רכב מעביד או עצמאי - האם רישום רכב ע"ש האימא הוא פיקטיבי ?

הנתבעים טוענים כי רישום הרכב ע"ש האימא אינו אלא פיקציה כאשר בפועל הנפגע הוא אשר החזיק והשתמש ברכב לצורכי עבודתו, הוא שנושא בעלויות אחזקת הרכב לצרכי עבודתו באורח קבע ונוהג ברכב מנהג בעלים ומאחר ובחינת הבעלות נעשית ע"פ דיני הקניין ולא ע"פ הרישום במשרד הרישוי שהינו רישום דקלרטיבי בלבד, הרי מדובר ברכב מעביד ומכאן שאין לתובע זכות שיבוב. הטיעון השני אותו העלו הנתבעים בסיכומיהם ועליו סמכו טענותיהם הוא כי בהתאם למסמך ההבנות שנחתם בין הצדדים, בהמשך ובנוסף להסכם ואשר מחייב את שני הצדדים, מדובר בתאונה שקרתה כאשר הנפגע משתמש ברכבו תוך כדי העבודה ולצורכי המעביד ועל כן גם מהטעם הזה יש לדחות את התביעה. התובעת הגישה תגובה לסיכומי הנתבעים וטענה כי הטיעון השני של הנתבעים מהווה הרחבת חזית ולחילופין מדובר בפרשנות שגויה של הנתבעים מאחר ובכל מקרה יש להוכיח כי הרכב היה שייך ובבעלות התובע, דבר אשר לא הוכח במשפט. הכרעה; א.1 הרכב בבעלות מי? הרישום: אין חולק כאמור לעיל כי הרכב היה רשום במשרד הרישוי על שם אמו של הנפגע, אך רישום זה על אף היותו חשוב אין בו די על מנת לקבוע מסמרות בשאלת הבעלות הקניינית ברכב נשוא התיק. לאחרונה הכריע בית המשפט העליון בשאלת פרשנות המונח בעלות מעביד וקבע שיש לפרש את המונח הקבוע בהסכם כמתייחס לבעלות הקניינית, ולא לבעלות כפי שהיא רשומה במשרד הרישוי. צוין שהרישום במשרד הרישוי אינו קונסטיטוטיבי, אלא דקלרטיבי, ואף שהוא מקים חזקה לבעלות, מדובר בחזקה הניתנת לסתירה (ראו רע"א 7161/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל, מיום 2.6.11). דומה כי לא תיתכן מחלוקת על כך שהמונח "רכב שלו", היינו, הרכב של העובד, צריך להתפרש בהתאם לאותן אמות מידה אשר אומצו הפסיקה לעניין פרשנות המונח רכב מעביד, בהתאם לבעלות הקניינית, ולא בהתאם לבעלות הרשומה במשרד הרישוי, ועל כן אין מקום להתעכב בענייננו על הפרשנות המשפטית מעבר לכך. א.2. מבחני הבעלות הקניינית ברכב: לעניין היות הנפגע עצמאי הפסיקה קבעה כי דין עצמאי כדין עובד: לפי רע"א 686/97 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון תמר ואח', פ"ד נג(5) 145, דין רכבו של עצמאי כדין רכב מעביד, עקב "כובעו" הכפול של עצמאי כמעביד וכעובד, ובכל מקרה סעיף ג' למסמך ההבנות שולל תביעת שיבוב לגבי גמלאות המשולמות בעקבות תאונה שארעה תוך כדי ועקב העבודה גם כשהתאונה ארעה ברכב העובד). אם הרכב לא היה בבעלותו הקניינית של הנפגע, דין תביעת השיבוב להתקבל. בתא (י-ם) 7645/04 המוסד לביטוח לאומי נגד הדר חברה לביטוח בע"מ (, 08.03.2007) נקבע כי: " את זכות הבעלות ניתן להגדיר בתמצית כזכות למירב ההנאות שניתן להפיק מן הנכס שהוא מושא הבעלות. החזקה עשויה להוות ראייה לבעלות, ואף מקימה חזקה הניתנת לסתירה בעניין זה. ואולם, מכאן ועד למסקנה לפיה מוגדרת הבעלות כ"חזקה ושימוש", הדרך ארוכה." גרסת הנתבעים לפיה די בחזקה ושימוש מטעמו של המעביד, כדי להיכנס להגדרת "רכב מעביד לא התקבלה בפסיקה. ראה לעניין זה פסק דין ממצה וסוקר בתא (י-ם) 7221/07 המוסד לביטוח לאומי נגד הדר חברה לביטוח בע"מ ( 05.05.2008). ור' לעניין זה את האמור בת"א (שלום י-ם) 7928-07 ביטוח ירושלים נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, ניתן בתאריך 29/6/2010). : "משצוין במפורש במכתב ההבנות, כי בגדר רכב מעביד יבוא רכב בבעלות המעביד, לא די בחזקה ושימוש ארעית. חזקה ושימוש יכולים אומנם לסייע באיתור בעל הזכויות הקנייניות, אך אין די בקיומם כדי לקבוע בעלות ברכב או לחילופין לקבוע כי מדובר בשכירות" . אך בעניינו אין המדובר בחזקה ושימוש ארעיים, אלא קבועים ובלעדיים, לאור שנים התובע נהג ברכב כמנהג בעלים והוא בעצם היה המשתמש היחידי ברכב ! מה שמעיד כי מבחינה קניינית הרכב היה בבעלות הנפגע. אנמק; ממכלול עדותו של התובע אנו למדים כי הוא החזיק והשתמש ברכב באופן בלעדי לאחר שאביו נפטר, לצרכי עבודתו, וכי השימוש שלו היה קבוע ברכב, ואילו הנסיעות המשפחתיות נעשו ברכב אחר, גם בגלל שהרכב נשוא התביעה היה משמש להובלת דגים וממנו נודף ריח של דגים. גם אם לא זכר הנפגע מי שילם את הפרמיות וההוצאות, הרי מהעדות עולה תמונה לפיה הנפגע נהג ברכב כמנהג בעלים. חיזוק למסקנה לעיל ניתן ללמוד מהעבודה כי אמו של הנפגע אשר על שמה רשום הרכב, לא החזיקה ברישיון כלל. העדר רישיון נהיגה ברכב אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם העובדה של רישום רכב בבעלותה והדבר מעיד על קיומה של אות מרמה . לעניין קיומן של חזקות אות המרמה ראו בהשוואה : ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול פ"ד נח(6) 941. אומנם ככלל אין העדר רישיון מעיד על העדר בעלות אך בנסיבות התיק, עובדה זו מחזקת את המסקנה כי לא היה מי שישתמש ברכב מלבד הנפגע ואביו ולאחר שהאבא נפטר רק הנפגע השתמש ברכב לצורכי העסק. אם כך, בחינת כלל השאלות, הזיקות והמאפיינים מלמדת כי הנפגע נהג ברכב מנהג בעלים. ראיתי לצטט דברי העד בפניי אשר מהם למדתי על אופי השימוש הקבוע ברכב: עמ' 5 שורות 20-28: " ש. החוקר כותב שאמרת לו שהרכב רשום על שם אמא שלך ונקנה על ידי אבא שלך? ת. אני לא זוכר את העניין של החוקר בכלל. אולי כן ואולי לא, אני לא זוכר. ש. החוקר כותב מפיך שמי שקנה את הרכב זה אביך, זה נכון או לא נכון. ת. אני לא יודע. אבי נפטר והתאונה קרתה אחרי כמה חודשים. הראש שלי לא זוכר מה היה לפני .. 21 שנים. אני לא יכול לומר לך סתם. היינו ביחד כל הזמן, הוא שילם או אני שילמתי. ש. מי השתמש ברכב בעיקר? ת. אחרי שאבא שלי נפטר הייתי צריך להמשיך את העסק. בזמן התאונה אני נהגתי ש. כשאביך היה בחיים, את מי שימש הרכב? ת. רק לעבודה. זה רכב עבודה עם ריח של דגים, איך ישמש את המשפחה? ש. החוקר כותב מפיך שבאופן כללי הרכב משמש את כל בני המשפחה להם יש רישיון נהיגה? ת. רק לאבא שלי ולי". בעמ' 6 שורות 22-26 העיד כי: " ש. הרכב הזה שימש את המשפחה? ת. היה ברכב ריח של דגים ואין סיכוי שישמש את המשפחה. ש. היה רכב אחר למשפחה? ת. אבא שלי עבד גם בעסק של הסעות והיה לו רכב וזה כנראה כן שימש את המשפחה". בעמ' 7 שורות 19-23 העיד כי: " ש. לאמא שלך יש רישיון נהיגה? ת. לא. ש. למי שהיה רישיון זה לך ולאביך? ת. כן. ש. אחרי שאביך נפטר מי שנהג ברכב זה אתה? ת. כן". עמ' 8 שורות 3-6 העיד כי: " ש. כשמפעילים חנות דגים, פרט לנסוע ולקנות דגים, היו עוד פעולות עם הרכב? ת. רק לקנות דגים. ש. אי אפשר להסיע אנשים על הרכב הזה? ת. לא." כעולה מעדות זו ניתן ללמוד על הזיקה של הרכב לעסקו של התובע, למידת השימוש ברכב לצורכי העבודה וכי רכב זה אינו משמש למטרה אחרת מלבד עסקו של הנפגע. זאת ועוד ניתן ללמוד כי מירב הזיקות מלמדות כי הרכב הינו בבעלות הנפגע-המעביד, וכי הרישום על שם אמו שאינה יכולה לנהוג בהעדר רישיון נהגיה ובהעדר כל יכולת להפיק כל טובת הנאה מרישום זה- שכן הרכב אינו משמש למטרות אחרות. זאת ועוד הנפגע- שהינו עצמאי אישר כי הוא או אביו המנוח שילמו בגין רכישת הרכב, כך הוא העיד: " אני לא יכול לומר לך סתם. היינו ביחד כל הזמן, הוא שילם או אני שילמתי. (עמוד 5 שורה 22 לפרוטוקול). בהמשך העיד כי הרכב שימש רק לעבודה (עמוד 5 שורה 26). אי לכך אני סבור כי הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח את טענתה לפיה הזכויות הקנייניות ברכב הינה של המעביד -דהיינו בבעלות התובע שהיה עצמאי באותה עת. לחילופין ניתן לכל הפחות לציין כי הנתבעת הרימה את נטל הבאת הראיות להוכיח את טענתה כי הרכב בבעלות המעביד , משהתובע לא סתר עדות זו פרט לרישום ההצהרתי במרשם המנוהל על פי דין, יש לקבוע כי הנתבעת הרימה את הנטל. ב. תחולת החריג של מסמך ההבנות: מכל מקום גם אם טעיתי במסקנתי לעיל והרכב אינו בבעלות המעביד , ניתן לטעמי להגיע לתוצאה זהה, זאת נוכח האמור בסעיף 4 להסכם ההבנות בצירוף עם סעיף ג' למסמך ההבנות . סעיף 4 להסכם מלמד כי נפגע בתאונת עבודה , והוא זכאי לגמלאות על פי חוק, והחברה היא המבטחת של מעבידו, לא תהיה החברה חייבת לפצות את המוסד לביטוח לאומי. אולם הצדדים להסכם הכניסו 4 שינויים שונים אשר באים לידי ביטוי במכתב ההבנות ולענייניו רלוונטית הוראתו של סעיף ג' הקובע: "נפגע עובד בתאונת דרכים שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, תוך כדי נסיעתו - כנוהג או כנוסע - בין אם ברכב שלו או ברכב המעביד, ובין אם ברכב שכור על ידו או ע"י המעביד, או עקב השימוש בו - כשלמעביד יש עניין בנסיעה זו והנסיעה היא לצרכי המעביד - אין ולא תהיה למוסד זכות שיבוב - והוא לא יגיש דרישות או תביעות שיבוב - מהמבטח של רכב המעביד, או מהמבטח של השימוש ברכב הפרטי, בגין הגמלאות לעובד שנפגע כאמור." לשון סעיף ד' למכתב ההבנות: "בכל מקום בו נאמר במסמך זה לעיל ב"רכב המעביד" או ב"רכב מעבידו" במבטחו, פירושו - רכב בבעלות המעביד או רכב שכור ע"י המעביד הנהוג בידו או בידי עובדו". ראשית כל, אני מקבל טענת התובע לפיה אין הנתבעים יוצאים ידי חובתם בהרמת נטל ההוכחה ע"י הטענה כי הנפגע נפגע תוך כדי עבודתו וכי בשל כך מתקיימים תנאי הסעיף וקמה זכות שיבוב. על הנתבעת להוכיח כי מבחינה קניינית הרכב הינו בבעלות הנפגע ועל כן הטענות בסעיפים 5.2 - 5.5 לסיכומים נדחות. לו רצו הצדדים להביא לידי ביטוי במכתב ההבנות הסכמה שבכל נסיעה לצרכי עבודה לא תהא למוסד זכות שיבוב, לא היה מאוזכרים כל תתי המצבים, בניסוח פרטני, ודי היה לכתוב בניסוח כוללני שכל נסיעה שלמעביד עניין בה והיא לצרכי המעביד - לא תקים זכות שיבוב. אולם - כאמור לעיל - לא כך נוסח ההסכם . ראו:,ת.א (י"ם ) 1064/02 מוסד לביטוח לאומי נ' המאגר הישראלי חברה לביטוח בע"מ ( ניתן בתאריך 22/3/2004 ) נסיעה לצורך העבודה: מעדותו של הנפגע בפניי ניתן לקבוע בבירור כי נסיעתו היתה לצרכי המעביד. הוא היה עצמאי והעיד כי נסע לקנות דגים לעסק. בעמ' 7 לפרוטוקול שורות 25-26 הוא העיד כך: "ש. באותה נסיעה שבה נפגעת, נסעת לקישון לקנות דגים לעסק? ת. נכון". בנסיבות אלו, וכאמור בסעיף ג' לעיל, חל פטור מחובת השיפוי גם על מבטחו של רכב המושכר למעביד, כאשר לא התקבלה פרשנותו של המל"ל למונח "שכירות", ונקבע כי אין לתחום את מושג "שכירות" לכזו שמשולמים בה דמי שכירות קבועים. ראה רע"א 8233/10 המל"ל נ' אריה ניתן ביום 12/6/11. ע"פ עדות הנפגע X , שהיה עצמאי לאותה עת, עשה מנהג בעלים ברכב והרכב שימש אך ורק את העבודה כלשונו. יתכן כי אף ניתן לפרש את סעיף ג' ככולל רכב שרק משמש את המעביד (ודוק - הסעיף מחיל את פטור חובת השיפוי גם על רכב שהינו בבעלות העובד או מושכר על ידי העובד, ובלבד שהרכב שימש את העובד לצורכי המעביד): "הכוונה היתה להחיל את הפטור גם כאשר הרכב כלל איננו בבעלותו של המעביד, ובלבד שהוא משמש את המעביד. מכאן שאין הכרח שהרכב יהיה בבעלותו של המעביד על מנת שחברת הביטוח תהא פטורה מחובת השיפוי..." ראו: ת.א. 51988/09 המל"ל נ' הדר ניתן ביום 20/2/08. דעתו של כבוד השופט ברנר, כאמור לעיל, אומצה גם על ידי בית המשפט המחוזי בע"א (ת"א) 2386/08 המל"ל נ' ביטוח חקלאי ניתן ביום 5/1/11. סוף דבר: לאור האמור לעיל אני בדעה כי הרכב נשוא התביעה הינו בבחינת "רכב מעביד" ועל כן אין לתובע זכות שיבוב ודין התביעה להידחות על הסף. התובע ישלם הוצאות משפט לנתבעת בסכום של 5,000 ₪.רכב מעביד (תאונת דרכים)רכב מעבידשאלות משפטיותרכבעצמאים