התובע טען לרשלנות בטיפול הרפואי לאחר נפילתו במהלך משחק כדורגל: התובע יליד 1992, נפל ונפגע באפו במועד הנקוב לעיל. לאחר התאונה נלקח התובע ע"י אמו ואחיו לטיפול רפואי בחדר המיון של הנתבע. התובע נבדק ונמצא כסובל מחתך עמוק בבסיס האף בין שתי הגבות ונמצאו שברי אבנים קטנות. נרשם בגיליון חדר המיון, כי דרך החתך נראתה עצם האף שבורה מעט, אולם בצילום מצוין שאין שבר באף. עוד נכתב בתעודת חדר המיון, כי נעשתה שטיפה וניקוי האבנים מהפצע והחתך נתפר. התובע שוחרר לביתו באותו יום עם המלצה להמשך טיפול אנטיביוטי ומעקב אצל רופא מטפל להוצאת התפרים. בכתב התביעה נטען, כי הנתבע התרשל בטיפול בתובע, בהיותו בן 10 שנים, לאחר שנחבל באפו בתאונה, וכתוצאה מרשלנות זו נגרמה לו נכות צמיתה באפו. לכתב התביעה צירף התובע חוות דעת רפואית מיום 08.07.2001 ערוכה וחתומה ע"י מומחה אא"ג, ד"ר סלים מזאוי, אשר העריך כי נכותו הצמיתה של התובע בגין הפגיעה באפו הינה בשיעור של 25%, לפי הפירוט הבא: 10% בגין צלקת באף עם שינוי צורתו לפי סעיף 75 (2) ב' לתקנות המל"ל ; 10% בגין הפרעה בנשימה דרך האף לפי סעיף מותאם 69 (1) ב' ו- 69 (2) לתקנות ו- 5% בגין איבוד חוש הריח והפרעה קשה בחוש הטעם לפח סעיף 69 (3) לתקנות. התובע משתית את תביעתו על עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקנ"ז"). עוד פירט התובע עוולות לבר רפואית בתביעתו, כגון עוולות התקיפה, העדר הסכמה מדעת והפרת חובה חקוקה הקבועות בסעיפים 5, 13 ו- 17 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו 1996. בכתב התביעה פירט התובע את טענותיו בדבר רשלנות הנתבע. במסגרת טענות אלה נטען, בין היתר, כי הנתבע לא אבחן שבר באף שנגרם לתובע עקב התאונה אף שבצילום שבוצע לתובע ביום התאונה הראה שני קווי שבר בעצמות האף. עוד נטען בתביעה, כי התובע לא נבדק ע"י מומחה אא"ג לאחר התאונה. הנתבע התגונן מפני התובענה והכחיש, באופן גורף, הן את שאלת האחריות, הן שאלת הקשר הסיבתי בין הטיפול הרשלני הנטען לבין הנכות הצמיתה שנותרה אצל התובע, והן שאלת הנזק. עוד טען הנתבע, כי אין כל טענה בחוות דעת המומחה מטעם התובע, כי הנכות שנגרמה באפו של התובע הינה כתוצאה מהטיפול הרפואי שניתן לו. נטען, כי חוות דעת המומחה מטעם התובע קובעת באופן ברור וחד משמעי, כי הנכות שנגרמה באפו של התובע הינה תוצאה ישירה מן הפגיעה הראשונית בתאונה, ולא כתוצאה מהטיפול הרפואי שניתן לתובע ע"י צוות חדר המיון של בית החולים לאחר התאונה. הנתבע הוסיף וטען, כי דין התביעה להידחות גם מחמת קיומו של "השתק שיפוטי", שכן הגרסה שמעלה התובע בגדר התובענה דנן, ולפיה מלוא הנכות באפו נובעת מטיפול רפואי רשלני שניתן לו לאחר התאונה, עומדת בסתירה גמורה לגרסה שהעלה התובע בהליך קודם שהגיש לקבלת תגמולי ביטוח מכוח פוליסת תאונות אישיות. שם טען, כי הנזק באפו, כמפורט בחוות הדעת של ד"ר מזאוי שהוגשה גם בתביעה הנוכחית, נגרם עקב התאונה מיום 02.02.2001. טענתו זו התקבלה בתביעתו הקודמת והתובע זכה בתגמולי ביטוח בסך של 36,000 ₪. לשיטת הנתבע, התובע מושתק כיום מלהתכחש לטענתו הקודמת ו/או מנוע כיום מלטעון טענה הפוכה במסגרת התביעה דנן. יצוין בהקשר זה, כי הנתבע הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת השתק שיפוטי, אך בהמשך שעה להמלצת בית המשפט, לפיה ייערך דיון בטענה זו במסגרת פסק הדין. הנתבע הגיש חוות דעת רפואית מטעמו ערוכה ע"י ד"ר י' דינינו אשר קבע, כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה באפו כתוצאה מהתאונה. עוד קבע ד"ר דינינו בחוות דעתו, כי ההפרעות אשר קיימות באפו של התובע (אשר אינן מקנות נכות צמיתה כאמור) קשורות במישרין לפגיעה הראשונית בתאונה ולא מהטיפול הבודד שקיבל התובע בחדר המיון של בית החולים ביום התאונה. בנוסף, ציין ד"ר דנינו כי לא הייתה התרשלות בטיפול הרפואי שניתן לתובע בחדר המיון לאחר התאונה וכי טיפול זה בוצע לפי הפרקטיקה המקובלת במקרים כגון דא. ד"ר דנינו הטעים, כי הואיל ולא אובחנה אצל התובע סטייה של האף או עצמות האף כתוצאה מהתאונה, לא היה צורך בביצוע רפוזיציה (שחזור) של האף וניתן היה להסתפק בטיפול השמרני שקיבל התובע בדמות של חיטוי ותפירה בלבד. התובע הגיש ראיותיו בתביעה והן כוללות תצהיר עדות ראשית מטעמו וחוות דעת רפואית. אף שהנתבע לא ביקש את חקירתו של המומחה מטעם התובע, העיד ד"ר מזאוי ברשות בית המשפט בחקירה ראשית שהוגבלה למתן התייחסותו לאמור בחוות הדעת של ד"ר דינינו מטעם הנתבע. בעקבות החקירה הראשית המשלימה נחקר ד"ר מזאוי ע"י ב"כ הנתבע בחקירה נגדית. אחר עיון בכתובים ושקילת טענות הצדדים, אני מחליטה לדחות את התביעה, הואיל ואין בראיות התובע ביסוס לטענותיו שבכתב התביעה, לא מהפן העובדתי והן מהפן הרפואי שבהן, כפי שיפורט להלן. תקנות 127 ו-137 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, מורות כי על בעל דין הרוצה להוכיח עניין שברפואה לצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה ובית המשפט לא יזקק להוכחת עניין שברפואה מטעמו של בעל דין שלא עשה כך. בענייננו מדובר בתביעה לרשלנות רפואית ואשר מטבע הדברים הוכחת התביעה, לרבות האחריות, הקשר הסיבתי והנזק, מותנית בקיומה של חוות דעת רפואית מטעם התובע. ברע"א 6098/92 זכאי נטלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (3) 651 נקבע כי : "הוכחת רשלנות מצד המשיבות בנסיבות המקרה, מותנית בהגשת חוות דעת רפואיות בעניינים רפואיים - חוות דעת אשר יהיה בהן לבסס רשלנות כזו. חוות הדעת השנייה, אם תימצא מהימנה ומשכנעת, כוללת חוות דעת בעניינים שברפואה, שיש בהן לבסס טענת רשלנות כזו מצד המשיבות, ועל כן יש לה חשיבות לצורך הכרעה בשאלות האמיתיות השנויות במחלוקת בין הצדדים. ללא חוות דעת כזו, ייבצר מהמבקשת להוכיח את טענתה בדבר התרשלות רפואית מצד המשיבות או מי מהן" (הדגשה הוספה - ש.נ.). מכאן, שחוות הדעת הרפואית היא שמקימה את עילת התביעה ובהעדרה לא הניח התובע את התשתית הנאותה להוכיח תביעתו הן במישור החבות והן במישור הנזק. יפים לענייננו גם דבריה של כבוד השופטת מ. נאור בהיותה בבית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 62/89 שם נאמר, בין היתר: "בתביעות ברשלנות רפואית מוצב סימן שאלה לגבי מעמדם וכושרם המקצועי של רופאים ומוסדות רפואיים אשר חייהם ובריאותם של בני אדם תלויים יום אחר יום ביכולתם המקצועית. עצם הצבת סימן שאלה, יש בה כדי לפגוע באימון שרוחש הציבור לאנשי רפואה אלה. מן הצדק הוא אפוא לדרוש, כי הבא לטעון כנגדם טענה חמורה, כטענת רשלנות בדיני נפשות, לא יוכל עשות זאת על ידי הפרחה סתמית של טענות מבלי שיצביע לפחות על בסיס ראשוני לטענותיו. הגשת כתב תביעה בעניין רשלנות רפואית, מבלי לצרף לכך חוות דעת רפואית תומכת, פגומה, אפוא, לא רק מבחינת הדין, אלא גם מבחינת הצדק...". אמנם, צירף התובע חוות דעת רפואית מטעמו ערוכה כאמור ע"י ד"ר מזאוי אשר בדק את התובע וקבע כי נותרה נכות צמיתה בשיעור 25% בתחום אא"ג. ברם, חוות דעת המומחה מטעם התובע אינה מבססת קשר סיבתי בין הטיפול שהוענק לתובע אצל הנתבע לבין הנכות. נהפוך הוא, מומחה מטעם התובע קובע מפורשות כי הנזק שנגרם באפו של התובע נובע מהאירוע התאונתי מיום 02.02.2001 ולא מהטיפול רפואי שניתן בחדר המיון אצל הנתבע לאחר התאונה. לדעה זו מצטרף גם ד"ר דינינו, המומחה מטעם הנתבע, אשר קובע בחוות דעתו כי "כל ההפרעות ו/או הפגימות הקלות שנותרו לתובע (שאינן מקנות נכות צמיתה) נובעות מהפגיעה הראשונית בתאונה, ולא מהטיפול בחדר מיון ביום 2.2.2001". יצוין, כי תחילה ביקש התובע לחקור את ד"ר דנינו אודות חוות דעתו. חרף איחור במסירת ההודעה על רצונו לחקור את המומחה מטעם הנתבע, כאמור, התרתי לתובע את החקירה בכפוף לתשלום הוצאות. בהמשך, הודיע התובע כי הוא חוזר בו מבקשתו ובכך ויתר על חקירתו הנגדית של ד"ר דנינו. למעשה, קיימת תמימות דעים בין שני המומחים מטעם הצדדים, כי הנזק באפו של התובע נגרם עקב הפגיעה בתאונה מיום 02.02.2001, ולא מהטיפול שניתן לו בחדר המיון של הנתבע לאחר התאונה. עוד ייאמר בהקשר זה, כי גם המומחה ד"ר ג' רוזן אשר מונה מטעם בית המשפט בתביעה הקודמת קבע בחוות דעתו (נ/2) ברחל ביתך הקטנה, כי הטיפול הראשוני שניתן לתובע לאחר התאונה היה ראוי. עיון בחוות דעתו מעלה, כי חוות הדעת של ד"ר מזאוי מטעם התובע הונחה בפני ד"ר רוזן בעת מתן חוות דעתו, כמומחה מטעם בית המשפט, בתביעה הקודמת. במקרה שלפנינו מבסס התובע את תביעתו על הטענה בדבר טיפול רפואי רשלני, ולכן היה עליו לפרט את שאלת האחריות והקשר הסיבתי. אין די לומר, כי בית החולים לא אבחן שבר באפו של התובע עקב התאונה וכי התובע לא נבדק בחדר המיון ע"י מומחה אא"ג, אלא יש להוכיח כי הטיפול היה רשלני בנסיבות