קשר סיבתי בין תאונת דרכים למחלת הסוכרת

קשר סיבתי בין תאונת דרכים למחלת הסוכרת

פתח דבר



לפניי מונחת תביעת התובעת 1 (להלן: "התובעת") לפיצויים בגין נזקי גוף על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). התובעת, ילידת 11.7.55, היתה מעורבת בתאונת דרכים שארעה ביום 09.10.07 (להלן: "התאונה"). הנתבעת ביטחה את השימוש ברכב בו נסעה התובעת בעת קרות התאונה.


התאונה אירעה עת נסעה התובעת בעיר כרמיאל בסביבות השעה 07:00 בבוקר, ברכב מסוג פיג'ו מ.ר. 22-177-04 יחד עם בעלה (להלן: "התובע 2") ואחיה מר נתן כהן (להלן: "התובע 3"). במהלך הנסיעה נפגע הרכב בו נסעו התובעים מאחור בידי רכב אחר, כאשר התובעת ישבה במושב הקדמי ליד הנהג. בנוגע לתובעת מדובר ב"תאונת עבודה".

לאחר התאונה פונתה התובעת לבית החולים לגליל המערבי בנהריה על ידי התובע 2. מתעודת חדר המיון עולה כי בתיעוד מפי התובעת נרשם כי לדבריה קיבלה מכה "ממסעד הכסא" והתלוננה על "כאבים בצוואר ותחושת לחץ בגולגולת". בממצאי הבדיקה הפיזית אשר בתעודת חדר המיון תואר מצבה של התובעת כך:

"מצב כללי טוב. ... [לא ברור- א.ד.] משתפת פעולה. ראש סימטרי ללא סימני חבלה. אישונים שווים ומגיבים. בדיקה נוירולוגית גסה תקינה. צוואר ללא פגיעה בטווח תנועה. מעט רגישות במישוש."

הוצע לתובעת לעבור בדיקת CT ראש אך היא סירבה. התובעת שוחררה עם המלצה בדבר מנוחה בבית לשלושה ימים וללא הנחיות להמשך טיפול או מעקב.



התביעה הוגשה במקור על ידי שלושת התובעים. התובעים 2 ו-3 חזרו בהם מבקשתם למינוי מומחים רפואיים כבר בדיון שהתקיים ביום 3.2.10. ביום 12.7.12 ניתן פסק דין חלקי בעניינם של התובעים 2 ו-3 אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים בדבר תשלום סכום כולל של 5,000 ₪ לכל אחד, לשם סילוק כל תביעותיהם בגין התאונה.




בעניינה של התובעת מונו ארבעה מומחים רפואיים מטעם בית המשפט על מנת שיחוו דעתם באשר לקיומה של נכות אצל התובעת בתחום התמחותם וכן באשר לקיומו של קשר סיבתי רפואי בין הנכות לתאונה. המינויים נעשו במדורג. תחילה מונו, על חשבון הנתבעת, מומחה בתחום האורתופדי ומומחה בתחום א.א.ג., אשר התבקש לחוות דעתו בדבר הצורך במינוי מומחה בתחום הנוירולוגי. בהמשך הגישה התובעת בקשה נפרדת למינוי מומחה נוסף בתחום האנדוקרינולוגיה והסוכרת. מונה מומחה כבקשתה, אך שכרו הושת על התובעת. לבסוף, מונה גם מומחה בתחום הנוירולוגי. להלן פירוט המומחים שמונו:
ד"ר אמיר גורי, מומחה למחלות אף, אוזן וגרון, ניתוחי ראש וצוואר, אשר הגיש את חוות דעתו ביום 23.2.11. ד"ר גורי לא זומן לחקירה על ידי מי מהצדדים.
פרופ' אדי קרניאלי, מומחה לרפואה פנימית, אנדוקרינולוגיה וסוכרת, אשר הגיש חוות דעתו ביום 21.11.10. לפרופ' קרניאלי נשלחו שאלות הבהרה מטעם התובעת ואלו נענו על ידו ביום 31.1.12. פרופ' קרניאלי לא זומן לחקירה על ידי מי מהצדדים.
פרופ' דוד ירניצקי, מומחה לנוירולוגיה, אשר הגיש חוות דעתו ביום 05.07.11. לפרופ' ירניצקי נשלחו שאלות הבהרה מטעם התובעת ואלו נענו על ידו ביום 24.01.12. הוא אף נחקר בחקירה נגדית בדיון ההוכחות.
ד"ר דורון נורמן, מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר הגיש את חוות דעתו ביום 25.08.10 ונחקר בחקירה נגדית בדיון ההוכחות.


במסגרת הראיות בתיק הוגשו מטעם התובעת תצהירי עדות ראשית שלה ושל בעלה, התובע 2, וכן תצהירו של מר גלעד אנגל שהינו מנהל מוקד בחברת תקשוב בה הועסקה התובעת, כנציגת שירות טלפוני במועד התאונה, ובה היא מועסקת עד היום. כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם.



על מנת שלא להאריך יתר על המידה, ומאחר וטענות הצדדים יפורטו במסגרת הדיון בכל נושא בנפרד, אציין בתמצית כי התובעת בסיכומיה משיגה על מסקנותיהם של ד"ר נורמן, פרופ' קרניאלי ופרופ' ירניצקי וכי הנתבעת טוענת להעדר כיסוי ביטוחי ומשיגה על מסקנותיו של פרופ' ירניצקי.




דיון ומסקנות

כיסוי ביטוחי



הנתבעת טוענת להעדר כיסוי ביטוחי מאחר וישנו חשד ממשי כי מי שנהג ברכב בעת קרות התאונה הוא התובע 3, שאין לו כלל רשיון נהיגה. הנתבעת מבססת טענתה זו אך ורק על העובדה כי תעודת הביטוח והבעלות ברכב רשומות על שם התובע 3 וסביר להניח, כך טוענת הנתבעת, כי בעל הרכב ובעל הפוליסה הוא שנהג ברכב. הנתבעת אף מוסיפה כי התובעת לא העידה את התובע 2 וכי "הדבר אומר דרשני" ומקים חזקה ראייתית לחובתה.




התובעת מצידה טוענת כי על אף שבכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את התרחשות התאונה, הרי שבמהלך שמיעת הראיות זנחה הנתבעת טענה זו ואף פיצתה את התובעים 2 ו-3 בגין התאונה במסגרת הסדר פשרה.




סבורני כי יש לדחות את טענת הנתבעת, שכן היא לא הוכיחה את טענתה לפיה התובע 3 הוא שנהג ברכב ולא התובע 2 וזאת בניגוד להצהרות התובעת והתובע 2 בתצהיריהם (ס' 4 לתצהיר התובעת וס' 2 לתצהיר התובע 2).


טענת הנתבעת בנקודה זו נטענה בשפה רפה ומבלי שנתמכה בראיות והיא מבוססת אך על חשדות עלומים והערכות כאלה ואחרות. הנתבעת לא צירפה תצהירי חוקרים לתמיכה בטענתה. הנתבעת לא זימנה לעדות את התובע 3, שלטענתה נהג ברכב בעת קרות התאונה. הנתבעת היא זו אשר צריכה היתה לזמנו ולא התובעים, לאור הכלל לפיו על המבוטח להוכיח את מקרה הביטוח אך על המבטחת רובץ הנטל להוכיח קיומו של חריג לכיסוי הביטוחי [רע"א 143/98 דיב נ' הסנה- חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1) 450, 452 (1999); ת.א. (שלום ת"א) 20455/06 חיים נ' קנשנא (21.07.11)]. הנתבעת אף לא חקרה את התובעת בהקשר זה והסתפקה בחקירת התובע 2 אך לא הצליחה לערער את גרסתו כי הוא זה שנהג ברכב (פרוטוקול הדיון, עמ' 34, ש' 8-19).

משלא עמדה הנתבעת בנטל להוכיח את העובדות המבססות את טענתה בדבר העדר כיסוי ביטוחי, אני דוחה את טענתה זו וקובע כי קמה לנתבעת חבות באשר לתאונה.


הנכות הרפואית



בטרם אדון בחוות דעת המומחים אעיר שתי הערות מקדימות לאורן יערך הדיון במסקנותיהם:




הלכה ידועה היא כי מומחה רפואי אשר מונה מטעם בית המשפט משמש כזרועו הארוכה של בית המשפט לעניינים שברפואה וחלה עליו החובה לפעול בתום לב, ללא משוא פנים ובהתאם לדין, והנחת המוצא היא כי המומחה אכן פועל באופן זה [א' ריבלין תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 684 (מהדורה רביעית, 2012)] (להלן: "ריבלין"). אמנם הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה לעולם תהא מסורה בידי בית המשפט, ואולם מקום בו אין בחוות הדעת מסקנות חסרות הגיון לא יטה בית המשפט כדבר שבשגרה לסטות ממסקנות המומחה [ראו, למשל: ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174 (1993) (להלן: "עניין לאץ"); ריבלין, 644-645].




בסיכומיה האריכה התובעת בדברים באשר לטענתה כי אין לייחס כל משקל לקביעת הועדה הרפואית של המל"ל מיום 23.10.12, אשר קבעה כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה כלשהי כתוצאה מהתאונה (ת/2, ולהלן: "קביעת המל"ל"), וזאת משום שהתובעת בחרה במסלול הדיוני הקבוע בסעיף 6א. לחוק הפיצויים ולא במסלול הקבוע בסעיף 6ב. לאותו חוק. התובעת טוענת כי לאור האמור, ומשחוות הדעת של המומחים מטעם בית המשפט הוגשו טרם ניתנה קביעת המל"ל, הרי שזו אינה מחייבת.


