תביעה לתשלום שכר טרחת עורך דין בגין שתי עסקאות בהן ייצג התובע את הנתבעים אדון בכל אחת מהעסקאות בנפרד. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד בגין נזקים שלטענתם גרם להם התובע עת ייצג אותם באחת העסקאות נשוא התביעה. הסכם שכר הטרחה בוסתן הגליל: ההסכם הראשון נחתם בין התובע לבין קבוצת מתיישבים ממפוני גוש קטיף, שהנתבעים נמנו על חבריה, בתאריך 20.3.2007. על פי הסכם זה, התחייב התובע לפעול למען חברי הקבוצה, על מנת לבחון אפשרות להקמת תוכנית התיישבות חלופית באזור בוסתן הגליל (להלן:"הסכם שכר הטרחה בוסתן הגליל"). לטענת התובע, פעלו הוא ואנשי משרדו רבות, על מנת להביא בסופו של דבר לחתימת הסכם בין מנהלת סל"ע, לבין קבוצת המתיישבים ובוסתן הגליל, הסכם שהיה פרי יוזמתו של התובע בעצמו, שכן בוסתן הגליל לא נכלל במסגרת היישובים אותם הציעה ממשלת ישראל במסגרת הסכמי ההעתקה. הסכם התיישבות בבוסתן הגליל נחתם ביום 10.9.07 (ההסכם צורף כנספח ג' לתצהיר עדותו הראשית של התובע). לטענת התובע, מאחר שבסופו של דבר חתמו למעלה מ- 20 מחברי הקבוצה על ההסכם המשולש בינם לבין מנהלת סל"ע ובוסתן הגליל, חל סעיף 4 להסכם שכר הטרחה, ולפיו על הנתבעים לשלם לו שכר טרחה בסך 1,500 דולר בצירוף מע"מ. להוכחת טענתו לפיה למעלה מ- 20 חברי הקבוצה חתמו על ההסכם, מפנה התובע לנספח א' להסכם, בו מפורטים שמותיהם של 23 מתיישבים שחתמו על ההסכם. הסכם שכר הטרחה בוסתן הגליל צורף כנספח ב' לתצהיר עדותו הראשית של התובע. לטענת הנתבעים, אין התובע זכאי לכל תשלום מכח הסכם שכר הטרחה, מכמה טעמים. ראשית, טוענים הם, שההסכם אינו ברור ומכיל סתירות פנימיות. שנית, טוענים הנתבעים, כי התובע משתית את תביעתו על החלופה לפיה חתמו למעלה מ- 20 מחברי הקבוצה על ההסכם, אך לא הוכיח כי כל חברי הקבוצה שחתמו על ההסכם, 23 במספר, שכרו את שירותיו. לצורך כך, טוענים הנתבעים, כי הם למשל, החתומים על אותו הסכם, יוצגו על ידי עורך דין אחר לצורך הגשת תביעה נגד המנהלת, ולפיכך לא הוכיח התובע כי למעלה מ- 20 איש התקשרו עמו בהסכם. טענת הנתבעים, לפיה לא הוכח כי למעלה מ- 20 חברי הקבוצה התקשרו בהסכם, אינה יכולה להועיל להם שכן בהתאם לחלופה השניה, רשאי היה התובע לתבוע מהם שכר טרחה בסך 15,000 דולר. מאחר שהתובע בחר לתבוע בהתאם לחלופה הנמוכה יותר, לא תועיל להם טענתם זו של הנתבעים. לשונו של סעיף 4 להסכם שכר הטרחה אמנם אינה ברורה לחלוטין, אך ניתן להבין ממנו כי במידה וחברי הקבוצה יעלה על 20 יישא כל אחד מהם בעלות של עד 1,500 דולר. יחד עם זאת, הרישא של סעיף 4, המהווה מעין קישור לסעיף 3 להסכם, היא החשובה לענייננו, וממנה התעלם התובע. מפאת חשיבותם, אביא את שני הסעיפים במלואם. בהתאם לסעיף 3 להסכם שכר הטרחה: "בעבור הליווי המשפטי לבחינת האפשרות למימושה של התוכנית לא ישולם שכ"ט על ידי חברי הקבוצה וזאת בתנאי שלפחות 10 מחברי הקבוצה ישכרו את שירותי המשרד לייצגו במסגרת הגשת התביעות במסגרת חוק יישום תוכנית ההתנתקות התשס"ה - 2005" סעיף 4 להסכם מורה כדלקמן: "במידה ופחות מ- 10 מחברי הקבוצה יתקשרו עם המשרד כאמור לעיל, תהיה עלות ההתקשרות עד לשלב זה סך של עד 15,000$ במידה ומספר חברי הקבוצה לא יעלה על 20, ובמידה ומספר חברי הקבוצה יעלה על 20 - יישא כל חבר בקבוצה נוסף מעבר ל- 20 הראשונים שלא שכר את שירותי המשרד בעלות של עד 1,500$ בהתאם להוצאות בפועל". דא עקא, התובע לא הוכיח כמה מחברי הקבוצה שכרו את שירותיו לצורך הגשת תביעות בהתאם לחוק, והרי ברור, כי על פי סעיף 3 להסכם, ועל פי הרישא לסעיף 4, אם שכרו את שירותיו לפחות 10 מחברי הקבוצה, אין הוא זכאי כלל לגבות שכר טרחה מהנתבעים, בהתאם להוראות ההסכם. כלומר, על מנת להוכיח כי הוא זכאי לשכר טרחה בהתאם להסכם בוסתן הגליל, היה על התובע להוכיח כי פחות מעשרה מחברי הקבוצה התקשרו עמו לשם ייצוגם בתביעות למימוש תוכנית ההתנתקות. נתון זה אינו מופיע בתצהיר עדותו הראשית של התובע, ואינו מופיע אף בחקירתו הנגדית, למרות שהתבקש להסביר כיצד הוא מפרש את סעיפים 3 ו- 4 להסכם שכר הטרחה (ראו בעמוד 7-8 לפרוטוקול הדיון). בסיכומי טענותיו, מתעלם התובע לחלוטין מסעיף 3 להסכם ומהרישא לסעיף 4. לשיטתו, די בכך שמספר חברי הקבוצה החתומים על ההסכם הינו מעל 20, על מנת להוכיח את חבותם של הנתבעים לשלם לו שכר טרחה (ראו סעיפים 8-10 לסיכומי התובע וחזרה עליהם בסיכומי התשובה מטעמו). במאמר מוסגר, יוער, כי העובדה שלמעלה מ- 20 משפחות חתמו על הסכם בוסתן הגליל אינה מהווה ראיה למספר המשפחות שהתקשרו עם התובע בהסכם לייצוגן, כקבוע בסעיף 3, שכן בין חברי הקבוצה שחתמה על הסכם בוסתן הגליל היו גם כאלה שלא יוצגו על ידי התובע, ובכללם הנתבעים. לפיכך, לא אוכל לקבוע בוודאות שמספר חברי הקבוצה שהתקשרו עם התובע היה גדול מעשרה, יחד עם זאת, בהחלט מתקבל על הדעת כי כך היה, ובמקרה כזה לא זכאי התובע לשכר טרחה מהנתבעים. נטל השכנוע, ביחס לכל מרכיבי התביעה מונח על כתבי התובע, ולפיכך היה עליו להוכיח כי פחות מעשר משפחות התקשרו עמו בהסכם לייצוגן, שהרי זהו התנאי הקבוע בהסכם שכר הטרחה שניסח הוא עצמו, ורק עם התקיימו חלה על הנתבעים חובה לשלם לו שכר טרחה. התובע התעלם לחלוטין מסעיף 3 להסכם שכר הטרחה ומהרישא לסעיף 4, הן במסגרת שלב הבאת הראיות והן בשלב הסיכומים. ראו סעיפים 7-10 לסיכומיו. גם בסיכומי התשובה מטעמו, שהוגשו לאחר הגשת סיכומי הנתבעים, לא השיב התובע לטענה ביחס לתחולת האופציה המופיעה בסעיף 3 להסכם שכר הטרחה. אין בפי התובע כל טענה ביחס לנטל ההוכחה, אך למעלה מן הצורך אציין שנטל ההוכחה ביחס לכמות המתקשרים עם התובע בהסכם ייצוג (אליו התייחס בסעיף 3 להסכם שכר הטרחה) חל על התובע, ולא על הנתבעים. בנוסף, עיון בסעיף 4 להסכם מלמד כי, כל חבר קבוצה מעבר ל- 20 הראשונים, שלא שכר את שירותי המשרד, יישא בעלות של "עד 1,500 דולר ארה"ב בהתאם להוצאות בפועל." הוצאות בפועל לא הוכחו, ואף לא נטען כי היו. למעשה, לא הבהיר התובע כיצד חושב שכר הטרחה, וכיצד מתיישב החישוב עם נוסח סעיף 4 להסכם. בתי המשפט נוהגים לפסוק, לעיתים, שכר טרחה ראוי לעורך דין, כאשר מדובר בהסכם שכר טרחה לא ברור, אותו יש לפרש, על פי ההלכה, לרעת עורך הדין (ראו: ע"א(ת"א) 1990/09 זלצמן נ' ורדי (7.1.10)). יחד עם זאת, במקרה זה, לא הניסוח הקלוקל של סעיפי ההסכם הוא העומד לתובע לרועץ, אלא התנאי המפורש הקבוע בו, ולפיו במקרה שלפחות 10 מחברי הקבוצה ישכרו את שירותי התובע לייצגם לצורך הגשת התביעות ליישום תוכנית ההתנתקות, פטורים הנתבעים לחלוטין מתשלום שכר טרחה. הוראה זו בהסכם הינה ברורה ואינה ניתנת לפרשנות שונה. בהתאם להסכם קיבל על עצמו התובע, ביודעין, את האפשרות, הסבירה, שלא יזכה כלל לשכר טרחה, אם 10 מחברי הקבוצה יחתמו על הסכם לפיו ייצג אותם משרדו בתביעות ההתנתקות. במקרה כזה, לטעמי, אין מקום לפסוק שכר ראוי. משכך, אני קובעת כי התובע לא הוכיח זכותו לקבלת שכר טרחה מן הנתבעים בגין הסכם בוסתן הגליל. הסכם מכירת המגרש: בתאריך 31.10.07 חתמו הנתבעים והתובע על הסכם שכר טרחה וזכרון דברים למכירת המגרש שקיבלו בבוסתן הגליל. על פי ההסכם, רכש התובע את המגרש בנאמנות, עבור רוכש עתידי. בסעיף 4.1. להסכם, התחייב התובע להעביר לנתבעים סך של 560,000 ₪ במועדים המפורטים שם. עוד נכתב באותו סעיף, כי התשלום הראשון בסך 238,000 ₪ יועבר למנהלת סל"ע לצורך תשלום תמורת המגרש, ואילו יתרת התמורה תשולם בתוך 60 יום ממועד הודעת מימוש העסקה, ותוחזק בנאמנות על ידי התובע עד למועד בו יתקבל אישור מינהל מקרקעי ישראל להעברת הזכויות על שם הקונה, ותבוצע העברת הזכויות בפועל. בהתאם לסעיף 11 לזיכרון הדברים, התחייבו הנתבעים לשלם לתובע שכר טרחה בשיעור של 1% מהתמורה. אין חולק כי הנתבעים לא שילמו את תמורת המגרש באותה עת, וכי מטרתם היתה למצוא רוכש שישלם את מחיר המגרש למנהלת סל"ע. בתאריך 15.12.07 חתם התובע על הסכם למכירת המגרש לדב לייב. ההסכם לא הומצא לעיוני במסגרת הבאת הראיות, אף לא בעקבות החלטתי מיום 10.6.13 לפיה יומצא על ידי התובע תוך 7 ימים. המגרש נמכר ללייב תמורת סכום של 660,000 ₪. אין חולק, כי במספר מכתבים שנשלחו מאת התובע אל הנתבעים, דיווח להם התובע על מכירת המגרש בסכום של 560,000 ₪ בלבד. לטענת הנתבעים, ניסה התובע לבצע תרמית, ולגזול מהם את אותם 100,000 ₪ לטענת התובע, אין המדובר אלא בטעות דפוס שנפלה במכתב הראשון בנדון, ונגררה לכל אורך ההתכתבות. לטענת הנתבעים, לא דיווח להם התובע על מכירת המגרש ללייב, למרות פניות חוזרות ונשנות שלו אליהם, בדרישה לדעת האם הצליח למכור את המגרש. לטענת התובע, עודכנו הנתבעים מפעם לפעם בהתפתחויות בהליך מכירת המגרש, הן באמצעות שיחות טלפון והן באמצעות מכתבים שנשלחו מטעם משרדו, בוודאי שעודכנו בעת ההתקשרות עם מר לייב. לטענת התובע, הודיע לנתבעים על חתימת ההסכם עם לייב מיד עם חתימתו, הרבה לפני החתימה על הסכם הפיתוח (ראו עדותו בעמוד 12 לפרוטוקול שורה 30 ואילך). התובע חזר על טענתו זו בתצהיר עדותו הראשית, אך לא צירף אליו כל מכתב שיצא ממשרדו, ובו עדכון בדבר מכירת המגרש. המכתב הראשון שהוצג כראיה ומעיד על עדכון הנתבעים הינו מכתב מיום 7.4.08. מעיון בסעיף 4 לזכרון הדברים שנחתם בין התובע לנתבעים ביום 31.10.07 עולה בבירור, כי התובע התחייב לגרום לכך שרוכש המגרש יעביר את התשלום עבור המגרש, בסך 238,000 ש"ח ישירות למנהלת סל"ע. מטעם הנתבעים העידה הנתבעת לבדה. הנתבעת אישרה כי לא היה לה ולנתבע כסף לרכוש את המגרש, וכי לא שילמו לתובע דבר לצורך רכישתו. אין חולק כי בתאריך 20.3.08 נחתם הסכם הפיתוח בין מינהל מקרקעי ישראל לבין הנתבעים, הסכם המעניק להם זכויות במגרש. הדעת נותנת, כי לכל המאוחר כאשר זימן התובע את הנתבעים לחתימה על הסכם הפיתוח, הודיע להם כי המגרש נמכר. אף אם אניח לטובת הנתבעים כי לא הודיע להם, ברי כי למדו על מכירת המגרש בדרך זו, או כי כל אדם סביר היה למד מכך שהמגרש נמכר, שכן הסכם הפיתוח לא יכול היה להיחתם לולא שולמה תמורת המגרש, והנתבעים מאשרים כי לא הם שילמו את התמורה. אני קובעת, אם כן, כי לכל המאוחר במועד החתימה על הסכם הפיתוח, הודיע לנתבעים כי נמצא רוכש למגרש. היה זה ביום 20.3.08. אין חולק, כי גם לאחר מכירת המגרש, לא הועברו אל הנתבעים כספי המכירה. בזכרון הדברים שנחתם בין התובע לנתבעים, עוד טרם נמצא הקונה למגרש, הוסכם כי יתרת התמורה, העולה על מחיר המגרש שיועבר כאמור למנהלת סל"ע, תופקד בנאמנות בידיו של התובע עד להעברת הזכויות על שם הקונה. אין חולק כי העברת הזכויות במגרש ללייב לא בוצעה עובר לחודש נובמבר 2008, אז פנו הנתבעים אל בא כוחם הנוכחי, וביקשו לבטל את ההתקשרות עם התובע. משכך, בהתאם להסכם בין התובע לנתבעים, לא קמה עדיין החובה להעביר אל הנתבעים את יתרת התמורה. בחקירתו הנגדית, נשאל התובע על הפעולות שביצע מאז חתימת ההסכם עם לייב, ועל כך שהתמהמה עם העברת הכספים לנתבעים. התובע השיב, כי על מנת להבטיח את זכויות הקונה, שלא ניתן היה להעביר על שמו את הזכויות במגרש, נקבע המנגנון הקבוע בחוזה, לפיו כל התמורה משולמת לתובע ומחזקת אצלו בנאמנות עד להשלמת העברת הזכויות (בעמוד 11 להסכם שורות 3-6). בחודש נובמבר 2008, בחלוף כמעט שנה ממועד חתימת ההסכם עם לייב, וכ- 13 חודשים ממועד חתימת זכרון הדברים בין התובע לנתבעים, פנו הנתבעים אל התובע בכתב, באמצעות עו"ד גבע, בא כוחם החדש, בדרישה לתת פרטים אודות התקדמות העסקה. בתאריך 18.12.08 הגישו הנתבעים בקשה למתן סעד זמני, נגד התובע, בבית המשפט המחוזי בחיפה, בה ביקשו למנוע ממנו להשלים את עסקת המכר (ת.א. 10064-12-08). מאחר שבאותו הליך התברר כי עסקת המכר הושלמה, נדחתה הבקשה. כן נדחתה תביעת הנתבעים שם, והתובע חויב להעביר את יתרת תמורת המגרש, בניכוי סך של 30,000 ₪ לחשבון נאמנות משותף לב"כ הנתבעים וב"כ רוכש המגרש. על פי פסק הדין, סך של 10,000 ₪ נפסק כשכר טרחתו של התובע, הנתבע באותו הליך, וסכום נוסף של 20,000 ₪ נותר בידי התובע, עד להכרעה בתביעה לתשלום שכר טרחה שתוגש על ידיו. זו התביעה שבפני. פסק הדין ניתן ביום 26.7.09. בעקבות הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי, בוטל יפוי הכח שנתנו הנתבעים לתובע. עו"ד גבע השלים את הטיפול בעסקת מכירת המגרש, ובכלל זה טיפל בדיווח על העסקה למיסוי מקרקעין, ובהעברת הזכויות על שמו של לייב. ממועד החתימה על הסכם הפיתוח, במרץ 2008 עד אשר פנו הנתבעים אל התובע באמצעות בא כוחם החדש, חלפו שמונה חודשים. התובע נשאל בחקירתו, האם עשה דבר לקידום ההסכם בתקופה זו, והשיב בחיוב, אך לא פירט. התובע אישר כי לא דיווח למיסוי מקרקעין על ההסכם. לטענתו לא היה צורך בכך, שכן באותה עת המוכרים לא היו בעלי הזכויות במגרש. התובע המשיך ופירט בעדותו עד כמה היה מדובר בעסקה מיוחדת, שהצריכה הפקדת כספי התמורה בידיו הנאמנות עד למועד בו ניתן היה להעביר את הזכויות על שם לייב. אין בידי לקבוע כי התקופה הארוכה שבה הוחזקו כספי התמורה בנאמנות בידי התובע היתה בלתי סבירה, או מעידה על התרשלות מצדו, שכן הנתבעים לא הביאו כל ראיה להוכחת מועד העברת הזכויות במגרש ללייב, ולא הוכיחו כי ניתן היה להעביר את הזכויות במגרש עובר לחודש נובמבר 2008. כמו כן, לא הוכח כי ניתן היה להבטיח את זכויותיו של רוכש המגרש בדרך אחרת. בסעיף 11 לזיכרון הדברים מיום 31.10.07 נקבע כי שכר הטרחה של התובע עבור הטיפול המשפטי בעסקת מכר המגרש, הינו 1% מסך העסקה בתוספת מע"מ. על כך מבוססת התביעה. אין כל התייחסות בזכרון הדברים, למקרה שבו תופסק ההתקשרות בין התובע לנתבעים, כפי שאכן קרה. האחריות לכך מוטלת על התובע, בהיותו עורך הדין שניסח את ההסכם. "ראוי לכלול בכל הסכם שכר טרחה הוראות שתסדרנה את דרך קביעתו של שכרו של עורך הדין למקרה שבו מופסק הטיפול מטעם כלשהו" (גבריאל קלינג אתיקה בעריכת דין (תשס"א - 2001) עמ' 212). עוד כותב דר' קלינג ש"אין לחייב את הלקוח בתשלום מלוא שכר הטרחה, אם טיפולו של עורך הדין יופסק לפני השלמתו. נראה, שהוראה זו תיפסל בשל היותה נוגדת את תקנת הציבור בפגעה בזכותו של הלקוח לבחור בעורך דין ולהחליפו כשירצה בכך. בין עורך הדין ולקוחו קיימים, כאמור, יחסי אמון... כאשר אמון זה מתערער יש להעניק ללקוח את האפשרות להפסיק את הקשר עם עורך דינו, תוך מתן אפשרות מלאה לבחור פרקליט חדש, בלא שהדבר יגרור אחריו סנקציה" (ד"ר קלינג 212). האחריות לעריכת הסכם שכר טרחה, ולניסוחו הברור גם למקרה בו יופסק השירות, מוטלת על עורך הדין (ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יצחק יחיאל, עו"ד, פ"ד נח(5) 20 (2004). ראו גם: בע"א 136/92 בייניש עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 113, 124 (1993): "(ג) בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו." לטענת התובע, מגיע לו מלוא שכר הטרחה, שכן פעל למציאת הקונה, לעריכת ההסכם עמו ולניסוח הסכם הפיתוח (בעמוד 12 לפרוטוקול שורות 21-22). ברי כי את הסכם הפיתוח ניסח מינהל מקרקעי ישראל ולא התובע, כטענתו. לטעמי, ברור כי במקרה הנדון אין התובע זכאי למלוא שכרו, שכן לאחר שניטל ממנו הייצוג, נותר לדווח על העסקה לרשויות המס, ולהעביר את הזכויות על שם הרוכש. נותר אם כן לקבוע, מהו השכר הראוי לו זכאי התובע בגין עריכת הסכם המכר. השכר המוסכם, במלואו, מסתכם ב- 6,600 ₪ בצירוף מע"מ. אני סבורה, כי במקרה הנדון יש להעמיד את גובה שכר הטרחה על סך 3,960 ₪ בצירוף מע"מ, סכום השווה ל- 60% מהשכר שנקבע בהסכם למלוא הטיפול המשפטי. התביעה שכנגד: הנתבעים הגישו כתב תביעה שכנגד על סך 200,000 ₪. לטענת התובעים שכנגד, פעל הנתבע שכנגד בחוסר תום לב וחרג מכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, כאשר השתמש ביפוי הכח הבלתי חוזר שנתנו לו מאחורי גבם, תוך ניצול מצבם הכלכלי והנפשי הקשה. לטענת התובעים שכנגד, נקלעו למצוקה כלכלית ולא עמדו בתשלומי המשכנתא אותה נטלו מהבנק לצורך רכישת דירה בנהריה, ובשל פיגורים בהלוואה מונה כונס נכסים לדירה. למרות זאת, הסכים הבנק לפטור אותם מחובם תמורת תשלום סך של 891,790 ₪ ולשם כך נאלצו למכור את דירתם. הסכם מכירת הדירה נערך ביום 5.11.08. רק ביום 6.11.08 ערכו בירור לגבי זכויותיהם במגרש, לצורך מכירתו ורק אז גילו שעל זכויותיהם במגרש נרשם משכון, וכך הבינו לראשונה שהתובע מכר את המגרש. לטענתם, לו היו יודעים שהמגרש נמכר היו פונים אל התובע בדרישה לקבל מידיו את כספי התמורה, ובכך היתה נמנעת מכירת הדירה. טענת התובעים שכנגד היא כי בעקבות מכירת הדירה, נאלצו להשיב מענק שקיבלו בסך 140,000 ₪, משום שמכרוה בטרם חלפו 5 שנים מיום רכישתה. לטענת הנתבע שכנגד, זנחו התובעים שכנגד את תביעתם בסיכומיהם, שחלק קטן מהם בלבד מתייחס לתביעה שכנגד. לגופו של עניין, טוען הנתבע שכנגד, כי אם מכרו את הדירה שבבעלותם ביום 5.11.08 ברור כי הליכי המכירה, במסגרת כינוס הנכסים החלו זמן רב קודם לכן. לטענת הנתבע שכנגד, טוענים התובעים שכנגד כי רק ביום 6.11.08 במהלך בדיקה שגרתית, התברר להם כי המגרש מושכן, וכך למדו על המכירה. מכאן, שהנתבעים לא ניסו למכור את המגרש שבבעלותם (שלא ידעו כי נמכר) לפני מכירת הדירה. כאשר נשאלה התובעת שכנגד, הכיצד חשבה שהמגרש לא נמכר אם חתמו על הסכם פיתוח, והאם זה לא היה לה ברור שהמגרש נמכר, השיבה בשלילה. (ראו עדותה בעמוד 19-20 לפרוטוקול). אני מתקשה לקבל את עדותה של התובעת שכנגד לפיה לא ידעו כלל על מכירת המגרש, שכן אף אם אניח כי הנתבע שכנגד התרשל ולא יידע אותם כלל על מכירת המגרש, הרי שלכל המאוחר נודע להם על מכירתו במועד החתימה על הסכם הפיתוח, כפי שציינתי לעיל. התובעת שכנגד אישרה כי לא היה להם כסף לשלם עבור המגרש. התובעים שכנגד חתמו על זכרון הדברים עם הנתבע שכנגד, ובו היה מוסכם במפורש, כי דמי הפיתוח שעליהם לשלם עבור המגרש ישולמו מתוך כספי התמורה שיקבלו ממכירת המגרש. כאשר הוזמנו לחתימה על הסכם הפיתוח, לא נדרשו לשלם תמורת המגרש, לפיכך, אין הם יכולים להישמע כעת בטענה שלא ידעו על מכירת המגרש. בזכרון הדברים בינם לבין הנתבע שכנגד, הוסכם עוד, במפורש, כי יתרת התמורה תופקד בנאמנות בידי הנתבע שכנגד, עד להבטחת העברת הזכויות על שם הרוכש. סבירותו של תנאי זה אינה עומדת למבחן כעת. הנתבע שכנגד העיד כי לא מצא מנגנון אחר, טוב יותר, להבטיח את זכויותיו של רוכש המגרש, והתובעים שכנגד לא הצביעו על כל מנגנון כזה. התובעים שכנגד לא הוכיחו כי ניתן היה לבצע העברת זכויות על שם לייב מיד עם חתימת הסכם הפיתוח. משלא הוכח כי ניתן היה להעביר את הזכויות כבר במרץ 2008 לא הוכח כי הנתבע שכנגד התרשל. בנוסף, לא הוכח קשר סיבתי בין התנהגות הנתבע שכנגד לבין הנזק שנגרם לכאורה לתובעים שכנגד, בגין מכירת הדירה. הוכח כי כבר כאשר פנו הנתבעים אל התובע בחודש אוקטובר 2007 היו בקשיים כלכליים, והפיגור בתשלומי החזר ההלוואה החל כבר כשנה לפני כן, על פי עדות הנתבעת. הנתבע שכנגד לא ידע דבר על כך שהתובעים שכנגד רכשו דירה, ושבגין אי עמידה בתשלומי ההלוואה שנטלו לרכישתה ננקטים נגדם הליכים משפטיים. הנתבעת העידה כי כלל לא יידעו את התובע שדירתם הועמדה למכירה במסגרת כינוס נכסים, בעת שפגשו אותו לצורך החתימה על הסכם הפיתוח או בסמוך לכך. בחקירתה הנגדית, נשאלה התובעת שכנגד האם פנו אל הנתבע שכנגד עובר למכירת הדירה, במטרה לשאול אותו מה מצב עסקת מכירת המגרש, או האם יידעו אותו שהם נאלצים למכור דירה שבבעלותם, והשיבה בשלילה. תשובתה לפיה לא התובע שכנגד לא השיב לטלפונים, אינה יכולה להישמע, שכן היא מתייחסת למועד סמוך לחתימה על זכרון הדברים. לדבריה התקשרו אל הנתבע שכנגד חודש חודשיים לאחר החתימה על זכרון הדברים, אך הוא לא ענה (ראו בעמוד 20 לפרוטוקול שורה 2 ואילך). לא ניתן לקבל את הטענה שמשך כל אותם חודשים שחלפו לא הצליחו התובעים שכנגד לקבל תשובה ראויה ממשרדו של הנתבע שכנגד. טענה נוספת בפי התובעים שכנגד, ולפיה ניסה הנתבע שכנגד להעלים מהם סך של 100,000 ש"ח, כאשר דיווח להם כי המגרש נמכר במחיר של 560,000 ש"ח בעוד שבפועל נמכר ב- 660,000 ש"ח. הנתבע שכנגד טען כי מדובר בטעות נגררת בלבד, שמקורה בסכום הנכתב בזכרון הדברים. מדובר בהאשמה חמורה מאוד כלפי הנתבע שכנגד, והתובעים שכנגד לא הרימו את הנטל הנדרש לשם הוכחתה. מכל מקום, אין חולק כי בסופו של דבר הועברה יתרת התמורה במלואה. לטענת התובעים שכנגד פעל הנתבע שכנגד בניגוד לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו - 1986 שכן לא דאג לדווח לתובעים שכנגד על השקעת הכספים שהחזיק עבורם בנאמנות, ולא ניהל חשבון נפרד עבור כל לקוח. הנתבע שכנגד לא הכחיש כי כספי התמורה שהופקדו אצלו בנאמנות עבור התובעים שכנגד הוחזקו בחשבון אחד עם יתר כספי הנאמנות של מתיישבים אחרים, יחד עם זאת, בהתאם לסעיף 62 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 יתן עורך דין את הדין על הפרת כללי האתיקה, בפני בתי הדין המשמעתיים של הלשכה, ואין חולק כי מדובר בעבירת משמעת כהגדרתה בסעיף 61 לחוק. בנוסף, התובעים שכנגד לא הוכיחו כי נגרם להם נזק כספי עקב החזקת הכספים בחשבון נאמנות משותף. משכך, ככל שהתובעים שכנגד עומדים על הטענה, פתוחה בפניהם הדרך להגיש קובלנה לבית הדין המשמעתי. לאור המסקנות אליהן הגעתי, לא מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין הפרת ההסכם או עשיית עושר ולא במשפט. הערה לפני סיום: הצדדים העלו טענות ביחס לחיוב בהוצאות שנפסקו לזכות התובע בהליך בבית המשפט המחוזי. לטענת התובע חייבים הנתבעים לשלם לו לאור החלטת בית המשפט המחוזי מיום 19.5.09. לטענת הנתבעים, אין הם חבים לתובע את הסכום הנטען, שכן נפסק כי יחובו בו רק אם יתקנו את כתב התביעה, ובסופו של דבר החליטו לא לתקנו. בית המשפט אינו אוכף החלטות של בית המשפט המחוזי, ואינו מוסמך להכריע בין הפרשנויות השונות שהצדדים מייחסים להן, משכך, איני מכריעה בטענה. לסיכום: הנתבעים חייבים היו לשלם את שכר טרחתו של התובע במועד חתימת הסכם המכר עם לייב, היינו ביום 15.12.07, משכך יש להוסיף לסכום שנקבע כשכר טרחה ראוי הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מאותו מועד. חובם של הנתבעים לתובע מסתכם ב- 3,960 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 15.12.07 ועד למועד פסק הדין (5,212) ובצירוף מע"מ - 6,150 ₪. בידי התובע מוחזק סך של 20,000 ₪ החל מיום 26.7.09 בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א 10064-12-08, סכום זה, נושא הפרשי הצמדה וריבית אף הוא, ומסתכם כיום ב- 23,518 ₪. מסכום זה יש לנכות את חובם של הנתבעים לתובע. לאחר ניכוי סכום החוב מהסכום המופקד בידי התובע, כאמור לעיל, מתקבל סך של 17,368 ₪. אני קובעת כי על התובע להעביר אל ב"כ הנתבעים סך 17,368 ₪ בתוך 30 יום ממועד פסק הדין, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסק הדין. התביעה שכנגד נדחית. לאור תוצאת פסק הדין, איני עושה צו להוצאות. שכר טרחת עורך דיןשכר טרחהעורך דין