העניין, כי קיים קשר סיבתי בין הטיפול שניתן לבין הנזק שנגרם לתובע באפו וכי הנתבע היה צריך לצפות כי כתוצאה מהטיפול הרשלני יסבול התובע מהנכות ממנה הוא סובל כיום (אם בכלל). אין די בטענה בדבר אי אבחון שבר באף או העדרה של בדיקה ע"י מומחה אא"ג בחדר המיון לאחר התאונה. על התובע לפרט התרשלות וסטייה מסטנדרט רפואי מקובל אשר הביאו להיווצרות הנזק באף. זאת לא עשה התובע, לא ברמת הפירוט המילולי ולא ברמת הפירוט הרפואי. בסיכומיו מונה התובע שורה ארוכה של טענות רפואיות אודות רשלנות בטיפול שניתן לתובע לאחר התאונה. כל אלה הינן טענות שאמורות וצריכות להיתמך על ידי חוות דעת רפואית. ברם, לא נמצא לטענות אלו ביסוס רפואי בחוות הדעת של המומחה מטעם התובע. ד"ר מזאוי אינו קובע, כי הייתה התרשלות בטיפול הרפואי שניתן לתובע בחדר המיון לאחר התאונה ואף אינו מציין טיפול רפואי חלופי שהיה מקום להעניקו לתובע עקב הפגיעה בתאונה מיום 2.2.2001, במידה והיה התובע נבדק ע"י מומחה בתחום אא"ג. לא נעלם מעיניי, כי ד"ר מזאוי כותב בחוות דעתו שהטיפול בחדר מיון לא היה נאות, כיוון שהתובע נבדק ע"י רופא כללי ולא רופא מומחה אא"ג וכי פיענוח צילום האף היה שגוי משום שלא אובחן השבר באף. ברם, המומחה סתם ולא פירש בנושאים אלה. קביעותיו אלו של ד"ר מזאוי אינן מבססות אחריות, לא כל שכן קשר סיבתי עובדתי או משפטי, הדרושים לקיומה של רשלנות רפואית. המומחה מטעם התובע אינו מציין מהו הטיפול המקובל והסביר שהיה נותן מומחה אא"ג לתובע לו נבדק על ידו בחדר המיון לאחר התאונה. יתרה מכך, אין בחוות דעתו של ד"ר מזאוי קביעה, על פיה עקב פענוח שגוי של צילום הרנטגן ניתן לתובע טיפול רפואי רשלני או כי פענוח נכון של הצילום היה מביא לטיפול אחר ושונה מזה שניתן לתובע בחדר המיון לאחר התאונה. בהערת אגב יצוין, כי ייתכן והרופא המטפל בחדר המיון לא ראה בצילום שבוצע לתובע שבר באף, ברם בגיליון חדר המיון נרשם כי בבדיקה הקלינית "רואים את העצם שבור מעט דרך החתך". מכאן, שקביעתו של ד"ר מזאוי לפיה הרופא המטפל בחדר המיון לא אבחן שבר באף לאחר התאונה, איננה נכונה. בנוסף לאמור, ד"ר מזאוי לא קבע כי קיים קשר סיבתי בין העדרה של בדיקה ע"י מומחה אא"ג בחדר המיון לבין הנכות שנגרמה באפו של התובע. ד"ר מזאוי אף לא קבע קיומו של קשר סיבתי בין פענוח שגוי של הצילום לבין הנזק שנגרם לאף. לעומתו, כותב ד"ר דינינו כי הטיפול הרפואי לו זכה התובע לאחר התאונה בחדר המיון של הנתבע היה לפי הפרקטיקה המקובלת בחבלות אף. כאמור, התובע וויתר על חקירתו של ד"ר דנינו, ובכך קביעותיו של האחרון לעניין טיב ואיכות הטיפול הרפואי שניתן לתובע עקב התאונה נותרו בעינן וכלל לא נסתרו. באשר לטענת התובע אודות העברת נטל השכנוע והחלת הכלל "הדבר מדבר בעדו", אין בהעברת נטל השכנוע כדי לפטור את התובע מהגשת חוות דעת רפואית התומכת בטענותיו הרפואיות. עוד יצוין בהקשר זה, כי כדי להגיע למסקנה להעברת נטל הראיה, יש להניח תשתית ראייתית מקדימה על מנת שיתמלא התנאי השלישי הנדרש בסעיף 41 לפקנ"ז, דבר שלא נעשה בנסיבות המקרה שלפנינו (ראו החלטת כבוד השופט עמית מיום 05.07.2004 שניתנה בת"א 372/99 סבע ג'מילה נ' מדינת ישראל משרד הביאות, פורסמה במאגרים). כבר עמדנו על כך, שהתובע נשען בתביעתו על עוולת התקיפה, טוען להעדר הסכמה מדעת לטיפול שניתן לו בחדר המיון ומעלה דרישה לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, כל זאת משום שלא הוסברו לו הסיכונים והסיכויים במידה ולא יקבל טיפול ע"י רופא מומחה בתחום אא"ג. אין בידי לקבל טענות אלו. התובע פונה לחדר המיון ע"י אמו ואחיו, והם אלה אשר היו אמורים לקבל הסברים אודות הטיפול הרפואי, באם היה צורך בכך, ולא התובע אשר היה בזמן התאונה בן 10 שנים. התובע לא הביא את אמו ואחיו למתן עדות בבית המשפט על מנת ללמוד אודות ההסברים שניתנו בטרם הוענק לו הטיפול הרפואי בחדר המיון. משכך, לא הוכיח התובע כי לא ניתנו ההסברים הדרושים לשם קבלת ההסכמה לטיפול הרפואי. מדובר בעדים המצויים בשליטתו של התובע שעדותם הינה חיונית ורלוונטית להוכחת טענה מרכזית בתביעה, ולכן הימנעותו מהבאתם לעדות ראוי כי תיזקף לחובתו. יתרה מכך, התובע לא הוכיח כי מוטלת חובה על הנתבע למסור לו הסברים אודות מומחיותו של הרופא המטפל. כן לא הוכיח כי מידע מסוג זה הינו מידע סביר הדרוש לצורך קבלת החלטה מושכלת בדבר ההסכמה לטיפול שניתן (חיטוי ותפירה), כדרישת חוק זכויות החולה. עוד לא הוכח, כי הפרת חובת הגילוי (במידה וקיימת) הביאה לנזק או קיומה היה מונע את הנזק הנטען. כזכור, התובע טוען כי הנתבע או מי מטעמו הפרו את הוראות סעיפים 5 ו- 13 לחוק זכויות החולה (התובע טען בכתב התביעה גם להפרה של הוראות סעיף 17 לחוק זכויות החולה, אולם זנח טענה זו במסגרת סיכומיו). סעיף 5 לחוק הנ"ל קובע, כי מטופל זכאי לטיפול רפואי נאות הן מבחינה הרמה המקצועית והאיכות הרפואית והן מבחינת יחסי אנוש. התובע לא השכיל להוכיח, כי הופרה החובה הקבועה בסעיף 5 ואף לא הוכיח, כי לא זכה לטיפול הרפואי המצוין בסעיף 5 הנ"ל. סעיף 13 לחוק זכויות החולה קובע, כי לא יינתן טיפול רפואי למטופל ללא שנתן לכך הסכמה מדעת. לאור קביעתי לעיל, כי התובע לא השכיל להוכיח כי לא הושגה הסכמה מדעת לטיפול שניתן, הרי שגם טענת התובע כי הופרה החובה המצוינת בסעיף 13 לחוק, דינה להידחות. לסיכום, אני קובעת כי התובע לא הניח תשתית ראייתית לביסוס טענותיו אודות רשלנות רפואית לא במישור החבות ואף לא במישור הקשר הסיבתי. לאור התוצאה אליה הגעתי, מתייתר הצורך לדון בטענת הנתבע בדבר קיומו של השתק שיפוטי, כטעם לדחיית התובענה, ואף לא בשאלת הנזק. על יסוד המקובץ לעיל, אני מורה על דחיית התובענה. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. כדורגלדיני ספורטרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותנפילה