פיצוי בגין נזקי גוף בעקבות תקיפה. הנתבעים הורשעו בתקיפה על-פי הודאתם ואין חולק באשר לאחריותם. חילוקי הדעות נוגעים לטענת הנתבעים כי יש לייחס לתובע אשם תורם ולהיקף הנזק. הצדדים הגיעו להסכמות כי ההכרעה תינתן ללא צורך בשמיעת עדים ובהתאם לחומר הראיות שהוגש, להוראות סימן ז' לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (פקודת הראיות) ולסיכומיהם בכתב. הצדדים התובע והנתבעים הם שכנים המתגוררים בחלקות צמודות ברחוב מורדי הגטאות 38 בהרצליה. בין הצדדים נתגלע סכסוך מקרקעין רב שנים בנוגע לגבולות החלקות וכן לבעלות במבנה. היבטים מסוימים של סכסוך זה הובאו להכרעת ערכאות משפטיות (בש"א (ת"א) 159356/06 ות.א (ת"א) 50706/08) וכן ננקטו הליכים נוספים לרבות תלונות על אלימות וצווי הטרדה מאיימת. למרבה הצער לא עלה בידי הצדדים לפתור את הסכסוך בדרכי שלום או במסגרת הליך משפטי מתאים שיביא את המחלוקות לסיומן, והסכסוך הלך והתפתח. התקיפה ב-31/10/08 הגיע התובע, מלווה בחשמלאי, למבנה שהוא בליבת הסכסוך בין הצדדים. למקום הגיעו גם הנתבעים. בין הצדדים החל דין ודברים שבסיומו תקפו הנתבעים את התובע וגרמו לו פגיעות של ממש. אעיר כי התובע טוען שהגיע למבנה בהתאם להסכמות אליהן הגיעו הצדדים בבית-המשפט בבש"א 159356/06, ואילו הנתבעים סבורים כי הגעתו למקום הייתה מנוגדת להסכמות, כשכל צד מפנה לסעיף אחר בהסכמה (ראו גם ההחלטה בת.א. 50706/08)[] . כנגד הנתבעים הוגש כתב אישום בשל תקיפת התובע (ת"פ 50376-11-11). תחילה כפרו בכתב האישום, אולם ב-18/02/13 חזרו בהם מכפירתם והודו כי "תקפו ... בצוותא חדא את [התובע], בכך שהכו אותו נמרצות עם קרשים, בעטו בו ברגליים, בראש ובפנים. [התובע] ניסה לברוח מהם אך הם רדפו אחריו והמשיכו להכות אותו"; וכי לתובע נגרמו "שטפי דם בפנים, שריטות בפניו ובצוואר, נפיחות במצח, נפיחות ופצע באף, המטומות בעיניים, וכאבים שהם חבלה של ממש. פגע התובע בכל חלקי גופו ובעיקר בפניו ובאפו". הנתבעים הורשעו על-פי הודאתם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית על ידי שניים או יותר, עבירה לפי סעיף 380 וסעיף 382(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. אין חולק כי בהתאם לסעיפים 42א, 42ג ו-42ד לפקודת הראיות רואים בממצאיו ובמסקנותיו של פסק הדין הפלילי כאילו נקבעו בהליך כאן, וכי הואיל והנתבעים הודו בעובדות כתב האישום והורשעו רואים בעובדות אלו כמוכחות כלפיהם במשפט הנוכחי (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סילביה בוחבוט [1987] ; י' קדמי, על הראיות (חלק שלישי) תש"ע-2009, 1398). עוולת התקיפה הנתבעים הודו כי היכו בכוח את התובע ולפיכך ביצעו כלפיו עוולה של "תקיפה" לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (פקודת הנזיקין). אשם תורם הנתבעים אינם כופרים באחריותם ובחובתם לפצות את התובע אך טוענים שיש לייחס לתובע אחריות של 50% לאירוע שכן הגיע למקום בניגוד לצווים שיפוטיים, נכנס למקרקעין שבבעלותם, קילל, ניסה לתקוף את הנתבע 1 ורעייתו ותוך כדי אף פגע פגיעה פיסית בבנם הקטין. יוער כי הנתבעים אינם טוענים באופן מפורש לקיומה של ההגנה שבסעיף 24(2) לפקודת