תביעה כספית לתשלום דמי שכירות; פיצויים מוסכמים בגין הפרת חוזה

תביעה כספית לתשלום דמי שכירות; פיצויים מוסכמים בגין הפרת חוזה; פיצוי בגין גרימת נזקים, וכן תביעה להמצאת מסמכים שונים ואישורים בדבר פירעון תשלומים הנובעים מחוזה השכירות שנחתם בין התובע לבין הנתבעת 1 ביום 21/5/04. בחוזה השכירות התובע השכיר לנתבעת 1 חנות ברח' הנגב 103 בבית שאן, הכל כמפורט בחוזה (להלן: המושכר). תקופת השכירות נקבעה עד ליום 31/5/09, וכן הוענקה לנתבעת אופציה לארבע תקופות נוספות, מצטברות, בנות 12 חודשים כ"א, החל מיום 1/6/09 ועד ליום 31/5/13. דמי השכירות הועמדו על סך 4,250 $ לחודש בתוספת מע"מ, והיה על הנתבעת לשלמם מדי חודש, עד ל- 15 לחודש. אין מחלוקת שדמי השכירות עבור השנתיים הראשונות שולמו. לטענת התובע, הנתבעת לא שילמה דמי שכירות החל מ- 06/06. כן, הנתבעת ביצעה שינויים במושכר של סילוק מדרגות חיצונית (שהובילו לקומה השנייה שלא הושכרה לנתבעת) ופתיחת שתי חלונות, ללא הסכמה ותוך כדי הפרת החוזה. כן, הנתבעת גרמה לנזקים שונים במבנה, כולל שברי ריצוף, הריסת חשמל ועוד, הכל כמפורט בחו"ד השמאי שהוגש מטעם התובע. במהלך תקופת השכירות, הנתבעת 1 אף העבירה שלא כדין את החזקה במבנה לידי הנתבעת 4 והרשתה לה להשתמש במבנה, תוך כדי הפרת הוראות סעיף 11(ב') לחוזה, ככל שבעלי הנתבעת 4, אינם בהתאם לתנאי הסעיף האמור. עקב הפרות הסכם השכירות, שלא תוקנו, התובע הודיע על ביטול החוזה ודרש את פינוי המושכר. לטענת התובע, הנתבעים 2 ו-3 הינם ערֵבים האחראים למלוא סכום החוב לנתבעת 1, כמפורט בחוזה ומכח שטר החוב שנחתם על ידם בנדון. הנתבעת 4 הינה אחראית לתשלום החוב מכוח החזקתו של המושכר בפועל (מיום 01/01/07 ועד יום 15/11/09). כן, לטענת התובע יש לחייב באופן אישי את הנתבעת 5 (בִּתו של הנתבע 2) ואת הנתבע 6 (בעלה של הנתבעת 5) שהינו בעל המניות של הנתבעת 4, ככל שממועד העברת המושכר לידי הנתבעת 4, הרי שעל הנתבעים 5 ו- 6 לשאת, באופן אישי, בחיובים האמורים. לטענת הנתבעים, אין מחלוקת שהנתבע 2 - מר אריה לייבוביץ, הוכרז כפושט רגל במסגרת תיק פש"ר 237/06, ביום 21/1/08, על כן לא ניתן לנהל הליך זה כנגדו באופן אישי וחובותיו מטופלים במסגרת תיק הפש"ר. כן, הנתבעים טוענים כי לא הוכחה עילת התביעה כנגד הנתבעת 4 ובוודאי שלא הוכחה הטענה להרמת מסך, כנגד הנתבעים 5 ו- 6 (בִּתו וחתנו של הנתבע 2). מאחר והתובע סירב, ללא טעם של ממש, לחתום על חוזה שכירות ישירות עם הנתבעת 4, אין לו להלין, אלא על עצמו בנדון. בנסיבות אלה, הנתבעת 4 שילמה את דמי השכירות לנתבעת 1 והיא המשיכה לשלם את דמי השכירות והינה האחראית היחידה לתשלום השכירות לידי התובע. הנתבע 3, לא התגונן בהגנה של ממש מפני התביעה ולטענת התובע, ערבותו