תביעה שעניינה שכר טרחה בגין חוות דעת חשבונאית הצדדים: התובעת הינה חברה העוסקת במתן שירותים של חישובי ריבית וחשבונות בנקים וייעוץ כלכלי (להלן "התובעת" או "שגיא"). הנתבעת 1 היא חברה העוסקת במוצרי אלקטרוניקה (להלן "הנתבעת"), ואשר עקב סכסוך שהיה לה עם בנק לאומי (להלן "הבנק") פנתה לקבל חוות דעת מהתובעת. הנתבעים 2 ו-3 הינם בעלי המניות והמנהלים של הנתבעת (להלן "הנתבעים", סודק ועזרא). רקע כללי: ביום 1.12.1999 נחתם הסכם לביצוע עבודות בין התובעת לנתבעת (נספח ב' לכתב התביעה) במסגרתו היה על התובעת לבדוק את חשבון הבנק של הנתבעת בבנק לאומי חשבון מס' 446000/17 (להלן "החשבון"). ביום 30.3.2000 הגיש הבנק תביעה כספית ע"ס של 81,048 ₪ כנגד הנתבעים. כמו כן הגיש הבנק תביעה נוספת כנגד הנתבע 2 - סודק ואשתו סודק יעל בגין חשבון נוסף שהיה לבני הזוג בבנק לאומי, סכום התביעה השנייה היה ע"ס של 35,605 ₪. הנתבעים בשני התיקים שפורטו לעיל הגישו תביעה כנגד בנק לאומי , בין היתר,על בסיס חוות הדעת והייעוץ שקיבלו מהתובעת בתיק שבפניי. בסופו של יום הסתיימו ההליכים שבין הנתבעים בתיק שבפניי והגב' סודק לבין הבנק בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 12.3.2009 ועל פיו שילמו הנתבעים והגב' סודק לבנק לאומי סך של 85,000 ₪ לסילוק סופי ומוחלט של תביעות הבנק כנגדם בשני התיקים. כמו כן נדחתה התביעה שהוגשה ע"י הנתבעים כנגד בנק לאומי (נספח ו' לכתב התביעה). לאחר שהסתיימו ההליכים המשפטיים שבין הנתבעים לבנק הגישה התובעת את התביעה שבפניי כנגד הנתבעים בספטמבר 2009. לטענתה, לאור הסכם הפשרה שבין הנתבעים לבנק היא זכאית להשלמת שכר טרחתה בהתאם להסכם שנחתם בינה לבין הנתבעים. תמצית טענות התובעת: בין התובעת לנתבעים נחתם הסכם על פיו התחייבה התובעת למתן שירותי ייעוץ וחוות דעת לגבי חשבונות הבנק המפורטים בהסכם, וזאת בעקבות מחלוקת חשבונאית שהייתה לנתבעים עם הבנק. בתמורה על הנתבעים לשלם לתובעת את שכר הטרחה כפי שנקבע בהסכם שבין הצדדים. התובעת עמדה בהתחייבויותיה, סיפקה לנתבעים את חוות הדעת וליוותה אותם לאורך ההליך המשפטי שהתנהל כנגד הבנק כולל מתן עדות בביהמ"ש. הנתבעים מצדם הפרו את ההסכם שכן הם לא שילמו לתובעת את מלוא שכר הטרחה לו זכאית היא ע"פ ההסכם שבין הצדדים. התובעת נאלצה להגיש תביעה לתשלום יתרת שכר הטרחה הנובע מטובת ההנאה שהפיקו הנתבעים מחוות הדעת והייעוץ המקצועי שניתן להם ע"י התובעת. באופן עקרוני הסכם שכר הטרחה של התובעת מחולק לשני שלבים. בשלב הראשון מקבלת התובעת שכר טרחה קבוע ללא קשר לתוצאות והמגלם בעיקר תשלום בגין ההוצאות הכרוכות בהכנת חוות הדעת ומתן הייעוץ הכולל, לימוד ובחינה של אלפי פעולות חשבונאיות בחשבונות הבנק הנבדקים ע"י התובעת. בשלב השני זכאית התובעת לשכר ע"פ אחוזי הצלחה, דהיינו בהתאם לסעיף 3.2 זכאית התובעת לתשלום בשיעור 15% מהסכומים "...