הנזיקין - שעניינה שימוש בכוח סביר כדי להרחיק אדם או למנוע ממנו להיכנס שלא כדין למקרקעין - וטוב שכך, שכן תנאי ההגנה אינם מתקיימים.. עם זאת, הם מצטטים את מילות הסעיף וטוענים כי נוכח הפלישה למקרקעין והתנהלות התובע לפני התקיפה יש לייחס לו אשם תורם מהותי (סעיף 14 לסיכומיהם). בחנתי את הראיות, כולל תצהירי הצדדים, ומצאתי לקבוע שאין לייחס לתובע אשם תורם. ראשית, הטענות בדבר התנהלות התובע בזמן האירוע והטענה כי ניסה לתקוף את הנתבע 1 ורעייתו וכי פגע בבנם הקטין אינן נזכרות בכתב האישום והסניגור בהליך הפלילי אף הודיע לבית-המשפט כי "לאחר שבחנתי את הראיות הגעתי למסקנה שיהיה קושי בהוכחות הטענה של הגנה עצמית" (פרוטוקול מ-18/2/13). שנית, גם אם סברו הנתבעים כי בהתאם להסכמות משנת 2006 היה על התובע להימנע מלהגיע למבנה - ומהחלטת בית-המשפט משנת 2008 עולה כי יש טעם בטענתם - עדיין לא היתה כל סיבה לתקיפתו הפיזית החמורה של התובע ולא התקיימו התנאים המצדיקים הרחקתו בכוח מן המקום. יש לזכור כי ביום התקיפה התובע לא ביקש להשתקע במבנה אלא רק לבצע תיקוני חשמל, וכי ניתן היה להימנע מן התקיפה בקלות אם היו פונים לרשויות ומבקשים את התערבות המשטרה. ושלישית - וכאן עיקר - בהתאם לדין, וכעניין של מדיניות שיפוטית, יש להימנע מהטלת אשם תורם במקרים של מעשה אלים ומכוון, למעט מקרים חריגים ביותר בהם היה התובע מעורב באופן פעיל בקטטה וסיכן את התוקף סיכון של ממש. חיי היום יום מלאים בחילוקי דעות, בוויכוחים ואף בסכסוכים המגיעים כדי אלימות מילולית. אין לקבל את האפשרות שאירועים אלו יובילו כדבר שבשגרה לאלימות פיסית ולהטיל על מותקפים אשם תורם רק בשל מעורבותם בוויכוח מילולי. האחריות לאלימות הפיסית מוטלת, כמעט תמיד, על התוקף, והטלת אשם תורם על המותקף תהווה מסר שלילי לציבור ואף עשויה להתפרש כמתן לגיטימציה למעשים אלימים. "למעט מקרים בודדים, בהם נשקפת סכנה ממשית לחיי אדם או ליקיריו, אין אדם רשאי לקחת את החוק לידיו, ולהעניש באמצעות אלימות פיסית, אדם אחר על פגיעה שפגע בו" (ת"א 5380/03 עזבון המנוח אלכנסדר רחלין ז"ל נ' דניאל ציסין [2009][] ). לכן "לא בנקל יקבע בית המשפט קיומו של אשם תורם, מקום בו ביצע אדם מעשה אלים ואכזר מבלי שנשקפה לו או ליקיריו סכנה כלשהיא ממעשיו של התובע, או שהיה מדובר בקנטור ממשי שגרם לו לפגיעה בשיקול דעתו" (בת"א 15518-05-10 עיסאם סעד נ' מוחמד אל סעד [2012][] ). לפיכך, גם אם אקבל את גרסת הנתבעים בכל הנוגע לאירועים שקדמו לתקיפה במלואה, כפי שפורטה בתצהיריהם, עדיין אין לייחס לתובע אשם תורם כלשהו, שכן הנתבעים הם שנקטו באלימות הפיסית. לעניין זה יש לזכור שהנתבעים לא פגעו בתובע בחבטה בודדת שניתן להסבירה (גם אם לא להצדיקה) אלא תקפו אותו שניהם, תקיפה נמשכת, בקרשים, באגרופים ובבעיטות, והמשיכו בתקיפה גם לאחר שהתובע ניסה להימלט מהמקום. בנסיבות אלו אין אפוא מקום לייחס לתובע אחריות לתקיפה גם אם לקח חלק בויכוח מילולי לפניה. סיכום: נוכח כל האמור לעיל, ובהתאם גם להוראות סעיפים 24 ו-68 לפקודת הנזיקין, אינני רואה מקום לייחס אשם תורם כלשהו לתובע. גם אם התובע הגיע למקום בניגוד לדין ולהסכמת הצדדים בבית-המשפט עדיין לא היתה כל סיבה שהאירוע יתדרדר לכדי תקיפה פיסית חמורה ונמשכת, ובמבחן האחריות המוסרית יש להטיל את האחריות במלואה על שני התוקפים. נזקי התובע כתוצאה מהתקיפה נחבל התובע בפניו ובראשו, ומתמונותיו לאחר האירוע [נספח ט' לתצהיריו] ניתן לראות שטפי דם סביב שתי העיניים ופגיעה מדממת בגשר האף, שאף הותירה צלקת זעירה (כפי שעולה מחוות דעת פלסטיות שהגישו שני הצדדים). לאחר התקיפה נזקק התובע לטיפול נפשי ונטל כדורי הרגעה ותרופות פסיכיאטריות. התובע הגיש חוות דעת של מומחה בתחום הנפשי (ד"ר יוליאן יאנקו) שמצא כי התובע סובל מפגיעה פוסט-טראומטית, שבעקבותיה סבל מנכות זמנית של 20% למשך שנה ונכות צמיתה בשיעור 10%. כמו כן הוגשה חוות דעת של מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית (ד"ר דביר יעקב) שמצא כי הצלקת בגשר האף מצדיקה נכות צמיתה בשיעור 5%. הנתבעים הגישו חוות דעתו של ד"ר שמואל גולדן, מומחה רפואי בתחום הכירורגיה הפלסטית שקבע בחוות דעתו כי לתובע לא נותרה נכות תפקודית או אסטטית. הצדדים הסכימו על מינוי מומחה מטעם בית-המשפט בתחום הנפשי (החלטה מ-6/1/12) ומונה פרופ' נוימן. בחוות דעת מ-21/3/12 מצא המומחה כי לתובע לא נותרה נכות נפשית צמיתה. עם זאת נמצא כי לתקיפה היו השפעות שליליות זמניות לא מבוטלות וכי התובע נזקק בעטיה לטיפול נפשי ותרופתי. במסקנותיו מצא המומחה כי: "התקיפה התפרשה כסכנה גדולה ועוררה תגובות חרדתיות שמאובחנות כתגובת דחק חריפה. תגובה כזו היא בדרך כלל זמנית. במשך הזמן הופיעו סימנים של הפרעת דחק פוסט טראומטית חלקית שנמשכה מספר שנים. התובע טופל בתרופה נוגדת חרדה ודיכאון, רסיטל, בהצלחה. בנוסף טופל ע"י פסיכותרפיה התנהגותית קוגניטיבית במטרה להתגבר על החרדה ותגובות ההימנעות". המומחה מדגיש כי "התובע חזר לתפקוד מלא בעבודתו כעצמאי כחודשיים אחרי התקיפה", יצר קשר זוגי יציב ובמועד הבדיקה לא היה זקוק עוד לטיפול נפשי או תרופתי. המומחה מוסיף ומציין כי קיימת מוטיבציה לרווח משני ולפיצויים, וכי ההליך המשפטי הנוכחי עשוי להפריע להחלמה מלאה. על רקע כל אלה העריך המומחה שלא נותרה נכות נפשית צמיתה כתוצאה מהתקיפה, אך היו נכויות זמניות למשך חמש שנים - 10% לתקופה של שנתיים ו-5% לשלוש שנים נוספות. ראשי הנזק הפסדי השתכרות: אין טענה להפסדי השתכרות כלשהם. הוצאות רפואיות ונסיעות: התובע מבקש סכום של 25,000 ₪ ואילו הנתבעים טוענים שלא הוצגו ראיות לראש נזק זה. בחינת התצהירים ותיקי המוצגים מעלה כי התובע טופל בעיקר בקופת חולים בה הוא חבר במסגרת "סל הבריאות". התובע הציג ראיות להוצאות בסך 2,881 ₪ שנגרמו לו כתוצאה מן התקיפה, לרבות השתתפות עצמית בטיפולים הנפשיים שעבר. סביר כי הוצאותיו בגין היטלים, תרופות ונסיעות היו גבוהות מסכום זה, שכן הו נזקק גם לטיפול תרופתי ראשוני, לביקורי רופא, לטיפול תרופתי ממושך בתחום הנפשי ולנסיעות. אני מעריך את הוצאותיו הכוללות, על דרך האומדנא, בסכום של 5,000 ₪. אין כל ראיה לצורך בטיפולים עתידיים. פיצוי עונשי: התובע מבקש כי הנתבעים יחויבו בפיצוי עונשי על סך 100,000 ₪ בשל תקיפתו. הנתבעים מתנגדים לפסיקת פיצוי עונשי וטוענים כי הדבר יהא מנוגד לתכלית דיני הנזיקין ולפסיקה הישראלית. במחלוקת זו מצאתי לקבל את עמדת הנתבעים. אף שבית-המשפט מחזיק בסמכות עקרונית לפסוק פיצויים עונשיים פסיקת בית-המשפט העליון בשנים האחרונות היא שיש לשמור סמכות זו למקרים חריגים וקיצוניים. אכן, הנטייה לפסוק פיצויים עונשיים גדולה יותר בעוולות אלימות וכוונה (ע"א 140/00 עיזבון אטינגר נ' החברה לפיתוח הרובע היהודי, פ"ד נח(4) 486 [2004]), ברם, במקרים בהם מתנהל כנגד המזיק הליך פלילי משורתת התכלית העונשית בהליך זה והענישה הכרוכה בו וצורך בפסיקת פיצוי עונשי מצטמצם. זאת ועוד, על פי רוב קיימת חפיפה מסוימת בין הפיצוי העונשי לבין ראשי נזק בלתי ממוניים האחרים כמו כאב וסבל. מטעמים אלו נפסק שיש לפסוק פיצויים עונשיים רק במקרים חריגים ומקוממים במיוחד בהם כוונת הפגיעה גלויה וכרוכה בתכנון (ראו דעותיהם של כב' השופט רובינשטיין וכב' השופט ריבלין, ברע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני [2009] ; וראו גם: דנ"א 179/13 שובר נ' מ"י, סעיף 17 להחלטה [2013][] ; ע"א 4576/08 בן צבי נ' היס [2011][] ; ע"א 2570/07 זושא לם ואח' נ' הסתדרות מדיצינית הדסה [2009][] ).במקרה הנוכחי, מדובר בתקיפה שארעה בעקבות ויכוח ועל רקע סכסוך נמשך ולא הוכחו תכנון וכוונה מראש של הנתבעים. כמו כן מתקיים הליך פלילי בו הורשעו הנתבעים, ועונשם טרם נגזר. לפיכך, ובהתחשב גם ביתר נסיבות המקרה, אין מקום לפסוק פיצויים עונשיים. כאב וסבל: הפגיעה הפיסית האלימה היא התגלמות הפגיעה בגופו ובכבודו של המותקף, ומנוגדת לערכים חברתיים בסיסיים, שכיום אף עוגנו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זוהי פגיעה קשה באדם - כל אדם, שכן היא כרוכה לא רק בכאב פיסי הנובע מן התקיפה אלא גם בתחושת ההשפלה והפגיעה בכבוד הנובעת מן החדירה למרחב הפרטי וחוסר היכולת להתגונן. במקרה הנוכחי התקיפה גרמה לחבלות של ממש, דבר הניכר מתמונות התובע, ואף הותירה צלקת באפו של התובע - גם אם מינורית וחסרת היבטים תפקודיים - כתזכורת יום יומית לתקיפה ולאירוע המשפיל. הפגיעה הפיסית גרמה לסבל לא מבוטל והובילה לפגיעה נפשית נמשכת ולמצוקה של התובע לתקופה ארוכה. התובע נזקק לטיפולים נפשיים ולטיפול תרופתי בשל המצוקה שנגרמה לו. כל אלו מלמדים כעל כאב וסבל לא מבוטלים וברי כי גם אם החלים מן הפגיעות הפיסיות והנפשיות, תחושת העלבון וההשפלה ילוו אותו לשנים רבות. על רקע כל אלו, ובשים לב לכך שלא נותרה נכות צמיתה, לקביעת המומחה כי חלק מן הבעיות נסעו מרצון לרווח משני, ולערכי הכאב וסבל שנפסקו במקרים דומים, אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סכום של 30,000 ₪. סוף דבר מצאתי כי הנתבעים אחראים, יחד ולחוד, בעוולת תקיפה וכי נזקי התובע עומדים על סך של 35,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בסך 8,500 ₪ והוצאות משפט בסך 7,500 ₪ (אומדן ההוצאות הוא בהתאם להוצאות שהוכחו, ובשים לב לממצאי המומחה מטעם בית-המשפט). הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, ולאחר מכן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. משפט פליליאלימותנזקי גוףפיצוייםתקיפהסכסוך שכניםסכסוך