תביעה על סך 218,096 ₪ בגין חיובים שגויים לשיטת התובעת של צריכת מים תמצית טענות הצדדים התובעת מנהלת בית אבות ציבורי בתחום שיפוט הנתבעת. התובעת טוענת, כי בית האבות מופעל כבית חולים וכולל שתי מחלקות סיעודיות ומחלקה לתשושי נפש והוא מופעל בכפוף לפיקוח של משרד הבריאות ורשום בפנקס בתי החולים כבית חולים ציבורי. התובעת טוענת, כי עד לשנת 2002 חייבה אותה הנתבעת עבור צריכת מים על פי תעריף החיוב לבתי חולים כפי שנקבע בתקנות המים (תעריפים למים ברשויות מקומיות), תשנ"ד-1994 (להלן: "התקנות"). לאחרונה התברר לה, כי משנת 2003 חייבה אותה הנתבעת, שלא כדין, על פי תעריפים המיועדים לצריכה פרטית ואשר עולים באופן ניכר על תעריפי החיוב של השירותים הציבוריים. לטענת התובעת, הנתבעת חייבה אותה שלא כדין ובניגוד להוראות חוק המים תשי"ט- 1959 (להלן: "החוק") ובניגוד לתקנות. לטענתה, עקב הטלת צו עיקול מנהלי על חשבונה בגין חובות מים וארנונה ובשל חששה, כי ינקטו נגדה הליכי גבייה מנהליים שילמה לנתבעת את מלוא הסכומים הנדרשים, כולל חיוב בגין ריבית ופיגורים ועשתה כן בשל אילוץ ומבלי להודות בגובה החוב. עוד טוענת התובעת, כי היא זכאית להשבת כל הסכומים אשר נגבו ממנה על ידי הנתבעת שלא כדין וזאת בהתאם לדיני עשיית עושר ולא במשפט, בשל חובת ההשבה בגין חריגה מסמכות, בגין טעות שבדין ובגין אילוץ וכפייה. לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות ויש להורות על סילוקה מחמת התיישנותה. לטענתה, אין לבית משפט זה סמכות עניינית להכריע בסוגיה. סעיף 8 לחוק מדידת המים קובע, כי אם נתגלעו חילוקי דעות בדבר מחיר יחידת כמות המים המסופקת רשאי כל צד לפנות למנהל הרשות הממשלתית ולבקש הכרעה בעניין. לטענתה, אין עסקינן בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית ומכרעת המצדיק את התערבות בית המשפט. הנתבעת טוענת, כי התובעת יכולה הייתה לפנות לנציב המים בכדי שיישב את המחלוקת אולם לא עשתה כן ומשכך אין לה להלין אלא על עצמה ואין לאפשר לה לעקוף את הדרך שקבע המחוקק. הנתבעת טוענת, כי התובעת הגישה נגדה עתירות מנהליות לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת ובמסגרתם נלקחו בחשבון ו/או נדונו טענותיה לעניין חיובה בארנונה ובמים. בהסכמי הפשרה אליהם הגיעו הצדדים סולקו כל טענות התובעת לעניין החיובים האמורים. בנסיבות אלו, יש להורות על סילוק התובענה בשל מעשה בית דין. הנתבעת מכחישה טענת התובעת באשר להיותה בית חולים וטוענת, כי בכל מקרה היא אינה זכאית לתעריף הנטען במסגרת כתב התביעה. לטענתה, המוסד של התובעת מורכב ממספר מחלקות. לטענת הנתבעת, מעקרונות היסוד של התובעת עולה, כי היא בית אבות אשר הוקם לצורך מתן שירות לקשישים ערבים זאת להבדיל מבית חולים שמטרתו להעניק טיפול לכל הפונים אליו. הנתבעת מוסיפה, כי השימוש שנעשה בנכס התובעת בפועל הוא שימוש של בית אבות וטענת התובעת לפיה מחזיקה ברישיון להפעלת בית חולים וכפופה למשרד הבריאות אין בה בכדי להפוך אותה לבית חולים לצורך תעריף החיוב במים. הנתבעת מכחישה את הטענה לפיה התובעת מוסמכת להעניק שירותים רפואיים וטוענת, כי אף אם יש ממש בטענה זו הרי שהשירותים מיועדים לדייריה הקשישים. עוד טוענת, כי התובעת אינה מפעילה חדר ניתוח וצוות רפואי מיומן ומאומן הזמין סביב השעון וכאשר מי מדיירי התובעת חש ברע הוא מובהל לבית החולים לשם קבלת טיפול. הנתבעת טוענת, כי אין בסיס ושחר לטענת התובעת לפיה רק לאחרונה נודע לה באשר לגובה תעריף המים בו היא מחויבת. לטענתה, התובעת הייתה מודעת לעניין ואף הסכימה לתעריף המים בו היא מחויבת. עוד טוענת, כי פעלה בהתאם לחוק וחייבה את התובעת בתעריפי מים כדין. לטענתה, התובעת שילמה את חובה מאחר והייתה חייבת את הסכומים האמורים ולא בשלל חשש כלשהו לנקיטת הליכי גבייה. לטענתה, התובעת אינה זכאית להשבה בגין הכספים אשר שילמה בשל חיובי מים. הראיות מטעם התובעת הוגשו תצהיר עדות ראשית ותצהיר משלים של מר אסעד עזאיזה (להלן: "אסעד")- מנהל בית האבות. מטעם הנתבעת, הוגש תצהיר עדות ראשית של מר נור אלדין יוסף (להלן: "יוסף")- מנהל מחלקת הגבייה אצלה. המצהירים נחקרו על האמור בתצהיריהם. בנוסף, הוגשו ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. דיון ומסקנות בין הצדדים בתובענה שלפניי נתגלעה מחלוקת בשאלה, האם התובעת חויבה ביתר במהלך השנים 2003-2008 אם לאו והאם יש להשיב לה את הכספים. בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי דין התובענה להדחות, מהנימוקים שיפורטו. תחילה אציין, כי הנתבעת העלתה טענה באשר לחוסר סמכותו העניינית של בית משפט זה להכריע בתובענה שבכותרת. אין ממש בטענה זו. סעיף 5(א) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס- 2000 קובע, כי בית המשפט לעניינים מנהלים ידון בעתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה. עיון בתוספת הראשונה מלמד, כי החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים, הינם עניינים אשר בית המשפט לעניינים מנהליים ידון בהם. לשם קביעת הסמכות העניינית יש לבחון את הסעד המבוקש. בפסיקה נקבע, כי כאשר הסעד המבוקש בתובענה אשר תוקפת את החלטת הרשות הינו סעד כספי הרי שהסמכות העניינית מסורה לבית המשפט האזרחי ומאידך כאשר הסעד המבוקש הינו סעד הצהרתי הרי שהסמכות לדון בתובענה מסורה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (רע"א 6590/05 עירית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ). כמו כן, אינני מקבלת טענת הנתבעת לפיה בית משפט זה אינו בעל סמכות עניינית לדון בתובענה לאור הוראות סעיף 8(א) לחוק מדידת מים, תשט"ו- 1955 שקובע, כי במקרה בו נתגלו חילוקי דעות בדבר יחידת כמות מים המסופקת במדידה רשאי כל צד לפנות למנהל הרשות הממשלתית בכדי לבקש הכרעה בדבר. במקרה בו עסקינן המחלוקת שנתגלעה הינה באשר לשאלת הסיווג הנכון אשר לפיו היה על הנתבעת לחייב את התובעת ולא באשר למחיר יחידת כמות מים. הסעיף האמור אינו חל בעניינו. יתרה מזאת, אין בסמכות מנהל הרשות הממשלתית בכדי לפגוע בסמכות בית המשפט להכריע במחלוקת. בעת עדותו נטען בפני אסעד, כי ציין שבשנת 2001 ראה שהנתבעת חייבה את התובעת בתעריף שונה מאשר תעריף של בית-חולים ואז פנה לנתבעת בכדי שתתקן את הטעות והיא עשתה כן. אסעד נתבקש להציג פנייתו האמורה והשיב, כי אין בידו למצוא אותה כרגע. הוא נשאל, האם יש לו את תשובת הנתבעת והשיב, כי אין לו אולם הנתבעת תיקנה את העניין (עמ' 13 ש' 6-10). בהמשך טען, כי הנתבעת לא נתנה לו תשובה אולם מיד תיקנה והוא לא רצה יותר מזה (עמ' 13 ש' 16-18). אסעד טען, כי לפני ההודעה של איגוד בתי האבות, התובעת לא ידעה שיש תעריף שונה לבית חולים והוסיף, כי מיד לאחר שהתובעת קיבלה את ההודעה פנה לנתבעת וזו תיקנה מיד את המחיר בהתאם להודעה (עמ' 13 ש' 10-12). יוסף העיד, כי החישוב הוא דו חודשי ונשלח לתושב באופן קבוע כל חודשיים (עמ' 20 ש' 19). אסעד נשאל, האם משנת 2002 עד 2008 הנתבעת שלחה לתובעת חשבונות והשיב בחיוב והוסיף, כי לא עשתה כן באופן סדיר. הוא נשאל האם קיבל את החשבונות האמורים והשיב, כי קיבל את מה שהגיע אליו. אסעד נשאל האם מדובר בחשבונות תקופתיים והשיב, כי בחלקם כן. נטען בפניו, כי מהחשבונות האמורים ניתן ללמוד על כמות ועל סיווג ותעריף והשיב, כי בתלוש כתוב כמות ותעריף אולם ברוב המקרים הם לא הסתכלו על התלוש. לטענתו, היו מודיעים לתובעת שחסר כסף ושינתקו את המים ואז היה צריך להעביר כסף למקורות או לנתבעת והוא העביר ישירות למקורות (עמ' 13 ש' 21-30). הנה כי כן, מעדותו של יוסף עולה, כי תשלום המים הינו דו חודשי וכי הוא נשלח באופן קבוע לתובעת מידי חודשיים. מעדות אסעד עולה, כי בשנים הרלוונטיות נשלחו לתובעת חשבונות מים וכי הוא קיבל אותם. טענתו לפיה החשבונות לא נשלחו באופן סדיר לא הוכחה. אציין, כי קיימת חזקה לפיה הרשות המנהלית פעלה באופן חוקי ותקין ועל הטוען אחרת מוטל הנטל להוכיח טענתו. התובעת לא הוכיחה שהנתבעת לא פעלה כדין ולא שלחה לה לאורך השנים את חיובי המים. לעניין זה לא די בטענתו של אסעד לפיה הנתבעת לא שלחה דרישות תשלום באופן סדיר. יתרה מזאת, אף אם הייתה מתקבלת טענתו האמורה של אסעד הרי שלא היה בכך בכדי להועיל לתובעת, אשר אין מחלוקת, כי קיבלה לפחות חלק מהחשבונות התקופתיים בתקופה הרלוונטית. מחשבונות המים ניתן ללמוד על הסיווג והתעריף, כפי שעולה אף מעדותו של אסעד. אין בטענתו של אסעד, לפיה ברוב המקרים לא הסתכלו על התלוש, בכדי להועיל לתובעת אשר קיבלה את חשבונות המים ושילמה אותם ולא העלתה טענה כלשהי לגביהם במהלך השנים הרלוונטיות. אסעד אישר, כי התובעת שילמה את הסכומים אשר פורטו לו במועדים אשר נטענו בפניו בעת עדותו (עמ' 14 ש' 8-32). נטען בפניו, כי הוא העיד שהוא שילם לקבלנים עקב לחצים וכי הוא שילם בשנים 2003-2006 והוא נשאל מדוע, ככל ששילם עקב לחץ, לא פנה לאחר מכן בכדי לבדוק את התעריפים והכמויות והשיב, כי אף פעם לא ידע מה חשבון המים הנכון לכל התקופה האמורה. בהמשך טען, כי בשנת 2009 כאשר עשו הסכם בעניין הארנונה רצו להסדיר את עניין המים והוא אמר שאינו חייב ואולי חייב 20,000 ₪ וטענו בפניו, כי התובעת חייבת 137,000 ₪ וכי אם לא תשלם לא יסירו את העיקול על חשבונותיה ולא יחתמו על הסכם הארנונה ובנסיבות אלו נאלץ לשלם סך של 137,000 ₪, תחת מחאה. הוא הוסיף, כי מיד לאחר מכן הוא החל בדיונים רצופים עם הנתבעת, כמעט כל שבוע, בכדי לערוך התחשבנות של המים משנת 2003 (עמ' 15 ש' 1-10). אסעד נשאל מתי העיקול של המים הוטל על חשבון הבנק של התובעת והשיב, כי אינו זוכר ואולי זה היה בשנת 2009 (עמ' 16 ש' 22-23) והוסיף, כי אינו זוכר מתי היה העיקול ראשון על חשבון התובעת (עמ' 16 ש' 25-26). אסעד נשאל, האם הגיש עתירה עם צו מניעה לעיכוב הליכי הגבייה ובתגובה שב והתייחס לאמור בהסכם הפשרה. לאחר שנשאל בשנית באשר להגשת עתירה אישר, כי הגיש עתירה כאמור. אסעד נשאל האם קיבל צו מניעה והשיב, כי אינו זוכר וכי הנתבעת לא ביטלה את העיקול לפני שהוא שילם משהו. אסעד נשאל האם אין לו את החלטה לגבי צו המניעה והשיב, כי אינו זוכר (עמ' 16 ש' 27-32, עמ' 17 ש' 1-3). בהמשך העיד, כי אינו זוכר מתי הוטל העיקול הראשון או מתי בוטל (עמ' 17 ש' 4-7). כאמור, אסעד טען, כי הסכום הנטען שולם תחת מחאה. הוא נשאל היכן ציין, כי הסכום שולם תחת מחאה והשיב, כי זה היה בעל פה. אסעד נשאל, האם ביקש לציין זאת בהסכם הפשרה והשיב בשלילה (עמ' 17 ש' 8-11). בהמשך נשאל, האם העיקול היה ידוע בעת החתימה על הסכם הפשרה והשיב, כי אינו יודע וכי יכול להיות שכן אולם הוא לא זוכר. אסעד נשאל האם ביקש להוסיף בהסכם הפשרה שזה תחת מחאה והשיב, כי לא היה צריך. הוא נשאל האם הדבר צוין בקבלה והשיב שוב, כי לא צריך. הוא הוסיף וטען, כי לא כותבים על העברת כסף מהבנק שזה תחת מחאה (עמ' 17 ש' 12-19). טענת התובעת לפיה שילמה את חוב המים הנטען תחת מחאה ובעקבות לחץ לא הוכחה. מעדות אסעד עולה, כי אין בידו להעיד באשר למועד בו הוטל העיקול על חשבון התובעת ובאשר למועד ביטולו. התובעת לא הוכיחה, כי הופעל עליה לחץ אשר בגינו שילמה את הכספים הנטענים על אף שסברה, כי לא מוטלת עליה חובה לעשות כן. כמו כן, התובעת לא ציינה, בשום שלב, כי התשלום נעשה תחת מחאה. טענתו של אסעד לפיה לאחר ששילם עקב לחץ הוא לא פנה בכדי לבדוק את התעריפים משום שאף פעם לא ידע מה חשבון המים הנכון לכל התקופה האמורה אינה אמינה בעיניי. ככל שהיה חסר לתובעת המידע הרלוונטי ברי, כי היה בידה לברר אותו עם הנתבעת. לא סביר בעיניי, כי התובעת שילמה תחת לחץ ולאחר מכן לא מצאה לנכון לערוך את הבירורים הדרושים ולפעול באמצעים העומדים לרשותה. יש בהתנהלותה האמורה של התובעת בכדי ללמד, כי לא פעלה בעקבות לחץ וכי התשלום לא נעשה תחת מחאה. סעיף 114(ב) לחוק המים, תשי"ט-1959 קובע, כי: "מי ששילם לספק דמי מים למעלה מן הקבוע בתעריף רשאי, תוך שנה מיום התשלום, לדרוש החזרת העודף או לנכותו מן המגיע ממנו לספק, על אף האמור בכל הסכם". התובעת לא הוכיחה, כי פנתה בדרישה כאמור. אף אם לא תתקבל טענת הנתבעת לפיה עסקינן בתקופת התיישנות בת שנה אשר לאחריה אין בידי התובעת לתבוע את ההחזר הרי שיש בהתנהלות התובעת בכדי ללמד, כי הסכימה לביצוע התשלום ואף כי וויתרה על זכותה, הנטענת, להשבתו. אסעד אישר, כי הגיש עתירה מנהלית בעת"מ 156/08 במסגרתה עתר לצו קבוע לפיו התובעת לא חייבת לנתבעת בגין מים וארנונה עד שנת 2008 (עמ' 16 ש' 2-4). במסגרת סעיף 29 לעתירה התייחסה התובעת לחובות המים שלה וטענה, כי בנוגע לחובות המים החלים עליה עד לסוף חודש יוני 2008 אין בין הצדדים מחלוקת באשר לגובה החוב. טענתה בנדון לא הייתה באשר לגובה החוב או לסיווג לפיו חויבה אלא באשר לקיזוזים אשר יש לבצע, לטענתה. בעדותו אישר אסעד את האמור סעיף 29 לעתירה (עמ' 16 ש' 5-6). האמור בעתירת התובעת אינו עולה בקנה אחד עם הכחשתה את חובותיה ועם טענתה לפיה שילמה את חובה בשל אילוץ ו/או תחת מחאה. מהאמור בעתירה שהגישה