נפילה בגלל מכשול במדרכה בדרך חזרה מבית הכנסת

התובעת נפגעה לטענתה בעת שנתקלה במכשול במדרכה שעה שחזרה לביתה מבית הכנסת דרך רח' המלכים ברעננה. הנתבעות חולקות על שאלת האחריות וגובה הנזק. נסיבות האירוע 3. לגרסת התובעת, במוצ"ש ביום 19.8.06 בשעה 20:30 בעת שחזרה עם בעלה מבית הכנסת לכיוון ביתה נתקלה במכשול שבמדרכה שנוצר לטענתה עקב התרוממות המרצפות שלא היו בגובה אחיד. הגבהת המרצפות נוצרה כתוצאה מהרמת שורשי העצים שבצידי המדרכה, ואשר בהליכתה על מדרכה זו נתקלה בהן והוטחה ארצה. 4. התובעת העידה, כי היא גרה סמוך למקום התאונה במרחק של כ-300-400 מטר. היא נוהגת לעבור ברח' המלכים בדרכה לבית הכנסת, אלא שלדבריה, אינה מתהלכת בצד המדרכה שבו נפלה אלא בצד הנגדי. לדבריה, בעת שיצאה מבית הכנסת יצאו איתה אנשים נוספים יחד עם בעלה, אלא שהראשונים התפזרו, והיא נותרה לבד עם בעלה עת שהגיעה למקום הנפילה. בחקירתה הצביעה על מקום הנפילה בנ/1 במרכז המדרכה בכיוון הליכתה לביתה. עוד העידה, כי מיד כשנפלה עצרה מכונית בצד הכביש ונוסעיה הרימו אותה אל תוך המכונית והסיעו אותה לביתה. 5. התובעת הסתמכה בין היתר על תיעוד במסמכים ביניהם תלונתה לנתבעת מיום 5.9.06, מכתב תשובה מיום 11.9.06 לפיו נתבקשה להציג תמונה ואישורים רפואיים, תמונת מקום הנפילה, ושאלון ותשובות הנתבעת 1. עפ"י הצהרת התובעת, כבר למחרת התאונה פנה בעלה לנתבעת 1, והיא נדרשה להגיש מכתב תלונה, ואכן ביום 5.9.06 נמסר מכתב תלונה של התובעת המפרט את האירוע, אך אינו מציין את כתובת הבית סמוך למדרכה. לאחר שבעלה מסר לבקשת הנתבעת 1, תמונות של המפגע, יצרו עימה קשר נציגי הנתבעת 2, ביקשו שתציג את מקום התאונה, הם אף הגיעו למקום וצילמו אותו. ברם, הנתבעות נמנעו מהצגת מסמכים אלו, ולמרות שהיו ברשות הנתבעת 1. 6. התובעת עומתה עם מסמכים רפואיים שנערכו בסמוך לנפילתה, כמו תעודת חדר מיון, שבו צוין כי נתקלה בקצה עץ ונפלה על המדרכה. תיאור זה הוכחש ע"י התובעת, ולדבריה הרישום באופן הנ"ל אף אינו הגיוני. כדבריה (בעמ' 8 ש' 7): "ש. כתוב שנפלת על קצה עץ ונפלת ביד. ת. נפלתי על המדרכה, השורשים העלו את המדרכה, נפלתי על המדרכה. מה שהם כתבו, אני לא יודעת... ..... ש. את יודעת למה כתוב שנתקלת בקצה עץ? ת. איך בן אדם נתקל מעץ ושובר יד? זה לא נכון. נתקלתי במדרכה." בהמשך התבקשה להתייחס לרישום נוסף במסמך רפואי נ/2 על פיו מדובר בתאונת בית, וגם עובדה זו הוכחשה, ולטענתה, לא היה דבר מעולם. 7. גרסת התובעת נתמכה גם בתצהירו של בעלה, אשר תיאר את הנסיבות בעת שחזרו השניים מבית הכנסת במוצ"ש, וכאשר אשתו הלכה לפניו והקדימה אותו. בעדותו אישר את כיוון ההליכה עובר לתאונה מדרום לכיוון צפון, אך לא יכול היה לתמוך במספר בית שהוצג לו ע"י ב"כ הנתבעות. לכשנשאל העד אם ראה את הנפילה עצמה, העיד בחיוב, אולם הוסיף וציין, כי לא ראה זאת במדויק הואיל והיה חושך ורק בדיעבד התברר שבמקום הנפילה התרוממו מרצפות המדרכה. סימון מקום הנפילה על ידו בתמונה נ/3 הצביע במקום שבו המרצפות התרוממו בסמוך לגומת העץ. 8. ב"כ הנתבעות בסיכומיו טען, כי התובעת כשלה בהוכחת מיקום התאונה וסיבתה, ועל כן יש לדחות את התביעה. בהצביעו על גרסאות סותרות בין התובעת לבעלה, ולבין גרסת התובעת לרישומים האותנטיים בתעודת חדר מיון והמסמך הרפואי נ/2 - טען, כי אין מקום ליתן אמון בעדותה היחידה של התובעת.כמו כן, נמנעה התובעת לטענתו מהעדת עדים רלבנטיים, והמנעות זו פועלת לרעתה. 9. אני נותנת אמון בגרסת התובעת אשר עדותה אמינה עליי, ואשר נמסרה באופן כן ומלא. עדותה קיבלה סיוע מעדות בעלה, הגם ששניהם סמנו על התמונות מקום נפילה שונה, אולם קרוב למרצפות שהתרוממו. כמו כן נתמכה גרסת התובעת במסמכים כמו תעודת חדר המיון שהייתה המסמך הראשוני שנערך סמוך לתאונה .אני מוצאת בתעודה זו תימוכין, הן לגרסת התובעת באשר למקום הנפילה, והן לפגיעתה במדרכה. המסמך האוטנטי הנוסף הוא מכתב התובעת שהעיד כי כבר למחרת הפגיעה פנה בעלה לנתבעת והלין על פגיעתה. אמנם במכתב הנ"ל צוין ע"י התובעת רק דבר נפילתה ברח' המלכים ללא נקיבה בכתובת הבית הסמוך לכך. ב"כ הנתבעות ניסה בחקירת התובעת להציג עותק אחר של המכתב הנ"ל כשהוא נושא מספר הבית ברח' המלכים ולהפריך בכך את גרסתה של התובעת בעדותה על פיה למיטב זיכרונה מדובר בבית מס' 25. ניסיון ב"כ הנתבעות נדחה, אולם כשלעצמו הדבר מעורר תמיהה לנוכח המענה של הנתבעת 1בתצהיר תשובות לשאלון לפיו לא ידעה כלל היכן היה מקום המפגע הנטען. זאת ועוד, שני עדי התביעה העידו כי נציגי הנתבעת 2 הגיעו לביתם וערכו צילום של מקום הנפילה, ולכן טען ב"כ התובעת להימנעות מהצגת התמונות הפועלת לרעת הנתבעות. לטעמי, מקום שב"כ הנתבעות הודה בקיומו של דו"ח חקירה ונמנע בכל שלב של ההליך מחשיפתו, יש ליתן לכך משקל מחזק לגרסת התובעת. משכך, אני קובעת, כי התובעת הוכיחה את קרות האירוע עפ"י גרסתה למקום הנפילה. דיון האחריות 10. אין חולק, כי הנתבעת 1 כרשות מקומית חבה חובת זהירות מושגית כלפי ההולכים במדרכות שבשטח שיפוטה. במקרה דנן, נראה כי גם לא היתה מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות קונקרטית המתבטאת בטיפול בתופעה קיימת של שורשי עצים שמבקיעים או פוגמים במדרכות העיר, והרי כבר נקבע כי חובת הזהירות הקונקרטית חלה בגין סיכון בלתי סביר. (ראה: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 (1982)) לטענת ב"כ הנתבעות בהפנותו לת.