אין חולק כי במקרה דנן קביעת המל"ל בדבר העדר נכות איננה מחייבת, וקביעת הנכות הרפואית נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, בהסתמך על חוות דעת המומחים מטעמו. אלא שטיעונה של הנתבעת בנוגע לקביעת המל"ל שונה. ראשית, הנתבעת סבורה כי משבחרה התובעת לפנות למל"ל רק ביום 25.3.12, בסמוך לאחר שהוגשו חוות דעת המומחים, יש להשית עליה את שכ"ט המומחים שקבעו כי לא נותרה לה נכות, שכן היא יכולה היתה לייתר עלויות אלה. שנית, ונראה כי זהו העיקר לשיטתה של הנתבעת בהקשר של קביעת המל"ל - אמנם קביעות המל"ל לא אמורות להיות מובאות לידיעת המומחים מטעם בית המשפט, אולם משתוקפת התובעת את קביעות המומחים, תוך הפניה לספרות רפואית, לתוצאות של בדיקות ולטיעונים כאלה ואחרים, ומבקשת מבית המשפט לפסוק כי הנכות הרפואית שנותרה לה בגין התאונה עולה על זו שקבעו המומחים, הרי לגישתה של הנתבעת יש מקום לאפשר לה להביא לידיעת בית המשפט (לא למומחים מטעמו) את קביעת המל"ל בדבר העדר נכות כלשהי, לתקוף את קביעות המומחים בכיוון ההפוך, ולבקש מבית המשפט לפסוק כי הנכות שנותרה לתובעת בגין התאונה נמוכה יותר.

תחום א.א.ג.



ד"ר גורי קובע בחוות דעתו כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בתחום הא.א.ג.. ד"ר גורי מציין בחוות הדעת כי מתיקה הרפואי של התובעת עולה כי היא סבלה מסחרחורת תנוחתית שנים רבות לפני התאונה וכי בתיקה הרפואי מופיעות תלונות על כך בשלושה מקרים בשנים 1996, 1997 ו- 1999, אך לא היו בפניו תלונות על סחרחורות משנת 1999 ועד לתאונה בשנת 2007. עוד מציין ד"ר גורי כי אף במסגרת ביקור אצל רופא א.א.ג. לאחר התאונה דיווחה התובעת כי היא סובלת מסחרחורת תנוחתית מזה שנים. ד"ר גורי קובע כי לאור בדיקה שערך לתובעת במרפאתו וכן לאור התוצאות שהתקבלו בבדיקת ENG מיום 03.06.08 ובבדיקת יציבה ממוחשבת (CDP) מיום 03.01.11, אין עדות לפתולוגיה וסטיבולרית פריפרית, אך ישנם ממצאים העשויים להעיד על פתולוגיה וסטיבולרית מרכזית. משכך, המליץ ד"ר גורי על מינוי מומחה בתחום הנוירולוגי.


יצויין כי ביחס לתלונה מפורשת מצד התובעת בדבר ירידה בשמיעה, ד"ר גורי קובע כי בבדיקת שמיעה שעברה התובעת הודגם ליקוי שמיעה דו צדדי בתדרים גבוהים בלבד ללא מעורבות של תדרי הדיבור. ד"ר גורי קובע כי שמיעתה בתחום תדרי הדיבור היא בתחום הנורמה ומשכך לא נותרה לתובעת נכות שמיעתית צמיתה בהתאם לסעיף ליקוי 72(1)א1 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: "תקנות המל"ל").

יוער כי מדובר בתלונה סובייקטיבית מצד התובעת אשר התבררה ככזו שאינה תואמת ממצא אובייקטיבי ולא התקבלה, ולעובדה זו יכול וישנה חשיבות להמשך הדיון.



כאמור, לא נתבקשה חקירתו של ד"ר גורי על ידי מי מהצדדים והם אף לא השיגו על מסקנותיו בסיכומים. בהתאם לחוות דעתו של ד"ר גורי אני קובע כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בתחום הא.א.ג. כתוצאה מהתאונה.


התחום האנדוקרינולוגי



פרופ' קרניאלי קובע בחוות דעתו כי מאחר והתובעת סובלת מסוכרת מסוג 2 המאוזנת בדיאטה וכדורים, אשר אובחנה כ-14 חודשים לאחר התאונה, עומדת נכותה הרפואית על שיעור של 10% לפי סעיף ליקוי 4(3) לתקנות המל"ל, ואולם הוא סבור כי אין קשר בין התאונה ובין הופעת מחלת הסוכרת וזאת לאור הנתונים הרפואיים של התובעת והספרות המדעית.


פרופ' קרניאלי מפרט כי, ככלל, סוכרת מסוג 2, המופיעה לרוב לאחר גיל 40, מאופיינת במכלול פגמים במטבוליזם של סוכרים, שומנים וחלבונים המובילים להתפתחותה של תנגודת לפעולת האינסולין וכן לפגיעה בתהליך הפרשת האינסולין מתאי-בטא בלבלב. באשר לתובעת קובע פרופ' קרניאלי כי לאור השילוב של סוכר מעל 100 מ"ג % בצום אשר נמדד אצל התובעת לפני התאונה וכן קיומם של סימפטומים כגון השמנה, יתר לחץ דם, רמות גבוהות של שומנים בדם וכבד מוגדל, סבלה התובעת מתסמונת מטבולית כבר טרם התאונה וכי סימנים אלו מצביעים על סיכון מוגבר פי 3 להופעת סוכרת.

פרופ' קרניאלי שולל קשר בין התאונה ובין האצת הופעת מחלת הסוכרת משתי סיבות. האחת, לפיה אין הוכחה לפגיעה פנימית כתוצאה מהתאונה וגם לא נטענה כזו. השניה, לפיה אין הוכחה מדעית שדחק נפשי חריף גורם להתפרצות סוכרת מסוג 2. פרופ' קרניאלי אף שולל קשר בין הדחק הנפשי המסויים ממנו הוא מעריך שסבלה התובעת ובין החמרת איזון מחלת הסוכרת שכן התובעת מאוזנת בהתאם ליעדי האיזון וזאת במינון מקובל של תרופות.



כאמור, התובעת שלחה שאלות הבהרה לפרופ' קרניאלי באשר לאמור בחוות דעתו. במסגרת תשובותיו חזר פרופ' קרניאלי על האמור בחוות דעת בכלל ועל מסקנותיו בפרט.




פרופ' קרניאלי לא נחקר על ידי מי מהצדדים. למרות זאת, התובעת משיגה על מסקנותיו. התובעת טוענת כי בחוות דעתו נפלה שגיאה וכי ישנו קשר סיבתי ברור בין התאונה ופגיעותיה (סחרחורות, חוסר יציבות ופגיעה אורתופדית), אשר גרמו לפגיעה בתפקודה ולשינוי הרגליה, לרבות חוסר היכולת לבצע פעילות גופנית כפי שהקפידה לעשות לפני התאונה, ובין התפרצות מחלת הסוכרת. התובעת טוענת כי בתשובותיו לשאלות ההבהרה אישר פרופ' קרניאלי כי קיים קשר סיבתי בין הפסקת פעילות גופנית סדירה לבין התפרצות מחלת הסוכרת, אך הוא לא מצא כי היתה לתובעת מניעה רפואית לבצע הליכה קבועה של חצי שעה ביום. התובעת טוענת כי לאחר שמיעת הראיות עולה כי יש לה נכות אורתופדית צמיתה התומכת בטענתה בדבר חוסר יכולת לבצע פעילות גופנית ממושכת, בנוסף לעדותה של התובעת אשר לא נסתרה.


באשר לקשר בין מצב הדחק הנפשי בו היתה התובעת מצויה לאחר התאונה ובין התפרצות מחלת הסוכרת, טוענת התובעת כי גישתו של פרופ' קרניאלי בדבר העדר קשר מהווה "אסכולה" מדעית אשר הינה מחמירה ועומדת בניגוד לאסכולות נוספות הקיימות. התובעת מפנה לע"א 9344/08 פלוני נ' סהר חברה ישראלית לביטוח (26/08/12) (להלן: "עניין סהר") שם מצוטט פרופ' ב' גלזר, מומחה מטעם בית המשפט, אשר קבע כי מחלת סוכרת המתפרצת בעקבות אירוע טראומטי עשויה להתפרץ בטווח של עד שנתיים לאחר אותו אירוע. התובעת מפנה אף לעניין לאץ וטוענת כי שם קבע בית המשפט שניתן להתערב במסקנות המומחה הרפואי מקום בו הוצגה לבית המשפט אסכולה רפואית שונה.



הנתבעת מצידה מבקשת לייחס משמעות לעובדה כי התובעת לא ביקשה לחקור את פרופ' קרניאלי על חוות דעתו ולקבוע כי די בכך כדי לדחות את טענותיה. עוד טוענת הנתבעת כי התובעת סבלה ממחלות רבות טרם התאונה וכי יש במשפחתה היסטוריה של מחלת הסוכרת וכי טענתה בדבר חוסר יכולת לבצע פעילות גופנית הינה סתמית ומופרכת. לבסוף, טוענת הנתבעת כי מהספרות הרפואית עולה כי אין קשר סיבתי בין התאונה להופעת סוכרת מסוג 2.




לאחר ששבתי ועיינתי בחוות דעת המומחה, בתשובותיו לשאלות ההבהרה ובטענות הצדדים, אני מקבל את מסקנתו של פרופ' קרניאלי לפיה אין קשר סיבתי בין מחלת הסוכרת אשר אובחנה אצל התובעת ובין התאונה.


ראשית יצויין כי במצב דברים רגיל משבחרה התובעת שלא לחקור את פרופ' קרניאלי על חוות דעתו, היא מוחזקת כמי שסבורה כי לא תוכל לקעקע אותה, והלכה למעשה - כמשלימה עמה. ברם, גם לגוף העניין סבורני כי אין ממש בשתי הטענות שמעלה התובעת כנגד חוות דעתו של פרופ' קרניאלי.