התובעת עולה, כי היא הודתה בחוב המים שיוחס לה. שוכנעתי, כי התובעת שילמה את החוב מהטעם האמור ולא בשל אילוץ. לא עלה בידי התובעת ליתן הסבר מניח את הדעת באשר לסתירה בין טענתה המופיעה בעתירתה ולפיה אין מחלוקת באשר לחובה בגין מים לבין טענתה במסגרת התביעה שלפניי. במסגרת העתירה האמורה נחתם בין הצדדים הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. במסגרת ההסכם האמור הגיעו הצדדים להסכמות באשר לחוב הארנונה של התובעת. בהסכם אין התייחסות לחוב התובעת בגין מים והוא עוסק בחוב הארנונה בלבד. מכאן, שהסכם הפשרה האמור אינו מהווה מעשה בית דין בענייננו. עם זאת, האמור בעתירתה של התובעת והודאתה בחוב המים כמו גם העובדה ששילמה את החוב האמור מבלי שהוכיחה, כי עשתה כן בשל אילוץ או תחת מחאה רלוונטיים לענייננו. מעדות אסעד עולה, כי תשלום חוב המים היה תנאי לחתימה על הסכם הפשרה. סבורני, כי יש בכך בכדי לתמוך בטענת הנתבעת לפיה חוב המים ותשלומו נלקחו בחשבון במסגרת הסכם הפשרה אליו הגיעה עם התובעת במסגרת העתירה המנהלית שהגישה התובעת. כאמור, אסעד העיד, כי מיד לאחר תשלום חוב המים החל בדיונים רצופים עם הנתבעת, כמעט כל שבוע, בכדי לערוך התחשבנות של המים משנת 2003. אסעד נשאל למי פנה במועצה והשיב, כי גזבר המועצה, שנפטר, טיפל בסכסוך בינו לבין המועצה. הוא הוסיף, כי בגלל הלחץ של מוחמד עזאייזה שהיה מנהל כוח אדם ונפטר הוא הסכים להסכם הפשרה של הארנונה (עמ' 15 ש' 13-15). אסעד נשאל, האם פנה בכתב והשיב בשלילה (עמ' 15 ש' 18-19). הוא נשאל, האם פנה למישהו נוסף והשיב, כי אולי פנה לנור אלדין כמה פעמים בכדי לקבל חשבונות (עמ' 15 ש' 20-21). אסעד נשאל, האם פנה לחדר גביה באופן רשמי ובתגובה שאל מי פונה באופן רשמי והוסיף, כי לא פנה במכתב (עמ' 15 ש' 22-23). אסעד נשאל, האם הוא מתכתב עם גורמים באופן מסודר מכתב אחרי מכתב והשיב בחיוב. הוא נשאל, האם אינו נוהג להזניח דברים והשיב בחיוב. אסעד אישר, כי אם משהו לא ברור לו הוא פונה מיד והוא לא נוהג להשאיר דברים פתוחים אם זה בידיו. לטענתו, הוא תמיד רוצה לסגור דברים אולם זה תלוי בצד השני (עמ' 15 ש' 26-32, עמ' 16 ש' 1). אסעד התבקש להציג פניה שלו לנתבעת במהלך השנים בנוגע למים והשיב, כי אין לו פניה עמו. הוא טען, כי יש פניות אולם אינו זוכר. הוא התבקש להציג פניה שלו למחלקת הגבייה לפיה ביקש פירוט בנוגע לתעריפים והכמויות והשיב, כי אין לו פניה כזו עמו וכי זה לא רלוונטי (עמ' 17 ש' 20-23). אסעד נשאל, האם התובעת פנתה למקורות בבקשה להקצות מים לפי תעריף בית חולים והשיב, כי אינו יודע. הוא נשאל האם הם פנו והשיב בשלילה. אסעד נשאל האם פנה לנתבעת בבקשה שתשנה את הסיווג לבית חולים והשיב בחיוב. בהמשך טען, כי עשה כן כל הזמן. אסעד נשאל מתי פנה בנדון וטען, כי משנת 2001 ועד היום הוא פנה כל הזמן. הוא התבקש להציג פנייה משנת 2003 ועד שנת 2008 והשיב, כי אמר שבשנים האמורות הוא לא ידע שהתובעת מחויבת בתעריפים. הוא נשאל האם לא פנה והשיב, כי הוא לא יודע. אסעד התבקש להציג פנייה והשיב, כי אינו זוכר ואין לו פנייה כאמור עמו (עמ' 18 ש' 7-22). בעניין זה נתגלתה סתירה בעדותו של אסעד אשר תחילה טען, כי משנת 2001 עד היום פנה כל הזמן, בהמשך