א (ת"א) 43788/06 פריץ נ' עיריית הרצליה (25.1.10) בהנתן נפילת התובעת במקום התאונה עליו הצביעה, אין המדובר במכשול בו הכירה הפסיקה, הן משום שלא הוכח גובהו, והן משום שרק מפגע שגובהו עולה על 2.5 ס"מ עומד במבחן לקביעת האחריות. 11. אכן הלכה ידועה היא, כי רחובות ומדרכות העיר אינן משטח סטרילי או משטח גאומטרי מפולס. (ראה: ע"א (י-ם) 4344/97 ג'ני כהן נ' עיריית רמת גן (21.10.98) שצוטט) על כן, הבחינה הפסיקה בין סיכון סביר כמו סדקים ובליטות מינוריות לבין מפגעים. אני סבורה, כי מראיות הנתבעות ניתן ללמוד כי התופעה המוכרת של פגיעת שורשי העצים, לא יכולה להחשב לסיכון סביר, ואין לקבל את ההנחה (שלא נטענה כלל) שיש לראות בה כורח המציאות. גם לשיטת הנתבעות התופעה מחייבת טיפול ונקיטת אמצעים למניעת מפגעים בדרך. 12. כפי שהוכח בגרסת התובעת, נמצא קטע מקום הנפילה כשחלק מהמרצפות מורמות מעל המפלס האחיד, גובהן אינו אחיד וחלקן מצביעות על שיבוש במדרך הרחוב. הגב' מילר מטעם הנתבעות הצהירה כי (סעיף 3 לתצהירה): "בעיית שורשי העצים מוכרת לכל העיריות במדינת ישראל, ואלו מטופלות על ידינו לאחר שמתקבל דיווח על כך מהתושבים וסיירי העיריה... איני יודע מועד הווצרות או עליית השורשים, אך אוכל לציין כי אנו עושים כל שביכולתנו למנוע תופעות מעין אלו ויתכן כי השורשים עלו זמן קצר לפני האירוע באופן שאינו ניתן לאיתור במועד על ידינו." בתצהיר תשובות לשאלון של עדת ההגנה, לשאלת ב"כ התובעת, האם הנתבעת 1 מודעת להתרוממות מרצפות במדרכות עקב שורשי העצים וממתי? השיבה כי (סעיף 5): "הבעיה מוכרת. הידיעה אודות ההתרוממות מגיעה מהתושבים ומתלוננים למוקד העירוני." לטענת נציגת הנתבעת 1, לא התקבל אצל הנתבעת הנ"ל דיווח מדויק על מקום נפילת התובעת. בעדותה אישרה אמנם כי התקבל מכתב התובעת הנ"ל, אולם לדבריה בהעדר ציון מקום הנפילה, לא טרחה להפנות את התלונה למבטחת. עדת הנתבעת 1 הסתפקה בהצהרה כללית כי הנתבעת 1 עושה ככל שביכולתה למנוע תופעות כנ"ל, אולם בדל ראיה תומכת על פעולות ואמצעים למניעת התופעה או הטיפול בה לא הוצגה. הצהרתה על פיה מופעלים ע"י הנתבעת 1 סיירים בכל רחבי העיר, נמצאה חסרה עת שהודתה כי אינה אמונה על מחלקות הפיקוח. על כן, בין היתר לא ידעה להצהיר בתצהיר התשובות לשאלון באם המפגע ברחוב הנ"ל תוקן. מן המקובץ, סבורני, כי שעה שהמפגע ניכר במדרכה, ולא הוכח כי טופל עובר לתאונה (ואף לא אחריה) או כי ננקטו אמצעים למניעתו, יש להטיל את האחריות על הנתבעות לנוכח הפרת חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת. אשם תורם 13. ב"כ התובעת בהפנותו לת.א (ת"א) 32719/93 לרון נ' עיריית רחובות (28.4.94) טען, כי אין להטיל על התובעת בנסיבות אשם תורם, ואילו ב"כ הנתבעות ביקש לקבוע את האשם התורם בשיעור של 50% לפחות לנוכח הכרותה של התובעת את מקום התאונה. 14. אין ספק, כי אין מקום לשחרר את המתהלך במדרכה מהחובה להתבונן לאן הוא מבקש לצעוד. עם זאת, נקבע לא אחת, כי אין מחובתו להשפיל ראשו ולבחון את המדרכה שמא יתקל במפגע מזדמן. (ראה: ע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' שחם (30.3.95)) התובעת לא נחקרה בדבר אופן הליכתה בדרך או אבחנתה המוקדמת במפגע טרם הנפילה. היא העידה כי היא מתגוררת בסמוך, אולם לדבריה אין היא נוהגת להלך דווקא בצד הנ"ל של המדרכה בדרך לביתה מבית הכנסת. אני מקבלת טענת הנתבעות כי הסבירות נותנת שהתובעת שרחוב המלכים אינו זר לה מן הסתם הייתה ערה או הייתה צריכה להיות ערה לתופעת שורשי העצים ברחוב הנ"ל והשלכותיה. כנשקף מנ/1 ונ/3 מפגע תזוזת המרצפות היה פרוס כבר במרכז המדרכה, ולא היה נסתר, על כן היה עליה לשים ליבה אל הדרך ולא להתעלם מתנאיה. לפיכך, בנסיבות אלו אני מוצאת לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 15%. הנזק הפגיעה והנכות 15. התובעת פונתה לביה"ח מאיר בכ"ס ואובחנה כסובלת משבר עם תזוזה של עצם מסרק 5 משמאל. 16. על פי חוו"ד אורטופדית שצורפה לכתב התביעה נקבעה בגין פגיעה בשורש כף יד נכות צמיתה בשיעור של 10% ולאור חוות דעת רפואית של ד"ר שלטון בתחום רפואת אף אוזן וגרון מטעם התובעת נותרה לה נכות צמיתה של 10% בגין הפרעה בנשימה ו-20% בגין שינוי בצורת האף. ד"ר חיימוף מומחה הנתבעות בתחום א.א.ג חלק על קיומה של נכות בגין הפרעת נשימה, וקבע שיעור של 10% נכות בגין שינוי חיצוני באפה של התובעת. הן מומחה הנתבעות והן מומחה ביהמ"ש ד"ר ינאי, קבעו, כי לא נותרה לתובעת נכות אורטופדית. האחרון קבע כי המצב הסתיים בחיבור השבר בעמדה טובה וללא הגבלה בתנועה. לעניין הפער והמחלוקת בדבר הנכות בתחום א.א.ג הצדדים הגיעו להסכמה דיונית על פיה נכותה הצמיתה של התובעת תעמוד על 5% בגין הפרעת נשימה ו-15% בגין שינוי חיצוני באפה. 17. לטענת ב"כ התובעת, עלה בידי התובעת להוכיח את היקף פגיעתה לנוכח הנפילה על פניה. הנזק התבטא בפגיעה בשיניה, ועצמות אפה. כמו כן, למרות העדר הנכות בגין הפגיעה ביד הוכח כי ידה של התובעת גובסה והיא נזקקה עקב כך לעזרת הזולת. ב"כ הנתבעות מנגד טען, כי למרות הצהרות התובעת לא עלה בידה להוכיח את מלוא הנזק הנטען. למעשה, מדובר בנזק פלסטי בשיעור של 15% אשר לכל היותר יכול לזכות את התובעת בפיצוי בגין כאב וסבל והוצע סך כולל של 25,000 ₪. כאב וסבל 18. כפי שעולה מאישור מח' אורטופדית בבי"ח מאיר, הייתה נתונה ידה של התובעת בגבס במשך כחודש ימים. לאחריו נזקקה לטיפולי פיזיותרפיה. כמו כן נזקקה לטיפול בשן 21 שנשברה. בהתחשב בכלל הנכות ,השבר ביד ,הטיפולים שעברה התובעת, ומגבלת הנשימה אני פוסקת לה פיצוי בראש נזק זה בסך של 30,000 ₪. עזרת צד ג' 19. התובעת הצהירה, כי היתה בריאה טרם התאונה ולאחריה נזקקה לעזרת קרובי משפחתה על בסיס יום יומי במשך תקופה ארוכה של מחלתה, ולפחות עד סוף דצמבר 06', במשך כ-4 שעות ביום. גם התובעת הודתה כי ההזקקות לעזרה פחתה באופן הדרגתי. ברם, על פיה הצהרתה, היא מתקשה לתפקד מאז התאונה, סובלת מכאבים והיא נזקקת לעזרה בקניות בנוסף במשק בית ובביצוע עבודות ניקיון. על פי עדותה כשנה וחצי לאחר התאונה חשה ברע ועברה אירוע מוחי, הגם שלא נמצא דבר חריג ונדרשה לטיפול תרופתי. עוד הודתה כי מאז שנת 08' לא נדרשה לטיפולים רפואיים נוספים באפה וסירבה לעבור ניתוח שהומלץ לה. כדבריה (בעמ' 7 ש' 14): "ש: אני לא ראיתי שאת במעקב אצל רופא א.א.ג בעניין האירוע הזה. המסמכים האחרונים שאני רואה הם מ-08'. יש לך מסמכים מחמש השנים האחרונות שאת בטיפולים? ת: אני לא בטיפול. הם נתנו לי פלסטרים לשים על האף כדי לנשום יותר טוב, ואמרו לי שאני צריכה לעבור ניתוח. הייתי בבי"ח בלינסון, בבי"ח מאיר, כל אחד שלח אותי לרופא אחר. יש לי את הטפסים של הרופאים שהייתי שם. יש לי מבלינסון. ש: מחמש השנים האחרונות? ת: אין לי, פחדתי לעשות ניתוח." התובעת העידה כי בביתה התגוררו מלבדה גם בעלה, שתי בנותיה ובנה מעל גיל 18, וכולם סייעו ומסייעים לה. אני סבורה כי בהתחשב בתקופה שבה ידה הייתה נתונה בגבס נראה שהתובעת נזקקה לעזרת בני משפחתה, שחלקם גרים בביתה, והיו יכולים לסייע לה בלא שיפגעו בשכרם. כמו כן לנוכח המגבלה שנותרה לה שתתבטא מן הסתם עם התקדמות גילה תזקק התובעת לעזרה מסוימת ככל שהיא קשורה לתאונה וזאת מבלי להתעלם מההילוך הנמוך שבחרה להמשך הטיפול המומלץ. בהתחשב בכל האמור, מצאתי כי פיצוי בסך של 15,000 ₪ יהיה הולם בנסיבות. הוצאות רפואיות 20. כמוצהר ע"י התובעת, שילמה לרופא השיניים עבור השלמת שן שבורה סך של 1,750 ₪, סך של 2,500 ₪ עבור כתר, וסך של 268 ₪ בגין סתימה. הואיל וההוצאה הרפואית בגין טיפולי השיניים לא הוכחה כדבעי, ותעודת הרופא החתומה בידי ד"ר קלומפס קרים נפסלה. משכך, אני פוסקת לתובעת סך של 2,000 ₪ בלבד. לעומת זאת שוכנעתי כי יש לפסוק לתובעת הוצאות בגין חוו"ד המומחים שלטענתה מסתכמות בסך של 9,213 ₪. ב"כ הנתבעות ביקש בסיכומיו לנכות מסכום זה עלות שכרו של מומחה ביהמ"ש בתחום האורטופדי לנוכח קביעתו בדבר העדר נכות. אינני סבורה כי מקרה זה מחייב ניכוי כנ"ל לנוכח אופי הפגיעה והטיפולים להם נזקקה התובעת. לפיכך, אני פוסקת לה פיצוי בסך כולל של 12,060 ₪ לאחר שערוך. לסיכום 21. לאור האמור, אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת בתוך 30 יום, סך של 48,501 ₪ ( לאחר ניכוי האשם התורם ) בצירוף הוצאות בגין אגרה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8500 ₪ . לסכומים אלול יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורימכשולנפילה