התובעת נפגעה בתאונת דרכים בצוואר, בכתף שמאל ובשיניים. לאחר התאונה אובחן כי התובעת סובלת מפריצת דיסק בגבהים 4-7C וב-22/6/10 נותחה לבוצע קיבוע העמ"ש הצווארי. כמו כן אותר קרע בגיד כתף שמאל. התובעת טוענת כי בעקבות פגיעותיה לא יכלה לשוב לעבודתה כעובדת משק בית ואיבדה לחלוטין את כושר עיסוקה. מצבה של התובעת לפני התאונה עוד לפני התאונה סבלה התובעת מבעיות בריאות שונות ובהן נגע עורי בולט בפנים, השמנת יתר, סוכרת, יתר לחץ דם, כאבים בצוואר ובכתף ימין, קרע בגיד כתף ימין ודלקת בגיד כתף שמאל. בעקבות כל אלו הוכרה התובעת על ידי ענף נכות כללית במל"ל כנכה בשיעור של 75% (משוקללת) בהתאם לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1965 (התקנות). יוער כי עיקר הנכות נבע מן הנגע בפנים שאינו משפיע תפקודית וכי חרף נכויות אלו הצליחה התובעת לעבוד ולהתפרנס במומה עד לתאונה. לצורך הערכת נכותה של התובעת בעקבות התאונה מונו מומחים בתחום האורתופדיה (ד"ר גלעד רגב), המחלות הפנימיות (ד"ר יאיר ירושלמי) והשיניים (ד"ר דונלד מלאמנט). הצדדים אינם חולקים על שיעור הנכויות שקבעו המומחים אלא, בעיקר, על השאלה מהן הנכויות שיש לייחס לתאונה ומהן הנכויות הקשורות למצב התובעת לפני התאונה. עיקר המחלוקת סב את קביעותיו של המומחה בתחום האורתופדי. העדויות בבית-המשפט העידו ד"ר רגב, המומחה בתחום האורתופדי, התובעת, בעלה ומעסיקים שבבתיהם עבדה במשק בית - גב' ליאורה עוזרי, גב' שרית ועקנין, גב' ציונה פולנסקי, ומר ויקטורי זקליס. מטעם הנתבעים העיד מר מני פולנסקי, בעלה של גב' ציונה פולנסקי, אשר עומת עם הקלטה של שיחה בה אמר לחוקר כי העסיקו את התובעת מטעמים "הומניטריים". במהלך חקירתו חזר בו מדבריו בשיחה והנתבעת ביקשה להכריזו כעד עויין. נפנה אפוא לבחינת חוות-הדעת, המסמכים הרפואיים והעדויות, ואקדים ואומר כי שוכנעתי שהנכות התפקודית ממנה סובלת התובעת היא בשיעור 100% וכי כושר עבודתה כעובדת משק בית קופח במלואו כתוצאה מהתאונה. מסקנה זו התיישבה היטב עם עדות המומחה ועם עדויות המעסיקים. עם זאת, נוכח מצבה הבריאותי של התובעת שאינו קשור לתאונה, סביר שתוחלת שנות עבודתה היתה קצרה מהמקובל. הנכות הרפואית נכות אורתופדית בחוות דעת מ-28/12/10 העריך ד"ר רגב כי לתובעת נכות רפואית משוקללת של 58%, כש-46.2% קשורים לתאונה והיתרה למצב קודם, וזאת על פי החלוקה הבאה: 30% בשל חולשת יד שמאל (סעיף 31(1)(א)(II) לתקנות), 20% מהתאונה ו-10% ממצב קודם; 30% בשל הקיבוע הצווארי (סעיף 37(1)(א) לתקנות) כולם מהתאונה; ו-15% בשל הגבלה בכתף שמאל וקרע בגיד (סעיף 41(3)(א) לתקנות), 5% מהתאונה ו-10% ממצב קודם. ד"ר רגב העריך כי הנכות היא תפקודית וכי התובעת "אינה יכולה להמשיך בעבודתה כעובדת משק בית" והמליץ על הוספת 25% נכות בהתאם לתקנה 15 לתקנות המל"ל (סה"כ 72.5%). המומחה העריך כי התובעת סבלה מנכות זמנית של 100% למשך 10.5 חודשים, בהתאם לאישורי המחלה שניתנו לתובעת (7/12/08-30/7/09 וכן 22/6/10-1/10/10). זו הייתה חוות הדעת המקורית, אלא שבמסגרת שאלות ההבהרה חל שינוי. מסתבר כי בזמן התאונה חזרו התובעת ובעלה מבדיקתMRI שנערכה לתובעת בשל הנגע בעור הפנים. בדיקה זו לא עמדה בפני המומחה בעת כתיבת חוות הדעת אלא הועברה לו במסגרת שאלות הבהרה, ולאחר שעיין בה זיהה כי חלק מעמוד השדרה הצווארי צולם באקראי וכי "מודגמת בבדיקה זו באופן ברור בלט דיסק עם לחץ משמעותי על חוט השדרה בגבהים C5-6 , 4-5C". לדעתו "סביר כי התובעת היתה נדרשת לעבור את הניתוח הצווארי לפחות בשניים מתוך שלושת הדיסקים גם אם לא היתה נפגעת בתאונת הדרכים", ומכאן שיש לשייך 20% מהנכות בשל הקיבוע בצוואר למצבה לפני התאונה. כפועל יוצא הופחתה הנכות כתוצאה מהתאונה ל-31.6% (10% בגין צוואר, 20% בשל חולשת יד שמאל ו-5% בשל הגבלה בכתף). התובעת סבורה כי המומחה קיפח אותה בכל קביעותיו. בנושא הצוואר היא טוענת שהנחת המומחה כי היתה נדרשת לניתוח אלמלא התאונה היא ספקולטיבית וכי גם אם היו לה בלטי דיסק הם היו א-סימפטומטיים ובפועל היא הצליחה לעבוד ולהתפרנס. רק בעקבות התאונה החלה לסבול מכאבים שחייבו את הניתוח. לפיכך היא מבקשת לקבוע כי כל ה- 30% שנגרמו בשל הקיבוע הצווארי קשורות לתאונה. בנושא כתף שמאל טוענת התובעת שהמומחה שגה כשקבע כי סבלה מקרע בגיד בכתף שמאל לפי התאונה, שכן הסתמך בטעות על תיעוד רפואי שמצביע על קרע בכתף ימין. לפיכך היא מבקשת לשייך את כל ה- 15% לתאונה. בנושא חולשת יד שמאל התובעת טוענת כי לא סבלה מחולשת יד שמאל טרם התאונה והיא מבקשת לקבוע כי כל ה- 30% קשורים לתאונה. הנתבעת מצדה סבורה כי יש לאמץ את קביעות המומחה בנוגע לכתף ולחולשת היד וכי המומחה הטיב עם התובעת בסוגיית הצוואר. הנתבעת סבורה כי בדיקת ה-MRI מצביעה על שינויים ניווניים וסביר שאלו ארעו גם בחוליה השלישית שקובעה, אף שלא צולמה. מסקנה זו משתלבת לטעמה עם מסמכים רפואיים שמלמדים על כאבי צוואר שנים רבות לפני התאונה (מוצג 59). לדעת הנתבעת המסקנה המתבקשת היא שהתובעת היתה עוברת את הניתוח ללא קשר לתאונה ומכאן שאין לייחס נכות צווארית כלשהי לתאונה. בנוגע לכתף שמאל הנתבעת מפנה למסמכים רפואיים מהם עולה כי כחודשיים עובר לתאונה סבלה התובעת מכאבים בכתף שמאל ואובחנה כסובלת מדלקת בכתף שמאל (מוצגים 52 ו-58). לפיכך, לגישתה, גם אם לא אותר קרע בגיד כתף שמאל סביר שהיה קרע שכזה. הנתבעת מדגישה את מחלותיה של התובעת, כגון מחלת הסוכרת, שסביר כי החמירו את מצבה האורתופדי. נוכח כל אלו מבקשת הנתבעת לקבוע כי נכותה המשוקללת של התובעת תוצאת התאונה הינה 24% (20% בגין חולשת יד שמאל ו-5% בגין הכתף) וכי אבדן כושר העיסוק, ככל שנגרם, אינו קשור לתאונה והיה מתרחש ממילא. ד"ר רגב נחקר באריכות על חוות דעתו. בסוגיית הצוואר הסכים המומחה לטענת התובעת כי אין תיעוד רפואי על תלונות או מגבלות בצוואר לפני התאונה (למעט מסמך מ-1996). כמו כן הסכים כי בלטים צוואריים א-סימפטומטיים הם ממצא שכיח באנשים בגילה של התובעת וכי קיום של בלטים א-סימפטומטיים אינו מקנה נכות בהעדר ממצאים נוספים. עם זאת, הוא עמד על עמדתו כי רוב הסיכויים שהתובעת היתה נדרשת לעבור את הניתוח הצווארי גם אם לא היתה נפגעת בתאונה. המומחה הסביר כי גם אם לפני התאונה לא היו סימנים נוירולוגיים אלו היו עשויים להתפתח במהירות, וכי ההמלצה לחולים במצבה, כפי שעלה בבדיקת ה-MRI, לעבור ניתוח על מנת למנוע נזק נוירולוגי מתמשך. ובלשונו: "[גם] אם לא היו לה שום סימפטומים נוירולוגיים בבדיקה גופנית - מה שהוא מאוד לא סביר - הייתי ממליץ לה לפחות להישאר במעקב של MRI וכל חצי שנה לבוא להיבדק, כי הסיכוי להתדרדרות נוירולוגית באנשים שיש להם הצרות של תעלת השדרה עם לחץ על חוט השדרה הוא סיכוי גבוה מאוד, סיכוי של עשרות אחוזים סביב 50%" (עמ' 42, 12-17). לגישתו, גם אם הסימפטומים היו יחסית מינוריים, הוא עצמו היה ממליץ לתובעת לעבור ניתוח. בנוסף ציין המומחה כי מחלת הסכרת בה חולה התובעת מעלה את השכיחות של הופעת שינויים ניווניים בעמוד השדרה הצווארי. במהלך החקירה הציגה הנתבעת לד"ר רגב סרטי מעקב בהם מצולמת התובעת מזיזה את ראשה והוא התבקש להתייחס לטווח תנועותיה והאם נראה כי מצבה בעת ביצוע הצילומים (שנת 2012) שונה ממצבה בעת בדיקתה. ד"ר רגב השיב כי אינו יכול להשיב ע"פ המוסרט האם טווחי התנועה של התובעת תקינים או לא (עמודים 64-65 לפרוטוקול). לאחר שמיעת עדות המומחה ויתר העדויות, עיון בחוות הדעת, בתשובות ההבהרה ובמסמכים הרפואיים, מצאתי כי הערכת המומחה בנוגע לנכות וסיבותיה הייתה סבירה, ראויה ומבוססת בנסיבות העניין, ואין לחרוג ממנה. בדיקת ה-MRI מראה בבירור שינויים ניווניים ובלטי דיסק אשר לוחצים על חוט השדרה. אכן, התובעת לא התלוננה על בעיות צוואריות בשנים שלפני התאונה, ברם, מקובלת עלי עמדת המומחה כי סיכוי סביר שמצב זה היה משתנה וכי בשלב כלשהו היו הופכים הבלטים לסימפטומטיים באופן שהיה מחייב ניתוח. המומחה היה נחרץ בכל הנוגע להתוויה הטיפולית הנדרשת בנסיבות אלו, ולא מצאתי כל ראיה שתערער את הערכתו הרפואית. גם אם מדובר בשאלה ספקולטיבית - כטענת התובעת - במאזן הסבירות סביר יותר שמצבה היה מחמיר עם השנים והיא היתה נדרשת לניתוח גם אלמלא התאונה. אינני מקבל את טענת הנתבעת כי בנסיבות אלו יש לייחס את מלוא הנכות לתאונה. המומחה הסביר מדוע החליט לשייך 20% מנכותה לעבר הרפואי, כאשר בפועל, כפי שכבר צויין, לא נרשמו תלונות משמעותיות עובר לתאונה, והמסמך הבודד משנת 1996 - 12 שנים לפני התאונה - אינו מלמד על קיומה של נכות. שליש מן החוליות שקובעו בניתוח לא צולם בבדיקת ה-MRI ואף שקיימת סבירות שגם בהן חלו שינויים ניוניים לא ניתן לקבוע זאת בוודאות, וממילא דומה כי התאונה החמירה את המצב, הן בשל הצטרפות הסימפטומים שלא היו קודם לכן והן משום שבצילום נראו בלטים ואילו לאחר התאונה כבר אובחנה פריצת דיסק ממש. בשקלול כל האמור לעיל מצאתי כי הערכת המומחה לפיה שליש הנכות בגין קיבוע עמוד השדרה הצווארי קשור לתאונה סבירה והולמת את הנתונים והנסיבות, ולפיכך נקבע כי 10% נכות קשורים לתאונה ואילו 20% נכות קשורים למצב הקודם. בנוגע למגבלת