והתחייבותו בשטר להבטחת החוב, הינם מוכחים. לגופו של עניין הנתבעים טוענים כי , כ- 3 חודשים לפני תום השנתיים הראשונות של תקופת השכירות (אשר אין מחלוקת שדמי השכירות בעבורן שולמו), בשעה שהנתבעת 1 רצתה להעביר שיקים להמשך תשלום השכירות, התקבל בידי הנתבעת 1 הודעת עיקול ממס הכנסה, על כספים שבידי הנתבעת 1, המיועדים עבור התובע. הנתבעת, על כן, העבירה את השקים לתשלומי השכירות לידי מס הכנסה, במקום לידי התובע. בנסיבות אלה, הרי שהנתבעת 1 לא הפרה את החוזה והיה מוטל על הנתבע להסדיר את המחלוקת בינו לבין שלטונות המס ולדאוג לביטול העיקול, בטרם ניתן היה לחזור ולשלם לו דמי שכירות. באשר לשינויים שבוצעו במושכר, הדבר בוצע בהסכמת התובע, לצרכי ביטוח המבנה וקיבל רישיון עסק ואין המדובר בהפרת חוזה. התובע הוא שגרם לנתבעים נזק ולא להיפך. ב. השעבוד וההליכים הקודמים: עוד במועד חתימת הסכם השכירות בין הצדדים, המושכר היה משועבד לבנק לאומי. התובע הציג ראיות לביסוס טענתו, כי עוד ביום חתימת חוזה השכירות, התובע חתם על המחאת זכות לטובת הבנק, להעברת דמי השכירות שישולמו על פי החוזה, לבנק לאומי, וכי הנתבעת ידעה על כך וחתמה אף היא על ההמחאה האמורה. בעת הגשת התביעה, התביעה כללה עילת פינוי, אולם אין מחלוקת כי בגין החובות של התובע לבנק (ובהעדר הכנסות חודשיות מדמי השכירות), פעל הבנק באמצעות כונס נכסים מטעמו ותפס את החזקה במבנה ביום 15/11/09 והנתבעים פונו מהמושכר, בהליכים שננקטו על-ידי הבנק בנדון. אין מחלוקת שהתובע פנה בכתב בדרישות לנתבעת, בגין טענותיו להפרת חוזה השכירות והעדר תשלום דמי השכירות החל מ- 06/06, במכתב מיום 7/10/07, ואין מחלוקת שהנתבעת השיבה במכתב מיום 4/11/07, כי "הינה עומדת בחובותיה החוזיות". כאשר הנתבעים הבינו שבכוונת הבנק לפעול לפינוי הנכס, הנתבעת 1 הגישה ביום 02/02/09, ת.א. 995-02-09, למתן פס"ד הצהרתי ולמתן צו מניעה קבוע, כנגד פינוייה מהנכס. באותו הליך שהבנק צורף למו"מ, ולאחר דין ודברים, הצדדים הגיעו לידי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין. הנתבעת 1 התחייבה לשלם לידי התובע (בשקים) סך של 200,000 ₪, על חשבון חוב השכירות שבפיגור, בשני תשלומים שיופקדו בחשבון התובע (בבנק לאומי). כן, הוסכם כי הנתבעת 1 ו/או הנתבעת 4 ישלמו מידי חודש בחודשו דמי שכירות בסך 22,500 ₪ (כולל מע"מ), בהפקדה לחשבון התובע בבנק לאומי, לא יאוחר מה- 15 לכל חודש. מסמכי התיק מלמדים על מעורבותו של הנתבע 6 בהשגת ההסדר ועל מתן הסכמתו לערוב אישית,להמשך התחייבות הנתבעות 1 ו-4 לתשלומי השכירות. משלא עמדו הנתבעים בהסדר ובהסכם הפשרה הנ"ל, ביום 31/05/09, הודיע התובע על ביטולו. ביום 1/06/09, נדרשו הנתבעים שוב לפנות את הנכס. במסגרת הליכי כינוס הנכס ולאחר הפינוי (ב- 15/11/09), הושג הסדר בין הכונס מטעם הבנק התובע, ושוכר חדש "חברת סופר ספיד בע"מ", והנכס הושכר לה ל- 10 שנים בחוזה שנחתם ביום 2/05/10. בישיבת קד"מ שהתקיימה ביום 1/07/10, הצדדים הגיעו לידי הסכמה שאושרה על-ידי בית המשפט לצמצום המחלוקת, כך שיתרת חוב דמי השכירות ופיצוי בגין מכלול טענות התובע, יועמד על סך של 600,000 ₪, בתוספת מע"מ והסכום ישולם ב-48 תשלומים, החל מיום 10/08/10 ובכל 10 לחודש שלאחריו. בדיון הבא, ביום 20/09/10 (ועל אף זכותו, כבר באותו מועד, לבקש פסק-דין מיידי, על סך הסכום אשר פורט בפרוטוקול מיום 1/7/10), ב"כ התובע טען שמאחר והסכומים לא שולמו, התובע חוזר בו מהסכום המוסכם והוא ביקש לקבוע את התיק לשמיעת הוכחות, וכך נעשה. ג. המסכת הראייתית: מטעם הנתבעים 1 ו- 3 עד 6, הוגש כתב הגנה משותף. הנתבע 2 הוכרז בטרם הגשת התביעה, כפושט רגל. מטעם התביעה העיד התובע בעצמו. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 6 (ע.ה. 1) והנתבע 2 (ע.ה. 2). לתצהירי עדותם הראשית של העדים הנ"ל, צורפו מסמכים שונים, כולל הסכם השכירות נשוא התביעה; תכתובות שונות בין התובע לבין הנתבעת בזמנים הרלבנטיים, ועוד. בדיון ההוכחות האחרון, ב"כ הנתבעים ציין כי הוא יודיע לבית המשפט, באם הוא עומד על חקירת מומחה התובע (לאחר שהצהיר כי יעיין בחוזה עם השוכרת החדשה בנכס) ולבסוף, לא עמד על כך. ד. דיון והכרעה: הנני סבורה כי הוכח שהנתבעת 1 הפרה את הסכם השכירות באי תשלום דמי שכירות במשך תקופה לא מבוטלת. אין מחלוקת שהסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים במסגרת תיק 995-02-09, לא קוים על ידי הנתבעים, והסכום ששולם על פיו הינו 215,500 ₪, שעה שגם סכום זה שולם באיחור ואי אפשר לפרש את תשלומו כעמידה בתנאי הסכם הפשרה, שהושג באותו הליך. בנסיבות המתוארות, כונס הנכסים מטעם הבנק חידש את הליכי הפינוי ופינה את הנתבעים מהנכס בפועל. הוכח שהתובע אכן היה זכאי להודיע (כפי שהוא עשה) על ביטול ההסכם השכירות ולדרוש את פינוי הנכס, לאלתר. הנתבעים פונו מהנכס בפועל על-ידי הכונס מטעם הבנק ביום 15/11/09. הנתבע 2 הודה בחקירתו שאכן לא שולמו דמי שכירות החל מ-06/06 (ראה עדותו ע' 31 שורות 18-19). בהתאם לתעודת עובד הציבור מיום 10/05/10, מטעם פקיד השומה עפולה (ת/1), מתוך 18 שיקים שהנתבעים המציאו לידי מס הכנסה (חלף המצאת תשלומי שכירות לתובע, עקב העיקול שהוטל על ידי מס הכנסה), נפרעו 4 שיקים בלבד, בסך כולל של 36,596 ₪. פעולות העיקול והמכירה של רכבי הנתבעים, על-ידי מס הכנסה, בוצעו בקשר לחובות של הנתבעת 1 ולא בהקשר לחובות של התובע, על כן הם אינם רלוונטיים לעניינו. הנתבע 2 הודה בחקירתו שדמי השכירות לא שולמו לתובע, החל מחודש 6/06 והמסקנה המתבקשת והנלמדת, הן