פיצוי נאשמים בגין הוצאות הגנה בתוספת 50% בגין מאמץ מיוחד

פיצוי נאשמים בגין הוצאות הגנה, בתוספת 50% בגין מאמץ מיוחד, לפי סעיף 80 לחוק העונשין



כנגד הנאשמים הוגשו כתבי אישום בתיקים המפורטים בכותרת החלטה זו, בגין עבירות על חוק התכנון והבנייה. כתבי האישום הוגשו בשנת 2005. הכרעת הדין ניתנה בעניינם של המבקשים ביום 22/12/2013. בהכרעת הדין, זוכו הנאשמים מכל העבירות שיוחסו להם, תוך כתיבת ביקורת חריפה על התנהלותה של המשיבה והאורגנים הממלאים בה תפקידים, וכנגד ההחלטה להעמיד המבקשים לדין בגין העבירות שיוחסו להם.


טענות המבקשים בתמצית:


לטענת המבקשים, המשיבה ייחסה להם עבירות "מכל הבא ליד", גם אם באופן מהותי ומשפטי אותן עבירות נמצאו עומדות בסתירה אחת לשנייה.
עוד נטען, כי בהכרעת הדין נקבע, באופן פוזיטיבי, כי מהותית לא היה כל בסיס להגשת כתבי האישום. לטענת המבקשים, נקבע כי למשיבה לא היה אפילו בדל של ראיה להגשת כתב האישום בגין חלק מהאישומים, לא נערך למבקשים שימוע כנדרש קודם להחלטה להעמידם לדין, חלק מעבירות הבנייה ללא היתר שיוחסו למבקשים התיישנו, לגבי חלק אחר ולא היתה אינדיקציה כלשהי למעורבותם של המבקשים בהליך הבנייה או בשימוש בנכס נשוא כתב האישום. עוד נטען כי כפי שהוכח ונקבע במפורש בהכרעת הדין, המניעים להחלטת המשיבה להעמיד את הנאשמים לדין היו מניעים זרים אשר נבעו מרצונו של ראש העיר דאז "לטפל" במבקש, אשר היה יריבו הפוליטי, לאחר ריב שפרץ ביניהם.
המבקשים הוסיפו וטענו, כי גם לאחר הגשת כתבי האישום, וגם לאחר שהתמונה הראייתית התבהרה, לא חזרה המשיבה מכתב האישום והתעקשה שלא לבטלו או למצער לתקנו, וזאת לאור המניע שעמד בבסיס הגשתו מלכתחילה.
המבקשים טענו גם, כי בנוסף לעילה הנ"ל, ישנן נסיבות נוספות המצדיקות פסיקת פיצויים בעניינם. בעניין זה טענו כדלקמן:
החלטת המשיבה להגיש ארבעה כתבי אישום נפרדים, הביאה לכך שהמבקשים נאלצו לנהל הגנה נפרדת ביחס לכל אחד מכתבי האישום השונים. כך, היה גם צורך להופיע במועדי הקראה ודיונים נפרדים שהתקיימו ביחס לכל אחד מן התיקים עד שהואילה המשיבה להסכים לאיחוד הדיונים.
היקף העבירות וייחוס עבירות "מכל הבא ליד" ללא פירוט או תשתית עובדתית, כמו גם כמות המסמכים שהוגשה ביחס לכל אחת מהעבירות, העיבה על מלאכת ניהול ההגנה.
המבקשים נאלצו לבצע פעולות חקירה ובדיקה עצמאיות שהמשיבה נמנעה מלעשותן, במסגרת הימנעותה מלמצות את החקירה.
המשיבה סירבה לזמן עדים שעדותם יכולה היתה לשפוך אור רב על הפרשה ובמיוחד, סירבה לזמן לעדות את ראש העיר דאז.
ההליכים בתיקים התקיימו משך זמן רב ובתיקים התקיימו 28 ישיבות משפט, מתוכן 25 ישיבות הוכחות.
המבקשים היו קורבן לעלילת שווא ובסופו של דבר כתבי האישום הוגשו כנגדם מתוך מניעים ושיקולים זרים ופסולים של ראש העיר, כאמור לעיל.
הנזק הנפשי אשר נגרם למבקשים ולבני משפחתם הנו רב. המבקשים סבלו מחרדות, עוגמת נפש ומתח רב בעקבות ההליכים התלויים ועומדים כנגדם. בנוסף, ההליכים המשפטיים הביאו לפגיעה בפרנסתם של המבקשים ובעיקר של המבקש, אשר נחל הפסד מוחץ בשתי מערכות בחירות בשל "החרב" המונפת מעל לראשו. עוד נטען, כי ההליכים הפליליים הסבו למבקשים נזק רב למוניטין ולשמם הטוב.
המבקשים זוכו זיכוי מלא.




המבקשים טוענים כי הפיצוי המגיע להם הנו על פי הפירוט הבא:

סכום הפיצוי בגין ישיבות בית המשפט – 34,632 ₪
סכום הפיצוי בגין הליכים שלא הגיעו לכדי ישיבה (הכוונה הנה להגשת בקשות, זימוני עדים, לימוד חומר החקירה, הכנת הסיכומים ועוד) – 35,088 ₪.
תוספת של 50% בגין מאמץ מיוחד – 34,860 ₪.
תוספת הפרשי הצמדה ממאי 2011 ועד למועד הגשת הבקשה- 2756 ₪
סה"כ : 107,337 ₪.

