בכתב התביעה נטען כי הנתבעת התקשרה עם התובעת בשתי עסקאות שכירות של שני רכבים: (1) עסקה ביחס לרכב BMW מ.ר. 5473416; ו- (2) עסקה ביחס לרכב BMW מ.ר. 5473616. לטענת התובעת, דמי השכירות ותנאי התשלום בגין העסקאות הנ"ל לא סוכמו בכתב היות שקיימים בין הצדדים קשרי עבודה, יחסי ספק לקוח הדדיים וחשבונות שוטפים לאורך שנים רבות. עם זאת טענה התובעת כי יש לחייב את הנתבעת ב"דמי השכירות המוסכמים והראויים" בהתאם לדפי החשבון אשר צורפו לכתב התביעה. עוד עולה מכתב התביעה כי בפברואר 2009 התקיימה פגישה בין הצדדים שבה נדונה יתרת החוב של הנתבעת לתובעת, ובעקבות פגישה זאת העבירה הנתבעת לתובעת תשלומים בסך כולל של 168,000 ₪ על חשבון חיוביה - סכום אשר לטענת התובעת לא כולל את החוב בגין שני רכבי ה- BMW. עוד נטען כי מכתבה של הנתבעת בעניין זה מיום 6.12.09, שלפיו התשלום כולל את החוב בגין שני הרכבים הנ"ל, מהווה הודאה בזכותה של התובעת לקבל תמורה בגין שתי העסקאות. לפיכך נטען כי על הנתבעת לשלם לתובעת את סכום החוב מכוח התחייבותה המתוארת לעיל, או לחלופין בעילה של עשיית עושר שלא במשפט היות שעשתה שימוש ברכוש של התובעת מבלי לשלם תמורה בגין כך. בכתב ההגנה נטען כי רכבי ה-BMW נמסרו בשעתו לשימוש מנהלי הנתבעת ללא חיוב, כתגמול וכתמריץ, בשים לב להיקפי הפעילות שבין הצדדים, והראיה הטובה ביותר לכך היא שבמהלך כל השנים, התובעת אשר הוציאה מידי חודש בחודשו חשבוניות בגין העסקאות השונות, לא הוציאה לנתבעת חשבוניות חיוב בגין רכבי BMW, ואף לא דרשה תשלום בגינם. מכתב ההגנה עולה כי כשמונה חודשים לאחר ההסדר בין הצדדים מחודש פברואר 2009, פנתה התובעת לנתבעת וביקשה לדון בסוגית החיוב בגין רכבי ה- BMW אשר נעשה בהם שימוש למעלה משבע שנים קודם לכן, ובמענה לכך נשלח המכתב מיום 6.12.09 שבו הבהירה הנתבעת כי לא ישולם כל סכום נוסף מעבר לסך של 168,000 ₪ שסוכם. בהמשך כתב ההגנה הועלתה טענת ההתיישנות אשר כאמור התקבלה בהחלטת הביניים שניתנה בתיק. עוד נטען בכתב ההגנה כי בדרישות התובעת יש משום חוסר תום לב מובהק והן נגועות בשיהוי ניכר, ולפיכך למען הזהירות מתבקש בית המשפט שלא לחייב את הנתבעת בריבית. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר אשר פרלא, מנהל מכירות אצל התובעת, ושל מר איתן שריקי, אחראי על תחום השכרת רכב אצל התובעת. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר של מר רונן משען, מנהל הנתבעת. תצהיריהם של מר אשר פרלא ומר איתן שריקי כמעט זהים. מתצהיריהם עולה כי לא הוצאו חיובים עבור רכבי ה- BMW משום שלא היה סיכום לגבי אופן התשלום של דמי השכירות. לדבריהם, הנושא נשאר פתוח ולא סוכם במשך מספר שנים, והיות שהנתבעת הייתה גם ספק של התובעת, ניתן היה באופן עקרוני לשלם עבור השימוש בכלי הרכב באמצעות שירותים שתיתן ברק אש לתובעת (עסקת ברטר). לטענתם של מר פרלא ומר שריקי, ההתחשבנות שנערכה בפברואר 2009 לא "סגרה" שני נושאים שנשארו פתוחים: תשלום בגין רכבים שלא הוחזרו וההתחשבנות על שני רכבי ה-BMW שהיו בשימוש אצל מנהלי הנתבעת. לתמיכה בטענה זו צורף כנספח א' לתצהיר העמוד הראשון של מסמך שכותרתו "סיכום פגישה מיום 9.2.09". לפי תצהירו של מר שריקי, הנתבעת ביקשה להכניס את החיובים עבור השימוש בכלי הרכב הללו לתוך ההתחשבנות הכוללת של הצדדים, וזו הסיבה שלא הוצאו חשבוניות במשך תקופה ארוכה. כמו כן הצהירו מר שריקי ומר פרלא כי במהלך הפגישה הנ"ל עם הנתבעת והדיונים לגבי פירעון חובה, לא הועלתה בפניהם הטענה כי רכבי ה- BMW נמסרו כמתנה למנהלי הנתבעת. לטענתם, לו היה סיכום בין הצדדים על שימוש ללא תמורה בכלי הרכב, לא היה דורש מנהל הנתבעת במכתבו מיום 6.12.09 לראות את התשלומים המוסכמים כסילוק ופירעון של החוב הקיים עבור השימוש ב- BMW. מר פרלא הפנה בתצהירו ל- "סעיף 7 של התנאים הכלליים שבצדם האחורי של חוזי השכירות שצורפו לתביעה" וטען כי בסעיף זה התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת דמי שכירות לפי התעריף השוטף המתפרסם על ידי התובעת. לפי תצהירו של מר פרלא, שיעורם של דמי השכירות הרגילים לרכב BMW בתחילת שנת 2003 היה כ- 14,000 ₪ לחודש, ומכאן שחובה של הנתבעת עבור 24 ימי השכירות החל ביום 30.12.02 ועד למועד החזרת הרכבים עומד על 11,184 ₪, שיש לשלמו בצירוף ריבית מיום 12.1.03. מר רונן משען, מנהל הנתבעת, חזר בתצהירו על הטענות בכתב ההגנה. בין היתר חזר מר משען על טענתה המרכזית של הנתבעת כי במרץ 2002 נמסרו לו ולמר חנוך רום שני רכבי ה- BMW לשימושם האישי, וזאת ללא חיוב כתגמול וכתמריץ להיקפי הפעילות בין הצדדים, כשבמהלך השנים לא נדרש כל תשלום בגין רכבים אלה. בדיון ההוכחות נחקרו המצהירים הנ"ל בחקירה נגדית. בתום הדיון ניתנה החלטה שבה צוין בין היתר כי ב"כ הנתבעת הסכים לסכם בעל פה, בעוד שב"כ התובעת סירב לכך, כאשר על פני הדברים היה מקום לסיכומים בעל פה. בעקבות זאת הוגשו סיכומים מטעם הצדדים בכתב. דיון דינה של התביעה להידחות. אין חולק כי התובעת השכירה לנתבעת רכבים רבים החל משנת 1998 ועד לשנת 2008 (ראו סעיף 3 לסיכומים מטעם התובעת), ובמהלך תקופה זו הוציאה התובעת לנתבעת מדי חודש בחודשו חיובים בגין כל הרכבים שהושכרו, למעט שני רכבי ה- BMW (ראו עדותו של מר פרלא בעמ' 6 ש' 6-2 ובעמ' 7 ש' 13-8 ועדותו של מר שריקי בעמ' 19 ש' 13-7). המצהירים מטעם התובעת חזרו והעידו כי התובעת מעולם לא העבירה לנתבעת חיובים, דרישות תשלום, חשבוניות או כל מסמך אחר בגין השימוש בשני