תביעה של ביטוח לאומי למתן סעד כספי

הגיש תביעה למתן סעד כספי שאת השבתו דרש המוסד לביטוח לאומי מהמבקש, על יסוד הקביעה כי היה עובד של המשיב ולפיכך לא זכאי היה לדמי אבטלה בתקופה זו. כן עתר המבקש למתן סעד הצהרתי הקובע כי לא היה עובד של המשיב. 3. בתביעתו טען המבקש, כי עבד בעסק בכיכר קוגל בחולון (להלן - "העסק") עד ליום 14.5.07 שבו פוטר; כי חזר למעגל העבודה בחודש פברואר 2008, בחברת "ד.א. סוכנויות לשעונים"; כי בחודש אוגוסט 2007 רכש המשיב את העסק; כי המשיב דיווח עליו כעל עובד בעסק בתקופה שמחודש אוגוסט 2007 ועד לחודש דצמבר 2007 (להלן - "התקופה הכוללת"), אף שכלל לא עבד אצלו; וכי כתוצאה מהדיווח השגוי, נדרש להחזיר למוסד לביטוח לאומי את סך דמי האבטלה שקיבל בגין התקופה הכוללת. 4. בית הדין האזורי, לאחר ששמע את עדויות הצדדים, קבע בפסק הדין כי יש להעדיף את העדויות מטעם המשיב על פני העדויות מטעם המבקש, ודחה את תביעת האחרון, תוך חיובו בהוצאות המשיב בסך של 6,500 ₪. פסק דין זה הוא מושא בקשת רשות הערעור שבפניי. בקשת רשות הערעור 5. המבקש טוען כי טעה בית הדין האזורי בקביעתו כי לא הרים את הנטל להוכיח שלא עבד אצל המשיב בחודשים אוקטובר 2007-דצמבר 2007, שכן עוד בכתב הגנתו טען המשיב שהדיווח על המבקש כעובד העסק בתקופה זו הוא שגוי ומקורו בטעות במערכת הנהלת החשבונות של העסק, וכי המבקש עבד אצלו חודשיים בלבד. לטענת המבקש, יש לראות טענות אלה של המשיב כהודאת בעל דין, שלפיה לא עבד אצלו המבקש בחודשים אוקטובר 2007-דצמבר 2007, ועל בית הדין קמא היה אך לבחון אם עבד בעסק ביתר התקופה הכוללת, היינו בחודשים אוגוסט 2007-ספטמבר 2007. לעמדת המבקש משלא הוצגו ראיות פוזיטיביות המאמתות את העסקתו אצל המשיב, לא היה מקום לקבוע כי עבד בשירותו בתקופה הכוללת כולה. 6. בתגובתו לבקשה טען המשיב, כי פסק הדין ניתן על סמך עדויות ומסמכים התומכים בגרסתו; כי גרסתו נמצאה מהימנה; כי אין מקום לשמיעת ראיות במסגרת הליך הערעור; כי המבקש לא שילם את ההוצאות שנפסקו כנגדו; וכי אין מקום ליתן רשות ערעור. 7. הצדדים נדרשו למסור עמדתם בשני עניינים - באשר לאפשרות כי בית הדין ידון בבקשת רשות הערעור כבערעור על פי תקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן - "התקנות"), וכן באשר לאפשרות למתן פסק הדין על יסוד הבקשה והתגובה. המבקש הודיע אך כי הוא נותן הסכמתו למתן פסק דין על יסוד המסמכים המצויים בתיק, ללא כל התייחסות לתקנה 82 לתקנות. המשיב, מצדו, הודיע אך על הסכמתו לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור על פי תקנה 82 האמורה, ללא כל התייחסות לשאלה על יסוד מה יינתן פסק הדין. אף שכל אחד מהצדדים התייחס אך לעניין אחד משני העניינים שלגביהם נדרשו למסור עמדה, הרי שמכוח הסמכות הנתונה לנו בתקנה 82 לתקנות, ומשלא מצאנו כי עשוי להיגרם נזק למי מהצדדים, החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור, ולהלן הכרעתנו. ה כ ר ע ה 8. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, לרבות בפסק הדין שביסוד הבקשה, ובתגובת המשיב לבקשה, מצאנו כי דין הערעור להתקבל בחלקו. 9. כלל הוא כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, שכן האחרונה היא שהתרשמה מהעדויות ומהראיות שהובאו בפניה (דב"ע (ארצי) נז/212-9 קוריאט - שובל (1998), בסעיף 15 לפסק הדין). התערבות ערכאת הערעור בעניינים שבעובדה מצומצמת אך לאותם המקרים שבהם נמצא כי בהחלטת הערכאה הדיונית נפל פגם היורד לשורש הדברים או במקרים חריגים המצדיקים זאת (ע"ע (ארצי) 543/08 גולדזק - מפעלי מתכת קדמני בע"מ, ניתן ביום 2.9.10). יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בפרשת עמליה אריאל - "הכלל (בסוגיית התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית - י.א.ש) כאמור הוא אי התערבות. עם השנים התהוו לכלל זה שלושה חריגים מצומצמים ומתוחמים בעטיים תתאפשר התערבות כאמור. כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים בחומר הראיות כך שהערכאה הדיונית לא יכלה לקבוע את אשר קבעה על סמך חומר הראיות שהונח בפניה; כאשר הגרסה העובדתית שהתקבלה אינה מתיישבת עם מבחני ההיגיון והשכל הישר; כאשר אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור בקביעת הממצאים העובדתיים, למשל כאשר הערכאה הדיונית הסיקה את ממצאיה על סמך עיון במסמכים או ראיות חפציות אחרות." (ע"א 1966/07 עמליה אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ, ניתן ביום 9.8.10). ובענייננו - אמנם, פסק דינו של בית הדין קמא מבוסס רובו ככולו על ממצאי מהימנות ועל קביעות עובדתיות, אלא שקביעות אלה אינן מעוגנות בחומר הראיות שנמצא מהימן על ידי בית הדין קמא עצמו. בכך סברנו כי בית הדין קמא נקלע לכלל טעות, וכי זו מאפשרת את התערבותנו. 10. במה דברים אמורים? בכתב ההגנה טען המשיב, כי עם רכישת העסק על ידו בחודש אוגוסט 2007, החל להעסיק את המבקש, וכי - "בשל טעות במערכת הנהלת החשבונות מאחר והנתבע (המשיב - י.א.ש.) עדיין לא הכיר אישית את כל העובדים ונוכח העובדה ששמו של התובע (המבקש - י.א.ש.) היה דומה לשמות עובדים אחרים שהגיעו מאזור הקבקז ובוכרה, דווח בטעות התובע כעובד של הנתבע גם בחודשים אוקטובר-דצמבר 2007. למותר לציין כי מיד שהתגלתה הטעות פעל הנתבע לתיקונה." (סעיף 4 לכתב ההגנה; הדגשה שלי - י.א.ש.). מדברים אלה של המשיב עולה במפורש, כי הדיווח שלו לרשויות המס על המבקש כעובד שלו בחודשים אוקטובר 2007-דצמבר 2007, יסודו בטעות. גם בחקירתו הנגדית, מנשאל המשיב לגבי טופס 106 בעניינו של המבקש, השיב כי הטופס "תוקן ושולם כל מה שהיה צריך לשלם." ולשאלה מה היתה מהות התיקון השיב - "חודשי עבודה. הוא עבד אצלי חודשיים." אף בהמשך חקירתו חזר המשיב ועמד על כך שהמבקש עבד אצלו חודשיים בלבד - "ש. תראה לי טופס 101 של התובע. באיזה חודשים הוא עבד אצלך? ת. אני חושב ש-7-8. טופס 101 כבר הועבר אליך ואמרת שהוא לא חתום. ... ש. לפי הדוח 106 שצרפת, שילמת לו 22,000 ₪ לפחות... ת. אני לא שילמתי לו 22,000 ₪. ש. כמה? ת. פחות, ... ש. ... ת. הוא עבד אצלי חודשיים." 11. אכן, צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי על תובע מוטל הנטל להוכיח את תביעתו, וכאמור, אין בית דין שלערעור ממהר להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. אלא שבמקרה דנן, שעה שהמשיב עצמו טוען ומעיד כי המבקש לא עבד בשירותו מעבר לחודשיים ימים, וכי הרישום בטופס 106 הנוגע לחודשים אוקטובר 2007-דצמבר 2007 מקורו בטעות; שעה שגרסת המשיב נמצאה מהימנה על ידי בית הדין קמא; ושעה שמהימנות גרסתו של המשיב מקבלת חיזוק משמעותי מעצם העובדה שהמבקש טען כלפיו טענות חמורות, וחרף זאת מסר המשיב בעדותו דברים המסייעים למבקש - היה מקום לאמץ את גרסת המשיב כולה, אף בהתייחס לחודשים אוקטובר 2007-דצמבר 2007, ולקבוע כי המבקש לא עבד אצלו בחודשים אלה. 12. מנגד, באשר לחודשים אוגוסט 2007-ספטמבר 2007, לא מצאנו כי נפלה טעות כלשהי בפסק דינו של בית הדין קמא. קביעתו מושתתת על ממצאי מהימנות והערכת הראיות שעמדו בפניו ושהוא התרשם מהן באופן ישיר, ואיננו רואים כל הצדקה להתערב בה. 13. משלא צורף המוסד לביטוח לאומי כצד להליך זה אף שהוא זה שדרש את החזר דמי האבטלה מלכתחילה, אין בהחלטה זו כדי לקבוע מסמרות בכל הנוגע למערכת היחסים שבין המבקש לבין המוסד לביטוח לאומי. סוף דבר 14. אשר על כן, הערעור מתקבל בחלקו. נקבע בזאת כי המבקש עבד בשירות המשיב בחודשים אוגוסט 2007-ספטמבר 2007 בלבד ולא בחודשים אוקטובר 2007-דצמבר 2007. בנסיבות אלה מצאנו כי יש להעמיד את הוצאות המשפט שהוטלו על המבקש בבית הדין קמא על סך של 3,000 ₪ בלבד. אין צו להוצאות בערעור. ביטוח לאומי