התנועה בכתף שמאל, המומחה הודה כי שגה כשסבר כי התובעת סבלה מקרע בגיד כתף שמאל עוד לפני התאונה וכי המסמכים עליהם הסתמך נגעו לכתף ימין. בתחילה הסכים המומחה כי נוכח הטעות יש לשייך את כל 15% הנכות בגין מגבלה זו לתאונה [עמ' 47]; ברם בהמשך חזר בו והסביר כי הואיל והתובעת סבלה מדלקת בכתף שמאל סמוך לתאונה, ונוכח מצבה הרפואי הכללי ובעיקר מצב כתף ימין, סביר להניח כי הכתף סבלה משינויים ניווניים שהתאונה החמירה אותם. וכדבריו: "אנחנו יודעים הרבה פעמים שכתוצאה מטראומות כאלה הרבה מאוד דברים שקיימים ברמה קלינית קלה או ברמה סב-קלינית הופכים להיות קליניים" [עמ' 50, 13] וכי סביר ש"התאונה תרמה ... אבל לא היתה, בוא נגיד, הגורם היחיד או הגורם העיקרי" [עמ' 51, 1]. המומחה העיד כי הגבלה קלה עד בינונית בכתף משמעותה בעיה באקסטנציה (תנועת השרירים) של הכתף מעל גובה השכמה [עמ' 52]. בסוגיה זו אין אפוא קביעה ברורה של המומחה. עמדתו בנוגע לקיומם של שינויים ניווניים בכתף שהיוו רקע לקרע סבירה והוכח כי התובעת סבלה מדלקת עליה התלוננה. עם זאת, אין ספק כי מה שהוביל לקרע הוא התאונה עצמה, וכי הקרע הוא שגרם להחמרה במצבה של התובעת, שעד אליו עבדה בעבודה פיסית ובמשק בית. לפיכך, והואיל והתובעת לא סבלה מקרע בגיד בכתף לפני התאונה, הגעתי למסקנה כי מתוך 15% הנכות שקבע המומחה יש לשיייך 10% לתאונה ו-5% למצבה של התובעת עובר לתאונה. אשר לחולשה ביד שמאל, גם בתחום זה ניכה ד"ר רגב שליש הנכות בשל שינויים ניווניים קודמים ומצב התובעת לפני התאונה. המומחה התייחס לקיומם של בלטי צוואר ולשינויים ניווניים שהיוו רקע לקיומו של הנזק, אשר התאונה גרמה להתפרצותו והחמירה אותו. לדבריו, אילולא התאונה היתה התובעת עוברת ניתוח מניעתי לצורך קיבוע ע"ש צווארי כבר ביולי 2009 ואז "יכול להיות שההגבלה בתנועת הצוואר הייתה אותו דבר, אבל הנזק הנוירולוגי, החולשה ... היה נחסך ממנה" ומצבה היה טוב יותר ממצבה כיום. המומחה הדגיש כי החלטתו לנכות שליש הנכות התבססה על מצבה הקליני הכללי של התובעת, למרות זאת, נבעה מסבירות קיומם של שינויים ניווניים ופגיעה קיימת ממילא בחוליות הצוואר, עם זאת, אין מסמכים רפואיים שיצביעו על פגיעה נוירולוגית קודמת. בהתבסס על דברים אלה, על העובדה המומחה קבע שלולא התאונה ניתן היה לחסוך את הנזק הנוירולוגי, על העדר תיעוד רפואי בנוגע לחולשת יד שמאל או לפגיעה נוירולוגית, ומנגד על מצבה הכללי של התובעת ועל העובדה שסבלה מבלטי דיסק ומדלקת בכתף שמאל, מצאתי לאמץ את קביעת המומחה כי שליש הנכות קשור למצב קודם ושני שליש ממנה קשור לתאונה. הגעתי למסקנה כי מתוך 30% הנכות בגין חולשת הכתף 20% קשורים לתאונה ו-10% קשורים למצב קודם. הנכות האורתופדית המשוקללת בעקבות התאונה היא אפוא 35.2%. הנכות בתחום הפנימי ד"ר ירושלמי קבע בחוות דעתו כי לא נותרה נכות בעקבות התאונה. עם זאת להערכתו, הגבלתה של התובעת בתנועה הובילה לירידה ביכולתה הגופנית דבר שיש בו כדי לתרום באופן שלילי לאיזון מחלותיה של התובעת עובר לתאונה - יתר לחץ דם וסוכרת. ד"ר ירושלמי מצא כי תוחלת חיים לאישה במצב התובעת טרם התאונה הינה כ- 78 שנים, וכי נכותה בהקשר למחלות פנימיות היא 10% נכות בגין סוכרת מטופלת בדיאטה ובכדורים (סעיף 4(3) לתקנות המל"ל) ו-0% נכות בגין יתר לחץ דם מאוזן (סעיף 9(3)א לתקנות). המומחה לא נחקר על חוות דעתו. נכות בתחום השיניים ד"ר מלאמנט קבע בחוות דעתו כי כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובעת נזקים בשיניה - נזק בגשרי החרסינה בלסתה העליונה 13X15, 27X25 (כאשר צילומים שנערכו כחצי שנה לפני התאונה הראו שהגשרים והשיניים שתמכו בהם היו במצב טוב). עלויות התיקונים: ניתוח הרמת סינוס - 5,000 ₪; שלושה שתלי טיטניום - 9,000 ₪ (3,000* 3); שלושה מבנים לשתלים - 1,500 ₪ (500* 3); שלושה כתרי חרסינה על שתלים - 6,000 ₪ (2,000*3); סה"כ 17,500 ₪ כולל מע"מ. כן קבע כי נכותה תוצאת התאונה 1%. המומחה הוסיף כי משך החיים המשוער הממוצע לשתלי חרסינה הינו 8-10 שנים, ברם היות וכל השיניים היו מושחזות ושימשו חלק של גשרים או כתרים עוד לפני התאונה אין לפצות את התובעת על גשרים חדשים שיוחלפו פרט לשן 24. במסגרת תשובות לשאלות ההבהרה של הנתבעת הסביר המומחה כי דלקת שנתגלתה בשן 27 לאחר התאונה קשורה לפגיעות שנגרמו בתאונה. לפיכך גם עקירתה של שן זו נגרמה כתוצאה מהתאונה. המומחה לא נחקר על חוות דעת. סיכום הנכות הרפואית הנכות הרפואית המשוקללת כתוצאה מהתאונה היא 35.5%. הנכות התפקודית כידוע הנכות תפקודית נקבעת בידי בית-המשפט. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את מכלול הנסיבות המשפיעות על הנפגע המסוים, בהתחשב בגילו, השכלתו וכישוריו, וכן בהיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה. בנוסף יש לבחון ראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל - שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995]; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]). במקרה הנוכחי שוכנעתי כי הפגיעות שנגרמו לתובעת בתאונה גרמו לתובעת לאבד לחלוטין את כושר עבודתה. התובעת נפגעה כשהיתה בת 50, וכל עיסוקה משך שנים ארוכות היה בעבודות משק בית. מדובר בעבודה פיסית קשה שמחייבת כיפוף קבוע של הגב ושימוש בידים. אין ספק כי הפגיעות בצוואר, בכתף וביד הן בעלות השפעה משמעותית ביותר על עבודה מסוג זה. זו היתה גם מסקנת המומחה בתחום האורתופדי שסבר כי התובעת "בעקבות מגבלותיה מתקשה התובעת בפעילות ביתית יום יומית ואינה יכולה להמשיך בעבודתה כעובדת משק בית", והוא חזר עליה בעדותו בבית-המשפט בה הבהיר כי כי שילוב שלוש הנכויות "מהווה מגבלה משמעותית בשביל מישהי שהיא עובדת משק בית שהיא צריכה להיות על הרגליים, לנקות, לסדר, לקפל, לעבוד עם הידיים במהלך היום, במהלך העבודה שלה, זה לא איזושהי מישהי שעובדת על מחשב למשל ואז הכתף לא נעה. אני מניח שאם היא צריכה לבשל, לנקות, לסדר, אני לא יודע מה, לתלות כביסה, הדברים האלה אמורים להפריע לה במהלך העבודה מסוג זה" [עמ' 65 21-27]. מדברים אלה עולה בהתאונה פגמה קשות בכושר ההשתכרות של התובעת. אכן, גם לפני התאונה סבלה התובעת מבעיות שונות, ברם אלו לא מנעו ממנה לעבוד במשרה מלאה. רק לאחר התאונה הופיעו בעיות אורטופדיות שקודם לכן היו נסתרות ולא הגבילו את התובעת, וגם אם נניח שבעיות אלו היו מתפרצות בסופו של יום, עדיין אין ספק שהתאונה הקדימה את המאוחר וקיצרה את שנות עבודתה של התובעת. יתרה מכך, כפי שציין המומחה בתחום הפנימי, חוסר הפעילות שנגרם מהתאונה פגע במצבה הבריאותי הכולל. דברים אלו באו לידי ביטוי בראיות ובעדויות שהבהירו כי עד לתאונה עבדה התובעת חרף מגבלותיה ואילו לאחריה חדלה מעבודתה לחלוטין. כך בעדות התובעת ובעלה - שהם בעלי עניין, כמובן - שהעידו כי התובעת עבדה ארבע פעמים בשבוע וכיום אינה מסוגלת לעבוד ואף מתקשה בפעולות משק הבית בביתה שלה. וכך גם בעדויות המעסיקים שהעידו לטובת התובעת והדגישו כי מדובר בעובדת חרוצה, שלא הרבתה להתלונן חרף בעיות לא פשוטות שסבלה מהן גם בחייה האישיים. ונביא לדוגמא את עדותה של גב' ציונה פולנסקי: "היא מקסימה, היא בנאדם שלא תתלונן אם היא לא צריכה להתלונן, גם אם קשה לה, גם אם כואב לה, היא תמיד תבליג, היא תמיד תשתוק, היא פשוט אישה הגונה, ישרה, ומקסימה, אני לא יכולה לומר עליה מילה אחת רעה ... אני הייתי בטוחה שאחרי כמה זמן אחרי התאונה היא בטח תחזור לעבודה. היא אומרת לי ציונה אני לא יכולה..." [עמ' 8-9]. רוח הדברים חזרה על עצמה גם העדויות האחרות. לשלמות התמונה נוסיף כי עיקר הנכות שיוחסה לתובעת לפני התאונה נגעה לנגע אסטטי בפנים (50% נכות) שלא הגביל את עבודתה. מכל אלה התרשמתי כי מדובר באישה חרוצה, שביקשה להמשיך ולהתפרנס, אך מאז התאונה עולמה השתנה וכיום אינה מסוגלת לעבוד מחוץ לבית ואפילו במשק ביתה שלה היא נזקקת לעזרה גם בפעולות פשוטות ושגרתיות. התובעת תארה זאת במהלך חקירתה הנגדית: "אני כן מנסה להוציא איזה סיר מלמטה ומאוד קשה. אני מקבלת סחרחורת אז אני יושבת. יושבת מחכה שזה יעבור לי קצת וממשיכה עוד קצת. כל פעם אני מנסה לעשות דברים זה לא שאני יושבת רגל על רגל, אבל אני לא יכולה, זה מתסכל פשוט מתסכל. הייתי מוכנה, תאמיני לי שהייתי מוכנה ללכת לעבוד"[ עמ' 86]. התובעת, כאמור, בת 55, חסרת השכלה ובעלת הכשרה כעובדת משק בית בלבד, ואין לצפות כי תרכוש מקצוע חדש או עבודה בתחום אחר. בנסיבות אלו, ונוכח כל האמור לעיל, מצאתי כי נכותה התפקודית של התובעת היא 100%. התובעת איבדה לחלוטין את כושר ההשתכרות שלה, וגם תפקודה הביתי נפגע. עם זאת, כפי שכבר צויין, נוכח מצבה הבריאותי הכולל של התובעת סביר כי תוחלת שנות עבודתה היתה קצרה מהמקובל, וכי היתה מפסיקה לעבוד במשרה מלאה כבר בסביבות גיל 60 (עשר שנים אחרי התאונה). סביר כי נוכח מצבה הכלכלי ובהתאם לאישיותה ורצונה לעבוד, כפי שהפגינה אותו לפני התאונה, היתה ממשיכה בחלק מהעבודה, משרה חלקית ובשכר נמוך, לתקופה מסויימת גם לאחר מכן. ראשי הנזק בסיס שכרה של התובעת: כעובדת משק בית התובעת לא קיבלה תלושי שכר ואנו לומדים על שכרה מהפרשות המעסיקים לביטוח לאומי ומעדויות המעסיקים שבאו להעיד לטובתה. עדויות אלו היו אמינות ביותר. המעסיקים אינם בעלי עניין בתביעה, הם אינם חבים דבר לתובעת ועדותם חפה מאינטרסים. התרשמתי כי באו להעיד לטובתה מתוך חיבה כנה, ידידות והערכה. לא מצאתי כל סיבה שלא לתת אמון בתוכן העדויות. שכרה של התובעת על פי הנלמד מהתצהירים והעדויות: גב' ליאורה עוזרי כ- 400 ₪ בחודש; גב' שרית וקנין 700 ₪ בחודש; גב' דבורה עם שלום 800 ₪ לחודש; מר ויקטור זקליס (בגין ניקיון בניין) 600 ₪ לחודש; גב' ציונה פולנסקי 800 ₪ לחודש. יוער כי גב' פולנסקי לא שילמה לתובעת כסף מזומן אלא לימדה את בתה של התובעת שנזקקה לעזרה מיוחדת. גב' פולנסקי העידה כי עלות שעור היא כ-200 ₪ וכי לדעתה אילו היתה התובעת צריכה לשלם עבור השיעורים שניתנו לבת היא היתה צריכה לשלם הרבה יותר מ-800 ₪ בחודש. אשר לדבריו של מר פולנסקי לחוקר כי העסיקו את התובעת מטעמים "הומאניים", מר פולנסקי הבהיר את הדברים ומכל מקום לא התרשמתי כי בני הזוג פולנסקי התכוונו להעסיק את התובעת מטעמים הומאניים אלא לצורך נקיון ביתם. טענת התובעת כי קיבלה שכר בחלוקת עיתונים לא הוכחה, ובפועל עלה כי בעלה ביצע זאת, לפחות בחלק מהתקופה. צירוף כלל המשכורות מביא לשכר חודשי של 3,300 ₪, דבר שתואם גם את עדויות התובעת ובעלה לפיהן התובעת עבדה 4 פעמים בשבוע בשכר שנע בין 3,000 ל-4,000 ₪. שכרה של התובעת כשהוא משוערך להיום עומד על סך של 3,714 ₪. הפסדי שכר לעבר: כאמור לעיל מאז התאונה לא שבה התובעת לעבודה והיא זכאית להפסדי שכר מלאים לתקופה זו. התאונה ארעה ב-7/12/08 ומאז חלפו 61 חודשים. הפסדי השכר לתקופה זו עומדים על 229,854 ₪ ובתוספת ריבית מחצי התקופה 248,296 ₪ (הסכום גבוה במקצת מהסכום אותו דרשה התובעת בשל הוספת החודשים שחלפו מהגשת סיכומיה). הפסדי שכר לעתיד: כאמור לעיל, התובעת לא היתה בבריאות מלאה לפני התאונה. היא סבלה מהשמנה, מסוכרת ומבעיות בכתפיים וכן מבלטי דיסק, שכפי שהובהר, היו צפויים להפוך בשלב כלשהו לסימפטומטיים ולהקשות על תפקודה. סביר אפוא שהיתה חדלה מעבודה מאומצת עוד לפני שהיתה מגיעה לגיל הפרישה הרשמי, ובנסיבות אני מעריך את תוחלת שנות עבודתה במשרה מלאה עד גיל 60. הפסדי שכר לעתיד עומדים אפוא על סך של 200,470 ₪ (3714*53.976). נוכח מצבה הכלכלי סביר כי התובעת היתה ממשיכה במשרה חלקית בשכר נמוך יותר גם לאחר גיל זה והפסדי השכר לתקופה נוספת זו מוערכים ב-30,000 ₪ (1,200 ₪ לחודש בהיוון כפול). סה"כ - 230,470 ₪. פנסיה: אין ראיה כי מי ממעסיקי התובעת הפריש לטובתה הפרשות פנסיוניות ולפיכך לא נפסק פיצוי בראש נזק זה. עזרת הזולת: התובעת לא הוציאה הוצאות בעין בגין עזרת הזולת, אולם סביר כי נזקקה ועודה נזקקת לעזרת בני משפחה בתפקודה היום-יומי. בתקופה שלאחר התאונה היתה באובדן כושר מלא למשך כ-10.5 חודשים, וכן נדרשה להתאוששות לאחר התאונה ולאחר ניתוח הקיבוע הצווארי. התובעת נזקקת גם היום לעזרה מצד בני משפחתה בניהול משק הבית ובביצוע פעולות הקשורות לצוואר ולהפעלת היד (וראה לעניין זה תצהירה של התובעת וכן תצהירו של בעלה של התובעת, מר שמואל אזמגריסו, ועדותם אשר לא נסתרה על ידי הנתבעת). מנגד, כפי שהוסבר כבר בנושא העבודה, סביר שחלק מהקשיים היו נגרמים עם הזמן גם ללא התאונה. בנסיבות אלו מצאתי לפסוק פיצוי גלובאלי בסך 20,000 ₪ לתקופת העבר ופיצוי גלובאלי בסך 90,000 ₪ לתקופת העתיד, המשקף הוצאה חודשית של 500 ₪ עד גיל 75. סה"כ פיצוי בראש נזק זה - 110,000 ₪. הוצאות רפואיות: בהתאם לחוות הדעת הרפואית עומדות הוצאות שיקום השיניים על סך של 17,500 ₪. יתר הטיפולים ניתנו במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ולא הוצגו ראיות להוצאות. התובעת עברה אמנם את הניתוח במסגרת פרטית, ברם בחקירתה הודתה כי קיבלה החזר מן הביטוח המשלים ולא הוכח כמה שילמה בפועל [עמ' 107]. עם זאת, כפי שהעידה - והדבר סביר ביותר - נדרשה להתייעצויות עם רופאים ומומחים שמחייבות השתתפות עצמית, שילמה עבור תרופות וטיפולים ואף פנתה לקבלת טיפולים ברפואה משלימה. הוצאותיה לעבר ועתיד מוערכות בסכום של 12,500 ₪, כשסך כל ההוצאות הרפואיות (כולל שיניים) עומד על 30,000 ₪. כאב וסבל: בהתאם לדין, לשיעור הנכות הרפואית (35.5) ולשלושה ימי אשפוז מגיע הפיצוי בראש נזק זה לסכום של 54,759 ₪. סך כל נזקי התובעת בגין התאונה - 673,525 ₪. ניכויים יש לנכות את החלק היחסי מקצבאות המל"ל שמקבלת התובעת. על-פי חוות הדעת האקטוארית סך תגמולי המל"ל המהוונים עומדים על סכום משוערך של 339,000 ₪. הנכות הכוללת בתחומים בהם מונו מומחים מטעם בית-המשפט (אורתופדי, סוכרת ושיניים) עומדת על 62.5%. בנוסף יש לאמץ את קביעת המל"ל בתחומים שאינם קשורים לתאונה ובהם לא מונו מומחים - המנגיומה (50%). סה"כ הנכות 81.25%. סה"כ נכות כתוצאה מהתאונה, כפי שנקבעה על ידי המומחים מטעם בית-המשפט היא 35.5%. סה"כ נכות שאינה קשורה לתאונה (מומחי בית-משפט + המנגיומה) 69.2%. בנסיבות אלו אני מקבל את בקשת התובעת לניכוי של 112,170 ₪, כ-33% מגמלאות המל"ל (ואציין כי נראה שלפי שיטת חישוב הניכוי היחסי שנקבעה בפסיקה הסכום אמור להיות נמוך יותר). סה"כ נזקיה של התובעת, לאחר ניכויים - 561,355 ₪. סוף דבר התובעת נפגעה בתאונת דרכים. פגיעותיה לא היו קלות, ובגילה ונוכח מקצועה הן השפיעו השפעה מכרעת על אורח חייה ועל יכולתה להוסיף ולהשתכר. הפגיעות השפיעו גם על התפקוד בבית. מהעדויות שנשמעו התרשמתי כי התובעת היא אדם חיובי שמבקש להתפרנס למחייתו ושהתגבר על קשיים מרובים, בריאותיים ואישיים. התאונה שינתה זאת, ולא שוכנעתי מגרסת הנתבעת כי התובעת חדלה מעבודתה רק משום שכעת יכלה לקבל קצבה מן הביטוח הלאומי. התביעה מתקבלת, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 561,355 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד כדין והוצאות משפט בסך 20,000 ₪ (בהתחשב בעדים הרבים). הסכומים ישולמו תוך 30 יום ולאחר מכן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.עמוד השדרהתאונת דרכיםפריצת דיסק