הרכבים הנ"ל. ראו לעניין זה סעיף ד' לתצהיריהם של מר פרלא ושל מר שריקי; עדותו של מר שריקי בעמ' 20 ש' 24-19; ועדותו של מר פרלא בעמ' 6 ש' 28; בעמ' 7 ש' 3; בעמ' 8 ש' 18-10. כן ראו להלן עדותו של מר פרלא בעמ' 12 ש' 10-9 ובהמשך בש' 12: "לא היה חיוב בנייר. אתה חוזר על זה עוד פעם, ועוד פעם. נכון, אני לא מתכחש לזה ... אין. אם היה הייתי מביא לך". מר פרלא ומר שריקי הצהירו כי "... לא היה סיכום לגבי אופן התשלום של דמי השכירות. הנושא נשאר פתוח ולא סוכם במשך מספר שנים" (סעיף ד' לשני התצהירים). ואולם כפי שיפורט להלן, מתצהיריהם ומחקירותיהם הנגדיות של מר פרלא ומר שריקי עלו סתירות מהותיות וסימני שאלה רבים בנוגע למה שסוכם, אם בכלל, לגבי השימוש ברכבי ה- BMW. ראו למשל עדותו של מר פרלא, כעולה מעמ' 8 ש' 7-6: "הם לא ידעו, איזו צורת עסקה אנחנו נעשה עם ה- B.M.W. אם בכלל, וזה נשאר פתוח". לפי סעיף ד' לתצהיריהם של מר פרלא ומר שריקי, "... ניתן היה באופן עקרוני לשלם עבור השימוש בכלי הרכב על ידי שירותים שתיתן ברק אש לתובעת [עסקת ברטר]". לעומת זאת, בחקירותיהם הנגדיות העידו השניים כי לא מדובר בעסקת ברטר - "לא, לא עסקת ברטר ... זאת התחשבנות" (עדותו של מר פרלא בעמ' 9 ש' 3 ו- 5); "אז אנחנו לא, זה, זה לא היה ברטר" (עדותו של מר שריקי בעמ' 22 ש' 26) ובהמשך "אוקי, כנראה שחשבנו שאפשר להתקזז בסכום שמגיע להם" (עמ' 23 ש' 13). מר פרלא העיד תחילה כי לא סוכם אם התמורה תשולם ב"כסף, בעבודה, במה, איך משלמים?" (עמ' 10 ש' 15-9). כשנשאל האם לא סוכם גם המחיר וגם אופן התשלום השיב: "אני לא זוכר מה סוכם, מה לא סוכם" (עמ' 12 ש' 19-17), אך לאחר מכן העיד כי "הסיכום היה שצריך לשלם" (עמ' 12 ש' 22), "כמה שעולה שכירות" (עמ' 12 ש' 26). בהמשך העלה מר פרלא גרסה חדשה שלא מופיעה בכתב התביעה ובתצהירים וסותרת את עדותו הנ"ל - "בהתחלה בכלל לא ידעו אם זה יהיה שכירות, אם זה יהיה ליסינג..." (עמ' 12 ש' 28). עוד עלה מעדויותיהם של מר פרלא ומר שריקי כי כלל לא סוכם הסכום שישולם בגין הרכבים. בתחילה אישר מר פרלא כי לא סוכם גם גובה התשלום (עמ' 14 ש' 23-18), ולאחר מכן העיד כי "... אני לא אמרתי שלא היה סיכום כמה היא תשלם, אמרתי 'לא היה סיכום על צורת העסקה'" (עמ' 16 ש' 4-3). בהמשך שוב סתר את עצמו מר פרלא והעיד: "אני חוזר שנית, אנחנו, מה שאני אמרתי שלא סוכם, זה לא סוכם צורת העסקה. ברגע שלא סוכמה צורת העסקה, גם לא סוכם כמה משלמים" (עמ' 17 ש' 6-5). אם נותר ספק כלשהו בעניין זה, מר שריקי העיד בבירור בחקירתו הנגדית - "כן, נכון, לא סוכם המחיר..." (עמ' 20 ש' 19), ובהמשך "לא סוכם הסכום עצמו" (עמ' 23 ש' 20) וכך עולה גם מסעיף 4 לסיכומי התובעת. יתרה מזאת, מעדותו של מר פרלא עלה כי למעשה, לא זו בלבד שלא סוכם בין הצדדים הסכום לתשלום, אלא שאף לא סוכם אם הנתבעת תידרש לשלם בגין השימוש ברכבים. ראו עדותו של מר פרלא בעמ' 11 ש' 19-11: "כשאדון רונן היה נכנס, מסתכל על אוטו ואומר "אני רוצה אותו", אני יכולתי לדבר איתו רק אחרי חצי שנה בכלל כמה לשלם על זה אם בכלל ... [ההדגשה של הח"מ] אני גם חושב שאותו דבר היה הדדי. אני לא, אני לא מתכחש. מערכת היחסים בינינו הייתה כזאת שכשבעל הבית של פרי רצה ממנו משהו הוא היה מקבל. וכשהוא היה רוצה בפרי הוא היה מקבל..." בהמשך העיד מר פרלא כי רונן (מנהל הנתבעת) ידע שצריך לשלם על זה (שם ש' 19), אך זאת בסתירה לעדותו קודם לכן, וכאשר עולה מעדויותיהם של מר פרלא ומר שריקי כי למעשה לא סוכם בין הצדדים דבר בנוגע לאותם רכבים, לרבות הסכום שיש לשלם בגינם, "אם בכלל". בסעיף יז' לתצהיריהם של מר פרלא ומר שריקי הועלתה לראשונה הטענה כי "בסעיף 7 של התנאים הכלליים שבצדם האחורי של חוזי השכירות שצורפו לתביעה התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת דמי שכירות לפי התעריף השוטף המתפרסם על ידי התובעת". טענה זו אינה מופיעה כלל בכתב התביעה. מעבר לכך, התנאים הכלליים הנ"ל לא צורפו לכתב התביעה, וכל שצורף לתצהירי העדות הראשית מטעם התובעת הוא עמוד אחד שנחזה להיות חלק מהסכם שכירות סטנדרטי ללא פרטים כלשהם של הצדדים להסכם. מר פרלא ומר שריקי הודו בחקירותיהם הנגדיות כי לא הציגו את הסכמי השכירות של שני רכבי ה- BMW. ראו עדותו של מר פרלא בעמ' 6 ש' 21-17: "ש: ... אתה בחרת, שלא לצרף לתצהיר שלך, את חוזה השכירות. אני מבקש לדעת, למה לא צירפת אותו? ת: אני לא הבאתי אותו איתי. ש: לא הבאת אותך, איתך? ת: פה? לא". כן ראו עדותו של מר שריקי בעניין זה בעמ' 18 ש' 28-26: "ש: ... אתה בחרת שלא לצרף את חוזה השכירות לתצהיר שלך. והייתי רוצה לשאול למה? ת: אין שום סיבה מיוחדת, אפשר, אפשר לצרף אותו". אמנם לכתב התביעה צורפו שני עמודים הנחזים להיות העמודים הראשונים של שני הסכמים לשכירת רכבים, אך מר פרלא ומר שריקי לא צירפו את העמודים הנ"ל לתצהיריהם ולא התייחסו אליהם כלל, ועל כן אין בפני בית המשפט כל גרסה שלפיה אכן מדובר בעמודים הראשונים של הסכמים שעליהם חתמו מנהלי הנתבעת לגבי השימוש ברכבי ה- BMW. כך גם לא הוצהר וממילא לא הוכח כי עמוד התנאים הכלליים הנ"ל היה קשור ומצורף לאותם עמודים ראשונים של הסכמי השכירות שצורפו לכתב התביעה. יצוין כי הן שני העמודים המצורפים לכתב התביעה והן התנאים הכלליים המצורפים לתצהירי העדות הראשית מטעם התובעת אינם חתומים כלל, ומר רונן משען העיד בחקירתו הנגדית בהקשר זה כי "אני אפילו לא חתמתי על חוזה" (עמ' 33 ש' 25). על כל פנים, התובעת והמצהירים מטעמה כלל לא טרחו להציג את "התעריף השוטף המתפרסם על ידי התובעת", ומכאן שלא הוכח ולו לכאורה מה היה התעריף השוטף של התובעת לשכירת רכבים מסוג זה בתקופה הרלוונטית. טענתו של מר פרלא בסעיף יז' לתצהיר כי "שיעורם של דמי השכירות הרגילים לרכבBMW בתחילת שנת 2003 היה כ- 14,000 ₪ לחודש כולל מע"מ [כ- 466 ₪ ליום]" הועלתה בעלמה ללא כל תימוכין בכתב, ומבלי להתייחס לכך שהתובעת אינה גובה מכל לקוחותיה מחיר אחיד עבור שכירת רכב מסוג מסוים, אלא קובעת את המחיר בהתאם לקריטריונים נוספים כגון סוג הלקוח ומספר הרכבים שהוא שוכר (ראו עדותו של מר פרלא בעמ' 5 ועדותו של מר שריקי בעמ' 18 ש' 25-20). זאת ועוד, הטענה שלפיה הנתבעת התחייבה לשלם דמי שכירות בגין השימוש ברכבי ה- BMW בהתאם לתעריף השוטף והמלא של התובעת, עומדת בסתירה מוחלטת לגרסתם של המצהירים מטעם התובעת כי לנוכח היחסים המיוחדים בין הצדדים כלל לא סוכם מהי התמורה שתשולם בגין הרכבים הנ"ל, אם בכלל. גם הטענה באותו סעיף יז' לתצהיריהם של מר פרלא ומר שריקי כי "דמי שכירות אלה מקובלים ורגילים בענף השכרת הרכב בישראל" אינה נתמכת בראיות כלשהן כגון עדויות ואסמכתאות לגבי התעריפים הנהוגים בחברות השכרה נוספות בתקופה הרלוונטית. על כן, והיות שאין חולק כי ה"ה פרלא ושריקי אינם עדים מומחים אלא עדים מטעם התובעת שיש להם עניין בתוצאות ההליך, הרי שאין בפני בית המשפט אלא עדות סברה סתמית, לא מפורטת ולא מבוססת בעניין דמי השכירות המקובלים. התובעת מפנה לראשונה בסיכומיה לסעיף 13(ב) לחוק השכירות והשאילה הקובע: "לא הוסכם על שיעור דמי השכירות או על דרך קביעתם, ישולמו דמי השכירות שהיו ראויים להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". מעבר לכך שלא הועלתה כל טענה בעניין זה בכתב התביעה, התובעת כאמור לא הרימה את הנטל המוטל עליה כדי להוכיח ולו לכאורה מה היו דמי השכירות המקובלים בשוק בתקופה הרלוונטית בגין שימוש ברכבים מאותו סוג ולמשך אותו פרק זמן. יתר על כן, התובעת אף לא הוכיחה שחלות בענייננו ההוראות שבסעיף 13(ב) הנ"ל, היות שלא הוכח כי נכרת בין הצדדים חוזה שכירות מחייב בגין השימוש בשני רכבי ה- BMW. משלא הוצגו הסכמי שכירות חתומים המתייחסים לשימוש ברכבים הנ"ל, ולאור עדויותיהם של מר פרלא ומר שריקי שמהן עולה כי לא הוסכם בין הצדדים דבר בנוגע לרכבים אלה ולא היה ברור אם וכיצד תשולם תמורה בגינם, הרי שלא הוכח כי הייתה גמירות דעת מצדם של הנתבעת ומנהליה להתקשר עם התובעת בהסכמי שכירות לגבי אותם רכבים. בסעיף יז' לתצהיריהם של מר פרלא ומר שריקי הועלתה טענה נוספת שלפיה "גם אם לא היה בין הצדדים חוזה שכירות חתום חייבת הייתה הנתבעת לשלם סכום זה בעבור טובת ההנאה שהיא הפיקה מן השימוש בכלי הרכב