בנק העניק אשראי לחברה מוגבלת במניות. בעלי מניותיה ערבו לחיובי החברה בהתאם לערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום. ערב אחד פרש מהחברה. לטענתו הוא פטור מחיוביו כערב בשל הסדר בינו לבין הבנק, ולפיו שותפו לשעבר יישא בתשלום החוב והוא ישוחרר מערבותו. סביב מחלוקת זו, שהיא עובדתית בעיקרה, נסב ההליך דנן. לאחר הגשת כתב התביעה ניתנו פסקי דין נגד הנתבעים 1, 3 ו-4. פסק הדין זה דן במחלוקת בין התובע לבין הנתבע 2 בלבד. העובדות 2. התובע תאגיד בנקאי (להלן: הבנק). הנתבעת 1 חברה מוגבלת במניות אשר נוסדה בשנת 2000 (להלן: החברה). הנתבעים 2 ו-3 היו בעלי מניות ומנהליה (להלן: יוסי ודני בהתאמה). והנתבעת 4 שימשה גם היא מנהלת החברה (להלן: גלי). 3. ביום 16.2.01 פתחה החברה חשבון חוזר דביטורי שמספרו 719-74200/69 בסניף 'סביניה' של הבנק. ביום 14.10.09 הועבר החשבון לסניף 'השופטים' וקיבל מספר 705-726500/69 (להלן: החשבון). יוסי, דני וגלי ערבו כלפי הבנק להבטחת קיום חיוביה של החברה לפי כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום (להלן: כתב הערבות). במועד חתימתם על כתב הערבות היו השלושה 'בעלי עניין בתאגיד' במובן המונח בסעיף 1 לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968 אליו מפנה סעיף 19 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967. החברה העמידה בטוחות נוספות, וביניהן כלי רכב ששועבדו לטובת הבנק, להבטחת חיוביה כלפיו. 4. אין חולק כי היה זה יוסי 'מי שהביא' את החברה לסניף 'סביניה' של הבנק. יוסי תושב הקריות ושני מנהליה האחרים של החברה התגוררו במרכז הארץ. מטעם זה, עד למועד פרישתו מהחברה שימש איש קשר בין החברה לבין הבנק, ופקידיו הכירו רק אותו. במהלך ניהול החשבון קיבל יוסי דיווח על מצב החשבון בהודעות שונות, לרבות הודעות לערב, אשר הונחו בתיבת הדואר שהחזיק בבנק. 5. בחודש אפריל 2009 הגיעו יוסי ודני לידי הסכמה, ולפיה העביר הראשון את מניותיו לאחרון ובעקבות פעולה זו נותר דני בעל מניות יחיד בחברה. עם העברת מניותיו חדל יוסי מלשמש מנהל בחברה. דני מצדו התחייב לדאוג לביטול חיובי יוסי כלפי נושים שונים של החברה, ובתוך כך גם ביטול ערבותו לטובת הבנק. 6. במהלך חודש יוני 2009 ביקר יוסי בסניף הבנק, הודיע על עזיבתו את החברה וביקש לבטל את ערבותו. לגרסת יוסי, פגש אז את עמיחי מורי, הפקיד שהיה מופקד על הטיפול בחשבון (להלן: מורי) ואת מנהל הסניף והודיע להם על הסיכום שהושג עם דני. לדבריו, לא זו בלבד שמי מהם לא אמר לו כי הסיכום אינו מקובל עליו או כי אין זו הדרך להודיע על ביטול הערבות, אלא שממועד ההודעה ואילך ראה הבנק בדני כתובת יחידה לסילוק חובה של החברה ולפירעון ההלוואה שניתנה לשם כך. עוד הוסיף, כי לו נהג הבנק באופן שונה גם הוא היה נוהג אחרת. 7. אף כי אין חולק שבעקבות פרישת יוסי מהחברה ביקר דני בסניף הבנק, הרי שרק במכתבו מיום 15.9.09 הודיע בכתב כי ביום 1.6.09 יצא יוסי מהחברה וכי החברה מפסיקה את פעילותה העסקית בבנק. באותו מכתב גם ביקש דני לאחד שלוש הלוואות שקיבלה החברה בסך כולל של כ-145,000 ₪ ולהעמיד הלוואה אחת תחתיהן תוך ציון שהחברה תחזיר את ההלוואה ב-40 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים. אין במכתב זה, אשר התאריך הנקוב בו מאוחר להגשת התובענה דנן, בקשה לבטל את ערבותו של יוסי. ביום 22.11.09 שוב הודיע דני לבנק על סיום עבודתו של יוסי בחברה, כשכיר וכבעל שליטה, 'החל מתאריך 30.6.09.' 8. למכתבים הללו קדמו פגישות בבנק במהלכן סוכם על הפיכת שלוש ההלוואות להלוואה אחת על סך 145,000 ₪. לגרסת יוסי, הסדר זה הושג עם דני ולא עמו. לגרסת מורי הושג ההסדר עם יוסי דווקא. הגם שאין למחלוקת זו חשיבות מיוחדת לצורך ההכרעה בתובענה, גרסת יוסי סבירה יותר, שהרי אין חולק כי עד ליציאתו מהחברה היה הקשר עם הבנק עמו, ולאחר מכן היה עם דני בלבד. גרסת יוסי מתיישבת עם העובדה שהסדר החוב על ידי העמדת הלוואה אחת בלבד נועדה לסיים את מערכת היחסים העסקיים בין החברה לבין הבנק. 9. ביום 21.9.09, לאחר הגשת כתב התביעה, העמיד הבנק לחברה הלוואה על סך 145,000 ₪ במקום שלוש הלוואות 'הישנות'. 10. כאמור, לגרסת יוסי הודיע לבנק על פרישתו מהחברה ועל הסיכום בינו לבין דני ובכך הבין כי ערבותו בטלה. לגרסת הבנק, אכן פנה הלה למורי, הודיע לו כי 'יצא מהחברה' וביקש להשתחרר מערבותו. ואולם, מורי הבהיר לו שלא ניתן לעשות-כן כל אימת שיש חוב בחשבון. בעדותו לפניי אישר מורי כי השיחה האמורה התקיימה במהלך חודש יוני 2009. הוא גם הוסיף כי בעקבות פנייתו של יוסי התייעץ עם מנהל הסניף ורק בהתאם להנחיותיו הבהיר ליוסי את עמדת הבנק. מורי אישר כי לא הפנה אותו לתניה הרלוונטית בכתב הערבות ולא הציע לו לשוב ולהודיע בכתב על ביטול ערבותו. 11. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 3.12.09 (לאחר הגשת כתב התביעה) פנה בא כוחו דאז של יוסי למנהל סניף הבנק, הודיע כי מיום 1.6.09 סיים יוסי את תפקידיו בחברה וכי דני, הממשיך בפעילותו בה, התחייב לקבל על עצמו את כל התחייבויותיה וחובותיה. לפיכך ביקש להפנות כל דרישה אל דני, והוסיף 'בנוסף, נבקשכם להודיענו על התנאים שבהם תוסר ערבותו האישית של יוסי ליבוביץ (ככל שקיימת כזו) לחשבונות החברה בסניפכם.' סכום החוב 12. בכתב התביעה נטען כי במועד הרלוונטי עמד החוב על סך 274,000 ₪ (בהתאם למצוין בדף האובליגו המצורף) ברם בתובענה נתבע סך של 160,000 ₪ בלבד בגין מימוש בטוחות שהחזיק הבנק (שני כלי רכב, אחד של יוסי). מעיון בדפי החשבון עולה תמונה שונה. 13. ביום 23.6.09 היה החשבון ביתרת חובה בסך 118,000 ₪ בקירוב. באותו יום הזרים הבנק לחשבון הלוואה בסך 120,000 ₪ ('שמִחזרה' את החוב בחשבון) כך שלאחר ביצוע פעולות שונות, לרבות חיוב בעמלות, נותרה בחשבון יתרת זכות בסך 2,072.58 ₪. ממועד זה ועד ליום 15.7.09 הצטברו חיובים שונים (בעיקר עמלות חיובים בגין פירעון הלוואה) כך שנוצרה שוב יתרת חוב שהסתכם בסך 9,250 ₪. 14. ביום 31.8.09 עמד החשבון ביתרת חוב בסך 2,078.45 ₪ שכן כל השיקים שהוצגו בתקופה זו חוללו באי-פירעון וחיובי ההלוואות הועברו לחשבון פיגורים. ביום 3.9.09 הועבר סך של 18,000 ₪ מבנק מזרחי לחשבון. כמו כן ביום 10.9.09 הופקד בחשבון שיק על סך 9,320 ₪ וביום 11.9.09 הופקד שיק על סך 103,000 ₪. שני שיקים אלה נפרעו והיוו פדיון מכירתם של שני כלי רכב שהיו משועבדים לטובת הבנק. הסך של 103,000 ₪ הוא פדיון מכירת רכב שהיה בבעלות יוסי. 15. ביום 16.9.09, כאשר החשבון עמד ביתרת זכות בסך 102,464.33 ₪ בעקבות הפקדת פדיון מכירת כלי הרכב, נפרעו לחשבון ארבע ההלוואות - שלוש ההלוואות 'הישנות' וההלוואה החדשה ('שמִחזרה' את החוב בחשבון) בסך כולל של 246,973.99 ₪. סכום זה בניכוי פדיון מכירת כלי הרכב (112,320 ₪) מביא ליתרת חוב בסך 134,653.99 ₪ ובתוספת חיובים בגין עמלות עד למועד זה מביא ליתרת חוב בסך 144,509.73 ₪ (נכון ליום 16.9.09). מסכום זה יש להפחית העברה בסך 2,500 ₪ מבנק מזרחי. סך כול החוב במועד זה הסתכם אפוא בסך 142,009.73 ₪. 16. ביום 21.9.09 העמיד הבנק הלוואה על סך 145,000 ₪. הלוואה זו, אשר איפסה את החשבון, כוללת את מלוא יתרת חוב החברה לבנק במועד זה - יתרת החוב הנ"ל בצירוף 'עמלת עריכת מסמך' (חוזה ההלוואה) בסך 2,530 ₪. 17. המסקנה מהאמור בסעיפים 22 - 25 דלעיל היא כי סכום התביעה אינו תואם לחוב האמִתי של החברה, שלו ערב יוסי. אמנם נכון, בדף האובליגו צוינה יתרת חוב בסך 274,000 ₪ ברם דפי החשבון אינם תואמים לרישום זה. בנסיבות אלה היה על הבנק להוכיח כי דף האובליגו משקף את יתרת החוב לאשורו, שהרי לא מן הנמנע שהאובליגו משקף את כלל התחייבויות בעל החשבון, כולל מסגרות בלתי מנוצלות. יתרה מכך, מעדות יוסי עולה כי הצדדים הסכימו שהבנק יעמיד לחברה הלוואה בסך 145,000 ₪ לסילוק מלוא חובהּ. סכום זה שיקף את יתרת החוב בחשבון (שהפך להלוואה) ואת החוב בגין שלוש ההלוואות 'הישנות' שטרם סולקו. העד מטעם הבנק לא השכיל להסביר את הפער בין דף האובליגו לבין דפי החשבון ומכאן, הבנק לא עמד בנטל המוטל עליו. תחת זאת בחר להסתמך על סכום התביעה משוער כסכום החוב האמִתי. 18. למותר לציין כי אין זה נהיר כלל ועיקר מדוע מצא הבנק להעניק לחברה את ההלוואה על סך 145,000 ₪ במקום שלוש ההלוואות 'הישנות'. אמנם נכון, החברה (באמצעות יוסי או באמצעות דני) הגיעה להסדר עם הבנק, ולפיו הסכים הבנק 'למחזר' את ההלוואות הקיימות ובמקומן להעמיד לחברה הלוואה אחת על סך 145,000 ₪. ואולם, כתב התביעה הוגש ביום 3.9.09, ומכאן ברי כי במועד 'מִחזור' ההלוואות (21.9.09) ידע הבנק שהחברה לא תעמוד בחיוביה ולא תפרע את חובה, ולעניין זה אין נפקא מינה אם מדובר בהלוואות ישנות או בהלוואה חדשה. קשה להשתחרר מהרושם שמחזור ההלוואות נועד להיטיב עם הבנק, שרק לו צמח רווח בשל חיוב החשבון פעם נוספת בעמלת עריכת מסמך. 19. אין נתון מדויק בנוגע ליתרת חובה של החברה ביום 15.7.09 (היום הקובע לפי קביעתי בסעיף 31 להלן). באותו יום היה החוב בחשבון בסך כ-120,000 ₪ ונותרה יתרה בלתי מסולקת של שלוש הלוואות 'ישנות'. מהנתונים הקיימים כפי שפורטו לעיל ביום 17.9.09 הסתכם החוב בסך 142,009 ₪. סכום זה מתיישב עם עדותו של יוסי, כי מלוא חובה של החברה הסתכם בסך 145,000 ₪. כאמור לעיל, כשהחליט הבנק לתבוע את החוב, לא היה מקום 'למחזר' שוב את ההלוואות, ולכן יש להפחית מיתרת החוב לפי דפי החשבון את עמלת עריכת מסמך. 20. חובו של יוסי לבנק מסתכם אפוא בסך 142,009 ₪ נכון ליום 21.9.09. ביטול הערבות 21. בסעיף 3(א) ו-(ב) לכתב הערבות תניות שזו לשונן: '(א) ערבות זו וכל זכויות הבנק על פי כתב זה הם נוספים ובלתי תלויים בכל הבטוחות והערובות, שהבנק קיבל או יקבל מהחייבים או בעבורם...וזאת עד שהבנק יאשר לערבים בכתב שאחריותם על פי ערבות זו הסתיימה...' (ב) כל אחד מהערבים...יהיה רשאי לבטל את ערבותו, על ידי מתן הודעה בכתב לבנק לפחות שלושים יום מראש ובלבד שהודעת הביטול כנ"ל לא תפגע כלל באחריותם של שאר הערבים החתומים על כתב ערבות זה...ובתנאי ששום הודעת ביטול כנ"ל לא תפגע באחריות נותן ההודעה לתשלום סכומים מובטחים שיהיו קיימים בעת הביטול (בין אם הגיע זמן פרעונם ובין אם לאו) ולתשלום סכומים מובטחים שיגיעו לבנק מאת החייבים על חשבון, בגין או בקשר עם חיובים/התחייבויות שיווצרו עד לתום שלושים יום מהיום בו הבנק יקבל את הודעת הביטול (בין אם הגיע זמן פרעונם ובין אם לאו).' 22. בענייננו, שתי שאלות טעונות הכרעה. האחת, אם לנוכח תניות חוזיות אלה ניתן לראות בהודעה בעל-פה הודעה כדין לצורך ביטול הערבות; השנייה, בהנחה שהתשובה על השאלה הראשונה חיובית - אם יש בביטול ערבות כדי לפטור את יוסי מכל חיוביו כלפי הבנק. 23. בהתאם לסעיף 3(ב) לכתב הערבות הסכימו הצדדים כי הערב - יוסי במקרה דנן - יהיה רשאי לבטל את ערבותו על ידי מתן הודעה בכתב לבנק. אין חולק כי יוסי לא הודיע בכתב על ביטול הערבות. בחודש יוני 2009 הודיע יוסי בעל-פה על ביטול ערבותו, ולגרסתו, לאחר הודעתו היה לו ברור שהבנק אינו רואה בו ערב לחובות החברה וכי ממועד זה ואילך יהיה כל הקשר עם דני בלבד. לגרסת הבנק, לאחר הודעתו זו הובהר ליוסי במפורש כי אין הבנק מסכים לביטול ערבותו. 24. במחלוקת האמורה, מקובלת עליי עמדתו של יוסי. בסעיף 13 לתצהירו אישר מורי כי יוסי פנה אליו והודיע לו כי 'יצא מהחברה' וביקש להשתחרר מערבותו ברם לדבריו הודיע לו במפורש '..שלא ניתן לשחררו כל עוד קיים חוב בחשבון החברה' בלא שהבהיר לו כי בקשתו נדחית מאחר שלא הועלתה על הכתב. די בכך כדי לקבוע כי היעדר הכתב לא היווה בעיה לשחרורו מהערבות, אלא קיומו של חוב. 25. לא זו אף זו, בעדותו לפניי הסביר מורי כי בסמוך לאחר פניית יוסי התייעץ בעל פה עם מנהל הסניף בנוגע לביטול ערבותו. מורי הניח מהתשובה שנתן ליוסי כי גם מנהל הסניף דחה את הבקשה. בהמשך גם הוסיף כי היות שיוסי היה איש הקשר בין החברה לבין הבנק '..לא היתה שום סיבה לאשר לו יציאה מהחשבון' (ראה עדותו של מורי בעמוד 10). במילים אחרות, חרף היעדר הכתב ראה הבנק להתייחס עניינית לבקשתו של יוסי. מכאן, הבנק לא ראה בדרישת הכתב עניין מהותי (וראה עדותו של מורי בעמוד 13 שורות 28 - 30 '..אם הוא פונה בכתב או בעל פה זה לא משנה. מבחינתי הוא זכאי כמו כל לקוח לקבל תשובה שלילית או חיובית והוא זכאי לקבל תשובה על כל מה שהוא פונה. לא חשוב אם זה בעל פה או בכתב'). 26. למותר לציין כי אם סבר הבנק שפניה בעל פה אינה הדרך הנאותה להודיע על ביטול הערבות חובת תום-הלב חייבה אותו להבהיר זאת ליוסי ולהעמידו מפני הצורך במתן הודעה בכתב תוך הפניה לסעיף 3 לכתב הערבות ולמשמעות ביטול הערבות בנוגע לחיובים קיימים או כאלה שייווצרו תוך שלושים יום ממועד מתן ההודעה על ביטול הערבות. לו עשה כן, סביר להניח שהיה נחסך הליך זה. זאת ועוד, בהתאם לאמור בסעיף 3 לכתב הערבות ביטול הערבות אינו מסור לשיקול דעת הבנק. לפי סעיף 3(ב) לכתב הערבות, רשאי ערב לבקש ביטול ערבותו לחיובים עתידים לבוא, ולעניין זה אין נפקא מינה אם היה בעבר איש הקשר בין החייב העיקרי לבין הבנק, אם לאו (נימוק אשר לפי עדותו של מורי הניע את הבנק שלא להיענות לבקשתו - ראה בעמוד 10 שורות 28 -29). 27. אני קובעת אפוא כי בחודש יוני 2009 הודיע יוסי על ביטול ערבותו, וכי בהתאם לכתב הערבות רשאי היה לעשות-כן. 28. לנוכח הקביעה האמורה יש לבחון אם ביטול הערבות הופטר יוסי מכל חבות כלפי הבנק. התשובה היא כי יוסי נותר ערב לחובות שנוצרו לפני ביטול ערבותו ואלה שנוצרו (ככל שנוצרו) תוך שלושים יום ממועד מתן הודעתו. מאחר שלא הוברר מהו המועד המדויק בחודש יוני 2009 שבו הודיע יוסי על ביטול הערבות ומאחר שבמכתבים נקבו הכותבים בתאריכים שונים (1.6.09 או 30.6.09) אניח כי ביום 15.6.09 נמסרה ההודעה. לפיכך בהתאם לסעיף 3(ב) לכתב הערבות חל הביטול על חיובים שנוצרו מיום 15.7.09 ואילך. 29. למסקנה זו ניתן להגיע מכמה נימוקים: האחד, מעדותו של יוסי עולה כי לאחר מתן הודעת הביטול הניח כי שוחרר מערבותו. הנחה זו התבססה על העובדה שממועד זה ואילך לא היה קשר עמו, אלא עם דני. מדובר אפוא בהנחה שאין לה ביסוס עובדתי ראוי. השני, בהתאם לתניה בכתב הערבות ביטול הערבות אינו פועל למפרע. חזקה על יוסי כי חתם על המסמך לאחר שקרא את תוכנו והבין את משמעות הכתוב בו. אמנם נכון, בעדותו העיד כי לפני חתימתו על כתב הערבות לא קרא אותו ברם אם אמנם לא טרח לקרוא על מה הוא חותם לא תישמע טענתו כי חתם על מסמך בלא שידע מה תוכנו או לא ידע מה תוצאותיה של חתימתו. ראה בסוגיה בין היתר ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו נד(2) 559 [2000] והפסיקה המאוזכרת שם. כן ראה ע"א 36/99 יפה נ' עזבון המנוחה רחל גלזר ז"ל, פ"ד נה (3), 272 [2001]. השלישי, לאחר ביטול הערבות מומשה בטוחה חפצית שנתן יוסי - מכונית ששועבדה לטובת הבנק ופידיון המכירה הופקד בחשבון החברה לסילוק חלק מהחוב. אם אמנם סבר יוסי שעקב יציאתו מהחברה אינו חב כלפי הבנק בגין חיובי החברה ניתן היה לצפות כי יתנגד למימוש הבטוחה. התנהגותו מתיישבת עם המסקנה כי ידע שנותר חייב כלפי הבנק. הרביעי, במכתב מיום 3.12.09 ביקש בא כוחו דאז לברר מהם התנאים להסרת ערבותו. אם אמנם הופטר יוסי מכל חבות כלפי הבנק מדוע יעלה פרקליטו שאלה זו. אמירתו הסתמית של יוסי, ולפיה שגגה יצאה מתחת ידו של עורך-דינו אינה בגדר הסבר. למותר לציין כי עורך-הדין אשר כתב את המכתב לא הוזמן למתן עדות. החמישי, לו סבר יוסי כי אינו חב על פי ערבותו סביר להניח כי היה דורש אישור בכתב מאת הבנק. העובדה שלא עשה-כן תומכת במסקנה כי לא האמין כי אינו חייב או למצער עצם את עיניו ובחר שלא לבקש אישור שמא תטפח המציאות על פניו. 30. אני קובעת אפוא כי חרף ביטול הערבות לא פקעה ערבותו של יוסי, ונותרה זו בעינה בנוגע לחיובים שקדמו למועד ההודעה ואלה שנוצרו תוך שלושים יום לאחר מועד מתן ההודעה. לפי קביעתי דלעיל, נותרה הערבות בעינה בגין חיובים בחשבון החברה בעבר ואלה שנוצרו עד ליום 15.7.09. חובת מסירת מידע לערב 31. לטענת יוסי בתצהירו, לא שלח לו הבנק מכתבי התראה בקשר לערבותו ולא יידע אותו על אודות מצב החשבון. מעדותו לפניי התברר כי בניגוד לאמור בתצהיר נהג הבנק אחת לחודש או לרבעון לשלוח לו הודעות בנוגע למצב החשבון. במובן זה, אין למצוא פגם בהתנהגות הבנק. 32. ואולם, התנהגות הבנק בטרם הגיש את כתב התביעה אינו מתיישב עם חובת תום הלב וההגינות העומדת ביסוד יחסי בנק-לקוח. זאת, משום שהבנק לא הודיע ליוסי כי בכוונתו להגיש כתב תביעה נגד החברה ונגד הערבים לאחר שהגיע לכלל מסקנה שלא יעלה בידי החברה או בידי דני לסלק את החוב בהתאם להסדר (145,000 ₪ ב-40 תשלומים). 33. סביר להניח שבמועד השגת ההסדר ידע הבנק שכלי הרכב המשועבדים יימכרו ושפדיון מכירתם יופקד בחשבון. כן סביר שידע מה השווי המשוער של כלי רכב אלה, שהרי אין חולק כי לאחר שנתקבלה תמורת המכירה סולק החוב השוטף בחשבון ונותר חוב בגין שלוש ההלוואות 'הישנות' בלבד. מכאן, כאשר הסכים הבנק לסילוק החוב שנותר בשיעורים, הסכים גם לוותר על חיובים עתידיים בגין ריבית ועמלות שהרי הבנק ידע שהחברה החליטה לסיים את פעילותה העסקית אצלו כך שסילוק ההלוואה בסך 145,000 ₪ בתנאים המוסכמים אמור היה לסלק את מלוא החוב, של החברה ושל הערבים. 34. לפיכך אם הגיע הבנק לכלל מסקנה שההסדר לא יצא אל הפועל, מכל סיבה שהיא, היה מחובתו ליידע את יוסי, להעמידו מפני העובדות כהווייתן ולתת לו הזדמנות נאותה לקיים את ההסדר, ואם לא עשה-כן ראוי להעמיד את חובו של הערב כפי שהיה ערב הפרת חובה זו. 35. סעיף 5(א) לחוק הערבות תשכ"ז-1967 קובע כי אם 'הוקטן החיוב הנערב, על פי הסכם בין החייב לבין הנושה או על פי ויתור של הנושה, מופטר הערב במידה שהופטר החייב'. הסכם, ולפיו התחייב החייב לשלם את החוב בתשלומים עתידיים הפרוסים על פני תקופה ארוכה ובסכום חודשי קבוע, טומן בחובו ויתור מצדו של הנושה. לא כל שכן כאשר הנושה הוא תאגיד בנקאי המחייב את לקוחותיו בריבית ששיעורה גבוה והמגדילה משמעותית גם את קרן החוב. 36. בנסיבות אלה יש להעמיד את חובו של יוסי על סך 142,009 ₪ נכון ליום 21.9.09 כפי שנקבע בסעיף 21 דלעיל, כשלסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: החוק) בלבד, ולא לפי הריבית הנהוגה בבנק. סוף דבר 37. על יסוד האמור לעיל אני מחייבת את הנתבע 2 (יוסף ליבוביץ) לשלם לבנק 142,009 ₪ כשסכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 21.9.09 וכלה ביום מתן פסק הדין. הסכום האמור ישולם תוך 45 יום מהיום, שאם לא כן יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום וכלה ביום התשלום המלא בפועל. בנסיבות כפי שתוארו לעיל, איני עושה צו להוצאות. בנקדיני חברותאשראימניות