שטר חוב שנחתם בקשר עם טיפול רפואי שקיבל אחד, אזרח זר, סונטונטם בבית החולים "מאיר" בכפר-סבא באפריל 2008. התובע הוא בית החולים, ואילו הנתבעת היא הגב' ענבל שחורי, שחתימתה מתנוססת על השטר. 2. השטר הוגש לביצוע בהוצאה לפועל (תיק 1713268091), והנתבעת הגישה התנגדות, שם טענה כי עבדה פעם בחברת רמות - חברה לחקלאות בע"מ (להלן - "החברה"), ונשלחה על ידי הממונה עליה לאסוף מבית החולים את העובד, שנפצע בעבודתו וטופל בבית החולים. בעת השחרור, הוחתמה על שטר החוב, אולם לא ידעה כי המסמך עליו היא חותמת הוא התחייבות לתשלום, וסברה כי מדובר במסמך שגרתי הקשור לפרוצדורה הקבועה בעת שחרור מבית החולים. לדבריה, אילו היו מסבירים לה כי מדובר בהתחייבות כספית, היתה מסרבת לחתום, ולא היתה משלימה את הליך שחרור העובד מאשפוז, והיתה קוראת למנהל החברה לבצע את המהלך, זאת גם מאחר שלא היה כל קשר בינה לבין העובד, למעט העסקתם על ידי אותה חברה. 3. מן הראוי להעיר בהקשר זה, כי השטר אינו נחזה להיות משהו אחר, לאמור: הוא אינו נספח בשולי מסמך ארוך יותר, כמקובל במקומות שונים, אלא הוא דף שלם, שכותרתו "שטר חוב", הוא נוקב בסכומי כסף, ובשוליו מקום למילוי פרטים מלאים של החותם, כפי שאכן עשתה הנתבעת. עם זאת, לאחר עדותו של נציג התובע, כפי שנראה, התברר כי בעת חתימתו היו פרטי הסכום ויתר הפרטים בחלקו העיקרי ריקים. עוד יש להעיר, כי החברה, למרבה הצער, נמצאת בהליכי חדלות-פרעון מאז דצמבר 2008, ומונה לה מנהל מיוחד. 4. ביום 26.5.2010 ניתנה למבקשת רשות להתגונן, והתיק עבר לסדר דין מהיר. כמצוות התקנות, ינומק איפוא פסק-הדין בקצרה. 5. הדיון הושהה פרק זמן ניכר, מחמת ניסיון שנעשה להשלים מהלך לפיו תדווח התאונה שעבר העובד למוסד לביטוח לאומי, מתוך תקווה כי זה יקח על עצמו את האחריות לתשלום עבור האשפוז. ניסיון זה העלה חרס, ובסופו של יום התברר התיק לגופו, ונשמעו הראיות. 6. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית של מר גבריאל דדון, מנהל ההכנסות אצל התובע (להלן - "דדון"), וזה הצהיר כי על פי מסמכי בית החולים אושפז העובד למשך כשבוע; כי על פי נהלי המוסד לביטוח לאומי, אם מדובר בעובד זר חוקי, ואם היה מוגש דיווח אודות התאונה, היה המוסד נוטל על עצמו את התשלום עבור האשפוז; וכי עובר להגשת התביעה נשלחו מכתבי התראה לנתבעת, אשר לא שעתה להם. 7. בחקירתו, העיד עוד כי התובע היה בקשר שוטף עם הנתבעת, וכי בעת שהוחתמה על שטר החוב אף נמסר לה טופס ב.ל. 250 המיועד לדיווח למוסד לביטוח לאומי, והיא אף מילאה אותו כנדרש וחתמה עליו. הוא הסביר, כי העובדה שכתוב "תייר" בתור הסטטוס של העובד, על התווית שהודבקה על שטר החוב, היא תוצאה של סיווגו הזמני, עד שתתקבל - אם היתה מתקבלת - ההכרה בו מטעם המוסד לביטוח לאומי. הוא העיד עוד, כי הנתבעת הוחתמה על השטר לפני מילוי הסכומים בו (ת/1), וכי מכתבי דרישה נשלחו הן לנתבעת והן לעובד. עוד סיפר, כי הנוהל אצל התובע הוא להסביר בעת השחרור מאשפוז אודות האפשרות לפנות למוסד לביטוח לאומי, ואודות הטופס בל-250. לדבריו, כאמור, הטופס מולא על ידי הנתבעת עוד בשעתו. 8. הנתבעת לא הגישה במועד תצהיר עדות ראשית נוסף מטעמה, אולם במהלך דיון ההוכחות התברר כי מדובר היה בשגגה, ובהסכמה הוגש התצהיר בו במקום. בנוסף, הזמינה לעדות את מר אמנון מגנוס, שהיה הממונה עליה בחברה (להלן - "מגנוס"). בתצהיר, חזרה הנתבעת על עיקרי טענותיה והוסיפה רק כי עקב השיהוי בו נקט התובע, לשיטתה, בכך שהגיש את השטר לביצוע 20 חודשים לאחר שחרור העובד, מנע ממנה את האפשרות לפנות לעובד או לחברה, שכן נכנסה להליכי חדלות-פרעון, ואף המנהל המיוחד שמונה לחברה סירב לקבל אחריות לחוב, שכן הארוע היה קודם למינויו לתפקידו. 9. הנתבעת נחקרה בחקירה נגדית, וכשהוצג לה הטופס בל-250 החתום על ידה, הסבירה כי מילאה אותו וחתמה עליו לאחר הדיון בהתנגדות, כשהבינה מבית המשפט כי טוב יהיה אם תצליח להביא לדיווח על התאונה למוסד לביטוח לאומי. לדבריה, חותמת החברה המתנוססת על הטופס הוטבעה שם לבקשת הנתבעת על ידי מי ממנהלי החברה (לשעבר), אליו פנתה לשם סיוע בעניין, לאחר אותו דיון בהתנגדות (אולם לא מגנוס, אלא מנהל אחר, שלא נקבה בשמו). היא אמרה, שלא הגישה את הטופס למוסד לביטוח לאומי, מאחר שאינה בעצמה מנהלת בחברה (יוער, עם זאת, כי חתמה בעצמה על שולי הטופס, וזיהתה את תפקידה כ"מנהלת גד"ש", דהיינו: מנהלת גידולי שדה). לדבריה, העובד עבד בבית האריזה, בעוד היא עבדה בשטח, ועל כן לא היתה ממונה עליו וגם לא עבדה איתו בפועל. היא סיפרה, שגם לקחה את העובד לבית החולים, וגם החזירה אותו בשחרור, מאחר שהחזיקה באחד מחמשת כלי הרכב היחידים בחברה, ולרוב שליחויות נפלו על כתפיה. 10. מגנוס העיד, כי היה אחד ממנהלי החברה ומבעלי מניותיה (וגם תיאר את הנתבעת, לפחות במשתמע, כאחת ממנהלות החברה). הוא סיפר, כי היה ממונה על הנתבעת, אך אינו יודע דבר על ארוע התאונה, אינו מכיר את העובד, ואינו יודע לספר דבר אודות תנאי העסקתו או קשר כלשהו עם בית החולים בקשר עם התאונה. למעשה, יש להעיר כי כלל לא ברור לאיזו מטרה זומן מגנוס להעיד, ועדותו לא שפכה אור על הפרשייה, כלל. 11. עם כל ההבנה למצוקתה של הנתבעת, אין מנוס אלא לקבל את התביעה. הגנתה העיקרית של הנתבעת היא בטענה, כי לא ידעה על מה חתמה. מקובלנו מקדמת דנא, כי אדם מבוגר, שלא הוכחה לגביו חוסר כשירות קוגנטיבית, או אי ידיעת השפה (וגם אז רק כחריג), החותם על מסמך, מוחזק כמי שידע על מה חתם. מחובתו לעיין במסמך קודם לחתימה, ועליו להימנע מלחתום עליו אם אינו מבין את הכתוב בו. 12. במקרה דנן, מדובר, כאמור, במסמך שכותרתו ברורה ומפורשת, והוא כולל בתוכו התחייבות ברורה לשלם סכום כסף. אמנם, כשנחתם היה חף מסכומים, אולם היא הנותנת, כי היה על הנתבעת לשקול שבעתיים אם לחתום עליו כפי שהוא. 13. בעת סיכום טענותיה, ביקשה הנתבעת לטעון נגד מילוי השטר על ידי התובעת. לבד מכך שמדובר בהרחבת חזית אסורה (התובע התנגד לכך), הרי שממילא סעיף 19(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע חזקה לכאורה כי למחזיק בשטר יש רשות להשלים כל פרט מהותי החסר בו. הנטל לסתור חזקה זו רובץ על הנתבעת, והיא לא הביאה בדל ראיה לכך. טענותיה, כי הבסיס לסכום לא הוצג על ידי התובע, אינן יכולות לסייע, באשר, כאמור, נטל ההוכחה הוא עליה, ובאשר בשום שלב במהלך הדיון הארוך בתיק זה לא ביקשה פירוט הסכום (או לכל הפחות, לא טענה כי ביקשה ונענתה בשלילה). 14. לא מצאתי ממש ביתר טענות הנתבעת נגד התנהלות התובע; איני סבור שהמתנה של 20 חודש מהווה השתהות חריגה, גם אם איתרע מזלה של הנתבעת, ובמהלך התקופה נכנסה החברה להליכי חדלות פרעון. אדרבה, אילו היו בתי חולים נוהגים לפצוח בהליכי גביית שטרי חוב שכאלה בסמוך לאחר נתינתם, סביר כי היתה נשמעת נגדם הטענה כי הם נוגשים במטופליהם ואצים להעמיס על כתפיהם הוצאות נסופות. 15. לא מצאתי ממש גם בטענה, כי בהימנעות התובע מלהעיד את הפקידה שטיפלה בשחרור העובד ובהחתמת הנתבעת על השטר יש משום הימנעות מלעשות שימוש בראיה זמינה, האמורה לפעול לחובת בעל הדין הנמנע משימוש זה. אין כל יסוד לסבור, שפקידה כאמור תזכור מקרה בודד של החתמה על השטר, באופן שתוכל להעיד מה בפועל הסבירה לנתבעת, ודי בעדותו של דדון, כי הנוהל הוא להסביר אודות טופס בל-250, וכי טופס כאמור אף נמסר בשעתו בפועל לנתבעת. 16. לטעמי, הפגין התובע בתיק זה סבלנות רבה, במתן אפשרויות חוזרות ונשנות לנתבעת להשלים את הנדרש מול המוסד לביטוח לאומי, ככל שעוד ניתן היה לעשות דבר מה, ולא מצאתי כי נפל מתום בהתנהלותו. 17. קיצורו של דבר - השטר תקף, ועל הנתבעת לשלמו. התביעה מתקבלת בזה, והנתבעת תישא בהוצאות התובע, בסכום מופחת בשל הנסיבות האישיות והשלכות התוצאה לגוף העניין על הנתבעת, בסך של 2,700 ₪. הליכי הוצאה לפועל יחודשו, ככל שעוכבו עקב הגשת ההתנגדות, אלא אם ייפרע החוב הפסוק תוך 30 יום. שטר חוברפואהחוב על טיפול רפואיחובשטר