מחומר הראיות בתיק זה, והן מהמפורט בהחלטות ופסקי דין שניתנו בהליכים הנוספים (במסגרת תיק הפש"ר של הנתבע 2 ובתביעות נוספות), הינה שדמי השכירות לא שולמו, בעצם, בגין העדר מקורות מימון לשלמם והחוב בגין דמי השכירות שצמח כלפי התובע אינו שונה בהרבה מחובות נוספים, שהצטברו או לא שולמו, גם הם, על-ידי הנתבעת 1 ומנהלה. טענות הנתבעים, כי פסק הדין שניתן בתיק 995-02-09 "שולל" את זכות התובע לסעדים שנתבעו בתיק זה, אינה מקובלת עליי. משלא עמדו הנתבעים בהתחייבויות שניתנו באותו פסק דין, הרי שהתובע היה זכאי להודיע על ביטול חוזה השכירות ולתבוע את דמי השכירות ונזקיו, כפי שעשה. כמו כן, אציין כי אין ליתן אמון רב בגרסאות עובדתיות נוספות של הנתבעים, במסגרת טענות ההגנה שונים שהועלו על ידם. לא מצאתי שיש ליתן משקל לעדות עדי ההגנה. עדים אלה העידו לדעתי, במגמתיות ועל מנת להתחמק מחיובים. החובה שבדין, למסירת עדות המשקפת את העובדות כהווייתם, מבחינתם, הייתה שולית ומשנית למטרה העיקרית שציינתי. הנתבעת 1 לא רק הפרה את חוזה השכירות, בשעה שהיא חדלה מלשלם את דמי השכירות במשך תקופה ארוכה, אלא גם הוסיפה "חטא על פשע", בשעה שהיא "מסרה" את הנכס לחזקת "הנתבעת 4", החל מ- 1/01/07, על אף אי תשלום דמי שכירות ועל אף העובדה שלא נחתם כל הסכם שכירות, שבו התובע הסכים לכך. הנתבעת 4 אינה עונה על התנאים שפורטו בסעיף 13 לחוזה ובעצם הנתבעים קבעו עובדות בשטח. על מערכת היחסים שבין הנתבעים 1 ו-2 לנתבעת 4, פירט בית המשפט בהרחבה בתיק הפש"ר, שעה שהגיע למסקנה שהנתבעת 4 הינה אחראית לחובות של הנתבע 2, בתיק הפש"ר, וערעור לבית המשפט העליון על קביעות אלה, נדחה. הנתבעים, אשר יזמו מלכתחילה את הליכי תיק 995-02-09 (כתובעים), כולל הנתבע 6 (בשם הנתבעת 4), לא השכילו (ו/או לא יכולים היו מלכתחילה בעצם) לעמוד בתנאי הסדר הפשרה שהושג ונחתם באותו הליך, על מנת למנוע את פינוי העסק מהנכס ולא עמדו בתשלומים שנטלו על עצמם. מקובלת עליי טענת הנתבע כי בנסיבות אלה, אין להם, אלא להלין על עצמם בנדון. יש להעמיד את החוב בגין דמי השכירות שלא שולמו (במשך 3 שנות השכירות האחרונות מיום 01/06/06 ועד ליום 31/05/09), על סך של 22,800 ₪ (כולל מע"מ) לחודש, כפי שהצדדים הצהירו בפני בית המשפט בהליך הנ"ל. סכום זה מגיע לסך 820,800 ₪. מהסכום האמור יש לקזז ולנכות סך של 36,596 ₪ (נומינלי) ששולמו על-ידי הנתבעים למס הכנסה וכן, סך של 215,000 ₪, אשר שולמו לאחר חתימת הסכם הפשרה נשוא התיק הנ"ל (אף אם לא היה בכך כדי להוות עמידה בתנאי אותו הסכם). לאור האמור, יתרת החוב בגין דמי השכירות שלא שולמו, עומד על סך 569,204 ₪. משקבעתי שהתובע היה זכאי לדרוש פינוי ואף עשה כן, ומשלא פונה הנכס על-ידי הנתבע, הרי שהתובע הינו זכאי גם לפסיקת הפיצויים המוסכמים מראש כמפורט בסעיף 17(ב) לחוזה השכירות (200 $ ליום), עבור התקופה שמיום 01/06/09 ועד ליום הפינוי 15/11/09 (כ- 5.5. חודשים) בסך של 134,000 ₪, כנטען על-ידי התובע. יצוין, שפיצוי זה אינו גבוה (באופן משמעותי) מדמי השכירות המוסכמים אשר בגין 5.5 חודשים, היו מגיעים ממילא לכדי 124,000 ₪. באשר לנזקים שהתגלו בנכס במועד הפינוי, הרי שהתובע הרים את הנטל להוכיח כי התגלו אי התאמות ופגמים בנכס, בעת הפינוי, שהחבות לשאת בעלות תיקונם הוטל בחוזה השכירות על הנתבעים (ראה סעיף 10(א) לחוזה). טענות הקיזוז של הנזקים שנטענו על-ידי הנתבעים מנגד (באשר למצב הנכס ולנזקים אחרים), לא הוכחו, אם כי המסמכים מלמדים כי אכן בשנת 2007 הצדדים ניהלו דין ודברים אודות ליקויים שהתגלו בגג ונזילות והצורך לתקן את הגג. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וראיותיהם בכל הקשר למצב הנכס בעת המסירה ובמהלך השכירות, ובאשר לליקויים השונים שהתגלו בנכס, בעת הפינוי, כפי שפורטו, הנני מעמידה את הפיצוי לו זכאי התובע בגין ליקויים שהתגלו בנכס בעת הפינוי שעל הנתבעים לפצות בגינם, בסך של 75,000 ₪. מלוא הסכום המגיע לתובע, בגין דמי שכירות ונזקים, לאחר קיזוזים, הינו על-כן עומד על סך של 778,204 ₪. ה. הכרעת שאלת האחריות של כל אחד מהנתבעים, לחיובים שפורטו לעיל: חבותה של הנתבעת 1 הינה חבות הנובעת מהוראות החוזה והפרתו והינה מתייחסת לכל המפורט לעיל. אין מחלוקת שהנתבע 2 פעל בשם הנתבעת 1 ואף ערב לחובותיה אישית. מאידך, אין גם מחלוקת שבמסגרת תיק פש"ר 237/06 נתבע זה הוכרז כפושט רגל ביום 21/01/08 וכתב התביעה בתיק דנן הוגש לאחר מכן, ביום 12/10/09. התובע לא בחר לפעול על פי הוראות סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל, על אף שהודע לו כי הנתבע 2 הוכרז כפושט רגל מתחילת ההליכים. בנסיבות אלה, התובע אינו זכאי לנהל את תביעתו כנגד הנתבע 2, בהליך זה, ואינו זכאי ליטול פסק-דין כנגדו, בנדון. הנתבע 3, בחר שלא להתגונן בפני התביעה בראיות משלו, ויש בראיות שהוגשו על ידי התובע כדי לבסס את התביעה שכנגדו ואת טענת התובע כי הנתבע 3 ערב אישית לחובות הנתבעת 1 וחתם על שטר החוב בנדון. אם לא היה די באמור, הרי שב"כ הנתבעים לא חלק על כך במכתבו מיום 04/11/07 (נספח יב' 1 (1) לתצהיר התובע). בנסיבות המתוארות, הרי שהנתבע 3 חב באחריות ביחד ולחוד לחיובי הנתבעת 1, על-פי הערבות האישית שהוא נטל על עצמו וחתימתו על שטר החוב לטובת התובע. הנתבעת 4 פעלה במושכר החל מיום 1/1/07. הנתבע 6 הינו חתנו של הנתבע 2 ובעל המניות של הנתבעת 4 (ב- 100%) והנתבעת 5 הינה אשתו של הנתבע 6 ובתו של הנתבע 2. היא עבדה בחברה/חברות - כמי שהפעילה את החנות בעבורן, בפועל. הנתבע 6 הודה שהנתבעת 