טענות המשיבה בתמצית:


המשיבה טענה, כי הפגמים שנפלו בהתנהלות הועדה המקומית אינם שנויים במחלוקת וכך גם העובדות והמסקנות שנקבעו כלפי הועדה בהכרעת הדין. לטענת המשיבה, היא הפנימה את הביקורת כלפיה והיא פועלת על מנת לתקן את התנהלותה, ובין היתר הוקמה מחלקה המפקחת על התובע העירוני ועריכת שינויים בנהליה הפנימיים של הוועדה ובמחלקת הפיקוח על הבנייה.
יחד עם זאת, נטען, כי לא די בזיכויים של המבקשים על מנת לזכותם בפיצוי בגין הוצאות הגנה. לטענת המשיבה, הפסיקה הכירה נסיבות הקשורות בנאשם והתנהגותו השוללות את הזכות להחזר הוצאות הגנה. כך בעניין דנא, הימנעותה של המבקשת מלהעיד במשפטה, הכפירה הגורפת שכפרו המבקשים מבלי שזו פורטה, והימנעותו של המבקש מלפרט מתי בפועל נבנו המבנים שבבנייתם היה מעורב, מי ביצע את העבודה בפועל וכו', ולמעשה לא סייעו לחשיפת ובירור האמת. לטענת המשיבה, יש בכך כדי לשלול מהמבקשים פיצוי כאמור לעיל.
כמו כן נטען, שאין לפסוק פיצוי מקום שבו זיכויו של הנאשם היה "טכני" או "פרוצדוראלי", להבדיל מזיכוי מלא ומוחלט. טענת המשיבה בעניין זה הנה שבית המשפט קבע בהכרעת הדין לגבי שני אישומים, שאילו היו נדחות טענות הסניגור, היה מקום להרשיע המבקשים בעבירות של שימוש ללא היתר ביחס לתוספת הקומה שנבנתה בנכס 118/2 בשכונת נטעים, שהנו ביתם הפרטי של המבקשים. עוד נטען , כי בהכרעת הדין נקבע שאלמלא העדרו של סעיף 208 והפגמים הנוספים בכתב האישום, ניתן היה לבוא למסקנה בדבר מועד ביצוע העבירה על פי אישום 13 ולקבוע כי בנייתו של נכס זה החלה באופן וודאי, לפני שניתן היתר בנייה. לטענת המשיבה, משהוכחו יסודות העבירה ביחס לשני המבנים, הזיכוי מהם הנו טכני, כך שהמבקשים אינם זכאים להוצאות הגנתם.
ביחס לשאר סעיפי האישום, מלבד סעיפים 1 ו- 13 נטען, כי זיכוי המבקשים היה על רקע פגם טכני בלבד של אי ציון סעיף 208 בכתב האישום ואי ציון מועד ביצוע העבירה. לטענת המשיבה, טענתה המשפטית לפיה, אין כל חובה לציין את סעיף 208 בכתב האישום, נטענה על בסיס פסק דין בודד אשר בו הורשע אדם למרות שסעיף 208 לא אוזכר בכתב האישום שהוגש נגדו, ועל אף שגישתה המשפטית של המשיבה נדחתה, לא ניתן לקבוע כי לא היה יסוד לאשמה.
לטענת המשיבה, הסכום המרבי שנקבע על פי התקנות הנו: 2,294 ₪ עבור ישיבה ראשונה ו- 688 ₪ עבור כל ישיבה נוספת. המשיבה טענה, שהואיל והתקיימו 15 דיונים (אף שבתגובה צוינו 16 תאריכים) בתיק 1242/09 , סכום ההוצאות המרבי על פי התקנות הנו: 12,614 ₪.


דיון והכרעה:


סעיף 80 לחוק, שכותרתו "הוצאות הגנה מאוצר המדינה", תוחם את העילות לפיצוי נאשם, בגין ימי מעצרו ושיפויו בגין הוצאות הגנתו, בקובעו כדלקמן:


" (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב – 1982 בסכום שיראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.
(ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים.
(ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים."


מתוקף סמכותו על פי סעיף 80 לחוק העונשין , התקין שר המשפטים את תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב- 1982 (להלן: "התקנות"), במסגרתן נקבע הסכום המקסימאלי לתשלום הוצאות הגנה על פי חוק העונשין.




על הרציונל העומד בבסיסו של סעיף 80 לחוק עמד כב' השופט לוי בע"פ 2366/03 עסאף בן אליאס עאסף נ' מדינת ישראל (מיום 1/12/04, פורסם באתר "נבו") כדלהלן:

"זכותו של נאשם שיצא זכאי בדינו לפיצוי וכיסוי הוצאות הגנתו, בנסיבות המנויות בסעיף 80 לחוק העונשין, מגלמת בתוכה את ההכרה בנזק שנגרם לנאשם כתוצאה מההליכים שנכפו עליו. העמדתו של אדם - כל אדם - לדין, גוררת מעצם טיבה פגיעה בכבוד האדם, בשמו, בזכותו לפרטיות, ולעיתים, גם בזכותו לחירות. לכל אלה נלווה כדרך קבע חסרון כיס הנובע מהצורך לממן הגנה ראויה, ולעתים גם פגיעה בעיסוקו של הנאשם ואף בקניינו" .