ולאחר שנשאל באשר לפנייה בשנים הרלוונטיות העיד, כי אז לא ידע באשר לתעריפים לפיהם חויבה התובעת ולאחר מכן העיד, כי אינו יודע האם פנה. אסעד נשאל מי פנה לרשות המים והאם התובעת עשתה כן או התאגיד והשיב, כי הוא חושב שהתאגיד פנה. הוצגה לו תשובת רשות המים לתאגיד המים והוא נשאל מי פנה בפנייה האמורה לרשות המים והשיב, כי התאגיד פנה. לטענתו, מי שפנה לרשות המים בכדי שיקצו לתובעת מים לפי תעריף של בית חולים זה התאגיד והוא קיבל אישור להקצות לתובעת מים לפי תעריף של בית חולים. אסעד הוסיף, כי מי שהיה צריך לפנות לתאגיד בשנת 2001 זה הנתבעת ולא התובעת (עמ' 19 ש' 22-27). במהלך עדותו הוצגה ליוסף תעודת רישום בית חולים של בית האבות והוא נשאל האם ראה אותה לפני כן והשיב בשלילה. יוסף טען, כי רק היום ראה אותה (עמ' 20 ש' 26-29). הוצגה בפניו פנייה של התובעת בעניין הרישיון שלה של בית החולים והשיב, כי זה הופנה לראש המועצה אשר לא העביר אליו את המסמכים האלה. לטענתו, אם המסמכים היו מועברים אליו היה בידו לתקן טעות, ככל שהייתה כזו (עמ' 20 ש' 30-32). יוסף נשאל, האם במידה שהוא היה מקבל את האישור הזה של תעודת רישום לבית חולים האם היה משנה את הסיווג לבית חולים מבחינת תעריף הגבייה והשיב, כי היה עושה כן אם הייתה טעות בסיווג (עמ' 21 ש' 1-3). הוא נשאל, האם במידה שתעודת רישום בית חולים הייתה מוצגת בפניו האם היה משנה את התעריף לתעריף של בית חולים והשיב בחיוב (עמ' 21 ש' 4-6). בהמשך עדותו נשאל יוסף, האם במידה ומוצג לו רישיון בית חולים האם הוא משנה את הסיווג על דעת עצמו והשיב בשלילה. הוא טען, כי הוא מתייעץ וכי הוא מעביר את זה למחלקה המשפטית או ליועץ המשפטי של המועצה. יוסף נשאל, האם קיבל תעודות כאמור והשיב, כי לא קיבל שום פנייה (עמ' 22 ש' 9-14). יוסף הופנה למכתב של התובעת מיום 23.2.01 ונשאל האם הנתבעת לא ענתה על המכתב האמור והשיב, כי אינו יודע וכי לא קיבל את המכתב האמור. יוסף העיד, כי המכתב מופנה לראש המועצה וכי אינו יודע האם ראש המועצה קיבל אותו (עמ' 21 ש' 13-15). התובעת לא הוכיחה, כי פנתה לנתבעת בדרישה, כי תשנה את סיווגה ותחייב אותה בהתאם לסיווג המתאים, לשיטתה. משלא פעלה התובעת לשם תיקון הטעות הנטענת לא על ידי פנייה לנתבעת ולא בדרך של הגשת עתירה לפי סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהלים, תש"ס-2000, אין לה להלין אלא על עצמה. במשך השנים התובעת קיבלה חיובים בגין מים ולא העלתה טענה לפיה היא מחויבת שלא על פי הסיווג הנכון. בנוסף, היא הודתה בחובה ושילמה אותו ואף לאחר מכן לא פעלה לשם הבעת מחאתה. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה, האם התובעת הינה בגדר בית חולים אם לאו. בין היתר נחקר אסעד באשר למחלקות במקום, כוח האדם, השירותים הרפואיים אשר מספקת התובעת וקהל היעד לו מספקת התובעת את שירותיה. לא עלה בידי התובעת להוכיח, כי נפל פגם בהחלטת הנתבעת עת לא סיווגה אותה כבית חולים במועדים הרלוונטיים. לא די בעובדה, כי עסקינן בבית אבות בכדי ללמד, כי היה על הנתבעת לחייב את התובעת אוטומטית בהתאם לסיווג האמור כבית חולים. למונח בית אבות ייתכנו מובנים שונים ולא מן הנמנע, כי בית אבות מסוים יסווג כבית חולים בעוד שאחר יסווג באופן שונה כפי שאף ייתכן ששימושים מסוימים בבית אבות יהיו תחת סיווג אחד וחלקם תחת סיווג אחר. על הרשות המקומית לחייב בהתאם לסיווג המתאים ועליה לפעול בתוך מתחם הסבירות. בית המשפט אינו מתערב בשיקול דעתה כל עוד לא הוכח, כי נפל פגם בהחלטתה. בעניין זה יש לציין, כי קיימת חזקה לפיה הרשות המנהלית פעלה באופן חוקי ותקין ועל הטוען אחרת מוטל הנטל להוכיח טענתו. לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל האמור ולהוכיח, כי היה על הנתבעת לחייבה בהתאם לסיווג הנטען על ידה. אסעד נשאל על סמך מה הגישה התובעת תביעה במסגרתה טענה, כי התעריפים לפיהם חויבה אינם נכונים והשיב, כי עשתה כן על סמך זה שבתי אבות אחרים היו משלמים סכומים אחרים. הוא טען, כי באוקטובר 2008 התובעת קיבלה חשבון עם תעריפים גבוהים ומיד פנה לתאגיד המים ואמר שהתובעת היא בית חולים ושלחו לו מכתב שהוא צודק ותיקנו את החשבון. אסעד הוסיף, כי עד היום התובעת משלמת לתאגיד המים לפי תעריף של בית חולים (עמ' 17 ש' 24-30). מדיניות המיסוי בה נוהגות מועצות אחרות, לטענת התובעת, אין בה בכדי לחייב את הנתבעת ואין בה בכדי ללמד, כי יש ממש בטענת התובעת לפיה הנתבעת חייבה אותה לפי סיווג שגוי. כך לדוגמא, לא הוכח כי בתי אבות אחרים אליהם התייחסה התובעת ואשר לגביהם טענה, כי חויבו בצורה שונה מזו בה היא חויבה הינם בעלי קריטריונים זהים לשלה. כמו כן, לא הוכח כי הרשויות האחרות סיווגו בצורה נכונה ודווקא הנתבעת סיווגה בסיווג שגוי. מצאתי, כי התובעת לא הוכיחה, כי הנתבעת חייבה אותה על פי סיווג שגוי. טענת התובעת לפיה הוכרה על ידי גופים אחרים כבית חולים אין בה כשלעצמה בכדי להוכיח, כי הנתבעת חייבה את התובעת לפי תעריף שגוי. אין בהחלטתם של גופים אלו בכדי לשלול מהנתבעת את שיקול הדעת המסור לה. לא מן הנמנע, כי קיים הבדל באשר לשיקולים אשר על הגופים השונים לשקול בהכרעתם בשאלה האם יש להתייחס אל התובעת כאל בית חולים אם לאו. עדותו של אסעד לפיה ככל שהיה מוצג לו רישיון בית חולים הרי שהוא לא היה משנה את הסיווג על דעת עצמו מלמדת, כי לא די בעובדה שהתובעת הוכרה כבית חולים על ידי גוף מסוים בכדי ללמד, כי היה על הנתבעת לסווגה בהתאם ולנתבעת יש את הסמכות לערוך בדיקה בעצמה לעניין אופן הסיווג. כאמור, עמדה זו מקובלת עליי. אף העובדה, כי כיום מחויבת התובעת על ידי תאגיד המים בהתאם לסיווג של בית חולים אין בה בכדי ללמד, כי במועד הרלוונטי לתובענה היה על הנתבעת לחייב את התובעת בהתאם לסיווג האמור וכי נפל פגם בהתנהלות הנתבעת בעבר. בכל מקרה כפי שצוין לעיל, התובעת בחרה שלא להשיג על אופן סיווגה על מנת לאפשר לנתבעת לבחון את טענותיה ואף לא להגיש עתירה מנהלית לגבי אופן סיווגה למרות שהגישה עתירה מנהלית בזמנים הרלוונטיים כנגד הנתבעת. אציין עוד, כי בנסיבות המקרה שלפניי מצאתי, כי אף אם הייתה מתקבלת טענת התובעת לפיה חויבה שלא על פי הסיווג הנכון בעבר, הרי שלא היה מקום להיעתר לתובענה ולהורות לנתבעת להשיב לתובעת את הכספים אותם שילמה התובעת ללא כל מחאה או השגה. בפסיקה נקבע, כי ככלל חובת ההשבה משתרעת על כל תשלום חובה אשר הוטל שלא כדין ונגבה בפועל על-ידי הרשות, זולת במקרים בהם יעלה בידי הרשות להצביע על קיומן של