מתשובותיו של פרופ' קרניאלי לשאלות הבהרה מס' 4.ז. ו-4.ח. עולה כי הפעילות הגופנית הנדרשת על מנת להקטין את הסיכון לחלות בסוכרת מסתכמת בהליכה של חצי שעה בכל יום. גם אם מניחים (ולא הונח כל בסיס לכך) כי נדרשת פעילות גופנית רבה יותר, מהתרשמותי ממצבה הכולל של התובעת וכן למקרא מכלול חוות הדעת הרפואיות שהוגשו, וגם אם מניחים כי אכן לתובעת ישנה נכות אורתופדית בשיעור של 5% כטענתה, אף אני סבור כי אין ולא היתה לתובעת מניעה לבצע פעילות גופנית כאמור ובוודאי לא מניעה הקשורה לתאונה. עוד יצויין כי על פי האמור בחוות הדעת, אשר לא נסתרה, עליית התובעת במשקל לאחר התאונה הסתכמה ב-2 ק"ג, אחוזים בודדים ממשקלה הקודם, וכי עד לבדיקתה בפני המומחה הפחיתה במשקלה כ- 4 ק"ג לעומת משקלה לפני התאונה, עובדה המחזקת את המסקנה כי מצבה לאחר התאונה אינו מחייב את העליה במשקל, כך שאף לשיטתה של התובעת (כפי שמשתקפת משאלה 2.ד. לשאלות ההבהרה) אין בעליה כאמור לגרום להופעת מחלת הסוכרת.

באשר לטענת הקשר בין מצב דחק נפשי לפרוץ מחלת הסוכרת, הרי שטענת התובעת בדבר קשר סיבתי רפואי בין השניים לא בוססה ואינה נסמכת אלא על אמירה סתמית בלבד. בעניין סהר אליו מפנה התובעת אכן העיד המומחה (בפני הערכאה הדיונית) כי בספרות הרפואית קיימים דיווחים על קשר בין אירוע טראומטי ובין הופעת מחלת הסוכרת, ואולם, מעיון בפסק הדין נשוא הערעור [ת.א. (מחוזי י-ם) 1018/97 פלוני נ' סהר חברה ישראלית לביטוח (13.08.08)] עולה כי באותו המקרה מדובר היה בסוכרת מסוג 1 ולא בסוכרת מסוג 2 כאמור בענייננו:

"בהתייחסו לקשר הסיבתי בין התאונה למחלת הסוכרת, קבע המומחה בחוות דעתו כי, ככלל, בספרות המקצועית קיימים דיווחים על קשר בין אירוע טראומתי ("דחק פיזי ופסיכולוגי") להופעת מחלת הסוכרת מסוג 1."

עוד אציין כי בעניין לאץ, אליו מפנה התובעת, לא דובר במצב בו הוצגה בפני בית המשפט אסכולה רפואית שונה, אלא במצב בו המערכת העובדתית אשר נמסרה למומחה ואשר עמדה בבסיס חוות דעתו היתה שגויה. במצב דברים זה קבע בית המשפט כי יש הצדקה לסטות ממסקנותיו של המומחה. מעבר לאמור יצויין כי גם אם אקבל את טענת התובעת לפיה הצגת אסכולה רפואית שונה מצדיקה סטיה מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ברי כי אין הדבר מתקבל על הדעת מקום בו לא נחקר המומחה על חוות דעתו ומבלי שעומת המומחה עם האסכולה הרפואית השונה שכביכול קיימת, לרבות בנוגע לשאלת עצם קיומה.

להשלמת התמונה אציין כי אף שפרופ' קרניאלי יצא בחוות דעתו מנקודת הנחה כי לנתבעת נגרם דחק נפשי מסויים בעקבות התאונה, בעיקר לאור תלונותיה בפניו ומסמך אחד שהוצג לו, בנסיבות העניין ספק אם ראוי לייחס משקל רב לנושא זה. העובדה כי הנושא הנפשי לא קיבל ביטוי בבקשת התובעת למינוי מומחים מדברת בעד עצמה (ויוער גם כי התובעת נבדקה במל"ל בהקשר זה ונקבע כי לא נותרה לה נכות בתחום הנפשי). הדעת נותנת כי אכן נגרמה לתובעת מידה מסוימת של דחק נפשי עקב התאונה. אולם ספק אם מידה זו חרגה מן המידה הנגרמת לכל מי שמעורב בתאונה והגיעה לכדי מידה העשויה להוביל להרעת מצב גופנית.

לאור כל האמור לעיל אני מאמץ את חוות דעתו של פרופ' קרניאלי וקובע כי אין קשר סיבתי בין נכותה של התובעת בתחום האנדוקרינולוגי ובין התאונה.

התחום הנוירולוגי



פרופ' ירניצקי קובע בחוות דעתו כי מהזווית הנוירולוגית, יש לקבל את קיומן של סחרחורות בעקבות התאונה, כאשר הפגיעה היא, ככל הנראה, במנגנון המרכזי. לאור האמור קובע פרופ' ירניצקי כי הנכות הנוירולוגית עומדת על 5%, על פי סעיף ליקוי 29(11) א1-2 מתוכם הוא מייחס 3% לתאונה ו-2% למצב קודם. במהלך חקירתו ציין פרופ' ירניצקי כי סעיף הליקוי בתקנות המל"ל עליו ביסס את שיעור הנכות הינו סעיף ליקוי 29(11) מותאם לסעיף ליקוי 34(א')-(ב') [אעיר כי הכוונה לנוסח הקודם של הסעיף, לפני תק' מס' 2 משנת 2012- א.ד.].


פרופ' ירניצקי מבסס מסקנתו בין היתר על תוצאות בדיקת ה- ENG ובדיקת היציבה הממוחשבת שנערכו לתובעת ומציין כי CT מוח שבוצע לתובעת ביום 09.11.08 היה תקין וכן גם הבדיקה הנוירולוגית שבוצעה על ידו. פרופ' ירניצקי מוסיף כי טרם התאונה התלוננה התובעת רבות על סחרחורות וכי מספר שנים לפני התאונה היתה הפוגה בתלונות.



כאמור, התובעת שלחה שאלות הבהרה לפרופ' ירניצקי באשר לחוות דעתו. בתשובותיו חוזר פרופ' ירניצקי על מסקנותיו ומפרט כי מעיון בתיק הרפואי של התובעת עולה כי התובעת התלוננה על סחרחורות כעשר פעמים בין השנים 1983 ועד 1999, וכי במסגרת ביקור אצל רופא א.א.ג. ביום 25.03.08 מסרה התובעת כי היא סובלת מסחרחורת תנוחתית סיבובית מזה שנים בעת שינוי תנוחה אשר החמירה לאחר התאונה.




במסגרת דיון ההוכחות נחקר פרופ' ירניצקי על חוות דעתו על ידי באי כוח שני הצדדים.




התובעת טוענת כי בחוות דעתו של פרופ' ירניצקי נפלו שתי טעויות:




באשר לשיעור נכותה הנוירולוגית טוענת התובעת כי עדותה של התובעת לפיה מאז התאונה היא סובלת מסחרחורות קשות וממושכות בתדירות של אחת לשבוע לפחות, הנמשכות לפרקי זמן הנעים ממספר שעות ועד שבוע ימים ואשר פוגעות באיכות חייה ובכושר עבודה, לא נסתרה. עוד טוענת התובעת כי תלונותיה נתמכו על ידי שתי בדיקות אובייקטיביות, בדיקת ENG ובדיקת היציבה הממוחשבת, שפרופ' ירניצקי אישר כי הן הטובות ביותר לבחינת קיומן של סחרחורות, אשר הדגימו ממצאים ברורים באשר לפגיעה בשיווי המשקל. לאור האמור, טוענת התובעת כי שיעור הנכות שקבע פרופ' ירניצקי איננו משקף את חומרת מצבה של התובעת.


עוד טוענת התובעת כי סעיפי הליקוי בתקנות המל"ל אליהם מפנה פרופ' ירניצקי אינם הסעיפים הנכונים במקרה הנדון. התובעת טוענת כי סעיף ליקוי 34 אליו מפנה פרופ' ירניצקי מתייחס להפרעות פסיכיאטריות וכי תחת האמור היה עליו לקבוע את נכותה של התובעת בהתאם לסעיף ליקוי 72 לתקנות המל"ל, לאורו נקבעת נכות באשר לסחרחורות כדבר שבשגרה. התובעת טוענת כי לאור עוצמת הסחרחורות וכן לאור קיומו של ניסטגמוס (בעברית "ניד") אשר הודגם בבדיקת ה- ENGוממצאים לפגיעה במערכת הוסטיבולרית, יש לקבוע את נכותה הנוירולוגית של התובעת בהתאם לסעיף ליקוי 72(4)(ב)(2) אשר קובע שיעור נכות של 20%.



באשר לייחוס 40% מהנכות למצב רפואי קודם, טוענת התובעת כי תקופה ארוכה עובר לתאונה לא סבלה מסחרחורות ולפיכך אין מקום לניכוי בגין מצב קודם. עוד טוענת התובעת כי העובדה שעבדה לפני התאונה ללא כל מגבלה מעידה כאלף עדים על כך שמצבה הבריאותי היה תקין לחלוטין.


לחילופין טוענת התובעת כי גם אם היה מצבה של התובעת רדום הרי שהחבלה שספגה בתאונה עוררה אותו מתרדמתו. בנסיבות אלה הרי מדובר במקרה של "גולגולת דקה" ומשכך יש לייחס את מלוא הנכות לתאונה.



הנתבעת מצידה טוענת כי הנכות שקבע פרופ' ירניצקי לתובעת הינה בבחינת "מתנה" וכי היה מקום לקבוע, בייחוד לאור החומר הרפואי הנוסף שהוצג בפניו במהלך דיון ההוכחות, כי לא נותרה לתובעת נכות כלל, בדיוק כפי שנקבע בקביעת המל"ל. הנתבעת טוענת כי טענותיה של התובעת בדבר סחרחורות קבועות אינן אלא טענות בעלמא שלא הוכחו הוכחה פוזיטיבית, וכי אין להתעלם מתיקה הרפואי העבה של התובעת מהתקופה שקדמה לתאונה.


מוסיפה וטוענת הנתבעת כי משום שבמהלך החקירה הוצגו בפני פרופ' ירניצקי מסמכים המעידים כי התובעת כן התלוננה על סחרחורות גם בין השנים 1999 ועד 2007 (כאשר מחוות דעתו של פרופ' ירניצקי עולה כי הוא סבר שבשנים אלה היתה הפוגה בתלונות), ומשום שבמהלך חקירת התובעת התברר כי היא סבלה גם מבעיה של איבודי הכרה ומבעיות קצב לב, היה על המומחה לשנות קביעתו ולקבוע כי אין כל קשר סיבתי בין הסחרחורות לבין התאונה.

עוד טוענת הנתבעת כי לגבי ההפניה לסעיף ליקוי 34 לתקנות המל"ל הרי שהדבר נהוג על ידי מומחים ונובע מכך שתקנות המל"ל אשר הותקנו לפני שנים רבות הינן דלות ולא מעודכנות.

לאור האמור טוענת הנתבעת כי יש להתערב במסקנתו של פרופ' ירניצקי ולקבוע כי לתובעת לא נותרה נכות רפואית בתחום הנוירולוגי כתוצאה מהתאונה, ולחילופין לאמץ את קביעתו.



לאחר ששבתי ועיינתי בחוות דעתו של פרופ' ירניצקי, בתשובותיו לשאלות ההבהרה ולשאלות שהוצגו לו במסגרת החקירה הנגדית וכן בטענות הצדדים, אני מאמץ את קביעתו של פרופ' ירניצקי לפיה שיעור הנכות הרפואית של התובעת בתחום הנוירולוגי עומד על 5%, מתוכו 3% מיוחסים לתאונה ו-2% מיוחסים למצב קודם. להלן נימוקיי.




לא ראיתי לקבל את טענתה של התובעת באשר לסעיף הליקוי שנבחר על ידי פרופ' ירניצקי. סעיף 29(11) לתקנות המל"ל הינו מעין "סעיף סל", שכשלעצמו אינו קובע אחוזי נכות אלא מפנה לסעיפי הליקוי המתאימים בהתאם להפרעות הקיימות בכל מקרה לגופו. ובלשון הסעיף:

"אנצפלופטיה (ENCEPHALOPATHIA) (CHRONIC POST TRAUMATIC BRAIN SYNDROME).
בהפרעות הנוירולוגיות האורגניות כגון שיתוקים, תופעות אפילפטיות, הפרעות דיבור, ירידה ברמה השכלית, שינויים באישיות וכדומה - ייקבעו אחוזי הנכות בהתאם לסעיפים המתאימים."

בעניינינו בחר פרופ' ירניצקי לקבוע את אחוזי הנכות בהתאם לסעיף ליקוי 34 (א)-(ב) מותאם, סעיף אשר עוסק בהפרעות פסיכונוירוטיות, ונימק זאת בכך שתקנות המל"ל ישנות ואינן מעודכנות וכי המקובל הוא לפנות במקרים כאלו לסעיף ליקוי 34 (עמ' 16, ש' 12-15). הוא אף הוסיף בהמשך כי מנסיונו הוא יכול לומר שבית המשפט אינו רואה בעין יפה שימוש בסעיפי ליקוי שאינם "באזור" שלו, וכי בכל מקרה, ולא משנה לפי איזה סעיף ליקוי, סבור הוא כי אין מקום לשנות את אחוזי הנכות (עמ' 17, ש' 22-24). למקרא הפסיקה עולה כי אכן ישנן פגיעות נוירולוגיות בהן נהוג לפנות לסעיף ליקוי 34, וכי לא רק שבתי המשפט בערכאות השונות אימצו קביעות אלו, אלא למעשה לא נטענה כל טענה כנגד עשיית השימוש בסעיף. כך, למשל, בת.א. (שלום, ת"א) 43421/06 חדד נ' אמי"ת רשת חינוך ציונות דתית בישראל (02.03.13), גם המומחים מטעם הצדדים, פרופ' מלמד ופרופ' בורנשטיין, וגם המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' ירניצקי, הסכימו כי סעיף הליקוי המתאים הוא סעיף 34 לתקנות המל"ל. כן ראו, מן העת האחרונה, פסק דינה של כב' השופטת י' וילנר בת.א. (מחוזי, חי') 966/06 פינקלשטיין נ' הפול המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (03.12.13). [והשוו: מאמרו של ד"ר ח' דוד "חוות-דעת נוירופסיכולוגית כנוהל חיוני בהליך המשפטי הנוגע לתביעות נזיקין אצל נפגעי-מוח" רפואה ומשפט 39 67, 71 (2008)]. לאור האמור ומשלא הציגה התובעת ולו מקרה אחד בו נדחתה קביעה מעין זו אינני רואה לנכון לסטות מעמדתו של פרופ' ירניצקי בנקודה זו.

מעבר לאמור, סבורני כי סעיף ליקוי 72(4) לתקנות המל"ל אליו מפנה התובעת איננו מתאים כלל בנסיבות העניין. על מנת להבהיר עמדתי מן הראוי להביא סעיף זה בלשונו:

"(4) אוזן פנימית
(א) פגיעה בחלק הקוכלארי אחוזי הנכות ייקבעו בהתאם לליקויי השמיעה
(ב) פגיעה בחלק הוסטיבולרי
(I) בצורה קלה (קיימת סחרחורת, בחילה) 10%
(II) בצורה בינונית - ישנם סימנים אובייקטיביים, כגון ניסטגמוס רפלקסים פתלוגיים 20%
(III) בצורה קשה - ישנם סימנים וסטיבולריים אובייקטיביים ספונטניים 40%
(IV) בצורה חמורה - הדורשת ריתוק למיטה 100%
(ג) מחלת MENIERE אחוזי הנכות ייקבעו בהתאם לנזק בחלק הוסטיבולרי והקוכלארי על-ידי צירוף של אחוזי הנכות לפגימות אלה
(ד) חבלה אקוסטית (עם עקומת שמיעה אופיינית)
(I) ללא רעש ובלי הפחתת השמיעה בתדירויות הדיבור 0%
(II) עם רעש תמידי באוזניים בלי הפחתת שמיעה בתדירויות הדיבור 10%
(III) כשקיימת הפחתת שמיעה בתדירויות הדיבור, יש להוסיף את אחוזי הנכות שנקבעו לליקויי השמיעה בהתאם לתקנה 12 לתקנות אלו."

התובעת סבורה כי סעיף הליקוי הנכון הינו סעיף 72(4)(ב)(2) וזאת משום שלטענתה הוכח כי לתובעת פגיעה במערכת הוסטיבולרית ומשום שבמסגרת בדיקת ה-ENG אובחן אצלה ניסטגמוס. מחוות הדעת אשר הונחו בפניי עולה כי המערכת הוסטיבולרית הינה המערכת האחראית על שיווי המשקל, כאשר המערכת הוסטיבולרית הפריפרית מקורה באוזן הפנימית והמערכת הוסטיבולרית המרכזית מקורה במוח. ברם, אין חולק כי לתובעת לא נגרמה פגיעה במערכת הוסטיבולרית הפריפרית. כך נקבע על ידי ד"ר גורי והתובעת איננה חולקת על קביעותיו. מטעם זה מונה פרופ' ירניצקי לכתחילה. משהסעיף אליו מבקשת התובעת להפנות הינו סעיף העוסק באוזן הפנימית ברי כי המערכת הוסטיבולרית שהוא מדבר בה הינה זו הפריפרית, בה נקבע כי אין פגיעה. בוודאי שלא ניתן להיכנס לגדרי סעיף קטן 72(4)(ב)(2) כאשר אחד הסימנים האובייקטיבים המופיעים בסעיף קטן זה הינו ניסטגמוס ואין חולק כי הן ד"ר גורי בחוות דעתו והן פרופ' ירניצקי בחוות דעתו עליה חזר בחקירתו (עמ' 14, ש' 25-27) קבעו כי נכון למועד בו נבדקה התובעת על ידם לא אובחן אצלה ניסטגמוס (ראו גם דיווח בתיק הרפואי מיום 12.3.09- כבר אז במסגרת בדיקה רפואית לא הופיע ניסטגמוס- עמ' 229 בנ/1). לאור האמור סבורני כי לא ניתן לפנות לסעיף האמור - שמצוי בתקנות המל"ל בתת הפרק העוסק בא.א.ג - לשם קביעת נכותה הנוירולוגית של התובעת.



באשר לעוצמת הפגיעה לא התרשמתי כי הפגיעה ממנה סובלת התובעת כתוצאה מהסחרחורות אותן היא חשה הינה גדולה מזו שיוחסה לה על ידי פרופ' ירניצקי. התובעת לא המציאה ראיות אובייקטיביות לגבי קיומן של סחרחורות בתדירות גבוהה למעט תלונותיה הסובייקטיביות והפגיעה הנטענת בתפקוד אותה היא מייחסת לסחרחורות. אומנם, צודקת התובעת כי סחרחורת היא תופעה רפואית שאינה בהכרח בעלת ביטוי חיצוני. ואולם, סבורני כי אם אכן היתה התובעת סובלת מסחרחורות בתדירות גבוהה אשר היו מחייבות אותה להיעזר בחפצים תוך כדי הליכה על מנת לא ליפול, כפי שהעידה (עמ' 40, ש' 5-6), ההגיון מחייב כי מישהו במקום עבודתה או בכל מקום אחר, מלבד בעלה, היה מבחין בכך וניתן היה להעידו על האמור. יצויין כי בחקירתו של מר אנגל, מנהל המוקד בחברת תקשוב שם מועסקת התובעת, אישר מר אנגל כי הוא יודע שהתובעת סובלת מסחרחורות על בסיס דבריה שלה בלבד (עמ' 31, ש' 11-13) ולא משום שהוא הבחין בהתנהגות חריגה מצידה המעידה על היותה סובלת מסחרחורת.


הדעת נותנת כי, ככלל, נדרשת מידה כזו או אחרת של התאמה בין תלונות סובייקטיביות לבין ממצאים אובייקטיביים ולכלל נסיבות העניין. אחד מתפקידיו של המומחה מטעם בית המשפט בתביעות לפי חוק הפיצויים, הוא לשמש כזרועו הארוכה של בית המשפט ולבחון האם להערכתו - על סמך הידע המקצועי שלו וניסיונו הרב בבדיקת אנשים שבפיהם תלונות דומות תוך בחינת הממצאים בעניינם - ישנה התאמה סבירה פחות או יותר בין התלונות לממצאים.

בענייננו, לא ניתן להתעלם מכך שנראה כי בסופו של דבר מדובר בתאונת דרכים קלה יחסית. העובדה כי לתובעים 2 ו-3 לא נגרם הלכה למעשה נזק גוף של ממש ותביעתם סולקה בגבולות ערכי מטרד מדברת בעד עצמה. אף נזכיר כי התובעת לא פונתה לבית החולים באמצעות אמבולנס אלא על ידי התובע 2. לא ניתן להתעלם מן הממצאים העולים מתעודת חדר המיון, לפיהם לא נמצאו סימנים המעידים על חבלת ראש כלשהי. דבר זה עשוי היה להיות מוסבר בכך שהתובעת התלוננה כי קיבלה מכה ממסעד הכסא, אולם בבדיקתה בפני פרופ' ירניצקי מסרה כי נחבלה מן "הצד של הדלת". לא ניתן להתעלם גם מכך שהתובעת סירבה להצעת הצוות הרפואי לבצע בדיקתCT ראש וטעמיה עמה. לא ניתן להתעלם מכך שתלונתה הסובייקטיבית של התובעת כי הבחינה בירידה בשמיעה התבררה ככזו שאינה תואמת את המצב לאשורו.

התובעת מבקשת לראות באישורים שהוצאו לה על ידי רופא תעסוקתי ואשר בהם הוגבלה עבודתה ל-4 שעות ביום (ת/3 ונספח ז' לתצהיר התובעת), כאינדיקציה לחומרת ההגבלה ממנה סבלה כתוצאה מהסחרחורות. ואולם, באישורים אלו מטעם הרופא התעסוקתי אין כל פירוט באשר לנימוקים אשר הובילו אותו לקיצור יום העבודה של התובעת ואלו בדיקות אובייקטיביות, אם בכלל, עמדו לנגד עיניו עת הנפיק אישורים אלו. מן הראוי לזכור כי התובעת סבלה מבעיות רפואיות רבות ושונות עוד בטרם התאונה. הגבלת יום העבודה של התובעת במידה כה ניכרת איננה עולה בקנה אחד עם מסקנותיהם של המומחים מטעם בית המשפט באשר למצבה בעקבותיה. יצויין כי לפני התאונה ועוד בשנת 2004, עת עבדה התובעת כקופאית, פנתה התובעת לרופא תעסוקתי וזה הגביל את עבודתה לגבי עבודות הכרוכות במאמצים פיזיים ואף בישיבה ממושכת רצופה וזאת למשך חודשיים וחצי (נ/4).



לבסוף, אינני מקבל את טענת התובעת לפיה יש לייחס את מלוא שיעור הנכות הנוירולוגית שנקבעה לה לתאונה. ראשית, אינני מקבל את טענת התובעת לפיה מאחר והיתה הפוגה בתלונות על סחרחורת אין מקום לייחס חלק מהנכות למצב הקודם על אף שאין חולק כי שנים לפני התאונה התלוננה התובעת פעמים רבות על סחרחורות ואף על אובדן הכרה. בשונה מן האמור בחוות דעתו של פרופ' ירניצקי, הרי שמתברר כי בין השנים 1999 ועד 2007 היתה לפחות תלונה אחת על סחרחורות מיום 27.07.04 בה נכתב "שוב סחרחורות מרגישה לא טוב יובש בפה סוכר בצום 135 מחכה למיפוי לב" (עמ' 61 לנ/2). מניסוח התלונה בה נכתב "שוב סחרחורות", עולה כי אלה לא פסקו במרוצת השנים וכי הפסקת הפניה לטיפול רפואי לא נבעה מהפסקת הסימפטומים. למסקנה האמורה ישנה תמיכה אף בכך שגם לאחר התאונה הפסיקה התובעת לפנות לטיפול רפואי בתקופה שבין 3/09-1/11 (ראו תשובתו של פרופ' ירניצקי לשאלת הבהרה מס' 5). את האמור הסבירה התובעת בסיכומיה בכך שנאמר לה על ידי רופאיה כי מוצו כל הטיפולים הרפואיים, כי אין כל מזור למצבה וכי עליה להסתגל לחיים עם מגבלה זו. הדעת נותנת כי באותה מידה זו היתה עשויה להיות הסיבה להפחתה בתלונות בדבר סחרחורות גם בשנים שקדמו לתאונה. שנית, הטענה שהתובעת עבדה ללא מגבלות לפני התאונה לא נתמכה בראיות (ואף להיפך כפי שעולה מנ/4) ומהתמונה המתקבלת מחוות דעת כלל המומחים עולה כי אף היום יכולה היא לעבוד בעבודתה כנציגת שירות טלפוני ללא מגבלה של ממש.


לאור עברה הרפואי העשיר והתלונות הרבות בדבר סחרחורות ואובדן הכרה אשר קדמו לתאונה, נראה כי יש מקום בהחלט לייחס חלק מהנכות למצבה הקודם ולא הוצג כל טעם מדוע לא לקבל את הערכתו של פרופ' ירניצקי בנוגע לנושא זה, המצוי בתחום מומחיותו.

באשר לטענתה החלופית של התובעת בדבר תחולתו של עקרון הגולגולת הדקה, נראה כי התובעת נתפסה לכלל טעות באשר למשמעותו. עקרון הגולגולת הדקה קובע כי כאשר תוצאת הנזק גדולה מזו הצפויה בגין אירוע נזיקי מסויים ומוכח כי הנזק שנגרם הינו תוצאה של הרקע של התובע הספציפי, יחוייב המזיק לפצות את הניזוק בגין מלוא הנזק. ואולם, הפסיקה קבעה כי אין לעשות שימוש בעקרון הגולגולת הדקה מקום בו מדובר בהחמרה של מצב ידוע, אלא כאשר מדובר בהתפרצות של מצב חבוי. קרי, כאשר מדובר בפגם אשר היה גלוי והתאונה רק החמירה אותו שימוש בעקרון הגולגולת הדקה אינו במקומו [ראו ת.א. (מחוזי, י-ם) 5227/03 ניסים נ' סמעאן (08.01.09) וההפניות שם]. משאין חולק כי במקרה הנדון התלוננה התובעת רבות על סחרחורות טרם התאונה, הרי שמדובר לכל היותר בהחמרה של מצב ידוע, כפי שאכן קבע פרופ' ירניצקי, ולא במקרה בו יש להחיל את עקרון הגולגולת הדקה.



לאור כל האמור לעיל אני מאמץ את קביעתו של פרופ' ירניצקי וקובע כי נכותה הרפואית של התובעת בתחום הנוירולוגי עומדת על שיעור של 5%, מתוכם 3% הינם כתוצאה מהתאונה.


התחום האורתופדי



ד"ר נורמן קובע בחוות דעתו כי תלונותיה של התובעת הינן סובייקטיביות ולא נמצאו ממצאים המעידים על טראומה לעמוד השדרה, כי לא נמצאו בבדיקה הגופנית הגבלות תנועה או חסרים נוירולוגיים המצדיקים מתן אחוזי נכות וכי הממצאים אשר נמצאו בצילומי עמוד השדרה הצווארי והמותני מיום 24.03.08 אינם מדגימים ממצאים טראומטיים. לאור האמור מגיע ד"ר נורמן למסקנה כי לא נותרה לתובעת נכות אורתופדית מהתאונה.




במסגרת דיון ההוכחות נחקר ד"ר נורמן על חוות דעתו על ידי באי כוח שני הצדדים.




התובעת טוענת כי במהלך חקירתו, ולאחר שעומת עם ספרות רפואית מקובלת בתחום האורתופדיה למדידת טווחי תנועה, חזר בו ד"ר נורמן מעמדתו ואישר באופן מפורש כי התובעת סובלת ממגבלה קלה בטווח תנועות הצוואר המזכה בנכות בשיעור 5%.


התובעת מציינת כי אמנם ד"ר נורמן העריך כי אין קשר סיבתי רפואי בין המגבלה ובין התאונה, אך אישר כי אין תיעוד לכך שהתובעת סבלה ממגבלה בתנועה טרם התאונה למעט מסמך אחד ויחיד מיום 27.06.04 המעיד על רגישות קלה בצוואר. עוד טוענת התובעת כי קביעתו של ד"ר נורמן בחוות דעתו מבוססת על העדר מגבלה בתנועה ולא על העדר קשר סיבתי, וכי הנסיון במהלך החקירה לתלות את מסקנתו בדבר העדר נכות בהסבר אחר שלא קיבל תימוכין בחוות הדעת, ראוי לדחיה.

לאור האמור, טוענת התובעת, יש לקבוע כי לתובעת נותרה נכות רפואית בתחום האורתופדי בשיעור 5%.