יחד עם זאת, שיקוליו של הנאשם שזוכה אינם השיקולים הבלעדיים ומולם עומדים שיקולים אחרים. לאור זאת נקבע, כי "הזכות שנקבעה בסעיף 80 לחוק העונשין, אינה זכות מוחלטת. שיקולים שונים עשויים להוביל לכך כי זכותו של נאשם לפיצוי מכח סעיף 80 תצטמצם. לעיתים כה רב יהיה משקלם של שיקולים 'נוגדי פיצוי' אלה, עד כי הזכות לפיצוי ותשלום הוצאות תיסוג ותדחה מפניהם" (פסק דין אליאס עאסף שלעיל).




עיון בהוראת סעיף 80(א) מעלה, כי קיימות שתי חלופות לפיצויו של נאשם שזוכה. על פי החלופה הראשונה, נאשם יהא זכאי לפיצוי מקום בו "לא היה יסוד להאשמה". על פי החלופה השנייה נאשם יהא זכאי לפיצוי בכל מקרה בו סבור בית המשפט ש"נסיבות אחרות מצדיקות זאת".




בהקשר לעילת הפיצוי הראשונה קבעה הפסיקה, כי "המבחן לפסיקת פיצוי בעילה זו, הוא האם בהינתן התשתית הראייתית היה תובע סביר מגיש כתב אישום. עוד נֶאמר בהקשר זה, כי השימוש בעילה זו ייעשה במקרים חריגים בלבד, מקום בו לא היה בידי התביעה להוכיח פרטים מרכזיים באישום, עד אשר 'הזיכוי היה ידוע מראש'" (ע"פ 1109/09 סאמי שיבלי נ' מדינת ישראל, פסקה ט', מיום 4/1/10, פורסם באתר "נבו").



עוד נקבע, בע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל , פ"ד מח (2), בעמ' 654:

"על בית המשפט לבדוק את שיקול-דעתה של התביעה עובר להגשת כתב האישום נגד אותו נאשם, ורק אם יימצא שמלכתחילה לא היה מקום להעמיד לדין, או מפני שהעובדות הנטענות אינן מהוות עבירה מבחינה משפטית, או מפני שהיה ברור מראש שחומר הראיות שבידי התביעה לא יספיק להשגת הרשעה בפלילים, יהיה מקום לפסוק הוצאות ופיצוי לנאשם על-פי סעיף 80(א)...".


בהקשר לעילת הפיצויים השנייה קבעה הפסיקה, כי בגדרי עילה זו מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב במתן פיצוי לנאשם שזוכה. יחד עם זאת, בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (3)73, 118 , נקבע כי בגדר עילה זו ישנם שלושה סוגי עניינים:
טיב זיכויו של הנאשם, האם מדובר בזיכוי שהנו חלקי או טכני, או זיכוי מלא ומוחלט.
נסיבות הנוגעות להליך המשפטי.
נסיבות אישיות של הנאשם שזוכה – כגון פגיעה בבריאותו, בשמו הטוב, משפחתו וכדומה.

בפסק דינו של כב' השופט אור, בע"פ 7826/96 יוסף רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (1), 481, נמנו שיקולים נוספים בסוגיה זו כגון: תום לב בפתיחת החקירה והגשת כתב האישום; דרך ראויה בניהול החקירה; ניהול ראוי ובלתי מכביד של ההליך הפלילי; אורכו של ההליך הפלילי, האם הנאשם זוכה מחמת הספק או שמא נקבע על ידי בית המשפט שהנאשם לא ביצע את העבירה וכו'.



זה המקום לציין, כי "גם מי שחלף על פני אחת משתי משוכות אלה אינו זכאי לפיצוי אוטומטי. לשון הסעיף קובעת כי בית המשפט 'רשאי (...) לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מאסרו או מעצרו'. מתן הפיצוי נתון אפוא לשיקול דעתו של בית המשפט, הגם שזה ייטה שלא למנוע פיצוי מנאשם שנמצא כי הוא מקיים את יתר התנאים הקבועים בסעיף" ( ע"פ 5923/07 ראשיד שתיאווי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר "נבו").


"לא היה יסוד לאשמה":


על מנת לבחון האם היה יסוד לאשמתם של המבקשים ולענות על השאלה, האם החלטתה של המשיבה להגיש את כתבי האישום היתה החלטה העומדת במבחני הסבירות, יש לבחון את האישומים ואת הכרעת הדין שניתנה ביחס אליהם. להלן אדון באישומים שבתיק בו נכללו כל 15 האישומים, ובקביעות ביחס אליהם בהכרעת הדין כסדרם:

אישום ראשון :
בהכרעת הדין בה דנתי בהוכחת יסודות העבירה ביחס לאישום הראשון קבעתי, כי אילו נדחות היו טענותיו האחרות של הסניגור, היה מקום להרשיע את המבקשים בעבירות של שימוש ללא היתר בתוספת הקומה. יחד עם זאת קבעתי, כי המשיבה לא הוכיחה את שטח הקומה הנוספת ואילו היה מורשע הנאשם בשימוש ללא היתר היתה הרשעתו ללא התייחסות לשטח השימוש. בהמשך קבעתי כי "..גם אם לא היתה מתקבלת הטענה בדבר קיומה של הגנה מן הצדק, לא היה מקום להרשיע את הנאשם וגם לא את אשתו, הנאשמת בתיק 1243/09 בבנייה ובשימוש ללא היתר בהתייחס לבנייה שבסעיף 1א.ב-ד לכתב האישום.
האישום השני:
בהכרעת הדין נקבע: "... בנסיבות אלה, משקבעתי כי העבירה לגבי ביצוע הבנייה התיישנה, הרי שיש לזכות את הנאשם גם בביצוע עבירת הבנייה של התוספת בת 34 המטרים של הבית נשוא האישום השני גם כן". "משקבעתי שלא עלה בידי המאשימה להוכיח את מועד הבנייה ובהיעדר טענה לשימוש מתמשך, הרי שיש לזכות את הנאשם מביצוע עבירות הבנייה בסעיפים 2.אב-ג. הנאשם זוכה מעבירת השימוש גם לאור העובדה שהמאשימה עצמה טענה בסיכומיה שהנכס הזה הושכר לאחר.
האישום השלישי:
בהכרעת הדין קבעתי כי: "ככל שמסתמכת המאשימה על תאריכי בדיקות הבטון מול תאריך היתר הבנייה כדי להוכיח בנייה בלתי חוקית, הרי שאין מקום להרשיע את הנאשם בהסתמך על ראיות אלה" . עוד קבעתי, כי התוצאה היא שלא עלה בידי המאשימה להוכיח מעבר לספק סביר, שבוצעה בנכס נשוא האישום השלישי בנייה ללא היתר.
האישום הרביעי:
בהכרעת הדין קבעתי, כי : "... התוצאה היא שבסופו של יום, אין לדעת מדוע נכלל האישום הרביעי בכתב האישום שלפניי. אין אפילו לא קצה של ראייה אשר תסבך את הנאשם בביצוע עבירה כלשהי בהתייחס לנכס זה". עוד קבעתי, כי היה מקום לזכות את הנאשם מן העבירות המיוחסות לו באישום זה גם אילו היתה דוחה את הטענה בדבר קיומה של הגנה מן הצדק.
האישום החמישי:
ביחס לאישום זה קבעתי, בין היתר את הדברים הבאים:
ראשית, בהעדר אזכור של סעיף 208 לחוק התכנון והבנייה, יש לזכות הנאשם מכל העבירות המיוחסות לו באישום זה. שנית, לא ניתן היה להסתמך על מסמכי בדיקות הבטון לקביעת ממצאים באשר למועדי הבנייה. שלישית, אין בדל ראייה שיוכיח שהנאשם ביצע בפועל את הבנייה או עשה שימוש במבנים לאחר שהם נבנו שלא כחוק. רביעית, המשיבה לא הציגה כל ראיה לגבי מועד בניית הסככות ועוד.
בנוסף, קבעתי, כי "נפלא בעיניי הדבר, הכיצד, ביודעו שהנאשמת (הגב' עסיס טלי, מי שרכשה מהנאשם את הנכס - י.פ.א) הודתה שהיא זו אשר בנתה את תוספת הבנייה (הסככות) מבקש ב"כ המאשימה להרשיע את הנאשם דנא בביצוע אותן עבירות".
בסופו של דבר, ולצד טיעונים נוספים קבעתי, כי גם אלמלא הייתי מקבל את טענות הנאשם בדבר קיומה של הגנה מן הצדק , היה מקום לזכותו מן העבירות המיוחסות לו באישום זה.
האישום השישי:
"המאשימה לא ציינה, לא בכתב התביעה ואפילו לא בסיכומים, את מועד בניית התוספות...אין כל הוכחה לגבי שימוש של הנאשם בנכס...המאשימה מייחסת לנאשם את עבירת השימוש סתם כך, כלאחר יד, ללא כל בסיס ראייתי או הגיוני... אין בדל ראייה לכך שהנאשם שבפניי היה מעורב בביצוע הבנייה".
האישום השביעי:
".... לא הוכחה קיומה של הסככה שבסעיף ה'... אם כן, מדוע ממשיכה המאשימה לייחס לנאשם עבירת בנייה לגבי בנייה שאיננה קיימת? למאשימה הפתרונים". "...אין כל ראיה בדבר מעורבות הנאשם בביצוע הבנייה ... לגבי הסטיות מן ההיתר ותוספת הבנייה, המאשימה לא הציגה בדל ראיה לגבי מועד ביצוען ולכן לא ניתן לקשור את הנאשם , בכל מקרה, לביצוע אותן עבירות...".
אישום שמיני:
"בהיעדר הוכחה לגבי מועד בנייה ומהסיבות האחרות שציינתי לעיל, יש לזכות את הנאשם מן העבירות המיוחסות לו באישום זה, אשר חלקן כדוגמת טענת השימוש ללא היתר וטענת הסטייה מן ההיתר, נטענו כלאחר יד, כך סתם, ללא קשר לממצא עובדתי כזה או אחר".


אישום תשיעי:
"המאשימה לא הוכיחה את מועד ביצוע העבירה... המאשימה לא הציגה בדל ראייה לכך שהנאשם הוא זה שהיה מעורב בתוספת הבנייה ... על כן וגם אלמלא היתה מתקבלת טענתו של הנאשם בדבר קיומה של ההגנה מן הצדק הייתי מזכה את הנאשם מן העבירות המיוחסות לו באישום זה".
אישום עשירי:
"...בהיעדר הוכחה לגבי מועד הבנייה אין מקום להרשיע את הנאשם בעבירות הבנייה המיוחסות לו. הוא הדין לגבי ביצוע תוספות הבנייה והסטיות מן ההיתר, באשר אין כל הוכחה לגבי מועד ביצוען של אלה..."כפי שנדון הדבר לגבי אישומים אחרים, אין בדל ראיה לגבי בניית הנכס על ידי הנאשם או עשיית שימוש בו".
אישום אחד עשר:
"...לאור האמור לעיל, יש לזכות את הנאשם מן העבירות המיוחסות לו באישום זה, גם אם היתה נדחית טענתו בדבר קיומה של הגנה מן הצדק".
אישום שנים עשר:
"אין בדל ראייה לכך שהנאשם בנה את המבנה ללא היתר או כי היה מעורב בביצוע בנייה ללא היתר , או כי הנאשם עשה שימוש כלשהו בנכס והרי אין המדובר בנכס בבעלותו של הנאשם".
אישום שלושה עשר:
ביחס לאישום זה קבעתי שניתן היה בהסתמך על מסמכים שהגישה המאשימה לבוא לכדי מסקנה שהנכס נשוא אישום זה נבנה קודם למתן היתר הבנייה, ועל כן, אלמלא העדרו של סעיף 208 והפגמים האחרים שנפלו בכתב האישום, ניתן היה לבוא למסקנה בדבר מועד ביצוע העבירה. ואולם, יחד עם זאת, קבעתי, כי אין בדל ראייה לכך שהנאשם הוא זה שבנה את הנכס . בהמשך קבעתי, כי "המאשימה שוב, כלאחר יד, וללא כל סיבה מבקשת להרשיע את הנאשם גם בעבירה של שימוש ללא היתר גם כשאין המדובר בנכס של הנאשם, וללא שמץ של ראייה בעניין זה".
אישום ארבעה עשר:
"יש להסתייג ולבקר את נוהגה זה של המאשימה, בכתב האישום שלפניי, לייחס לנאשם עבירות מכל הבא ליד, בין עבירות בנייה ללא היתר בגין עבירות של שימוש ובין עבירות של סטייה מהיתר, גם אם אין טיעון עובדתי לכל אחת ואחת מן העבירות האמורות בסעיפי האישום השונים".

אישום חמישה עשר:
"המאשימה מייחסת לנאשם עבירה של בנייה ושימוש ללא היתר. אין בדל ראייה לכך שהנאשם הוא זה שבנה את השלד לשלט, או כי הוא עשה שימוש בו.



למקרא הכרעת הדין, ניתן לומר, שביחס לאישום הראשון החלטת המשיבה להגיש את כתב האישום היתה החלטה סבירה, מאחר ובנקודת הזמן שבה הוגש כתב האישום ניתן היה להניח שיעלה בידי המשיבה להוכיח את יסודות העבירה המיוחסת לו. הוא הדין ביחס לאישום שלושה עשר. אולם, יחד עם זאת, ביחס לשאר האישומים, שניים עשר במספר, לא היה כל מקום להגשת כתב האישום בגינם. בין אם בשל העובדה שלא היה בדל ראייה לביצוע העבירות, בין אם בשל העובדה שכמה מהעבירות התיישנו, בין אם נדמה היה שהעבירות צוינו בכתב האישום כעניין שלאחר יד, ומבלי שנעשתה בדיקה מספקת להוכחת יסודותיהן, ובין אם בשל כך שהאישומים בהם נקטה המשיבה כלל לא עלו מהתיאור העובדתי בכתב האישום. נוכח קביעות אלו, שהנן לרוב חד משמעיות בהכרעת הדין, ניתן לומר כי ביחס לשנים עשר מהאישומים שהוגשו כנגד המבקשים, להוציא האישום הראשון והאישום השלושה עשר, לא היה יסוד לאשמת המבקשים ומוטב היה אילו התביעה היתה נמנעת מלהגישם בכתבי האישום. אין ספק כי הדבר קשור לנסיבות העובדתיות אשר הובילו אותי, בסופו של יום, לקבל את טענת המבקשים קיומה של הגנה מן הצדק.


"נסיבות אחרות המצדיקות":


בקשת המבקשים מבוססת גם על חלופה שנייה זו. לטענתם, האופן שבה נוהל ההליך, מורכבות ניהול ההגנה ועלותה, הטענה שהמבקשים היו קורבן לעלילת שווא, טיב הזיכוי והפגיעה בשמם הטוב של המבקשים מהווים הצדקה כשלעצמה לפסיקת הפיצוי כמבוקש. להלן אדון בטענות אלו:




עינוי הדין, מורכבות ניהול ההגנה וניהולה:
לטענת המבקשים, התנהלות המשיבה הביאה להכבדה בניהול ההגנה. על פי הנטען, הימשכות ההליכים זמן רב, העובדה שהמשיבה החליטה להגיש 4 כתבי אישום שונים – שלושה כנגד המבקשת ואחד כנגד המבקש, היקף העבירות שבהם הואשמו המבקשים וסירוב המשיבה לאפשר את זימון העדים הרלוונטיים כמו ראש העיר דאז, הביאו לכך שנדרשה מההגנה שקידה ממושכת, ועבודה מאומצת משך שעות רבות על הגנתם.

לאחר עיון בטענות הצדדים, איני סבור כלל ועיקר שהתמשכות ההליכים וניהול הדיונים הרבים היו תלויים כולם בהתנהלותה של המשיבה. גם בהכרעת הדין ציינתי, שהתגלעה אי הסכמה בין ב"כ הצדדים ביחס לרוב ההליכים בתיקים שלעיל. יחד עם זאת, מאחר וקבעתי שכתב האישום הוגש בחסר ראייתי ונוסח בדרך של "כלאחר יד" ומבלי שהתביעה בדקה את הדברים לאשורם, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לתת לעניין זה משקל בקביעת הפיצויים שייפסקו.

"המבקשים היו קורבן לעלילת שווא" –


לטענת המבקשים, בע"פ 52/89 מדינת ישראל נ' סבאח , פ"ד מד(1) 653 וכן בפסק דין דבש שלעיל, נקבע כי אחת הנסיבות המצדיקות פיצויו של נאשם שזוכה הנה עובדת היותו קורבן לעלילת שווא.
במקרה דנא, יהא זה מרחיק לכת לקבוע שהמבקשים היו קורבן לעלילת שווא. יחד עם זאת, כפי שקבעתי בהכרעת הדין, גם ביחס לקבלת טענת ההגנה מן הצדק שטענו המבקשים: "שוכנעתי, כי המניעים אשר הביאו את ראש העיר לבצע פעילות שאינה שגרתית, בהתייחס לנאשם ולפעילותו בתחום התכנון והבניה בעיר נתיבות, לא היו כאלה אשר מקורם בדאגה לשלטון החוק גרידא, אלא גם, ובעיקר, מרצון למצוא, ויהי מה, עבירות על חוק התכנון והבניה, בהן מעורב היה הנאשם. לעיתים הדבר התבטא, כפי שנראה בהמשך הדברים, בהכללת אישום כנגד הנאשם 1, רק בשל העובדה שאחר, אשר ביצע עבירת בנייה, פנה אל הנאשם על מנת להכשיר את אותה הבניה (ראה, מקרה השלט על בית קורקוס בהמשך). לא רק ראיות נסיבתיות קיימות על חפצו זה של ראש העיר, אלא גם עדות של עד מטעם התביעה, אשר שמע דברים במו אוזניו, מפי ראש העיר יחיאל זוהר".

עוד נקבע: "....הדברים הנ"ל, אשר נרשמו מפי עד תביעה, יחד עם הנסיבות האחרות כפי שפורטו לעיל, לרבות ניסוח כתב האישום בדרך של "מכל הבא ליד", לא מותירים בעיניי מקום לספק לכך שהמניע לפתיחת החקירה המקפת לגבי הנאשם 1, מקורו ברצון להיטפל דווקא לאדם זה, ולא כחלק מהתנהלות ופעולות אכיפה שגרתיות ושוטפות, המקובלות ברגיל אצל עיריית נתיבות בכלל ואצל ראש העיר בפרט. לא ניתן להתעלם מביטויים כגון : "עבודה מהירה ויסודית"; "אני צריך לטפל באיש הזה"; "בצורה מזלזלת"; "מחפש אותו"; "עבודה מהירה וזריזה"; "מעורבות מיותרת"; "שאני רוצה לטפל במקרה האישי הזה מהר וחזק". בעיניי, ביטויים אלה, יש בהם כדי להצביע על היטפלות לאדם מסוים דווקא ועל רצון אישי, מעבר לתפקיד של אדם ברשות בעלת סמכויות אכיפה בתחום התכנון והבניה..."


נוכח דברים אלו, ניתן בהחלט לומר, שהמניעים שהביאו להגשת כתב האישום במתכונתו זו היו מניעים פסולים שמקורם ברצונו של ראש העיר "לסגור חשבונות" עם המבקשים. אני סבור, כי יש בכך כדי להצדיק פיצויים המבקשים בתשלום הוצאות הגנה, על מנת להקהות ולו במעט את העוול שנגרם להם מהתנהלות זו של המשיבה.


הפגיעה בשם הטוב:


לטענת המבקשים, הגשת לא פחות מחמישה עשר אישומים כנגדם, הסבה להם נזק למוניטין ולשמם הטוב, בייחוד לאור העובדה שהמבקש הנו איש ציבור אשר לשמו הטוב ישנה השפעה ישירה על הצלחתו בחיים הפוליטיים. לטענת המבקש, העובדה שההליכים כנגדו היו תלויים ועומדים, היא שהביאה להכשלתו בשתי מערכות בחירות. אמנם נכון הוא, שכל אישום פלילי, כל שכן אישום שאינו מבוסס, הנו בעל הפוטנציאל לפגוע בשמו הטוב של אדם. אולם, לא די בכך שהמבקש יטען לנזק לשמו הטוב. אין בידי הכלים לקבוע, שאכן הגשת כתבי האישום הסבו לשמו הטוב של המבקש נזק כלשהו. גם אין בידי הראיות לקבוע, שהסיבה לכך שהמבקש נכשל בקמפיין הבחירות שניהל, היתה נעוצה בכך שהוגשו כנגדו כתבי האישום נשוא התיקים הנ"ל. במצב דברים זה, ומאחר וכל שיש בפניי הנן טענות בעלמא ביחס לנזקים ולפגיעה בשמם הטוב של המבקשים, איני יכול לקבל הטענות והן נדחות.


טיב הזיכוי:


כאמור לעיל, נסיבה שעשויה להצדיק פסיקת פיצוי על פי סעיף 80 לחוק העונשין הנה טיב הזיכוי. האם מדובר בזיכוי מלא ומוחלט, או שמא זיכוי חלקי או שניתן מטעמים טכניים בלבד.

במקרה דנא, כפי שצוין לעיל, המבקשים זוכו גם מטעמים פרוצדוראליים (פגמים בכתבי האישום והעדר ציון של סעיף 208 לחוק התכנון והבנייה, התיישנות וכו') וגם ובעיקר מטעמים מהותיים (חוסר אשמה, חוסר מעורבות, חוסר זיקה לחלק מהנכסים, אי עשיית שימוש בנכסים וכו') . כמו כן, המבקשים זוכו גם מן הטעם של הגנה מן הצדק, שפורטה בהרחבה בהכרעת הדין. לפיכך, זיכויים של המבקשים היה מלא ומוחלט ביחס לרוב האישומים (מלבד באישום 1 ובאישום 13, כאמור לעיל).


לא מצאתי לקבל טענת המשיבה לפיה, התנהלותם של המבקשים בכך שכפרו כפירה גורפת, בכך שהמבקש נמנע מלספק גרסה ביחס למועד שבו נבנו המבנים וכן בכך שהמבקשת עצמה נמנעה מלהעיד, מהווה התנהגות אשר שוללת מהם את הזכות לפיצויים. כידוע, הנטל על התביעה להוכיח את יסודות העבירות אותן היא מייחסת לנאשמים. משלא עמדה התביעה בנטל להוכיח מעל לספק סביר את אשמתם של המבקשים, לא ניתן לגלגל את האשמה לכך לפתחם של המבקשים.
סכום הפיצוי שיש לפסוק למבקשים על פי התוספת שבתקנות:
בתיקים הנ"ל שבכותרת התקיימו בסך הכל 39 דיונים המזכים את המבקשים בפיצוי. מתוכם שלוש ישיבות ראשונות , על פי הפירוט הבא:


בתיק 1244/09- 30/11/2005- ישיבה ראשונה.
22/2/2006
6/2/2007
14/6/2007
20/2/2008
17/9/2008
22/6/2009
4/3/2010
27/12/2010- בפרוטוקול הופנו הצדדים לפרוטוקול בתיק 1243/09 ועל כן,
אין לפסוק פיצוי בגין דיון זה.
22/12/2013- השמעת הכרעת הדין.

בתיק 1243/09- 30/11/2005- ישיבה ראשונה (במאוחד עם תיק 1244/09)
22/2/2006
29/11/2007
20/2/2008
17/9/2008
13/7/2009
4/3/2010
27/5/2010
27/12/2010
22/12/2013- השמעת הכרעת הדין.

בתיק 1242/09- 17/1/2006- ישיבה ראשונה.
22/2/2006
2/5/2007
6/5/2008
27/5/2008
31/3/2009
24/5/2009
25/2/20010
27/5/2010
11/7/2010
7/10/2010
5/12/2010
3/4/2011
4/4/2011
1/6/2011
22/12/2013- השמעת הכרעת הדין.

בתיק 1245/09- 22/2/2006- ישיבה ראשונה
29/5/2007
29/11/2007
20/2/2008
7/10/2008
4/3/2010
27/5/2010
27/12/2010- בפרוטוקול הופנו הצדדים לפרוטוקול בתיק 1243/0, ועל כן, אין לפסוק פיצוי בגין דיון זה.
22/12/2013- השמעת הכרעת הדין.

מאחר והכרעת הדין ניתנה בכל התיקים הנ"ל במאוחד, לא מצאתי לחשב מועד זה כמזכה את המבקשים בפיצוי נפרד בכל התיקים. יש לחשב מועד זה כדיון אחד אשר מזכה את המבקשים בפיצוי עבור יום דיונים אחד בלבד. הוא הדין לגבי הדיון שהתקיים ביום 27/12/2010 במספר תיקים במאוחד כאמור לעיל וכן, ביחס לישיבה הראשונה שהתקיימה בתיק 1243/09 .


על פי התוספת לתקנות, הסכום המרבי לתשלום הוצאות הגנתו של נאשם לפי ס' 80 לחוק העונשין הנו: עבור לימוד התיק, עבודת הכנה, וישיבה ראשונה בבית משפט השלום- סך של 2,294 ₪. עבור כל ישיבה נוספת לאחר הישיבה הראשונה- 688 ₪.

לפיכך, הפיצוי שיש לפסוק למבקשים על פי התקנות הנו-
שלוש ישיבות ראשונות- 6,882 ₪.
36 ישיבות נוספות- 24,768 ₪.
לפיכך, סך כל הפיצוי שיש לפסוק למבקשים בגין החזר הוצאות הגנה הנו – 31,650 ₪. על פי תקנה 9(ג) לתקנות, סכום זה ישולם למבקשים בתוספת מע"מ.


המבקשים עתרו לכך שבית המשפט יפסוק פיצוי נוסף בגין החזרי הוצאות הגנה בשל פעולות שנעשו בתיק, אשר על פי הנטען, החליפו דיונים. מדובר בבקשות שונות שהוגשו ותכתובות שהוחלפו בין ב"כ המבקשים לבין המשיבה. בעוד שהחוק והתקנות נוקבים בלשון ברורה, על פי איזו נוסחה יש לחשב את הפיצוי בגין הוצאות הגנה, ב"כ המבקשים לא מצביע בבקשתו על מקור הסמכות עליו הוא נשען בבקשתו זו, שהנה יוצאת דופן.
כאמור, החוק והתקנות נוקבים בנוסחה לפיצוי וסכומים מקסימליים שיש לפסוק בגין החזרי הוצאות הגנה ודרישת המבקשים לפצותם עבור ההוצאות הכרוכות בהגשת בקשות לתיקי בית המשפט ותכתובות כאמור לעיל, אינה עומדת בקנה אחד עם החוק והתקנות.

לפיכך, לא מצאתי להורות על פיצוי המבקשים בעניין זה.


מנגד, מצאתי כי דרישת המבקשים לפסוק להם סכום הגבוה בשיעור של 50% מזה שנקבע בתוספת – להתקבל. מדובר בתיקים מורכבים שנוהלו מאז שנת 2005 ועד למתן הכרעת הדין, בשלהי שנת 2013. בתיקים הנ"ל התקיימו מספר לא מבוטל של דיונים ונשמעו מספר רב של עדים. כמו כן, לאור הנימוקים שפורטו בהחלטה זו, ובין היתר, לאור טיב הזיכוי, העובדה שחלק ניכר מן האישומים הוגש מבלי שהיה באמתחתה של המשיבה בדל של ראייה לקיומם, והמניעים שהביאו לכך שהאישומים הוגשו כפי שהוגשו, נראה לי, שיהיה זה אך הוגן, לפסוק למבקשים פיצוי מוגדל בהתאם לתקנות.

לפיכך, לאור הסמכות שניתנה לי בתקנה 9(ב) לתקנות, אני קובע כי לפיצוי שנפסק למבקשים תתווסף תוספת של 50%, בסך של 15,825 ₪.


סוף דבר, אני מורה למשיבה לשלם למבקשים פיצוי בגין הוצאות הגנה על פי סעיף 80 לחוק העונשין בסך של 47,475 ₪ תוך 21 יום מהיום. סכום זה ישולם בתוספת מע"מ כחוק.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אמון בנאשם

  2. נאשם לא מיוצג

  3. שוויון בין נאשמים

  4. פיצוי לנאשם שזוכה

  5. אשפוז נאשם חולה נפש

  6. פיצויים לנאשם שזוכה

  7. איסור פרסום שם הנאשם

  8. פיצוי לנאשם שזוכה בדין

  9. בקשת נאשם לצאת לעבודה

  10. פיצויים מהמדינה לנאשם

  11. הודאת נאשם דבר מה נוסף

  12. בדיקת מסוכנות של הנאשם

  13. בקשת נאשמים להפרדת דיון

  14. אמצעים פסולים בחקירת הנאשם

  15. חוסר אמון של בית המשפט בנאשם

  16. בקשת הנאשם להתיר חזרה מהודיה

  17. הימנעות מחקירה נגדית של הנאשם

  18. מחדלים של המשטרה - זיכוי נאשם

  19. קבלת חומר חקירה של נאשמים אחרים

  20. מכתב יידוע בעברית לנאשם דובר ערבית

  21. הימנעות מהרשעת נאשם שאין לו הרשעות קודמות

  22. הימנעות להודיע לנאשם על זכותו להיוועץ עם עו''ד

  23. סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי – החובה לידע את הנאשם

  24. נטען כי מועד הדיון שנרשם על ידי השוטר לא היה ברור לנאשם

  25. פיצוי נאשמים בגין הוצאות הגנה בתוספת 50% בגין מאמץ מיוחד

  26. סעיף 40ו' לחוק העונשין - הרתעת הנאשם מפני ביצוע עבירה נוספת

  27. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון