידי נתבע מס' 2 וכי היא משמשת אותו למגורים מזה שנים. למרות זאת, הנתבעים 4-2 נכנסו בנעליה של המנוחה כיורשיה על פי דין, וכל עוד לא בוצעה חלוקה של העיזבון בין היורשים, הם חבים בכל חובותיה לרבות אלה הרובצים על החלקה, עד כדי חלקו של כל אחד מהם בנכסי העיזבון. אי לכך, הנני קובעת כי כל אחד מהנתבעים 4-2 חב כלפי התובעת בתשלום דמי היתר הבניה, עד כדי חלקו בירושה, היינו שליש. 18. התוצאה הנני מקבלת את התביעה באופן חלקי, ומחייבת כל אחד מהנתבעים 2, 3 ו-4, לשלם לתובעת את הסך 34,303 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 17.8.2009 ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף ישלמו כל אחד מהנתבעים 2, 3 ו-4 לתובעת, שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ (כל אחד), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. למען הסר ספק, החיובים שהוטלו על הנתבעים כאמור הינם חיובים נפרדים. בניהדמי היתרהתיישנות