הנתבעת מצידה טוענת כי אמנם ד"ר נורמן לא פירט את עניין הקשר הסיבתי עת קבע כי לתובעת לא נותרה נכות, ואולם מכך לא ניתן להסיק ולקבוע כי לתובעת נותרה נכות כתוצאה מהתאונה. עוד טוענת התובעת כי ד"ר נורמן שלל לחלוטין קשר סיבתי בין המגבלה הקלה שיש לתובעת בתנועה ובין התאונה וציין כי אין לו ספק שכל מגבלה שתימצא אצל התובעת, היא לא כתוצאה מהתאונה.


מוסיפה וטוענת הנתבעת כי תיקה הרפואי של התובעת אשר הוגש לתיק בית המשפט, מהווה חיזוק והוכחה חותכת שמצבה של התובעת אינו נובע מהתאונה. חיזוק נוסף לטענתה מוצאת הנתבעת בקביעת המל"ל שם הגיעו הבודקים למסקנה כי לא נותרה לתובעת נכות רפואית בתחום האורתופדי תוך ציון כי הבדיקות הפיזיות שנערכו לתובעת נמצאו תקינות.

לאור האמור, טוענת הנתבעת, יש לקבוע כי לא נותרה לתובעת נכות בתחום האורתופדי כתוצאה מהתאונה.



לאחר שעיינתי בחוות הדעת של ד"ר נורמן ובתשובותיו לשאלות שהוצגו לו במסגרת החקירה הנגדית וכן בטענות הצדדים, דומני כי יהא זה נכון יותר לקבל את טענת התובעת בדבר נכות רפואית בתחום האורתופדי בשיעור 5%. להלן נימוקיי.




הנקודה העיקרית בממצאי הבדיקה הפיזית עליה נחקר ד"ר נורמן במסגרת החקירה הנגדית הינה טווח תנועות הצוואר, על כן אביא את ממצאי הבדיקה בנקודה זו, כפי שמצאו ביטוי בחוות דעתו, כלשונם:


"טווח תנועות הצוואר: כיפוף לפני מגיעה עם הסנטר 3 ס"מ מבית החזה, יישור לאחור 20 מעלות, סיבוב לימין 80 מעלות, סיבוב לשמאל 80 מעלות, הטיה לימין 20 מעלות, הטיה לשמאל 20 מעלות, כח מלא בגפיים העליונות."

מסקנתו הסופית של ד"ר נורמן היתה כאמור כי אין לתובעת מגבלה בתנועה ולאור האמור אין לה נכות בתחום האורתופדי. במסגרת חקירתו שינה ד"ר נורמן במעט מעמדתו באשר לקיומה של מגבלה:

"ש. מה טווח הנורמה לגבי הטיה לימין ולשמאל?
ת. בין 20 ל-40 מעלות בד"כ, יש אנשים שעושים יותר. השאלה איך זה נמדד.
ש. אני מציגה לך צילומים מהספר אליו הפניתי קודם.
ת. אני לא מכיר ולא מקבל את החוברת הזאת.
ש. ז"א שלשיטתך טווח של 20 מעלות הוא תקין?
ת. שלילי, אני מעדיף שיהיה בין 30 ל-40.
ש. ז"א שטווח תנועה של הטיה לימין ולשמאל של 20 הוא לא תקין?
ת. זה על הגבול שמתחילה הגבלה. הגבלה קלה, בינונית וקשה מדברת על הגבלה של כל עמ"ש הצווארי. הגבלה של עמ"ש צווארי מכילה כיפוף לפנים, יישור לאחור, סיבוב לימין, סיבוב לשמאל, הטיה לימין, הטיה לשמאל. כשאנחנו מדברים על הגבלה, אנו מצפים למצוא משהו שיכלול את הכל ויגיד לנו אם זה קל, בינוני או קשה. אין 24% מזה. זה ענין של התרשמות. טווח התנועות האלה ניתן כמובן לאנשים צעירים בריאים בגיל 20-30. עם השנים טווח התנועות משתנה, לא כתוב לנו מה הטווח שהוא יהיה בין 20 או שיהיה בין 70. כשאני אומר טווח של אדם מבוגר יותר, אני מניח שטווח התנועות יהיה מוגבל יותר, לכן אני לא חושב שאפשר להסתמך על טווח של בין 20 ל-40 לגבי הגבלה.
ש. בכל מקרה, כפי שציינת קודם, טווח תנועה של 20 מעלות כפי שנמצא אצל התובעת הינו על הצד הנמוך בשים לב לנתוניה?
ת. נכון, בהטיה בלבד, לא בכיפוף ולא בסיבוב לצדדים." (עמ' 24, ש' 16-33)

ובהמשך:

"ש. נסכים שיש מגבלה קלה בתנועות הצוואר?
ת. כן.
ש. וגם שבטרם התאונה לא היתה עדות לכאבים או למגבלה בטווח התנועות, כאשר למען ההגינות יאמר שהיה צילום שהעיד על שינויים ניווניים שכ[כ]ל הנראה או אין עדות שהתבטאו בתלונות או במגבלה?
ת. אנחנו לא יודעים מה קורה בתיקים בקופ"ח ויודעים כמה מצומצמת האנמנזה שרושם הרופא. לא שולחים סתם חולה לבצע צילומים. הוא התלונן על כאבים בגב התחתון ולכן שלחו אותו לצילום צוואר? קצת קשה לי להאמין. גם אין לנו אף בדיקה לפני התאונה המדגימה את הטווח שהוא אחר מהטווח שציינתי. אף אחד לא בדק אותה ואמר עכשיו היא יכולה להגיע אחורה 60 מעלות וכד'.
ש. אתה מסכים אתי שאין מסמכים המעידים על הגבלה בתנועות הצוואר לפני התאונה?
ת. מסכים שבפני לא עמדו כאלה.
ש. האם לאור האמור, אין מקום לשקול מחדש קביעת אחוזי נכות בגין התאונה לפי סעיף 37 או 35?
ת. אפשר לסכם שיש מגבלה קלה או קלה מאוד בתנועות הצוואר, אבל אני שולל לחלוטין קשר סיבתי בינה לבין התאונה.
ש. קשר סיבתי רפואי?
ת. אני רופא, אני חושב שכל מגבלה שתימצא אצלה, אין לי ספק שהיא לא תוצאה של התאונה." (עמ' 28, ש' 15-33)

איני מייחס חשיבות רבה לעצם העובדה כי בספר שמספר עמודים ממנו הוצגו לד"ר נורמן (ת/1) צויינו טווחי תנועה שונים מאלו שעל פיהם חיווה דעתו. אין זה בלתי סביר כי בספרים שונים יופיעו גישות מעט שונות באשר לטווחי תנועה הנחשבים תקינים. ואולם, כפי שניתן להיווכח, במהלך החקירה הנגדית שינה ד"ר נורמן את הערכתו הראשונה והסכים, בסופו של דבר, כי אכן לתובעת ישנה מגבלה קלה או קלה מאוד בתנועות הצוואר. בהמשך, במסגרת חקירה נגדית לבא כוח הנתבעת כימת ד"ר נורמן הגבלה זו לנכות בשיעור של 5% (עמ' 29, ש' 15).

נראה כי לא ניתן לחלוק על כך שבעת מתן חוות דעתו לא נתן ד"ר נורמן דעתו לשאלת הקשר הסיבתי הרפואי, וזאת בפשטות משום שהעריך בגדרה כי אין לתובעת כל נכות. האמור אף עולה מחוות הדעת עצמה. על אף האמור, ולאחר ששינה ד"ר נורמן עמדתו אשר לקיומה של מגבלה בתנועות הצוואר, עמד ד"ר נורמן על דעתו לפיה אין קשר סיבתי בין המגבלה בתנועות הצוואר, תחילה ללא בסיס עובדתי בתיעוד הרפואי ("מסכים שבפניי לא עמדו כאלה") ובהמשך מצא תימוכין להערכתו זו במסמך רפואי מתוך תיקה הרפואי של התובעת אשר הוצג על ידי ב"כ הנתבעת במהלך החקירה הנגדית שערכה ב"כ התובעת, ואשר ככל הנראה הוצג לד"ר נורמן לראשונה במהלך דיון ההוכחות. מסמך זה הוא מסמך סיכום ביקור של התובעת אצל רופא אורתופד מיום 02.08.04 במסגרתו התלוננה התובעת על כאבים בגב התחתון והקרנת כאב אל רגל ימין וכתף ימין, וממנו עולה, ראשית, כי בוצעו גם צילומים של עמ"ש צווארי, ושנית, כי צילומים אלו הדגימו שינויים ניווניים.

במסגרת החקירה הנגדית לב"כ הנתבעת הוצגו בפני ד"ר נורמן מסמכים נוספים וביניהם תיעוד מתיקה הרפואי של התובעת מיום 27.06.04:
"ש. אני מציג לך מספר מסמכים. תאמר לי האם הם רלוונטים לטעמך?
ת. בשנת 04' אמרנו קודם שאין ממצא. מקריא "רגישות בעמ"ש צווארי עם הקרנה קלה", כלומר יש תלונות ב-27.6.04, כנראה שזו היתה הסיבה שנשלחה לצילומים. בשאר המס[מ]כים שאתה מציג לי אני לא רואה רלוונטיות.
ש. אישרת לחברתי שיש הגבלה שאינה קשורה לתאונה וזה בוודאי המסמכים שהוצגו בפניך ותסכים אתי שחיזקו את קביעתך?
ת. נכון." (עמ' 29, ש' 2-8)

אך בשונה מאופן הצגת הדברים ע"י הנתבעת, נראה כי לא כל התיעוד עמד בפני ד"ר נורמן לכתחילה ולא היווה חלק מחוות הדעת. סבורני כי מאחר וד"ר נורמן לא נתן דעתו לקשר הסיבתי במסגרת חוות הדעת, וזאת מאחר והוא קבע כי כלל לא קיימת מגבלה ונכות, לא ברור אם מצב הדברים המוצא ביטוי בתלונה מיום 27.6.04 ובצילומים שבעקבותיה, עולה כדי מגבלה ונכות אם לאו, והאם התאונה לא גרמה להחמרה של מצב זה. מאחר ונראה כי התימוכין העיקרי להערכה בדבר היעדר קשר סיבתי הינו תוצאות בדיקה שהוצגו בפני ד"ר נורמן ככל הנראה לראשונה במהלך הדיון, לא ניתן לקבוע במידת הוודאות הנדרשת כי נכותה של התובעת בתחום האורתופדי איננה קשורה לתאונה. לאור האמור ומשום שאני סבור כי ראוי שהספק במקרה מעין זה יפעל לטובת תובע, נראה לי נכון לייחס את הנכות של התובעת בתחום האורתופדי להחמרה שנגרמה כתוצאה מהתאונה.



לאור כל האמור לעיל אני קובע כי נכותה הרפואית של התובעת בתחום האורתופדי כתוצאה מהתאונה עומדת על 5% בשל הגבלה קלה עד קלה מאוד בתנועות הצוואר ובהתאם לסעיף ליקוי 37(5) לתקנות המל"ל.


סיכום ביניים- שיעור הנכות הרפואית



מן המקובץ עולה כי נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת כתוצאה מהתאונה עומדת על 7.85%- 5% בתחום האורתופדי בגין הגבלת תנועות קלה עד קלה מאוד בצוואר ו- 3% בתחום הנוירולוגי בגין סחרחורות.


הנכות התפקודית



הלכה היא כי הנכות התפקודית, הבאה לבטא את מידת הפגיעה של נכות רפואית בתפקודו של הנפגע הספציפי, נקבעת על ידי בית המשפט בהתאם לראיות שהונחו בפניו באשר לכלל הנסיבות הרלוונטיות לנפגע, למהות הפגיעה ולהשלכות שיש לפגיעה על תפקודו ועיסוקו של הנפגע [ע"א 43134-12-12 רשות הטבע והגנים נ' שוקרון (17.03.13); ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך א', 240-242 (מהדורה חמישית, 2003) (להלן: "קציר")]. לשם האמור מהווה הנכות הרפואית נקודת פתיחה ואולם אין היא מהווה נקודת סיום [ע"א 63/88 ברגר נ' רוזנווסר (27.03.91)].




במועד התאונה היתה התובעת בת 52 ועבדה כאמור כנציגת שירות טלפוני בחברת תקשוב, שם היא עובדת גם כיום. עבודתה של התובעת הינה עבודה משרדית בישיבה, הכוללת מענה לטלפונים ומתן מידע ללקוחות קופת חולים כללית לרבות תמיכה באתר האינטרנט (עמ' 30, ש' 20-21). התובעת וכן מר אנגל העידו כי התובעת עבדה בממוצע 7 שעות ביום.




התובעת טוענת כי נכותה התפקודית גבוהה לאין שיעור מנכותה הרפואית המשוקללת (העומדת לטענתה על שיעור של 32%) והיא מבקשת להעמידה על לא פחות מאשר 50%, מאחר ועבודתה דורשת יכולת פיזית תקינה, לרבות יכולת ישיבה ממושכת וריכוז, שאין לה עוד כתוצאה מההגבלות שנגרמו לה מהתאונה. עוד טוענת התובעת כי טרם התאונה עבדה ללא מגבלות, לרבות ימי עבודה מפוצלים, זכתה לבונוסים יפים ואף היתה מועמדת לקידום.


התובעת מפנה לאישורים שהוצאו לה על ידי רופא תעסוקתי ואשר בהם הוגבלה עבודתה ל-4 שעות ביום (ת/3 ונספח ז' לתצהיר התובעת). לאור האמור צומצם היקף משרתה בכמחצית וכך גם שכרה, בממוצע.

התובעת טוענת כי מר אנגל העיד כי הוא ממשיך להעסיקה רק בשל הצטיינותה טרם התאונה, וכי אם תפוטר מעבודתה ובשים לב למגבלותיה הרפואיות לא תוכל למצוא מקום עבודה אחר.



הנתבעת מצידה טוענת כי נכותה הרפואית של התובעת (העומדת לטענתה על 3% לכל היותר) הינה חסרת פן תפקודי. על מנת להמחיש את טענתה מפנה הנתבעת את בית המשפט לעובדה כי בשנת 2008 המשיכה התובעת לעבוד כרגיל ובאופן מלא לאורך כל השנה וכי בשנים 2009-2011 עבדה התובעת 12 חודשים מלאים.




לתובעת נקבעה כאמור נכות רפואית בתחום הנוירולוגי בשיעור 3% בשל סחרחורות ונכות רפואית בתחום האורתופדי בשיעור 5% בשל הגבלה קלה עד קלה מאוד בהטיית הצוואר לימין ולשמאל. כבר נפסק לא אחת כי נכויות בשיעורים נמוכים, ככלל, אינן מניבות נכות תפקודית. לעתים מאחר ואין בהן כדי לפגוע בתפקוד כלל, לעתים מאחר והנפגע עשוי לעבור תהליך של אדפטציה ולתפקד כרגיל עם המגבלות הקלות. על כך כתב המחבר קציר בספרו כלהלן:


נכויות בשיעור נמוך, של 5%, או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן הישוב; במקרים כאלה, הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוז הנכות, אלא, מקום שבית-המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית, הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה. מובן, שאין בכך משום קביעת כלל גדול, שכן תלוי הדבר בטיבו של הנפגע ובמהות עיסוקו. אולם, כדבר שבנוהג, ניתן להצביע על המקרים שבהם סירבו בתי המשפט להיזקק, ביחס לנכויות כאלו, לחישוב אקטוארי המבוסס על אחוז הנכות." (קציר, 259)

[ראו גם, לדוגמא: ת.א. 13361-11-10 אהרוני נ' הנסיכה מרכז אירועים בע"מ (09.12.13); ת.א. (שלום, י-ם) 6007/02 סלהב נ' מדינת ישראל- משרד הביטחון (29.10.07)].

האמור נכון אף ביתר שאת מקום בו מדובר בנכות מצטברת בשיעור נמוך המורכבת מנכויות בשיעור נמוך עוד יותר בתחומי רפואה נפרדים שאינם קרובים, כבמקרה זה, שאז מידת ההשפעה של הפגיעה בכל אחד מן התחומים בנפרד על התפקוד הינה זניחה, ולא ניתן לדבר על השפעה מצטברת על התפקוד.



מאחר והתובעת עובדת בעבודה משרדית שאיננה מצריכה מאמץ פיזי ואשר מסתכמת במתן מענה טלפוני, סבורני כי אין לנכות הרפואית בתחום האורתופדי השלכה על תפקודה של התובעת, זאת בייחוד לאור העובדה כי נכות זו נקבעה לתובעת אך בשל הגבלה קלה עד קלה מאוד בהטיית הצוואר לימין ולשמאל. נראה כי אף התובעת עצמה איננה מייחסת משקל רב למגבלה האורתופדית ומשליכה יהבה על נכותה הנוירולוגית (עמ' 40, ש' 27-28). עוד סבורני כי אף בנכות נוירולוגית בשיעור זעיר של 3% אין בכדי להשפיע על תפקודה של התובעת ובוודאי לא בהיקף לו היא טוענת. עדותה של התובעת בדבר סחרחורות הנמשכות שעות ואף עד שבוע ימים איננה משכנעת, איננה נתמכת על ידי ראיות אובייקטיביות ואיננה עולה בקנה אחד עם חוות הדעת של ד"ר גורי ופרופ' ירניצקי.


לא נעלמה מעיניי העובדה כי רופא תעסוקתי אליו פנתה התובעת הנפיק לה אישורים לפיהם יכולה היא לעבוד לכל היותר 4 שעות ביום. ואולם, כאמור לעיל, מן האישורים שהומצאו לא ניתן לדעת על בסיס מה הגיע הרופא התעסוקתי למסקנותיו והאם אלו מבוססות רק על תלונות סובייקטיביות של התובעת או על בדיקות אובייקטיביות כלשהן. יתרה מכך, לא ניתן לדעת מהן הבעיות הבריאותיות בגינן הונפקו האישורים שכן התובעת סובלת מבעיות רפואיות רבות נוספות ונזכיר כי אף טרם התאונה הונפק לתובעת אישור מרופא תעסוקתי לפיו הוגבלה עבודתה לגבי עבודות הכרוכות במאמצים פיזיים ובישיבה ממושכת רצופה וזאת למשך חודשיים וחצי (נ/4).



לאור האמור אני קובע כי לתובעת לא נותרה נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה.


הנזק

כאב וסבל



לאור שיעור הנכות הרפואית המשוקללת, גילה של התובעת, העדר ימי אשפוז, ובהתאם לתקנה 2 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאיננו נזק ממון), התשל"ו- 1976, הפיצוי המשוערך המגיע לתובעת בגין ראש נזק זה מסתכם בסך של 12,014 ₪.


הפסד השתכרות לעבר ואובדן כושר השתכרות לעתיד



התובעת מבקשת פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של כ-277,000 ₪ ואשר חושב על ידה באמצעות השוואת שכרה הממוצע לפני התאונה לזה שלאחריה. עוד טוענת התובעת כי יש לקחת בחשבון את האפשרות הסבירה שהתובעת תפוטר מעבודתה ואת הקושי שיהיה לה במציאת מקום עבודה חדש. הנתבעת מצידה טוענת כי מאחר ואין בנכויות מהן סובלת התובעת משום פגיעה בתפקודה הרי שלא הוכח כל קשר סיבתי בין הירידה בשכרה ובין התאונה.


בענייננו אין מקום לבצע חישוב אקטוארי לצורך חישוב הפסד ההשתכרות לעבר ואומדן אובדן כושר ההשתכרות לעתיד, כפי שעושה התובעת. מתלושי השכר של התובעת אכן עולה כי שכרה של התובעת ירד לאחר התאונה, אך סבורני כי אין קשר בין בחירתה של התובעת לקצר את שעות עבודתה בשיעור ניכר ובין המגבלות הקלות מהן סובלת התובעת בעקבות התאונה. על כן אין בהשוואה בין שכרה של התובעת בתקופה שקדמה לתאונה ובין שכרה בתקופה שלאחריה בכדי לשקף את הפסדי ההשתכרות כתוצאה מהתאונה. ומזווית אחרת, משקבעתי כי לא נותרה לתובעת נכות תפקודית ממילא לא ניתן לבצע חישוב אקטוארי המבוסס על נכות כזו, להבדיל מנכות רפואית. בנסיבות העניין, יש מקום לפסיקת פיצוי בראשי נזק אלה באופן גלובלי.

עובר לתאונה היתה שונות ניכרת ביותר בשכרה של התובעת בתקופות שונות. בממוצע עמד שכרה על כ- 2,500-2,800 ₪ נטו בחודש. כאמור, הירידה בשכרה של התובעת אינה נובעת מהתאונה. גם אם יש בנכות שנגרמה לתובעת כדי להקשות עליה מעט בעבודתה, היא אינה מגבילה את יכולתה לעבוד בהיקף בו עבדה קודם לכן. מנגד, ייתכן שבתקופה הסמוכה לאחר התאונה חוותה התובעת קושי רב יותר בתפקוד, קושי אשר בעקבותיו שהתה בחופשת מחלה בעיקר בחודשים דצמבר 2007 וינואר 2008 (דווקא בגין התקופה הסמוכה יותר לתאונה, בחודש אוקטובר ומרבית חודש נובמבר, לא צורפו אישורי מחלה), ואשר יצר הפסד השתכרות מסויים. באשר לטענת התובעת בדבר הסיכון שתפוטר, לאור כל האמור לעיל דומני כי יש בידה של התובעת לעשות מאמץ ולחזור לעבוד בהיקף משרה משמעותי יותר ובכך להקטין את הסיכון האמור. עם זאת, ראיתי לנכון להביא אף נתון זה בחשבון במסגרת פסיקת הפיצויים ברכיב זה. אני מעמיד את הפיצוי המגיע לתובעת בגין ראשי נזק אלה על סך של 20,000 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד



התובעת טוענת כי היא נזקקת לעזרת בעלה ובנותיה וכן לעזרת חברים בעיקר על מנת לאסוף אותה ממקום עבודתה עת היא נתקפת בסחרחורת. הנתבעת טוענת כי משלא הוכיחה התובעת בראיות את מתן העזרה והצורך בה, אין מקום לפסוק כל פיצוי בגין ראש נזק זה.


פיצויים בשל עזרת צד ג' לא ייפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקודו הפיזי של הנפגע והדבר יהא תלוי בראיות שיובאו בנוגע לצורך בעזרה כאמור (קציר, 792). בענייננו מסתכמת העזרה הנטענת בהסעתה ממקום העבודה לביתה בעת התקף סחרחורת וכן עזרה מסויימת בעבודות הבית. סבורני כי אין באמור משום עזרה החורגת מעזרה רגילה הניתנת בין בני משפחה, בייחוד לאור העובדה כי משהתובעת איננה מחזיקה ברישיון נהיגה, ממילא היא זקוקה היתה להסעתה ע"י קרוביה מעת לעת. כמו כן אין חולק כי בענייננו התובעת לא צירפה כל ראיה בגין האמור, כגון: דו"ח היעדרויות של בעלה של התובעת ממקום עבודתו או כל ראיה אחרת בדבר נזק שנגרם בגין עזרת הזולת. על אף האמור, אני מוכן לצאת מתוך הנחה כי התובעת אכן נזקקה בתחילה התובעת לעזרה מעט מוגברת מצד הקרובים לה. אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סכום גלובלי של 3,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ובעתיד



התובעת טוענת כי מיום התאונה ועד היום היא נזקקת לטיפול רפואי אשר מטבע הדברים כרוך בהוצאות רפואיות וכי לאור נכותה היא אף תזדקק להמשך טיפולים. הנתבעת טוענת כי משמדובר בתאונת עבודה מכוסות כל ההוצאות על ידי המל"ל ובנוסף כי החל מיום 01.01.10 החובה לשאת בהוצאות הרפואיות מוטלת באופן בלעדי על קופות החולים.


מעיון בתיקה הרפואי של התובעת (נ/1 ו-נ/3) נראה כי לא ניתן לחלוק על כך שהתובעת פנתה פעמים רבות לטיפול רפואי בעקבות תלונותיה לאחר התאונה, ואף עברה בדיקות רבות כגון: בדיקת ENG, בדיקת יציבה ממוחשבת ובדיקות CT למיניהן. התובעת לא צירפה קבלות בגין הוצאותיה הרפואיות ו/או בגין הוצאות הנסיעה להן נזקקה, ואולם הדעת נותנת כי לתובעת אכן נגרמו הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות, ונהוג להכיר בסכום מתון של הוצאות מעין אלה גם בהעדר קבלות לכל הוצאה והוצאה. בנוסף, חלק ניכר מהוצאותיה של התובעת הוצאו לפני 01.01.10 אז הוטלה על קופות החולים החובה לשאת במלוא עלות הטיפולים הרפואיים. לאור האמור אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סכום גלובלי של 5,000 ₪.

שכר טרחת המומחים



בהוצאות שכר טרחתם של ד"ר נורמן, ד"ר גורי ופרופ' ירניצקי נשאה הנתבעת ובשכר טרחתו של פרופ' קרניאלי נשאה התובעת.


לאחר שבחנתי טענות הצדדים בעניין שכ"ט המומחים הגעתי למסקנה כי אין מקום להשיתן באופן שונה. משנקבע כי לא נותרה לתובעת נכות בתחום האנדוקרינולוגי כתוצאה מהתאונה אין מקום להטיל את שכ"ט המומחה על הנתבעת, בייחוד כאשר לכתחילה נראתה ההסתברות לקבלת הטענה בדבר קשר סיבתי בין התאונה לסוכרת ככזו שאינה נתמכת בתיעוד הרפואי. באשר לשכר טרחתם של ד"ר גורי, פרופ' ירניצקי וד"ר נורמן, ברי כי היה מקום למינוי מומחים בתחום התמחותם של מומחים אלו ואף נקבעה נכות. בנקודה זו אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה מאחר והתובעת בחרה לפנות למל"ל רק לאחר שהוגשו חוות דעת המומחים יש להשית את כלל העלויות עליה. זאת משום שהדבר עומד בניגוד להלכה לפיה אין לכפות על תובע פניה למל"ל לצורך קביעת דרגת נכות ובידו הבחירה בין המסלולים [רע"א 1619/93 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' טטרו, פ"ד מז(4) 89 (1993); ריבלין, 992].

סוף דבר



אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 40,014 ₪, ממנו ינוכו גמלאות המל"ל אשר שולמו לתובעת בשערוך להיום בסך של 2,114 ₪, ולאחר הניכוי ישולם סך של 37,900 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ כחוק וכן החזר אגרה ששולמה.


סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תאונת דרכים - קשר סיבתי

  2. קשר סיבתי לפגיעה באוזניים

  3. קרע בשריר הביצפס - קשר סיבתי

  4. ועדה רפואית לבדיקת קשר סיבתי

  5. קשר סיבתי בין נכות למחלת מקצוע

  6. אנמנזה רפואית להוכחת קשר סיבתי

  7. קשר סיבתי בין מוות לתאונת דרכים

  8. קשר סיבתי בין מעשה אלימות לגניבה

  9. קשר סיבתי בין רעש לבין ליקוי שמיעה

  10. סמכות קצין תגמולים בעניין קשר סיבתי

  11. קשר סיבתי בין תאונת דרכים למחלת הסוכרת

  12. קשר סיבתי בין בעיה נפשית לתאונת דרכים

  13. קשר סיבתי בין דחק בעבודה לטראומה נפשית

  14. קשר סיבתי בין פגיעה בברך לתאונת עבודה

  15. קשר סיבתי בין שרות בצה''ל לבין לחץ הדם

  16. האם יש קשר בין טרשת נפוצה לתאונת דרכים ?

  17. קשר סיבתי בין הקלדה לתסמונת התעלה הקרפלית

  18. קשר סיבתי בין נכות בתחום הנוירולוגי לתאונה

  19. בקשה למינוי מומחה נוסף בשאלת הקשר הסיבתי

  20. קשר סיבתי בין אירוע מוחי לבין שירות במשטרה

  21. קשר סיבתי בין מחלה נדירה לבין תאונת דרכים

  22. מחיקת ערעור קצין התגמולים בהעדר קשר סיבתי

  23. קשר סיבתי בין נכות במל''ל לבין תאונת דרכים

  24. קשר סיבתי בין תאונת דרכים למוות אדם מבוגר

  25. קשר סיבתי בין מחלה לבין תנאי השירות בצה''ל

  26. האם יש קשר בין עליית רמת הסוכר בדם לתאונה ?

  27. קשר סיבתי בתביעת רשלנות מקצועית של עורך דין

  28. קשר סיבתי כתנאי לשיפוי המל''ל ע''י חברת ביטוח

  29. קשר סיבתי בין מחלת עור לבין תנאי השירות בצה''ל

  30. דוגמא למינוי מומחה בשאלת הקשר הסיבתי בין מחלה לעבודה

  31. האם הועדה טעתה עת שללה קשר סיבתי בין הפגימה בבוהן לתאונה

  32. מינוי מומחה רפואי לבדיקת קשר סיבתי בין בקע סרעפתי לעבודה

  33. ניתוק הקשר הסיבתי נוכח הימצאו של כתם השמן בכביש כגורם זר מתערב

  34. האם אירוע מוחי לפני ובזמן התאונה מהווה גורם זר מתערב אשר יש בו בכדי ניתוק הקשר הסיבתי ?

  35. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון