תאונה בנגרייה - שבר מרוסק בכף היד

עת המתינה מחוץ לנגרייה, התעופף בול עץ בעוצמה רבה ופגע בה כתוצאה מכך נגרם לתובעת שבר מרוסק, פתוח עם תזוזה בעצם המסרק בכף ידה הימנית. 4. התובעת התקבלה במיון בית חולים קפלן. למחרת נותחה להוצאת חתיכת עץ שחדרה אליה ולקיבוע השבר. לאחר אשפוז בן 8 ימים השתחררה התובעת כשידה מגובסת. ביום 6.5.11 נותחה בשנית להוצאת הקיבוע. לאחר מכן טופלה בפיזיותרפיה. במעקב רפואי התברר שהשבר לא התאחה. 5. אורטופד ד"ר ינאי מטעם התובעת, העמיד את נכותה הרפואית על 14.5%, מתוכם 5% בגין צלקת ו - 10% בגין שבר לא מחובר עם פגיעה קלה בכושר הפעולה הכללי. אורטופד ד"ר וסרלאוף מטעם הנתבעת העמיד את נכותה הרפואית על 10% וכמו ד"ר ינאי קבע 5% בגין צלקת אך בנבדל ממנו קבע 5% בגין השבר. לדעתו לאור שובה של התובעת לעבודה גם אם קיים קושי תפקודי מסוים, מדובר בהשפעה מזערית על יכולת הפעולה של היד. 6. לאור המחלוקות מינה בית המשפט את פרופ' אנגל כמומחה מטעמו. פרופ' אנגל העמיד את הנכות הרפואית על 15% בגין מגבלה משמעותית בפעולות של מוטוריקה עדינה. לדעתו קיימת לתובעת אפשרות של תיקון או חיבור באמצעות ניתוח להשתלה של שתל גרמי. 7. הנתבעת חולקת על קביעותיו של פרופ' אנגל. בנוסף חלוקים הצדדים על היקף הנזק ובפרט על גריעה מכושר ההשתכרות של התובעת. הראיות 8. מטעם התובעת העידו היא עצמה, בן זוגה נתנאל מרחבי, אחותה רחל כהן - ציון, חברתה סיגל חיים ומעסיקה, רופא השיניים ד"ר אליוט דובין. 9. הנתבעות הגישו תיק מוצגים לרבות חוות דעת המומחים מטעמם. המומחים לא נחקרו על חוות הדעת. 10. ב"כ הנתבעות חקרה את פרופ' אנגל ובמסגרת זו חקר אותו גם ב"כ התובעת. דיון הנכות הרפואית 11. פרופ' אנגל בדק את התובעת ביום 12.9.10 [טעות סופר בציון תאריך הבדיקה]. אין חולק שהשליש המקורב של עצם המסרק השנייה שנשברה לא התחבר. עצם זו מחברת את האצבע המורה לשורש כף היד ובמקרה של התובעת, ביד ימין דומיננטית. פרופ' אנגל מצא הגבלה בכיפוף הסופי של האצבע המורה וחוסר יכולת לכיפוף האגודל בשל חוסר בשריר שנפגע בפציעה. כן מצא שנותרה רגישות באזור הפציעה, איטיות בפעולות של מוטוריקה עדינה ביד דומיננטית וחוסר שימוש באינדקס בפעולות עדינות ופעולות כוח. ממצאיו אינם מבוססים רק על תלונות ועל בדיקות פיסיות של התובעת, אלא גם על צילומים. לדעתו מדובר בהגבלה משמעותית בפעולות מוטוריקה עדינה. מאחר שלדעתו מצבה של התובעת מלמד על פגיעה קלה עד בינונית בכושר התנועה הכללי, ועל כן הפעיל את סעיף ה"סל" 35 [1] בין ב' ל - ג' בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז - 1956. 