על ידי עובדיה ומנהליה". טענה זו אשר הוזכרה גם בסעיף 8 לכתב התביעה ושלפיה יש לחייב את הנתבעת בגין השימוש ברכבים בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, נזנחה בסיכומי התובעת ואין להידרש אליה. עם זאת יצוין כי משלא הוכח מה היו דמי השכירות המקובלים בשוק בגין שימוש רכבים מאותו סוג ולמשך אותה תקופה, הרי שממילא לא הוכח גובה ההתעשרות של הנתבעת. כן יצוין בהערת אגב כי ספק אם היה מקום לקבל טענה של עשיית עושר ולא במשפט בענייננו, שכן כפי הראיות והעדויות שבפני בית המשפט, כמתואר לעיל וכפי שיפורט להלן, מתיישבות יותר עם גרסת הנתבעת כי הרכבים נמסרו לשימוש מנהליה ללא חיוב כתגמול וכתמריץ מאשר עם גרסת התובעת כי הנתבעת התחייבה לשלם בגין השימוש ברכבים דמי שכירות מלאים כמקובל בשוק. לסיכום ביניים, התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת התקשרה עמה בהסכם שכירות בגין השימוש ברכבי ה- BMW; לא הוכיחה כי הנתבעת התחייבה לשלם עבור השימוש ברכבים אלה דמי שכירות לפי התעריף השוטף של התובעת; לא הוכיחה וזנחה את הטענה כי גם בהעדר הסכם בין הצדדים יש לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שכירות לפי התעריף שהיה מקובל בשוק וממילא לא הוכיחה מה היה התעריף המקובל בתקופה הרלוונטית. לעומת זאת, טענתה של הנתבעת כי הרכבים "נמסרו בשעתו לשימוש מנהלי הנתבעת ללא חיוב, כתגמול וכתמריץ, בשים לב להיקפי הפעילות בין הצדדים" (סעיף 1 לכתב ההגנה) לא נסתרה ואף חוזקה בחקירתו הנגדית של מנהל הנתבעת, מר רונן משען. מר משען העיד בחקירתו הנגדית כדלקמן (ראו עמ' 33 ש' 19-9): "ת: כשאני באתי לקחת את האוטו הזה, ש: כן ת: לא איתן, ולא אושי, היו נוכחים ביום קבלת הרכב. ש: כן. ת: בא הבעלים של חברת פרי. ש: כן. ת: ונתן לי את המפתח, ואמר לי 'תיסע עם האוטו הזה.' אמרתי לו 'תקשיב, אני לא נוסע עם אוטו כזה, זה אוטו יקר.' הוא אמר לי 'אתה לקוח שלי טוב' במילים האלה. ש: אהה. ת: מילה במילה 'אתה לקוח שלי טוב, סע עלי'" אמנם על פני הדברים הייתה סתירה מסוימת בעדותו של מר משען לגבי הפגישה שהתקיימה בין הצדדים בפברואר 2009, שכן בתחילה העיד כי נושא השימוש ברכבי ה- BMW כלל לא עלה בפגישה (עמ' 28 ש' 18-13), ולאחר מכן העיד כי הנושא עלה והייתה מחלוקת לגביו, אך בהמשך נעשתה התחשבנות והצדדים הגיעו להסכמה על סכום כולל לתשלום (עמ' 29, ש' 29-19). ואולם, מעיון בעדותו של מר משען עולה כי מיד לאחר שהעיד כי הנושא לא עלה, הסביר: "ואני אגיד לך למה אני אומר לא" (עמ' 28 ש' 20), "אני אומר 'לא' כי בישיבה הזאת דיברנו, ודיברנו על מיליון ואחד דברים" (שם, ש' 22), "עשינו כמו מי-מש כזה של, של סוחרים בשוק ... יאללה, גמרנו עניין, אני אוציא X צ'קים, בשביל זה אמרתי 'כן', סוכם 168,000 שקל" (שם, ש' 27, 30-29). בהמשך הבהיר מר משען כי אמנם נציגי התובעת או מי מהם העלו את נושא השימוש בשני רכבי ה- BMW, אך בתום הישיבה "לא היה שום מחלוקת, גמרנו עניין" (עמ' 31 ש' 25), "הם, לא היה שום מחלוקת, כי סיימנו עסקה בסך 168,000 שקל ... שחברת ברק אש לא חייבת יותר כסף" (שם, ש' 29, 31). עוד ציין מר משען כי התובעת דרשה בתחילה סך של כ- 340,000 ₪ בגין כל החיובים של הנתבעת, לרבות ה- BMW והרכבים שטרם הוחזרו, אך בסופו של דבר ולאחר שנלקחו בחשבון גם זיכויים וחיובים לטובת הנתבעת, הסכימו הצדדים על תשלום סך כולל של 168,000 ₪. ראו עדותו של מר משען בעמ' 29 ש' 29-19: "הם אמרו לי, 'אתה חייב 340,000 ₪', משהו כזה... על כל מה שאתה חייב לנו כולל BMW וכולל פג'ו, אתה חייב לנו בברק-אש, זה המספר. אמרתי להם, 'חברים יקרים, אתם טועים' ... כי אתם גם חייבים לי, כי יש זיכויים ... כי, כי כי. לחצנו ידיים, על מספר צ'קים כפול זה, נותן 168,000 ₪". לאור האמור לעיל ולאחר התרשמות מעדותו של מר משען בכללותה, בית המשפט סבור כי לא מדובר בסתירה משמעותית ומהותית בגרסתו של העד, אלא לכל היותר אי דיוק בדבריו, ויש לקבל את הבהרתו בהמשך החקירה הנגדית שלפיה הנושא עלה והייתה מחלוקת לגביו, אך בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכמה על סכום סופי וכולל לצורך סיום כלל המחלוקות וההתחשבנויות ביניהם. אף לו היה מקום לייחס משמעות רבה יותר לסתירה הנ"ל, משהגיעו הצדדים להסדר כולל המביא בחשבון את התחייבויותיהם של שני הצדדים, הנטל על התובעת להוכיח כי נושאים מסוימים לא היו כלולים בהסדר. בעניין זה יש לתת את הדעת לכך שעל פני הדברים, לא נראה סביר כי הצדדים הגיעו להסכמה כוללת על תשלום סך של 168,000 ₪ מתוך חוב נטען בסך של 340,000 ₪, מבלי להביא בחשבון את החוב הנטען בגין רכבי ה- BMW אשר עמד לגרסת התובעת על סכום קרן של 139,780 ₪. מר פרלא ומר שריקי צירפו לתצהיריהם עמוד ראשון של מכתב הנושא את התאריך 13.2.09 שכותרתו "סיכום פגישה מיום 9.2.09" שבו צוין בסעיף 5 "נושאים לא סגורים שאינם כלולים בסעיפים 3-1 ... ב. התחשבנות בין שני רכבים מסוגBMW ... שהיו בשימוש רונן משען וחנוך לירן בין התאריכים 6.3.02 ועד 12.01.03". ואולם, מדובר בחלק ממכתב של התובעת שאין על גביו חתימות של מי מטעם הנתבעת, והמצהירים מטעם התובעת כלל לא ציינו בתצהיריהם מתי ובאילו נסיבות נערך המכתב, מתי נשלח לנתבעת והאם נציגי הנתבעת הסכימו לתוכנו. מר משען נשאל על המכתב הנ"ל בחקירתו הנגדית והעיד: "זה סיכום ששלחו לי אותו פתאום אחרי איזה חודשיים ... לא בהסכמתי לא בחתימתי" (עמ' 27 ש' 15, 17). בהמשך נשאל מר משען לגבי האמור בסעיף 5 למכתב שלפיו ה- 168,000 שקלים לא כוללים את ההתחשבנות על ה- BMW והשיב: "חד וחלק, לא סוכם" (עמ' 28 ש' 7-3). לקראת סוף החקירה הנגדית נשאל מר משען האם נכון שלא הסכים לשלם על ה- BMW אלא רק על החובות שיצאו עליהם חשבוניות והשיב: "נכון הוא, שבעל-פה סיכמנו שלברק אש אין חוב מול חברת פרי בגמר פירעון הצ'קים... זה היה בעל פה" (עמ' 44 ש' 11-10). מר משען התייחס בתצהירו לכך שהתובעת פנתה אל הנתבעת בדרישה לקבלת תשלום נוסף בגין השימוש ברכבי ה- BMW רק ביום 2.12.09, כשמונה חודשים לאחר הפגישה בפברואר 2009 שבה הגיעו הצדדים להסדר. עוד עלה מהתצהיר כי בתגובה למכתב זה שלח לתובעת את המכתב מיום 6.12.09 שלפיו "סוכם כי ברק אש תשלם 168,000 ₪ כולל חשבון BMW ובגמר פירעון הצ'קים חב' ברק אש תקבל מפרי מכתב כי החשבון סגור". מר משען הסביר בתצהירו כי כתב את המכתב במענה לדרישת התובעת, וכדי להבהיר לה כי לא ישולם כל סכום נוסף מעבר לסך של 168,000 ₪. גרסה זו לא נסתרה בחקירתו הנגדית של מר משען שהעיד כי כתב שהסכום כולל את ה- BMW "כי הם ביקשו את זה, ודרשו את זה" (עמ' 44 ש' 24). אין לקבל את טענת התובעת בסיכומיה כי האמור במכתב מיום 6.12.09 הנ"ל סותר את גרסתם של הנתבעת ומשען שלפיה מלכתחילה הוסכם על מסירת הרכבים ללא חיוב. מר משען העיד כי במהלך הפגישה בחודש פברואר 2009 אמר למנהלי התובעת שאינו חייב דבר בגין השימוש ברכבי ה- BMW (סוף עמ' 32), אך לאחר מכן הגיעו הצדדים להסדר כולל לסיום כלל המחלוקות ביניהם (סוף עמ' 31). בהמשך העיד מר משען כי לא העלה במכתבו מיום 6.12.09 את כל טענותיו בנוגע לאותם רכבים, לרבות הטענה כי נמסרו לנתבעת כצ'ופר, כיוון שטענה זו כבר עלתה בפגישה הנ"ל ולא היה כל צורך להעלות זאת שוב (עמ' 46 ש' 25-12). לאור כל האמור לעיל, התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה כדי להוכיח כי נושא השימוש ברכבי ה- BMW לא הובא בחשבון ולא נכלל בהסדר בין הצדדים מחודש פברואר 2009. על כל פנים, גם לו היה מקום לקבוע כי סוגית השימוש ברכבי ה- BMW לא נכללה בהסדר, אין די בכך לצורך הוכחת התביעה. משלא הוכיחה התובעת כי הנתבעת הסכימה לשלם סכום מסוים בגין השימוש הרכבים, לא הוכיחה כי הוסכם לשלם לפי "התעריף השוטף של התובעת" אשר לא הוגש לתיק וזנחה את טענתה בדבר עשיית עושר שלא במשפט שממילא לא הוכחה כנדרש, הרי שלא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת התביעה. לפיכך, התביעה נדחית. בנסיבות העניין ומשטרם נפסקו הוצאות בעקבות ההחלטה לדחות את מרבית התביעה על הסף, יש לחייב את התובעת בתשלום בגין שכר טרחת עו"ד של הנתבעת לפי מלוא סכום התביעה. התובעת תשלם לנתבעת סך של 27,500 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. רכבשכירות