4 החזיקה בפועל בנכס מ-1/1/07, בהעדר כל חוזה עם התובע, המשכיר (רא' עדותו בעמ' 25-26). הוא הודה כי מבחינתו, הנתבעים 4-6 החזיקו בנכס מאותו מועד ומאחר ולא נחתם חוזה עם התובע, הוא סיכם עם הנתבע 2, שנתבעת 1 תמשיך לשלם את השכירות. במילים אחרות, הנתבע 6 מודה שהוא והחברה שבבעלותו, תפסו את החזקה בנכס, החל מ- 1/1/07, על פי הסכמה פנימית כביכול, בינו לבין הנתבע 2, כל זאת בשעה שהנתבע 2 כבר ניהל תיק פש"ר ובהעדר כל הסכמה מטעם המשכיר, ובעצם, בהעדר זכות חוזית או בדין, לעשות כן. אין מחלוקת שבסעיף 11 להסכם נאסר העברת הנכס לאחר ובסעיף 11(ב) הסכים המשכיר בתנאים מוגדרים להסבת הזכויות לחברה אחרת שתהיה בבעלות מי מהמפורטים באותו הסכם. במקרה דנן, הנתבעת 4, שבעל מניותיה הינו הנתבע 6, אינה נכללת ברשימה האמורה, כמו גם הנתבע 6 בעצמו. הוסכם מפורשות בהסכם הפשרה, בת"א 995-02-09 (בין היתר) שהסכם שכירות שיחתם עם הנתבעת 4 יכלול ערבות אישית נוספת, של הנתבע 6 בעצמו. כל עוד הנתבעים 4 ו-6 בחרו להחזיק בנכס בהעדר רשות והסכמה של המשכיר, הרי שיש להתייחס אליהם כ"משיגי גבול", ככל משיג גבול אחר. הם ביקשו לכפות על המשכיר את החזקתם בנכס, חלף השוכרים המקוריים, ללא הסכמה. פעולה זו בוצעה כחצי שנה לאחר שהנתבעת 1 חדלה לשלם דמי שכירות לידי התובע ומבלי לשלם לו דבר, מטעמם. הנתבע 6 הקים את הנתבעת 4 כ"חברה בעירבון מוגבל", אולם במקרה דנן לא נוצרה התקשרות כלשהי בין הנתבעת 4 או הנתבע 6 לתובע והנתבעת 4, באמצעות הנתבע 6, "תפסה" את המבנה בכוח הזרוע והחלה לנהל בו את עסקיה. לא אחזור על הקביעות המפורטות, שכבר ניתנו בתיק הפש"ר והליכים אחרים אודות המטרה האמיתית של הקמת הנתבעת 4, להכשלת גביית חובות של נושי הנתבעת 1, כשלכך הנתבע 6 נתן את ידו. במצב שכזה, הרי שהנתבעים 4 ו- 6 הינם אחראים ביחד ולחוד לנזקי התובע, והנתבע 6 אינו יכול בדין, "להתחבא" מאחורי "האישיות המשפטית" של החברה שבבעלותו, אשר תפסה את החזקה במבנה, בפועל. הפסיקה, שב"כ התובע ביקש לצרף אודות ערבוב העסקים והחברות המשפחתיות שהוקמו, אינה נדרשת במקרה דנן. האחריות של הנתבעים 4 ו-6 נובעת, מהתנהגותם ומהפעולות שבוצעו על ידם, לתפיסת הנכס שלא כדין, המטילות עליהם אחריות אישית ישירה בגין האמור. אין זה מקרה שבו נזקקים אנו לדיני החברות והרמת המסך, כלל. דמי השכירות המוסכמים הינם בוודאי דמי שימוש ראויים לעניינו, והנזקים שהתגלו במבנה, גם הם הינם באחריותם האישית, מכוח החזקתם במבנה שלא כדין ושלא באופן ראוי. הדברים האמורים לעיל הינם תקפים לגבי דמי השימוש/שכירות מיום התפיסה על ידי הנתבעת 4, קרי- מיום 1/1/07 (ולא מיום 1/6/06, כפי שנקבע לגבי הנתבעים 1-3). נתבעים אלה זכאים לאותם הקיזוזים, שהוכרו דלעיל. בנסיבות אלה, יתרת החוב שיש לחייב את הנתבעים 4 ו- 6, הינם מלוא הסכומים שפורטו דלעיל, בניכוי 136,800 ₪ (6 חודשי השכירות עבורה התקופה מיום 1/6/06 עד 1/1/07, בטרם תפיסתם במבנה). באשר לנתבעת 5, הרי שהינה כאמור בִּתו של הנתבע 2 ואשתו של הנתבע 6, אולם עצם הקִרבה המשפחתית, אין בה, בפני עצמה, כדי להטיל עליה חבות אישית. בפועל, כל אשר נטען לגביה הינו שהיא ניהלה את החנות וכך היה, על פניו, מתחילת השכירות ועד לפינוי. לא הוכח שהיא שימשה כאורגן או כבעלים של הנתבעת 1 או של הנתבעת 4. לא הוכח שהיא שימשה בכל תפקיד אחר, מעבר להיותה העובדת המנהלת את החנות. איני סבורה שיש בעצם העובדה שהיא נכחה במקום, מכוח היותה העובדת המנהלת את החנות בפועל (כעובדת ולא כמנהלת או כאורגן במי מהחברות), כדי להטיל עליה אחריות אישית כלפי התובע, ולא הוכח שבוצעה כל פעולה אקטיבית מטעמה (להבדיל מבעלה ומאביה) "לתפוס את החזקה במבנה", באופן המצדיק הטלת אחריות אישית עליה בתיק זה. התובע בעצמו גם היה סבור כך עד למועד הגשת תביעה זו (ראה הסכם הפשרה בתיק 995-02-09, שם הוא לא ביקש כלל לקבל התחייבות אישית כלשהי מטעמה בנדון). התובע גם לא התנגד בחוזה המקורי כי החזקה תועבר "אליה" (ראה סעיף 11(ב) לחוזה). התביעה שכנגדה, על כן, נדחית. ו. סיכום: לאור כל האמור, הנני מורה כדלקמן: הנני מחייבת את הנתבעים 1 ו-3 לשלם לידי התובע, ביחד ולחוד, סך כולל של 778,204 ₪ בגין דמי שכירות שלא שולמו (כולל מע"מ) ובגין פיצויים על אי פינוי במועד ונזקים שנגרמו למבנה. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. בנוסף, הנני מחייבת את הנתבעים 4 ו-6, ביחד ולחוד, לשלם לידי התובע (ואף ביחד ולחוד עם החיוב הנ"ל של הנתבעים 1 ו - 3), מתוך הסכום הנ"ל, סך כולל של 641,204 ₪. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. כמו כן, יישאו הנתבעים 1, 3, 4 ו-6 בהוצאות התובע, בגין אגרות בית משפט, מיום הוצאתן על ידו ועד ליום התשלום המלא בפועל, וכן בהוצאות משפט נוספים, כולל שכ"ט מומחים ושכ"ט עו"ד, בסך כולל של 70,000 ₪. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. בזמנו, בית המשפט התיר לתובע את דחיית תשלום מחצית האגרה השנייה, אשר ניתן לגבות מהפיקדון שלו בתיק שניתן, כעירבון לסעד הזמני (בסך 15,000 מיום 22/12/13). המזכירות תקזז מסכום הפיקדון את המחצית השנייה של האגרה. אם נותר הפרש לתשלום, התובע יחויב בו. אם נותרה יתרה, תוחזר לידי התובע. על אף שלא מצאתי להטיל חבות על הנתבעת 5, אין מקום לפסוק לטובתה הוצאות, ואינה זכאית לפיצוי בגין עיקולים זמניים ככל שהוטלו על נכסים שהינם רשומים בבעלותה (שדינם להתבטל, לאלתר וב"כ התובע יטפל בביצוע). זכות ערעור תוך 45 יום. הפרת חוזהחוזהפיצויים מוסכמיםפיצוייםשכירותדמי שכירות