12. בחקירתו לב"כ הנתבעות הסביר שכתוצאה מהשבר אין לשרירים המקרבים את האגודל ליתר האצבעות "במה לעגון" ובכך מאבדת התובעת את יכולתה לקרב את האגודל ליתר האצבעות ולתפוס בחוזקה עצמים בין האגודל לבין יתר האצבעות. זאת בצילום כפי של כף היד. מהצד הגבי שוב נראית פגיעה שרירית המשפיעה גם על יכולת הכיפוף של האצבע השנייה. הוא חוזר על קביעותיו המבוססות גם על ממצאי צילומים אובייקטיביים, שבר שלא התחבר ודלדול שרירי המעיד על היעדר פעילותו. פרופ' אנגל הסביר שקביעתו ביחס לאגודל ואין בה כדי לשלול ממצאי בדיקה פיסית של הרופא המטפל לגבי יתר האצבעות. ככל שהרופא קבע גם פגיעה בעצב הרדיאלי, ייתכן שעליו לתקן את חוות דעתו ולהוסיף נכות אף עקב כך. כך נמשכה חקירתו של פרופ' אנגל, לרבות היעדר ממצאים בתחום זה אצל מומחה התובעת אך הוא לא חזר בו מקביעותיו. הנתבעת הציגה לו רישומים רפואיים משנת 1994 מהם עולה שהועלו שתי אפשרויות, סבל ממקור צווארי וסבל מתסמונת התעלה הקרפלית. על אף שהתובעת התלוננה על נימול בשנת 1994, הרי מאז ועד היום אין תיעוד ברישומים הרפואיים, לרבות לא ממצאים המצביעים על התסמונת מבדיקת EMG אליה נשלחה התובעת. מעבר לכך, אני מקבלת את מלוא ממצאיו של פרופ' אנגל המבוססים על צילומים אובייקטיביים. 13. ב"כ התובעת שאל את פרופ' אנגל מדוע לא קבע נכות בגין הצלקת, בניגוד למומחי שני הצדדים. פרופ' אנגל הסביר הבליטה הגרמית כלולה כבר במסגרת הנכות שקבע ואשר לרגישות הצלקת, זהו עניין סובייקטיבי. אף כאן מקובלים עלי ממצאיו ושיקול דעתו של פרופ' אנגל. 14. פרופ' אנגל נחקר על ידי שני הצדדים באשר לניתוח נוסף לקיבוע העצם. לב"כ הנתבעות השיב שהוא מציע לתובעת לעבור את הניתוח, אך היא סירבה. סיכויי הצלחה של הניתוח זניחים וסיכויי ההצלחה מעל ל - 80%. ניתוח כזה היה משפר את מגבלות התובעת בהרבה. לב"כ התובעת השיב שאין לו ספק שהנושא עלה אצל הרופא המטפל אך אינו רואה רישום על כך. הוא עצמו כן הציע לה וכך גם כתב בחוות דעתו. לבית המשפט השיב שמשך הזמן שחלף מאז הפציעה ועד לניתוח עתידי "משחק תפקיד" ולכן חשב שהנכות תופחת ב - 50% בלבד. ועוד השיב שלכל היותר ובמידה שהניתוח ייכשל העצם לא תתחבר והשריר יישאר במצבו. ולבסוף, בהינתן כל האמור לעיל, כולל סיכונים רגילים בניתוח, הוא אינו רואה סיכונים לתובעת. מן הפן הרפואי מקובלת עלי המלצתו של פרופ' אנגל לתובעת לעבור ניתוח נוסף לקיבוע. 15. בקצרה על המצב המשפטי: המומחה הרפואי מטעם בית המשפט נהנה מחזקת אובייקטיביות ומשמש כזרועו הארוכה של בית המשפט. יחד עם זאת הלכה היא כי הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה מסורה לבית המשפט כאשר חוות דעת המומחה מטעמו, אמנם בעלת משקל רב, אינה אלא ראיה בין מכלול ראיות ולבית המשפט מוקנה שיקול דעת אם להסתמך עליה ובאיזו מידה. בית המשפט לא יטה להתערב בקביעות רפואיות טהורות המתבססות על הידע והמומחיות של המומחה מטעמו. מאידך, במקרים מתאימים יתערב בית המשפט בקביעות המומחה הרפואי מטעמו, בפרט ככל שמבוססות הן על מצע עובדתי טהור [ראו הסקירה בע"א 7617/07, יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, ]. פרופ' אנגל ביסס את חוות דעתו על קביעות רפואיות טהורות הנתמכות בממצאים אובייקטיביים. איני רואה עילה להתערב בקביעותיו. נכותה הרפואית של התובעת עומדת אם כך על 15%. בחרתי לבחון כבר עתה את נטל הקטנת הנזק שכן הוא משליך בנסיבות על נכותה של התובעת. חובת הקטנת הנזק 16. נטל הקטנת הנזק מוטל על הניזוק. מדובר בנטל ולא בחובה. על המזיק מוטל הנטל להוכיח כי הניזוק הפר את חובתו, בפרט כשעל הפרק - ניתוח אלקטיבי. הוכיח זאת - יופחת סכום הפיצוי. הגישה המקובלת משלבת בין מימד אובייקטיבי לבין מימד סובייקטיבי: סירובו של ניזוק לעבור ניתוח נבחן לפי אמות המידה של "אדם סביר" אך בנתוניו של הניזוק. ייתכן שאדם סביר היה מוכן ליטול על עצמו סיכונים אלה לו נגרם מצבו במהלך הטבעי של הדברים או "על ידי עצמו" אך אין נוקטים אמת מידה זו ביחס למזיק. עמידת המזיק על טענה כזו הוגדרה בהתאם כ"מידת רשעות שאינה ראויה" [ע"א 252/86, גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מה [4] 45, 51]. במקרה אחד נמצא שסיכויי הצלחה של ניתוח פחתו מ - 90% נוכח הזמן שחלף. נפסק כי לאור זכות היסוד של אדם לשלמות גופו, יש להותיר לאדם אוטונומיה להחליט אם חפץ הוא בפגיעה כזו. כ עוד ההחלטה כנה מבחינה סובייקטיבית ומבוססת גם אובייקטיבית, אין להענישו בהפחתת הפיצוי המגיע לו במומו. לכן במקרי הביניים בהם הסיכון אינו רב אך הכאב ניכר והסיכויים שקולים יש לנקוט במדיניות משפטית המשקפת את תחושת הצדק של הציבור הנאור בישראל [ע"א 4837/92, אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' בורבה, פד"י מט [2] 257, 261]. 17. התובעת כאן מסרבת לעבור את הניתוח. מדובר בניתוח שלישי ואלקטיבי. לא הוכח כי סירובה חסר כנות. יתר על כן, אף אם סיכויי הצלחתו כשלעצמם עולים על 80% וסיכוניו זהים לסיכונים של כל ניתוח, הרי עיתוי הניתוח כיום, בחלוף זמן רב מאז הפציעה, פוגע בסיכויי הצלחתו. בשורה התחתונה מכמת פרופ' אנגל ומעמיד את סיכויי ההצלחה, כלומר הפחתת הנכות, ב - 50%. לדבריו, לכל היותר ייכשל הניתוח. אמירה זו תקפה במישור הרפואי אך משקלה שונה במישור המשפטי. באיזון בין סיכוני הניתוח לסיכויי הצלחתו דומני שתחושת הצדק של הציבור הנאור בישראל תכריע בעד עמדת התובעת ולא תעניש אותה על ידי הפחתת הפיצוי המגיע לה במומה. הנתבעות לא הוכיחו שהתובעת הפרה את הנטל להקטנת הנזק. הנכות התפקודית 18. אני סבורה שנכותה הרפואית של התובעת מלמדת אותנו גם על נכותה התפקודית. ראשית, המימד התפקודי כבר נכלל בדרגות הנכות ובלשונו של סעיף הסל 35 [1] לתוספת לתקנות: (א) אין השפעה על כושר הפעולה הכללי ואין הגבלת תנועות 0% (ב) קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות 10% (ג) קיימת השפעה בינונית על כושר הפעולה 20% 19. שנית ומהותית, שבר לא מחובר, כאבים, מגבלות בכיפוף, ביישור ובכוח התפיסה של יד דומיננטית, על אף ניתוחים ועל אף טיפולים פיזיותראפיים מלמדים על פני הדברים כי מדובר בנכות תפקודית. נכותה התפקודית של התובעת עומדת אם כך על 15%. כעת נבחן את היקף הנזק. הפסדי השתכרות בעבר 20. התובעת עובדת כסייעת לרופאי שיניים משנת 1997. זה מקצועה ואלו כישוריה. לאחר התאונה שהתה התובעת באי כושר משך כשלושה חודשים ושלושה שבועות. היא שבה לעבודתה ב - 1.7.08. תקופה זו אינה דורשת הוכחה מיוחדת לאור הניתוחים, המעקבים והטיפולים הפיזיותראפיים שעברה בתקופה זו. עובר לתאונה השתכרה התובעת, לאחר שיערוך, 7,048 ₪ לחודש, כולל הפרשות מעסיק לתנאים סוציאליים [סיכומי התובעת עליהם לא באה טענה בסיכומי הנתבעות]. מעסיקה ד"ר דובין, העיד שלא שילם לה שכר בתקופת החלמתה, אך לא מצאתי אסמכתאות לכך שכן התובעת לא הגישה, לא בשלב ההוכחות ואף לא בתחשיב הנזק טרם ההוכחות תלושי שכר או טופס 106 המעידים על הפסדים. מדו"ח רציפות הביטוח במל"ל עולה שבחישוב שנתי לא הייתה פגיעה בשכרה. 21. שכרה הנוכחי של התובעת הינו 7,809 ₪. ד"ר דובין העיד שנועם הליכותיה של התובעת וגישתה אל המטופלים לא השתנו לאחר התאונה, אך יכולתה לסייע לו בעבודתו נפגעה. הוא מונה את הפעולות הנדרשות מסייעת: חיתוך חוטים, פתיחת קופסאות, הכנת מזרקים, ניקוי וחיטוי מכשירים, ערבוב חומרים, קינוח חומרים, הכנסת נייר ייעודי למנשך, לחיצה על שפופרות, הפעלת קפיצים ועוד. ד"ר דובין אינו טוען שהתובעת חסרת יכולת לחלוטין אלא מדגיש את האיטיות, לעיתים חוסר יכולתה לבצע, על אף השתדלותה והסתייעותה בידה השמאלית ומסביר שהוא מעדיף לעיתים לעשות את הדברים בעמו. 22. ד"ר דובין הצהיר והעיד שעובר לתאונה עבדה התובעת במשרה חלקית ושכרה עמד על 38 ₪ לשעה. התובעת מצהירה על 40 ₪ לשעה. ד"ר דובין העסיק באותה תקופה סייעת נוספת בחצי משרה נוספת, כך שכל אחת מהן עבדה כ - 21 שעות בשבוע. והנה כשנה וחצי לפני מתן עדותו, עזבה הסייעת הנוספת, הוא בחר שלא להחליף אותה בסייעת אחרת ואת מקומה תפסה התובעת. לדבריו הגדיל את היקף עבודתה ב - 10 שעות בלבד ומאחר שלא רצה לפגוע בה והוא מבצע את יתר הטיפולים בעצמו. אך ד"ר דובין גם העלה גם את שכרה ל - 45 ₪ לשעה. 23. בחקירתו השיב שאין לו מדיניות העלאת שכר לסייעות, הוא מעלה לפי תנאי הכלכלה ואין לו מושג כל כמה זמן העלה את שכרה של הסייעת הנוספת. לדעתו הוא מעלה שכר תוך פחות משלוש שנים, מניח שאחת לשנה - שנתיים. הוא הסכים שצמצם את שעות עבודת המרפאה משום שחפץ להיות עם בנו. 24. אכן לתובעת מגבלות מסוימות המקשות עליה בביצוע מטלותיה הכרוכות במוטוריקה עדינה, בדיוק ובזריזות. פרופ' אנגל מאשר שכוחה בפתיחת קופסאות ובקבוקים חלש, כך גם באשר לתפירה אך אינו מבין מדוע אינה יכולה להרים חפצים כבדים. בכך אין כדי לגרוע מהמסקנה שהתובעת מתקשה בעבודתה במרפאה. ואולם, התובעת לא הוכיחה את פגיעתן של המגבלות ואת השלכתה על כושר השתכרותה ועל רמת שכרה עד כה. לראיה, העלאת שכרה והעסקתה כסייעת יחידה. לא אוכל לקבל את טענתה לפיה אלמלא פציעתה, הייתה מתקדמת ומגבירה הן את היקף שעות עבודתה והן את רמת שכרה. ראשית, התובעת לא הוכיחה שאלמלא התאונה היה ד"ר דובין מעלה את שכרה. היא לא הוכיחה, אף ד"ר דובין לא ידע לפרט, כל כמה זמן היה מעלה את שכר הסייעות. לא הוכח ששכרה של הסייעת שעזבה הועלה מעבר לזה של התובעת לאחר התאונה. שנית, דווקא העלאת היקף משרתה ושעות עבודתה של התובעת מלמדות על שביעות הרצון של ד"ר דובין מעבודתה ומהצלחתה בביצוע מטלותיה, גם אם במאמץ. ד"ר דובין אמנם רוחש לתובעת חיבה וכבוד, אך אלמלא סמך על יכולותיה, יכול היה ללא קושי וללא פגיעה בתובעת, לשכור סייעת אחרת במקום הסייעת שעזבה, בכך לא היה משנה את המצב טרם עזיבתה ולא היה מקפח את התובעת. ד"ר דובין העדיף לצמצם את שעות העבודה במרפאה משום שרצה לשהות עם בנו ולא מסיבות הקשורות לתובעת. הנזק בפריט זה הינו נזק מיוחד הדורש הוכחה הן לקיומו והן לשיעורו. לא ראיתי מניעה של התובעת להוכיחו כנדרש. היא לא עשתה כן. במצב זה לא אוכל לפסוק לתובעת הפסדי השתכרות לעבר. עזרת הזולת והפסדי מיטיבים סמוך לאחר התאונה 25. התובעת חוותה סבל משמעותי ולדעתי, חוסר תפקוד כמעט מוחלט בתקופת הניתוחים, הגיבוס, הקיבוע הכושל והטיפולים. אין בליבי ספק שנזקקה לעזרת זולת מוגברת. חברתה סיגל הצהירה שבתקופה זו סייעה לה לטפל בבתה ובמשק ביתה משך כמה שעות מדי יום. ב"כ הנתבעת וויתרה על חקירתה. 26. נתנאל בן זוגה של התובעת הצהיר על עזרה מאסיבית של אחותו, של שכנים ושל אנשים רבים שנחלצו לעזרתם. אחותה של התובעת, רחל, עובדת ניקיון במכון ויצמן, העידה שעבדה אצל התובע כמה שעות בשבוע תמורת 45 ₪ לשעה. התובעת לא הוכיחה ששילמה לרחל שכר עבור עזרתה. נתנאל, הצהיר שנאלץ להיעדר מעבודתו ושכור שולם לו על חשבון ימי חופשה . התובעת ונתנאל לא הוכיחו זאת, לא הוכיחו כי ימי החופשה ניתנים לפדיון ובכלל, נוכח העזרה המאסיבית המתוארת לעיל, דומה שעזרתו של נתנאל לא חרגה מהמקובל ביחסי משפחה תקינים. אני פוסקת לפי אומדן סכום של 8,000 ₪. עזרה בשכר במשק בית מאז החלמתה של התובעת ועד היום 27. פרופ' אנגל העיד כאמור שהתובעת אינה מוגבלת בהרמת חפצים כבדים ובקניות. לעומת זאת היא מתקשה בפתיחת קופסאות ובקבוקים, בתפירה, בתליית כביסה [יכולה ללחוץ אמנם על אטב ביד שמאל] בחיתוך ובקילוף. לדעתו התובעת אינה מתקשה בסחיטת סמרטוט. 28. דומני שכאן אין למומחה עדיפות על בית המשפט ועל שיקול דעתו. טיפול וניהול משק הבית אינם מסתכמים בתליית כביסה ובקניות. מלאכות הניקוי, הבישול, הגיהוץ והזזת רהיטים דורשות לדעתי הפעלה יעילה, של שתי כפות הידיים, לרבות תפיסה ואגרוף יעילים ביד הדומיננטית. קשה לקבל שעל התובעת להיעזר, אם מתקשה היא, ביד שמאל. קשיים אלו מעידים על צורך בעזרה בבית, אם כי העזרה נדרשת גם כך לאדם עובד. התובעת העסיקה תחילה עוזרת בשם רחל דיגמי, שילמה לה שכר ודמי ביטוח לאומי ואף הציגה אסמכתאות לתקופה מוגבלת. מאחר שלא הייתה מרוצה, הפסיקה את עבודתה. לטענתה מאז היא מעסיקה עוזרת פיליפינית ולבקשתה אינה מתעדת את הסכומים אותם היא משלמת לה. בנסיבות אלו יש לפסוק סכום גלובאלי. אני פוסקת לפי אומדן סכום של 10,000 ₪. הוצאות רפואיות ונלוות 29. התובעת לא הגישה קבלות ואסמכתאות. אך מהנסיבות עולה שנזקקה לנסיעות מוגברות לטיפולים ולתרופות. אמנם קיים כיסוי לחלק מהוצאות אלה במסגרת החקיקה הסוציאלית, אך נדרשת השתתפות עצמית וממילא לא קיים כיסוי למלוא ההוצאות. אני פוסקת לתובעת גם כאן, לפי אומדן, סכום של 6,000 ₪. הפסדי השתכרות וגריעה מכושר השתכרות לעתיד 30. כל אימת שניתן להוכיח את הפסד כושר ההשתכרות הממשי, אין נזקקים לשיעור הנכות הרפואית כמודד לקביעת הפסד זה. אך באותם מקרים שעתידו המקצועי של התובע בנכותו אינו ברור, ובאין נתונים אחרים שיהיה בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, יכול שיעור הנכות הרפואית אף לשמש מודד למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות. המקרים שבהם נוהג בית המשפט להשתמש בשיעור הנכות הרפואית כמודד להפסד כושר ההשתכרות הינם מקרים שבהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע. בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. אך לעתים, הנכות התפקודית - דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו - אינה זהה לנכות הרפואית [ע"א 3049/93, גירוגיסיאן נ' רמזי, פד"י נב [3] 792]. 31. וכך בעניינה של התובעת. היא לא הוכיחה הפסד וגריעה מכושר השתכרותה הממשי, כפי שהוא כיום. נכותה הרפואית כשלעצמה מגבילה את כושר פעולתה הכללי במידה בין קלה לבינונית. ההיסטוריה התעסוקתית שלה מעידה על הכשרה ועיסוק בתחומים הדורשים הפעלת שתי הידיים. מקום עבודתה אינו מובטח לה ומקצועה יחייבה בעתיד לאותן מטלות בהן היא מתקשה כבר היום, אף אם אין לכך ביטוי עד כה. כידוע, לא לעולם חוסן ובמידה שהתובעת תיפלט לשוק העבודה, היא עלולה להתקשות במציאת עבודה. זה המקרה לפסוק לתובעת את הפסדה לפי חישוב אקטוארי מלא ועד הגיעה לגיל 67. ב"כ התובעת העמיד בהגינותו את השכר החודשי על - 7,500 ₪. לפיכך אני פוסקת לתובעת: 7,500 ₪ X 15% X היוון עד גיל 67 = 215,000 ₪. עזרת הזולת לעתיד 32. לא ניתן לקבוע את מידת היזקקותה של התובעת לעזרה כיום. בהיותה עובדת במשרה מלאה, ממילא היא נזקקת לעזרה במשק הבית. בעתיד סביר שתיזקק לעזרה רבה יותר עקב מגבלותיה. אני פוסקת לתובעת סכום של 120,000 ₪. הוצאות בעתיד 33. מצבה של התובעת יציב. התובעת אינה מתכוונת לעבור ניתוח נוסף ולא צפויה החמרה במצבה. על אף זאת אין לשלול התעוררות צורך בהוצאות כלליות, כגון השתתפות בתרופות ובעלויות טיפולים לשיכוך כאבים בעתיד. אני פוסקת לתובעת סכום של 10,000 ₪ . כאב וסבל 34. התובעת חוותה כאב וסבל ממשיים בעת התאונה, בתקופת ההחלמה ואף לאחריה. אף אם לאחר מכן פחתו כאביה וסבלה, היא נותרה מוגבלת וגם אם לא צפויה החמרה במצבה, ודאי לא צפויה הטבה. תמוהה בעיני הצעת הנתבעות לפצות את התובעת בסכום של 10,000 ₪, כ - 1/3 מהפיצוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אני פוסקת לתובעת סכום של 100,000 ₪. סך הפיצוי - 469,000 ₪. סוף דבר הנתבעות תשלמנה לתובעת את הסכומים הבאים: פיצוי - 469,000 ₪. שכ"ט עו"ד - 110,684 ₪. הוצאות משפט, שכר עדים וכן שכ"ט המומחה מטעמה ד"ר ינאי וחלקה של התובעת במימון שכ"ט פרופ' אנגל. כף הידידייםשבר