ביקש להוריד את מוטות הברזל המחוברים למשאית ותוך כדי כך נפל עליו אחד העמודים וריסק את בוהן רגלו הימנית. המחלוקת המהותית שבין הצדדים הינה האם מדובר בתאונת דרכים אם לאו. אם אתמקד במהות המחלוקת, הרי שהצדדים חלוקים בשאלה האם המקרה הנדון נופל בגדר פעולת "פריקה וטעינה" אשר איננה נחשבת כתאונת דרכים ולכן החוק לא חל עליה, או לחלופין מדובר בפעולה הנכנסת בגדר הגדרת תאונת דרכים בהתאם לסעיף 1 לחוק. כמו כן, חלוקים הצדדים בשאלת גובה הנזק. התובע נבדק ע"י מומחה מטעם ביהמ"ש - פרופסור אברהם גנאל, אשר קבע בחוות דעתו כי לתובע נותרה נכות קבועה של 5% כתוצאה מהפציעה בבוהן כף רגלו הימנית. הצדדים חלוקים בשאלת הנכות התפקודית הנובעת מנכות רפואית זו שנקבעה ע"י המומחה. תמצית טענות הצדדים: תמצית טענות התובע: לטענת התובע, מדובר בתאונת דרכים אשר ארעה בעת שעמד בחניון המשאיות לפני הכניסה לנמל כאשר המשאית הייתה מונעת. לטענתו, בעת שחיכה לתורו להיכנס לחניון כאשר המשאית הייתה מונעת, ביקש לסדר את העמודים הנמצאים בתא המטען, שכן הוא עמד לקבל בנמל מכולה. תוך כדי פעולה זו נפל עליו אחד העמודים וריסק את בוהן רגלו הימנית. 5. לטענת התובע, מדובר בפעולה הנכנסת בגדר החזקה הממעטת של פריקה וטעינה בהתאם לסעיף 1 לחוק ויש לראות את האירוע כאירוע של התנתקות חלק מרכב עומד או חונה, הנחשב כתאונת דרכים בהתאם להגדרה שבסעיף 1 לחוק. התובע מצטט מספר פסקי דין אשר לטענתו תומכים בדרך יישום עקרונות סעיף 1 לחוק על המקרה הספציפי הנדון בתביעה זו. עוד לטענת התובע, אין נפקא מינה אם הרכב היה מונע אם לאו, שכן מדובר בחלק שהתנתק מהרכב שלא במסגרת פעולה של פריקה וטעינה. יחד עם זאת, חזר התובע וטען כי הרכב היה מונע וכי מקובל להשאיר משאית מונעת גם בעת חניה קצרה, שכן לוקח למשאית פרק זמן של כ-15 דקות על מנת להגיע להתנעה מחודשת. 6. גובה הנזק: הפסד השתכרות לעבר: התובע טען, כי הוא זכאי לפיצוי בסך 40,754 ₪ הנובעים מהפסד השתכרות לתקופה של 3 חודשים בגינם זכאי הוא לפיצוי בסך 12,444 ₪ וכן סכום גלובלי בסך 25,000 ₪ בעבור תקופת השיקום בבית. כאב וסבל: בהתאם לנכות הרפואית זכאי התובע לפיצוי בסך 19,385 ₪. הפסד השתכרות לעתיד: בהתחשב בנכות של 5% ובגילו של התובע וברמת השתכרותו, הרי שנזק זה מגיע לסך של 50,636 ₪. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד: 20,000 ₪. הוצאות נוספות: סך גלובלי של 15,000 ₪. עזרת צד ג': סך גלובלי של 20,000 ₪. סה"כ הגיע התובע, בהתאם לתחשיב הנזק שהוגש על ידו ביום 21.3.2011, לסך של 165,775 ₪. התובע ביקש בסיכומים שהוגשו על ידו להתייחס לגובה הנזק בהתאם לתחשיבים אלו. כמו כן ציין התובע שיש לקזז את דמי הפגיעה שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי (אך לא ציין מהו הסכום). 7. תמצית טענות הנתבעת: כפי שכבר ציינתי, המחלוקת העיקרית שבין הצדדים היא האם מדובר בתאונת דרכים אם לאו. לטענת הנתבעת, מדובר במקרה מובהק של "פריקה וטעינה" היוצא ממסגרת ההגדרה של תאונת דרכים בסעיף 1 לחוק. לטענת הנתבעת, הרי שבין אם הייתה המשאית מונעת ובין אם לאו, הפעולה שביצע התובע בעת התאונה הייתה פעולה של פריקה וטעינה. התובע עסק בעת התאונה בפריקת עמודים מהמשאית לצורך הטענתה במכולה מיד לאחר שייכנס לנמל. פעולה זו היא איננה פעולה המוגדרת בסעיף 1 לחוק הדן בפעולות המהוות שימוש ברכב מנועי, שהינה רשימה סגורה ופעולה שאיננה נופלת בגדר אותה רשימה איננה נכללת בגדר המונח שימוש ברכב מנועי לצורך החלת החוק על תאונה הנובעת מאותה פעולה. הנתבעת מציינת אף היא מספר פסקי דין מהם, לטענתה, ניתן ללמוד כי יישום פסקי הדין על המקרה הנדון מוציא את פעולת התובע מגדר ההגדרה שבסעיף 1 לחוק ומכניס אותו לגדר ההגדרה של "פריקה וטעינה", פעולה אשר חוק הפלת"ד לא חל עליה. 8. גובה הנזק: הפסד השתכרות לעבר: התובע לא צרף נתונים מהם ניתן ללמוד על הפסד השכר, הוא לא צרף דיווחים למע"מ, לא צרף נתוני שכר להשוואה או כל מסמך אחר ממנו ניתן היה ללמוד על ההפסד בפועל , ומכאן שלא ניתן לפצותו בגין הפסד העבר, אשר היה אמור להיות מוכח בצורה מדויקת על סמך נתונים הידועים לתובע. כאב וסבל - נזק לא ממוני, לפי התקנות סך של 9,690 ₪. הפסד השתכרות לעתיד: לטענת הנתבעת, מדובר בנכות שאיננה תפקודית ובנכות כזאת שאיננה אמורה לפגוע בכושר ההשתכרות לעתיד, בוודאי לא מעבר לנכות הרפואית ובהתאם לעקרונות שנקבעו בע"א 586/84 ובע"א 286/89 מציעה הנתבעת פיצוי גלובלי בסכום שאינו עולה על 10,000 ₪. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד: לא מוצע כל סכום שהוא מאחר ולטענת הנתבעת לא הובאו כל ראיות המעידות על הוצאות אלו. הוצאות נוספות: לא מוצע כל סכום שהוא מאחר ולטענת הנתבעת לא הובאו כל ראיות המעידות על הוצאות אלו. עזרת צד ג': מדובר בפגיעה שאיננה מצדיקה עזרת צד ג' ולכן התובע לא זכאי לפיצוי. ניכויים: יש להפחית דמי פגיעה המשוערכים ליום 12.6.2012 לסך של 18,430 ₪. 9. דיון: המחלוקת המהותית אשר תחרוץ את גורלה של תביעה זו הינה האם מדובר בתאונת דרכים אם לאו, ואם אתמקד במחלוקת הרי שהשאלה היא האם התאונה ארעה כפעולה שיש להגדיר אותה כפריקה וטעינה או כפעולה הנכנסת בגדר רשימת הפעולות המפורטות בסעיף 1 לחוק בהגדרה של שימוש ברכב מנועי. סעיף 1 לחוק קובע כדלקמן: "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;" פסק הדין המנחה בנדון ניתן ברע"א 418/03 אסם נ' סמג'ה ואח' (להלן "פסק דין אסם"). בסעיף 15 לפסק הדין כותב כב' השופט ריבלין כך: "בחינה מעמיקה יותר של הסוגיה מגלה כי לא כל ההתנגשויות בין חריג הטעינה והפריקה לבין דרכי השימוש המוכרות עשויות מעור אחד. ישנם מקרים שבהם על פניו אין הדעת סובלת שהריבוי ייסוג בפני המיעוט. כוונתי לאותם אירועים שבהם השימוש המוכר הוא באופן מובהק בעל אופי עצמאי, ואיננו נספח, בבחינת סרח עודף, למעשה הטעינה או הפריקה. דוגמה טובה לכך ניתן למצוא בנסיבות שבהן מתקיימים באירוע אחד הן חריג הטעינה והפריקה הן הריבוי של הידרדרות או התהפכות של הרכב. לגבי "דרכי שימוש" אחרונות אלה - הידרדרות או התהפכות - ברי בדרך-כלל כי הן נושאות אופי מובחן, ונהיר כי אף אם התרחשו בשעה שנתבצעה פריקה או טעינה, אין הן חוסות בצלה (ראו למשל י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עידכון משולב) [21], בעמ' 58,80). טלו למשל מקרה שבו מועבר, במהלך פעולת פריקה, מטען כבד אל צדו האחורי של ארגז משאית, והדבר מביא להתהפכות של הרכב או להידרדרותו, או מקרה שבו שינוי בזווית ארגז המשאית לצורך פריקת משא בתפזורת גורר עמו שינוי בנקודת מרכז הכובד של המשאית ולהתהפכותה. במקרים כאלו למרות הזיקה שבין הריבוי לבין המיעוט, הרי זה הראשון הינו בעל "משקל סגולי", שדי בו כדי לקיים את דרישת החוק. מעורבותן של הפריקה או של הטעינה באירוע אינה גורעת דבר מתכלית החוק ומרצון המחוקק להכליל במסגרת החוק את אותם מקרים של הידרדרות או התהפכות של הרכב." ובהמשך בסעיף 17: "המודל השני מורה כי גם במקרים הללו די בכך שהאירוע מקיים את אחת מדרכי השימוש המוכרות על-מנת שתקום תחולה לחוק הפיצויים. על-פי מודל זה, אין בעובדה שהאירוע מקיים גם את הוראת ההמעטה שעניינה פריקה וטעינה כדי לאיין את נפקות קיומו של "שימוש ברכב מנועי" על-פי הגדרת החוק. מודל זה נשען על תפיסה שלפיה אירוע המקיים הן את הריבוי הן את ההמעטה מגלם בתוכו למעשה שתי פעולות, ומתוך שאחת מהן הוכרה במפורש על-ידי החוק כדרך של "שימוש ברכב מנועי", אין להדירה מן החוק אך משום שבמקביל נתקיימה גם פעולה אחרת, שאינה מהווה שימוש כזה." 10. הפסיקה הענפה בשאלה זו רק מחדדת את הבעייתיות הקיימת בנושא והמצריכה בדיקת כל מקרה ומקרה לגופו בדקדוק רב. 11. בע"א 10157/09 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' משה דוד פטקין (להלן: "פסק דין הכשרת היישוב") נדחתה תביעת הולך אורח שנפגע מעמודי תמיכה שנפלו ממשאית בעת פריקה וטעינה, אך גם בפסק דין זה שיש בו משום צמצום החלת החוק נקבע כי "...רק כאשר במהלך פריקה או טעינה של הרכב מתרחשת נפילה או הינתקות של חלק מהרכב, או של מטענו, חדל המקרה מלהיות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, מן הטעם שפירטנו." (עמ' 13-14). 12. מכאן אני למדה שגם בפסק הדין המצמצם לכאורה את החלת חוק, נקבע במפורש שרק כאשר ההתנתקות של חלק מהרכב מתרחשת במהלך הפריקה והטעינה היא איננה נחשבת כתאונת דרכים, אך במקרה שבפניי ההתנתקות של אותו חלק מהרכב (העמוד) התרחשה לפני הפריקה והטעינה, כך שאין להחיל עליה את החריג כפי שנקבע בפסק דין הכשרת היישוב (בשולי הדברים אעיר שייתכן והייתי מגיעה למסקנה שונה לו ההתנתקות הייתה חלה בעת הטענת המכולה על המשאית). 13. יישום העקרונות הנ"ל על המקרה הנדון: מבחינה עובדתית אין מחלוקת בין הצדדים על עצם קרות התאונה במועד שקרתה ובמקום שארעה. קיימת מעין מחלוקת עובדתית לגבי השאלה האם המשאית הייתה מונעת אם לאו, אך שני הצדדים טענו שאין לשאלה זו נפקה מינא לצורך הקביעה המהותית באם מדובר בתאונת דרכים אם לאו. למרות האמור לעיל אתייחס למחלוקת עובדתית זו בקצרה. התובע טען, כי המשאית הייתה מונעת בעת שחיכה לתורו להיכנס לנמל, אך לטענת הנתבעת, התובע לא הביא כל עד נוסף שיכול היה להעיד על כך, למרות שלאור מקום התאונה ניתן היה למצוא עדי ראיה, לכן יש להחיל עליו את העיקרון של צד אשר לא מביא עד הניתן להשגה יש לזקוף זאת לחובתו. כמו כן טוענת הנתבעת, כי קיימות סתירות בין תצהיר הנסיבות שהגיש התובע לתצהיר עדות ראשית ועדותו במועד הדיון. לאחר הדיון שהתקיים בפניי מצאתי את עדותו של התובע אמינה ואני מקבלת את עדותו כי המשאית הייתה מונעת ואף את הסברו שמקובל להשאיר משאית מונעת גם בזמן עמידה, לאור הזמן שלוקח לה לחזור למצב של התנעה מלאה. ומכאן השאלה העיקרית - האם מדובר במקרה של "פריקה וטעינה" אם לאו. 14. בראשית דבריי אציין, כי לא קל היה להכריע בשאלה זו בהתחשב בטיעונים המלומדים והמעמיקים אשר הוגשו ע"י שני הצדדים, אך לאחר בדיקה מדוקדקת של המקרה הנדון לאור הפסיקה המנחה, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את עמדת התובע שהמקרה הנדון נופל בגדר הגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1 לחוק, ומכאן שהחוק חל על המקרה הנדון. 15. הגעתי למסקנה זו מאחר והעמוד שנפל על רגלו של התובע הינו חלק אינטגרלי של המשאית אשר לעיתים נעשה בו שימוש ולעיתים לא נעשה בו שימוש, אך הוא בוודאי איננו חלק ממטען, כך שיש לראות נפילה זו כ"...הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה...". 16. התלבטתי אם יש להחיל על המקרה הנדון את החריג המופיע בתוך הסעיף עצמו "...שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו..." שכן אין מחלוקת שהתובע ביקש להוריד את העמודים לצורך פינוי המקום למכולה שעמד להטעין על המשאית. לאחר התלבטות הגעתי למסקנה שאין להרחיב את המקרים המסויגים מהגדרת סעיף 1 לחוק מעבר לאותם מקרים מקובלים הנחשבים ל"...טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו...", שהכוונה היא לטיפול במוסך, מכונאי רכב וכד'. 17. במקרה הנדון, העמוד שנפל על רגלו של התובע לא נפל כתוצאה מטיפול מקצועי שנתן התובע למשאית או לעמודים , אלא הוא היה תוצאה של אירוע בלתי נשלט בו נפגע התובע מהינתקות לא מתוכננת של אותו עמוד מהמקום בו היה מוצב. 18. שאלה נוספת שהתחבטתי בה, לאור טיעוניה המלומדים של הנתבעת, הייתה האם אין לראות בפעולה זו של התובע כהכנה לפריקה וטעינה שהיא פעולה המוחרגת מהגדרת סעיף 1 לחוק. 19. אין מחלוקת במקרה הנדון שהצורך בהורדת העמודים נבע מכך שהתובע עמד להעמיס מכולה על המשאית. לאחר ניתוח העובדות ויישום עקרונות הפסיקה הגעתי למסקנה שאין להרחיב את המושג של "פריקה וטעינה" גם לפעולות הכנה לפריקה וטעינה אלא יש להתייחס לכל פעולה בנפרד ובהתאם לעקרונות הפסיקה. במיוחד הנחה אותי בהגיעי למסקנה זו תיאור תכלית החוק על ידי כבוד השופט ריבלין בפסקה 18 לפסק דין אוסם כמפורט להלן: "וחמישית, נראה כי גם התכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים עשויה להוסיף משקולת המטה את הכף לטובת ההכרה בזכות לפיצוי במקרי גבול. עמד על כך פרופ' אנגלרד בציינו כי "נקודת מוצא חשובה היא המטרה הסוציאלית של מעשה החקיקה, מטרה אשר הניעה את בתי המשפט לאמץ פרשנות ליברלית לטובת הנפגעים... לדעת בתי המשפט המדיניות הסוציאלית של החוק מושתתת על הרעיון של פיזור הנזק" (אנגלרד בספרו הנ"ל (מהדורה 2) [21], בעמ' 7). אכן, כדברי הנשיא ברק, "...גם לחוק סוציאלי... יש גבולות" (פרשת שולמן [6], בעמ' 858), אולם כפי שציין הנשיא שם, והדברים יפים גם לכאן, "עניין לנו בבעיה משפטית שאין לה פתרון חד-משמעי. בנסיבות אלה... יש להעדיף פתרון המעניק פיצוי לניזוק והמפזר את המעמסה של הפיצוי על הציבור, על פני פתרון השולל ממנו פיצוי או המטיל את המעמסה על מזיק אינדיווידואלי"..." הנחיה זו היא בעיני "הנחיית על", אשר בכל מקרה של התלבטות תטה את הכף להחלת חוק הפלת"ד. לאור האמור לעיל, הגעתי בסופו של דבר למסקנה, כי יש להחיל את הוראות החוק על המקרה הנדון וכי מדובר במקרה הנכנס בגדר סעיף 1 לחוק. לאור האמור, יש לבדוק את המחלוקות שבין הצדדים לעניין גובה הנזק. התובע בסיכומיו הפנה לעניין זה לתחשיבי הנזק שהוגשו על ידו ואילו הנתבעת התייחסה לנושא בקצרה גם בסיכומים. 20. גובה הנזק: הפסד השתכרות לעבר: התובע היה במצב של אי כושר לתקופה של כ-3 חודשים ובגינה אני פוסקת לו הפסד השתכרות גלובלי בסך 12,000 ₪. כאב וסבל: לאחר שלקחתי בחשבון את אחוזי הנכות, גילו של התובע, מועד התאונה ומספר ימי האשפוז (שלושה) הרי שהפיצוי בגין ראש נזק זה עומד ע"ס של 11,162 ₪. הפסד השתכרות לעתיד: מדובר בנכות של 5% אשר בדרך כלל איננה נכות תפקודית. במקרה הנדון התובע לא הוכיח כי בפועל יש ירידה ברמת השתכרותו. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שקיימת נכות של 5% בבוהן הרגל הימנית אשר גורמת לקשיים מסוימים ועלולה לגרום לקשיים מרובים יותר בעתיד. בנסיבות אלו אני פוסקת פיצוי גלובלי בסך של 20,000 ₪. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד: התובע לא הציג מסמכים המעידים על הוצאות של ממש שהיו לו בעבר, הוא גם זכאי להחזר הוצאות מהמוסד לביטוח לאומי. יחד עם זאת, אין ספק שהיו לו הוצאות שהוא לא שמר בגינן קבלות ושאף תהיינה לו הוצאות בעתיד ולכן אני פוסקת לו פיצוי גלובלי בסך 9,000 ₪. הוצאות נוספות: בהוצאות אלו אני מתייחסת בעיקר להוצאות נסיעה בעבר ובעתיד, ולאור מיקום הפגיעה אין ספק שהיו הוצאות שכאלו, למרות שלא הוגשו קבלות ואני פוסקת פיצוי גלובלי בסך של 11,000 ₪. עזרת צד ג': התובע לא צרף מסמכים המעידים על כי נאלץ לשכור עזרת צד ג'. יחד עם זאת אני מאמינה שהוא נעזר בבני משפחתו בתקופה שלאחר התאונה מעבר לעזרה המקובלת, ואני פוסקת לו בראש פרק זה פיצוי גלובלי של 5,000 ₪. ניכויים: אין מחלוקת, כי התובע קיבל דמי פגיעה מהמל"ל ואני מקבלת בעניין זה את חישוב הנתבעת (אין חישוב של התובע) שיש לנכות סך של 18,797 ₪. 21. סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום סך של 49,365 ₪. לסכום זה יש להוסיף החזר אגרה ושכ"ט עו"ד בשיעור של 15.34%. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. משאיתברזלנפילה