שהבנקים ישלמו או יזכו בפועל את המזמין בגין הפרשים. תשלום זה יבוצע במזומן עם קבלת התשלום ו/או טובת ההנאה. מובהר בזאת כי דינה של כל טובת הנאה... תיחשב כתשלום וזיכוי בפועל למזמין..." למעשה התביעה הנדונה מתייחסת לשלב השני של תשלום שכר הטרחה. לטענת התובעת, טובת ההנאה שהפיקו הנתבעים מחוות הדעת של התובעת בניהול התיקים עם בנק לאומי הגיעה לסכום של 554,142 ₪ אשר 15% מסכום זה מגיע לסך של 83,121 ₪ ובתוספת מע"מ ע"ס של 96,005 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית, נכון ליום הגשת התביעה ע"ס של 101,262 ₪. התובעת הגיעה לסכום טובת ההנאה בביצוע החישוב המפורט לעיל. חוב הנתבעים לבנק בשתי התביעות שהוגשו כנגד הנתבעים והגב' סודק עמד על סכום של 116,653 ₪ ביום הגשת התביעה. הריבית הבנקאית שנקבעה בכתבי התביעה הגיעה ביום הפשרה לסך של 639,142 ₪, דהיינו הנתבעים זכו למחיקת חוב, שהיא טובת ההנאה בסך של 554,142 ₪ וזאת לאחר הפחתת סך של 85,000 ₪. הנתבעים זכו בטובת הנאה זו בעקבות הייעוץ וחוות הדעת שקיבלו מהתובעת, אשר עמלה בעזרת אנשי מקצוע להכנת חוות הדעת שהוגשה ע"י הנתבעים לביהמ"ש באותם תיקים. הנתבעים אמנם שילמו לתובעת את הסך של 118,500 ₪ אך תשלום זה שולם בגין בדיקת שני חשבונות שונים, האחד בבנק דיסקונט והוא איננו מעניינו של תיק זה והחשבון השני מתייחס לבנק לאומי והוא עניינו של תיק זה ולכן הסכום ששולם בגין העבודה בגינה הוגשה התביעה ליתרת שכר הטרחה בתיק זה הינו סך של 50,641 ₪ (לא כולל מע"מ), אשר שולם לתובעת בגין העבודה הכלכלית בלבד. הבנת ההסכם ע"י הנתבעים: הנתבעים חתמו באופן אישי ליד רוב סעיפי ההסכם כך שטענתם שנמנע מהם לעיין בהסכם לוקה בחוסר היגיון ויש לראות את הנתבעים, שהינם אנשים בגירים כמי שידעו על מה הם חותמים ואין לקבל את טענתם שלא הבינו או שהחתימה על ההסכם נכפתה עליהם. לעניין טענת הנתבעים בדבר "הטעויות בחוות של הגב' חן ביטון" טענה התובעת שאין כמעט הבדל בין חוות הדעת שהוכנה ע"י הגב' ביטון לזו של מר גיא אורן וחוות דעתה של הגב' ביטון אומצה פחות או יותר בשלמותה ע"י מר גיא אורן. הצורך בחוות הדעת השנייה נבעה מכך שהגב' ביטון עזבה את עבודתה אצל התובעת. התובעת כופרת בטענה שהחשבון הפרטי של בני הזוג סודק לא נבדק על ידה והראיה לכך היא התייחסותו של מר גיא אורן בחוות דעתו בה פירט את תכניות החיסכון והפעילות הלקויה באותו חשבון. כמו כן, כבר בסעיף 2 לחוות הדעת מצוין במפורש שחשבון זה נבדק לצורך הכנתה. לעניין הפניית הנתבעים לעו"ד, הנתבעים הם אלה שבחרו את עורך הדין שייצג אותם ולתובעת אין כל אחריות לגבי בחירת עורך הדין. אחריות אישית של הנתבעים: הסכם שכר הטרחה מציין במפורש ערבות אישית והנתבעים לא הביעו שום התנגדות לסעיף זה וחתמו על ההסכם לאחר שקראו אותו והבינו את תוכנו, לרבות סעיף הערבות. ניסיונם של הנתבעים לסייג את החיוב הכספי לנתבעת 1 בלבד, אשר הם יודעים שהיא איננה סולבנטית מהווה התנהגות חסרת תום לב. מדובר בחברה קטנה שהנתבעים היו בעלי מניותיה ומעורבים כל פעולותיה. לאור כל האמור לעיל, יש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בתשלום שכר הטרחה כפי שנדרש ע"י התובעת. תמצית טענות הנתבעים: הנתבעים אינם כופרים בעצם החתימה על הסכם שכר הטרחה אך לטענתם התובעת לא זכאית לכל תוספת בגין שכר טרחה אלא אף ההיפך הוא הנכון. תנאי ההסכם: לטענת הנתבעים לא הוסבר להם ואף לא ניתנה להם האפשרות טרם החתימה על ההסכם לבדוק אותו, על קיום התשלום הנוסף ע"פ סעיף ו.2 להסכם. הנתבעים הבינו מנציג התובעת שהתוספת היחידה שייתכן וידרשו לשלם הינה בגובה 15% ממה שהנתבעת תקבל מהבנקים. הנתבעים שילמו לתובעת סך של 118,500 ₪, שלו היו משלמים סכום זה לבנק לאומי היו מכסים את החוב הנתבע ללא צורך בקיום הליכים משפטיים. עיקר המטרה של הנתבעים בקבלת שירותי התובעת הייתה לגבי התביעה שכנגד, וזאת לאחר שמנהל התובע - מר אמנון שוורץ (להלן "אמנון") טען בפניהם כי לאור ניסיונו תביעת בנק לאומי כנגדם תידחה והם יקבלו כספים רבים במסגרת התביעה שכנגד. לטענת הנתבעים הם ביקשו מהתובעת לערוך בדיקה גם לגבי חשבונות בבנק הבינלאומי ובנק דיסקונט. בהמלצת התובעת שכרו הם לצורך התביעה כנגד בנק דיסקונט, עו"ד שהומלץ ע"י התובעת אך זה האחרון לא התייצב לדיון בתביעה שהגיש עבורם והתביעה נמחקה. לא ניתן להגיש תביעה זו מחדש לאור ההתיישנות שחלה על עילת התביעה. התובעת טוענת כי 59,250 ₪ מהתשלום ששולם ע"י הנתבעים היה עבור בדיקת החשבון בבנק דיסקונט, אך לא הוצגה כל חוות דעת המתייחסת לאותו חשבון אלא אך ורק אישור מסירה של חוות הדעת ללא חוות הדעת עצמה. מסיבות אלו טוענים הנתבעים שעל התובעת להשיב להם את הסך של 56,750 ₪ שנגבו בגין הכנת חוות הדעת (סך של 2,500 ₪ נגבה בגין חוות דעת מקדמית). חוות הדעת בעניין בנק לאומי: לטענת הנתבעים לא הוגשה כל חוות דעת המתייחסת לחשבון הפרטי של בני הזוג סודק, שכן לא הייתה כל מחלוקת לגבי החוב באותו חשבון. מסיבות אלו לא ברור על שום מה חישבה התובעת את סכום התביעה בגין החשבון הפרטי כחלק מהחשבונות שהיו בטיפולה. לטענת הנתבעים התובעת יצרה אצלם הרגשה אופטימית לפיה בנק לאומי, לאחר שיקבל את חוות הדעת של התובעת יציע להם תשלום וזאת אף ללא צורך בניהול הליכים משפטיים. הנתבעים מתוך אמון באמנון, קיבלו את המלצתו לגבי עו"ד שייצג אותם, את עורך הדין הראשון נאלצו לפטר לאחר שנפגע בתאונת דרכים והתקשה להמשיך ולנהל את ההליכים המשפטיים עבורם. עורך הדין השני שהומלץ ע"י אמנון התגלה כעו"ד רשלן אשר בשל רשלנותו נמחקה והתיישנה התביעה כנגד בנק דיסקונט. גם בתביעה שהוגשה ע"י בנק לאומי כנגד הנתבעים נאלצו הם להפקיד סך של 75,000 ₪ כדי לקבל רשות להגן. עורך הדין השלישי שהומלץ ע"י אמנון הוא עורך הדין שמייצג בד"כ את התובעת והוא אף ייצג אותה בהליכים מול הנתבעים במסגרת תיק זה, ואף הוא פוטר לאור חילוקי דעות לגבי ניהול התיק ובהמלצת אמנון. בסופו של דבר פנו הנתבעים לבא כוחם שמייצג אותם גם בתביעה זו. הדיון המשפטי בתביעות עם בנק לאומי: בישיבת ההוכחות בתיקים הנידונים העיד מטעם הנתבעים מר גיא אורן, אשר ערך את חוות הדעת מטעם התובעת במקום הגב' חן ביטון אשר ערכה את חוות הדעת הראשונית. לטענת הנתבעים היה צורך בחוות דעת מתקנת לאור טעויות שנפלו בחוות הדעת של הגב' ביטון. מוסיפים וטוענים הנתבעים כי לאחר שגיא נתן את עדותו הוא העביר אליהם את הנטל להוכיח את הטענה בדבר התניית שירות בשירות, למרות שהתובעת הייתה אמורה להציג את הראיות בעניין זה בפני ביהמ"ש. בסופו של דבר הסתבר שכב' השופטת ג'דעון אשר דנה בתיקים, הבהירה לנתבעים כי קיים סיכוי קלוש להצליח בתביעה שהגישו כנגד הבנק, ולעומת זאת הם חשופים לתביעת הבנק שבאותו מועד לו הייתה נגמרת בפסק דין עמדה על סכום גבוה ביותר. הנתבעים החליטו לקבל את המלצת ביהמ"ש ולסיים את ההליכים עם הבנק בתשלום של 85,000 ₪. ערבות אישית: לטענת הנתבעים 2 ו-3 לא הוסבר להם כי הם חותמים כערבים על הסכם שכר הטרחה אלא הוסבר להם שהם חותמים כמורשה חתימה מטעם הנתבעת 1. אין בהסכם בחלק המיועד לחתימה סעיף נפרד המתייחס לערבות אישית ואין לראות בהוראה החבויה בהסכם האומרת "החתום מטה ערב אישית למילוי תנאי חוזה זה כהסכמה בהבנה לקבל אחריות כערב." ניסוח הערבות בהסכם הינה מטעה ויש לבטלה. חישוב טובת ההנאה: הנתבעים מצביעים על הפרדוקס הקיים בתצהירו של אמנון, אשר לצורך עריכת החישוב לקביעת גובה טובת ההנאה הוא מסביר כי ריבית בנקאית חריגה היא חוקית וניתנת לגביה, בעוד שבעת שחתמו איתו על ההסכם ביקש הוא להילחם באותה ריבית. לגופו של חישוב טוענים הנתבעים כי יש לעשות את החישוב בהתאם לסכומים הידועים ביום החתימה על ההסכם, דהיינו הדלתא שבין סכום התביעה המקורי של הבנק לסכום הפשרה, ומאחר ודלתא זאת היא שלילית הרי שאין כל סכום נוסף לתשלום. לסיכום, טוענים הנתבעים כי מוזרה היא טענת התובעת שקיימת טובת הנאה לנתבעים כאשר לטענתה לא רק שהם לא היו צריכים לשלם כל סכום לבנק לאומי אלא אף היו זכאים לקבל סך של 345,000 ₪. התנהלות התובעת החל מההחתמה על הסכם שכר הטרחה יש בה משום הטעיה וחוסר תום לב המגיעים כדי הצדקה לביטול ההסכם והחיובים הנובעים ממנו. דיון: אין מחלוקת בין הצדדים כי נחתם ביניהם הסכם למתן שירותי ייעוץ לבדיקת חשבונות הבנק שפורטו באותו הסכם. אין גם מחלוקת שהתובעת קיבלה סך של כ-118,000 ₪ מהנתבעים בגין אותו הסכם. המחלוקת שבין הצדדים מתייחסת למעשה לשלב השני של תשלום שכר הטרחה והוא השלב התלוי בתוצאות, אך לפני שאדון במחלוקת העיקרית אתייחס בקצרה למחלוקת העובדתית המתייחסת לתשלום השלב הראשון: אין מחלוקת כי הנתבעים שילמו לתובעת את הסך של 118,000 ₪, אלא שהתובעת טוענת שתשלום זה שולם בגין בדיקת שני חשבונות, האחד החשבון בבנק לאומי נשוא תיק זה והשני החשבון בבנק דיסקונט בגינו הוגשה תביעה נפרדת שנמחקה. בנסיבות אלו ולטענת התובעת יש לייחס רק מחצית מהסכום לתשלום בגין העבודה שנעשתה עבור החשבון בבנק לאומי, ואילו לטענת הנתבעים יש לייחס את הסכום ששולם למלוא העבודה שנעשתה או לחלופין להשיב להם את מחציתו שכן בגין החשבון בבנק דיסקונט לא הומצאה להם חוות דעת והתביעה נמחקה ללא דיון כתוצאה מאי התייצבותו של עורך הדין שהומלץ ע"י התובעת. סעיף ב.1 להסכם שבין הצדדים מציין שני חשבונות לבדיקה, האחד חשבון בבנק דיסקונט והשני חשבון בבנק לאומי. סעיף ה.3 המתייחס לשכר הטרחה קובע כי "עלות כללית מוערכת כולל מרכיבים ה.1 ו-ה.2 בסך שווה ערך בש"ח ל-12,000$ ארה"ב לבנק ובסה"כ 24,000$." בהתאם לסעיף זה הרי שלכאורה צודקת התובעת שיש לייחס לבדיקת החשבון בבנק לאומי רק מחצית מהסכום, שכן ההסכם מתייחס גם לבדיקת החשבון בבנק דיסקונט. לנתבעים טענות כלפי העבודה שנעשתה במסגרת בדיקת החשבון בבנק דיסקונט והתוצאות הנובעות מכך, אך אין אלו מעניינו של התיק שבפניי להוציא טענת קיזוז אשר אתייחס אליה בהמשך. המחלוקת העיקרית: כפי שכבר צוין לעיל, המחלוקת העיקרית שבין הצדדים מתייחסת לשאלה האם זכאית התובעת לשכר טרחה נוסף הנובע מטובת הנאה שקיבלו הנתבעים כתוצאה מעבודת התובעת ? התנאים שבין הצדדים מפורטים בהסכם מיום 1.12.1999 אשר צורף כנספח ב' לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת. ההסכם כולל שני שלבים בתשלום שכר הטרחה. השלב הראשון הוא זה המפורט בסעיף ה' להסכם והדן למעשה בתשלום המקדמי וכפי שהוא מכונה ע"י התובעת "מקדמה על חשבון הקלדה". הסכום הנקוב למקדמה זו הינו "12,000 $". השלב השני לתשלום שכר הטרחה מפורט בסעיף ו' להסכם והמוקד שבו הוא סעיף ו.2 כפי שכבר פורט לעיל. הצדדים חלוקים הן בשאלה לגבי מהות הסעיף והן בשאלה העובדתית האם מגיע שכר טרחה בהתאם לסעיף זה, שכן אין מחלוקת שהשלב השני של שכר הטרחה תלוי בתוצאות. המחלוקת הראשונה הינה לגבי פרשנות הסעיף. לטענת הנתבעים, בעת חתימת ההסכם נתנו להם להבין שמהות סעיף זה הינה שהם יחויבו בתשלום של 15% רק מתוך כספים שיקבלו מהבנק. לעומתם טוענת התובעת כי מדובר בתשלום 15% מכל טובת הנאה הנובעת מחוות הדעת והייעוץ שניתן ע"י התובעת. דהיינו טובת ההנאה כוללת גם הפחתה בסכום החוב, זיכוי או כל פעולה אחרת שיש בה רווח כספי. אין ספק שלשון הסעיף תומכת בגרסת התובעת. פירוט טובת ההנאה כתוב בצורה מפורשת, אך השאלה שנשאלת היא מה נאמר לנתבעים והאם הייתה פה הטעיה כפי שהם טוענים ? לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים אני מתרשמת כי התובעת אכן נתנה לנתבעים את ההרגשה שמדובר במקרה זה בתביעה חזקה כנגד הבנק שתניב להם תמורה כספית, יחד עם זאת לאור הלשון המאוד ברורה של הסעיף אינני יכולה לקבל את הטענה שהנתבעים לא היו מודעים לכך שמדובר גם בתשלום עבור טובת הנאה שאיננה קבלת כספים בעין. גם אם הנתבעים הבינו שכך הוא הדבר, היה עליהם לבקש לתקן את סעיף ו.2. אינני מקבלת את הטענה שהנתבעים לא קראו או לא הבינו את האמור בהסכם שכר הטרחה. המחלוקת החשבונאית: לטענת התובעת יש לחשב את סכום התביעה נכון ליום הסכם הפשרה ולגזור את שכר טרחתה מההפרש שבין סכום הפשרה לסכום התביעה לאחר שצורפו לו הפרשי ריבית בנקאית חריגה. כבר בראשית דבריי אומר כי אינני יכולה לקבל פרשנות זו, שכן התובעת מבקשת למעשה לגזור את שכר טרחתה מסכום הריבית הבנקאית החריגה על סכום התביעה מיום הגשתה ועד סיום ההליכים המשפטיים. לא צריך להיות כלכלן כדי להבין שחישוב שכזה יגרור דלתא גדולה ביותר ממנה ייגזר שכר הטרחה ואם זו הייתה כוונה של התובעת היה עליה לכתוב זאת ב"רחל בתך הקטנה" בהסכם שכר הטרחה. אני מקבלת את טענת הנתבעים שהם התייחסו לסכומים כפי שננקבו בכתב התביעה ושעל בסיסם למעשה נערכה הבדיקה. לטעמי, יש לבדוק את הסכומים כפי שהיו בעת שהצדדים התקשרו ביניהם לבדיקת החשבונות. במועד זה עמד סכום התביעה ע"ס של 81,000 ₪, על מנת לקבל את החישוב הנכון יש להצמיד סכום זה ולהוסיף עליו הפרשי הצמדה וריבית חוקית ומההפרש שבין הסכום שהתקבל לסכום הפשרה זכאית התובעת לקבל את שכר טרחתה, שהוא 15% מאותו הפרש. מחלוקת עובדתית נוספת שבין הצדדים היא האם יש לחשב גם את התביעה בגין החשבון של בני הזוג סודק, שעמד ע"ס של 35,000 ₪. התובעת טענה שהיא בדקה גם חשבון זה וגם בגינו מגיע לה שכר טרחה. אינני יכולה לקבל טענה זו שכן החשבון אינו מצוין בסעיף ב.1 הקובע בגין אילו חשבונות תערוך התובעת בדיקה. החשבון אמנם מוזכר בסעיף ה.2.א אך כחלק מהעבודה הכלכלית הנדרשת עבור בדיקת החשבונות המפורטים בסעיף ב.1. לאור האמור לעיל ומאחר והחשבון לא פורט במפורש בסעיף הקובע מהם החשבונות הנבדקים אין לראות בו חשבון נפרד לבדיקה המזכה בשכ"ט נפרד, גם אם הוא נבדק לצורך בדיקת אחד החשבונות המפורטים בסעיף ב.1. (בשולי הדברים יוער כי לאור החוב באותו חשבון פרטי ועלות שכר הטרחה הראשוני אותו גובה התובעת לא היה נימוק כלכלי למסור חשבון זה לבדיקה שכן החוב בו נמוך משכר הטרחה). אמנם קבעתי שאין התובעת זכאית לשכר טרחה בגין בדיקת החשבון הפרטי אך מאחר והסכם הפשרה כלל גם את התביעה בגין החשבון הפרטי מבלי שהסכומים הופרדו, הרי שהדרך הנכונה תהיה לחשב את השלב השני של שכר הטרחה בהתחשב גם בסכום התביעה המתייחסת לחשבון הפרטי. לאחר ששערכתי את סכום שתי התביעות למועד פסק הדין שאישר את הפשרה הגעתי לסכום של 197,347 ₪, דהיינו הרווח שבין סכום התביעה המקורי כשהוא משוערך למועד מתן תוקף של פסק דין לפשרה אליה הגיעו הצדדים, בסך של 85,000 ₪ הינו 112,347 ₪ - 15% מסכום זה.16,852 ש"ח . לסכום זה יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית מיום 12.3.2009 ועד התשלום בפועל. חוות הדעת והייעוץ שנתנה התובעת לנתבעים: התובעת טענה כי חוות דעתה והייעוץ שנתנה הם אלה שהובילו להפחתת הסכום שדרש הבנק מהנתבעים. לטענתה, לו היו הנתבעים ממשיכים בהליכים כנגד הבנק קיים סיכוי גבוה שהם היו זוכים בתביעתם ומקבלים סכומי כסף ניכרים בהתבסס על חוות הדעת מטעם התובעת. הנתבעים היו אלה שהחליטו להפסיק את ההליך המשפטי כנגד הבנק. הנתבעים לעומת זאת טוענים כי חוות הדעת לא תרמה ואולי אף הזיקה להליכים שניהלו מול הבנק. לטענתם, עיקר המטרה בפנייה לתובעת הייתה בתביעת הנתבעים כנגד הבנק, שכן אין זה כלכלי לנהל הליכים משפטיים כנגד הבנק כשעלות אותם הליכים קרובה לסכום התביעה , והכוונה היא ששכר הטרחה שדרשה התובעת היה כה גבוה שעדיף היה לסיים את המחלוקת עם הבנק בהסכמה ובתשלום ולא להיכנס לניהול הליכים משפטיים. הנתבעים שוכנעו ע"י התובעת, לטענתם, שהגשת תביעה כנגד הבנק על בסיס חוות הדעת של התובעת תניב להם סכומי כסף במאות אלפי שקלים, ולשם כך היה כדאי להשקיע את הכספים שנדרשו ע"י התובעת כשכר טרחה. לאחר עיון בכתבי הטענות ובמסמכים שצורפו אליהם הרי שיש ממש בטענת הנתבעים, שכן במועד הפנייה של הנתבעים לתובעת עמד סכום התביעה של הבנק כנגד הנתבעים בהסכם שעמד לבדיקה ע"ס של 81,048 ₪. התשלום הראשוני שדרשה התובעת לבדיקת החשבון עמד ע"ס של 59,250 ₪ (בהתאם לגרסת התובעת) וזה עוד לפני שכר טרחת עו"ד לצורך ניהול התיק. אני מקבלת את טענת הנתבעים שלא היה טעם בקבלת שירותי הבדיקה של התובעת אך ורק לצורך ניהול התביעה של הבנק כנגד הנתבעים, ומכאן שאני מקבלת את טענתם שעיקר המטרה בהתקשרות החוזית עם התובעת הייתה הגשת התביעה כנגד הבנק. תביעה זו כאמור נדחתה בהסכמה במסגרת הסכם הפשרה. גם לעניין זה אני מקבלת את טענת הנתבעים שהם קיבלו את המלצת ביהמ"ש, לאחר שהשופטת שישבה בדין הבהירה כי גם לאחר ששמעה את עדותו של גיא, שנחקר על חוות הדעת שהוכנה מטעם התובעת, היא איננה רואה סיכויים של ממש בקבלת התביעה שהוגשה ע"י הנתבעים כנגד הבנק. לאור דבריה של השופטת שישבה בדין, בחנה את כתבי הטענות ואף שמעה לפחות חלק מהעדויות כולל החקירה על חוות הדעת, הגיעו הנתבעים למסקנה שיהיה נכון לקבל את המלצת ביהמ"ש ולהגיע להסדר הפשרה לפיו נדחתה כאמור התביעה שהגישו כנגד הבנק. למרות האמור לעיל, לאור מכלול העדויות הגעתי למסקנה כי במסגרת השיקולים של הבנק לסיים את ההליכים בהסכם פשרה הייתה גם התייחסות לחוות הדעת שהוכנה ע"י התובעת, למרות שהתוצאה הסופית הייתה כאמור פשרה בתביעת הבנק נגד הנתבעים ודחיית תביעת הנתבעים כנגד הבנק. לא ניתן לסיים פרק זה מבלי לחזור ולהתייחס לשערוך ערך תביעת הבנק כנגד הנתבעים כפי שנעשתה ע"י התובעת, שהיא לוקחת בחשבון את הריבית החריגה כפי שהיא מחושבת מדי שלושה חודשים וכך הגיעה לסכום שהיה במאות אחוזים גבוה מסכום התביעה המקורי. חישוב שכזה חוטא למציאות שכן בבסיסו מונחת ההנחה שביהמ"ש היה מכיר במלוא סכום הריבית, גם מיום שהוגשה התביעה לביהמ"ש למרות שפסק דין שכזה לא ניתן במקרה הנדון. החישוב הנכון הוא החישוב שנותן לתביעה את ממדיה המקובלים בהתאם לצירוף הריבית החוקית. טענת הערבות האישית: סעיף יא' להסכם קובע "החתום מטה ערב אישית למילוי תנאי חוזה זה." בתחתית ההסכם מופיע שם החותם: שמותיהם של הנתבעים 2 ו-3 וזאת מעל חותמת המזמין עליה חתומה הנתבעת 1 בתוספת חתימותיהן של מורשי החתימה. בנסיבות אלו לא מצאתי כי ניתן לקבל את הטענה שהנתבעים לא היו מודעים לכך שהם חותמים כערבים. סוף דבר: הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 16,852 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 18.3.09. לאור התוצאות אין צו להוצאות. שכר טרחהחוות דעת