הגנות מיוחדות, המצדיקות הימנעות מהשבה מלאה או חלקית. חובת ההשבה המוטלת על הרשות במקרים כאמור נובעת הן מהמשפט המנהלי- לאור חובתה של הרשות לפעול בסבירות והן מהמשפט הפרטי- מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. תנאי מקדמי למתן פטור מלא או חלקי מחובת ההשבה לרשות במקרים של גביית תשלומי חובה ביתר הוא שהגבייה נעשתה על-ידה בתום לב. עצם גביית מס בלתי חוקי אין בה בכדי להעיד מניה וביה על חוסר סבירות, שכן אף הרשות עשויה לטעות. כמו כן, במכלול שיקולי הצדק היחסי בין הצדדים עשויה להיות חשיבות אף להתנהגותו של הצד התובע את ההשבה ובמקרים מסוימים היא יכולה לצדיק את הפחתת שיעור ההשבה או את שלילתה. בענייננו, שוכנעתי, כי הנתבעת פעלה בסבירות ובתום לב. כן מצאתי, כי התנהלות התובעת, אשר לא הוכיחה, כי פנתה לנתבעת במהלך השנים הרלוונטיות בכדי שזו תשנה את סיווגה, יש בה בכדי לפעול לרעתה. פנייה של התובעת בנדון יכולה הייתה להביא לתיקון הטעות, ככל שהיה נמצא, כי הייתה טעות כאמור, ולא כעבור שנים ולאחר שהנתבעת עשתה שימוש בתקציבה. מקובלת עליי טענת הנתבעת לפיה התובענה הוגשה בשיהוי ניכר. קיומו של שיהוי יכול להוות ראיה לשינוי מצב לרעה. ככל שגדל משך הזמן אשר חלף עד להגשת התובענה הרי שיש בכך בכדי להקים חזקה, הניתנת לסתירה, בדבר קיומו של שינוי נסיבות. לכך מתווספת העובדה, כי חלים שיקולים מיוחדים עת מדובר בבעל-דין שהוא רשות ציבורית. במקרה בו עסקינן בתביעת השבה המוגשת כנגד רשות מקומית קיימת חשיבות מיוחדת לעובדה שהרשות מתנהלת על בסיס תקציב מאוזן לכל שנה ושנה בנפרד. חיוב הקופה הציבורית להשיב לאזרח כספים, זמן ניכר לאחר הגבייה וכאשר התקציב נוצל זה מכבר לתועלת הציבור, עלול לפגוע קשות ביציבותה המוניטארית וכפועל יוצא מכך גם באינטרס הציבורי. מצאתי, כי ככל שהייתה מתקבלת טענת התובעת באשר לחיובה ביתר הרי שהיה באמור לעיל בכדי להצדיק את שלילת ההשבה, לאור התנהלות התובעת כמפורט לעיל והשיהוי הרב. שיקול נוסף התומך במסקנתי זו, היא טענת הנתבעת שלא נסתרה לפיה מאחר ומעולם לא הייתה מחלוקת בין הצדדים לגבי אופן סיווגה של התובעת והתובעת הודתה כאמור בחובה כלפי הנתבעת, אזי אף חברת מקורות המקצה את המים למועצה, לא הקצתה את המים על פי תעריף בית חולים. במסגרת התובענה שלפניי טענה התובעת, כי במהלך השנים 2003-2008 היא חויבה ביתר בגין מים בשל העובדה שלא חויבה לפי התעריף המתאים ועתרה, כי הנתבעת תשיב לה את הכספים ששילמה ביתר. לא עלה בידי התובעת להוכיח טענתה לפיה היא חויבה שלא על פי הסיווג הנכון במועדים הרלוונטיים. כמו כן, מצאתי, כי אף אם הייתה מתקבלת טענת התובעת בעניין זה הרי שהתנהלות התובעת, אשר במהלך שנים רבות לא העלתה טענתה בנדון ואף שילמה את הסכום ללא מחאה לאחר שהודתה בחוב הנטען בהליך אחר שהתנהל בין הצדדים ושעל בסיס הודאה זו אף הגיעו הצדדים להסכם פשרה, יש בה בכדי לפעול לרעתה ולהצדיק את שלילת ההשבה. עוד מצאתי, כי השיהוי בהגשת התובענה והאינטרס הציבורי מצדיקים אף הם את שלילת ההשבה. לאור כל האמור לעיל, התובענה נדחית. אני מחייבת את התובעת בגין שכר טירחת עו"ד בסך 8,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. חוק המים / רשות המיםמים