תביעה לפיצוי התובעים, אשר רכשו מהנתבעת דירת גן, בשל ליקויי בנייה נטענים ובטענה שהתובעים לא יכלו לעשות שימוש בגינה הצמודה לדירתם, עקב שימוש שעשתה בה הנתבעת לצורך עבודות בנייה בבניין סמוך. רקע התובעים רכשו דירת גן מהנתבעת. לטענתם, נתגלו בדירה ליקויים והם דרשו מהנתבעת לתקנם, אך הנתבעת טיפלה רק בחלק מהם. עוד לטענת התובעים, הם לא יכלו לעשות שימוש בגינה הצמודה לדירתם, עקב עבודות בנייה שערכה הנתבעת בבניין סמוך, תוך פלישה לגינה. נוכח זאת, תבעו התובעים את הנתבעת לתשלום סכום של 60,000 ₪. התובעים מבססים תביעתם על חוות דעת מומחה, איתי גורגני, מיום 6.2.2009, אשר הוגשה מטעמם, על פיה זכאים הם לפיצוי בסך 150,393 ₪ לפי הפירוט הבא: 28,586 ₪- עלות שיקוים נזקי בניה מהבנין השכר, כמתואר בפרק ג'; 107,007 ₪- ליקויי בנייה לפי פרק ד'; 16,800 ₪- פיצוי בגין העדר שימוש בחצר הנכס. בכתב התביעה פירטו התובעים את הנזקים הנטענים, כדלקמן: 85,900 ₪- עלות תיקון ליקויי הבניה שלא טופלו על ידי הנתבעת; 19,200 ₪- בגין חוסר יכולת לעשות שימוש בגינה, לפי 1,200 ₪ לחודש; 10,000 ₪- בגין הוצאות ישירות ועקיפות, עגמת נפש ובזבוז זמן. לצרכי אגרה העמידו התובעים את התביעה על סך של 60,000 ₪. הנתבעת הכחישה את טענות התובעים. בדיון אשר התקיים ביום 16.2.11 מינה כב' השופט הבכיר חיים חדש, אשר טיפל בתיק באותו מועד, בהסכמת הצדדים, את מר דניאל יאסו (להלן: "המומחה"), כמומחה מטעם ביהמ"ש להעריך את הליקויים בדירת התובעים ועלות תיקונם. סוכם שלאחר הגשת חווה"ד תתקן הנתבעת את הליקויים שיימצאו, לאחר מכן יערוך המומחה חוו"ד משלימה כדי לוודא שכל הליקויים תוקנו או ירידת ערך בגין ליקויים שלא ניתנים לתיקון. עוד סוכם שהנתבעת תשלם לתובעים את סכום חווה"ד המשלימה וביחס ליתר מרכיבי התביעה, יינתן פס"ד בהתאם להוראות סעיף 79א' לחוק, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים. ביום 27.9.11 הגיש המומחה את חוות דעתו, על פיה: (1) נמצאו ליקויים בסכום כולל של 780 ₪, לפי הפירוט הבא: 480 ₪- ניקוי והסרת כתמים בחיפוי קרמיקה; 100 ₪- ניקוז צינור מי גשם; 200 ₪- נקודת הארקה בחצר; לסכום זה הוסיף המומחה 30% עבודות קטנות; סה"כ עלות העבודות, כולל פיקוח ומע"מ- 1,176 ₪; (2) דמי שימוש ראויים בחצר הם 80 ₪ לחודש. המומחה דחה את יתר טענות התובעים. לאחר קבלת דו"ח המומחה הסכימו הצדדים שהנתבעת תתקן את הליקויים שנמצאו. הצדדים הגישו טיעוניהם בכתב. טענות הצדדים עיקר טענות התובעים: הנתבעת לא תיקנה כראוי את ניקוז צינור מי הגשם. המומחה האריך את הליקוי בסכום של 100 ₪, אולם לטענת התובעים, סכום זה מנותק מהמציאות. התובעים מפנים למומחה מטעמם אשר העריך את תיקון הליקוי ב- 850 ₪. המומחה לא העריך נזק בגין מסתור הכביסה, משום שהליקוי תוקן על ידי התובעים לאחר הגשת התביעה. מומחה התובעים העריך ליקוי זה בסכום של 1,500 ₪ (יוער שטענה זו אינה מדויקת, המומחה קבע שמשום שהתובע ביצע ריצוף חוץ חדש, האחריות לליקוי חלה עליו). המומחה לא העריך נזק בגדר, משום שהתובעים תיקנו את הפגם בטרם הבדיקה. ב"כ התובעים לא טען מה הפיצוי המבוקש בסעיף זה, אך בהתאם לחוו"ד המומחה מטעם התובעים, יש להרוס את הגדר ולבנותה מחדש, בעלות כוללת של 48,500 ₪. בסמוך לבניין בו נמצאת הדירה נושא התביעה, הוקם בניין נוסף. הנתבעת עשתה שימוש בגינת התובעים, דבר שמנע מהם שימוש בה. הערכת המומחה כי דמי השימוש הראויים לגינה הם בסך 80 ₪ לחודש, היא מקוממת ולא הגיונית. לטענת ב"כ התובעים, הוא ערך בדיקה ומצא שההפרש בשכר דירה בין דירה עם גינה לדירה ללא גינה, הוא 800 ₪ לחודש, לכן הציע הוא לחייב את הנתבעת לפצות את התובעים עבור 14 חודשים, בסכום של 11,200 ₪ בגין רכיב זה. קביעת המומחה בקשר לבריכת ביוב אשר הוצבה בשטח הגינה, כי בהתאם לתכניות אשר הוצגו לו, מיקום תאי הביוב כפי שקיים הינו מחויב מבחינה תכנונית, אינה רצינית. התובעים אינם חולקים על זכותה של הנתבעת להציב את בריכת הביוב בגינה, אך טוענים נגד מיקום בריכת הביוב וכי השאלה הנכונה היא האם יכולה הייתה הנתבעת להכין תכנית אינסטלציה חלופית, באופן שבריכת הביוב תונח במקום שלא יגרום לתובעים נזק. התובעים מבקשים לא לקבל את חוו"ד המומחה גם בעניין זה ולפצות אותם, לפי חוות דעת המומחה מטעמם, בסך 20,000 ₪ עבור פירוק שביל, חפירה והנחה של קו ביוב בתוואי השביל, לרבות החזרת המצב לקדמותו. עיקר טענות הנתבעים התביעה הוגשה על סכום של 60,000 ₪, לטענת התובעים- משיקולי אגרה, כאשר התובעים טוענים שנגרמו להם נזקים בסך 115,100 ₪. המומחה המוסכם קבע כי בדירה נותרו ליקויים שעלות תיקונם 1,176 ₪, כולל מע"מ ותוספת 30% עבור עבודות קטנות, שהם כ- 1.36% מחוו"ד התובעים. הנתבעת תיקנה את הליקויים שמצא המומחה. מאחר והמומחה מונה בהסכמת הצדדים, חלות תקנה 130(ג) ו- 130(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"). לכן, יש לראות את חוות דעת התובעים, כאילו לא נתקבלה כראיה. התובעים ויתרו על זכותם לחקור את מומחה ביהמ"ש ואין לחרוג מההלכה בעניין מעמד חוו"ד מומחה מטעם ביהמ"ש. התובעים בחרו שלא להעיד ואין אחיזה בחומר הראיות לטענות העובדתיות של התובעים. יש להתעלם מהראיות שהוספו לסיכומי התובעים. נוכח האחוז הקטן שמצא מומחה ביהמ"ש ביחס לחוו"ד, יש לחייב את התובעים בהוצאות לטובת הנתבעת, כולל עלות חוו"ד המומחה, בסך 3,480 ₪ כולל מע"מ, ועלות ייצוגה בהליך הנוכחי. תשובת התובעים למרות שהמומחה מונה בהסכמה, אין הסכמה זו מחייבת את ביהמ"ש לקבל את חוו"ד המומחה כ- "כזה ראה וקדש". בנוסף, טוען ב"כ התובעים כי בניגוד לקבוע בתקנה 130(ג) לתקנות, אין למנוע מצדדים להציג חוות דעת מומחים מטעמם, תוך שהוא מסתמך על ת"א (שלום חיפה) 5771/96, ת"א (מחוזי נצרת) 552/98 וע"א (מחוזי נצרת) 1183/06. כבר כאן המקום לדחות טענה זו. תקנה 130(ג) לתקנות הוספה ב- 31.5.2005. פסה"ד בת"א 5771/96 הנ"ל ניתן ביום 17.2.98, כך שהוא אינו רלוונטי; בת"א 552/98 הנ"ל דן ביהמ"ש בשאלה האם תקנה 130(ג) חלה על מינוי מומחה מוסכם אשר מונה בטרם תיקון תקנה 130, כך שגם הוא אינו רלוונטי; ע"א 1183/06 הנ"ל אינו רלוונטי לענייננו. לעומת זאת, שורה ארוכה של פסקי דין פעלו בהתאם להסדר אשר נקבע בתקנה 130 המתוקנת. ראו בעניין זה, לדוגמה: "תיקון מס' 3 לתקנות משנת 2005, אשר חולל בהן שינוי משמעותי, קבע כי לאחר מינויו של מומחה יחיד, לא יוגשו חוות דעת מומחים מטעם הצדדים שהסכימו למינוי ..." [ע"א 4330/07 מוזס נ' מדינת ישראל- בית חולים רמב"ם, 5.3.2009]. ב"כ התובעים השיב לטענה כי המומחה לא נחקר והתובעים לא העידו כי נוכח הסכמת הצדדים שפסק הדין יינתן בהתאם לסעיף 79א', אין בית המשפט מוגבל לדין המהותי. דיון לאחר שעיינתי בכתב התביעה, בכתב ההגנה וטענות ב"כ הצדדים, בשים לב לטענות שהועלו על ידי בעלי הדין ולרמת הפירוט והביסוס של גרסאותיהם, ובהתחשב בנטל הבאת הראיות ונטל השכנוע, אני מחליט לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 2,500 ₪. להלן עיקרי נימוקיי. חוות הדעת הצדדים חלוקים בשתי שאלות ביחס לחוות הדעת- (1) האם רשאים התובעים להסתמך על חוות הדעת מטעמם; ו- (2) האם רשאי בית המשפט לסטות מחוות דעת המומחה. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, אני סבור שאין להתיר לתובעים להסתמך על חוות דעת המומחה מטעמם, אך מצד שני, בית המשפט רשאי לסטות מחוות דעת המומחה. כאמור, תקנה 130(ג) קובעת שכאשר ממונה מומחה מוסכם מטעם בית המשפט, אין הצדדים רשאים להסתמך על חוות דעת מטעמם. אולם, מאחר וכאשר מסמיכים הצדדים את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה "יכול בית-המשפט ... לפסוק על-פי שיקול-דעתו בין לדין ובין לפשרה" [ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, 17.1.1999], ניתן היה לסטות מהוראות הדין. במקרה זה אינני סבור שניתן להתיר לתובעים לעשות שימוש בחוות הדעת אשר הוגשה מטעמם, משתי סיבות עיקריות: (1) הדבר עלול ליתן לתובעים יתרון לא הוגן על פני הנתבעת, אשר ויתרה על הגשת חוות דעת מטעמה, נוכח הסכמת הצדדים על מינוי מומחה מוסכם; (2) התובעים מאשרים שלאחר הכנת חוות הדעת מטעמם, תיקנה הנתבעת חלק מהליקויים, אולם התובעים לא הגישו חוות דעת משלימה, כך שלא ניתן לדעת איזה מרכיבי חוות הדעת תוקנו. אני מקבל את טענת התובעים שבית המשפט אינו מוגבל לחוות דעת המומחה והוא רשאי לסטות ממנה, אם כך הוא מוצא לנכון. אמנם ההלכה קובעת כי בדר"כ לא יסטה ביהמ"ש מחוות דעת מומחה שמונה מטעמו בהיעדר נימוקים כבדי משקל [ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, 4.2.2002], אולם כאשר הסמיכו הצדדים את ביהמ"ש לפסוק על דרך הפשרה, ובמיוחד כאשר ויתרו הם על חקירות על מנת ליעל את ההליך, אני סבור שיש להקל בדרישה לעצמת הנימוקים הנדרשים לסטייה מחוות דעת המומחה. גובה הפיצוי עלי להכריע בגובה הפיצוי בארבעת הרכיבים הבאים: (1) עלות תיקון הליקויים הנטענים; (2) פיצוי בגין חוסר יכולת נטענת לעשות שימוש בגינה; (3) עגמת נפש ובזבוז זמן; (4) הוצאות ההליך. עלות תיקון הליקויים הנתבעים טענו כי עלות תיקון הליקויים מסתכמת ב- 85,900 ₪. מתוך הליקויים הנטענים, מצא המומחה כי נותרו בדירה ליקויים בסכום זניח של 780 ₪ (לפני תוספת מע"מ ובגין עבודות קטנות). לא השתכנעתי מטענות התובעים כי המומחה טעה בכך שלא העריך נכונה את הליקויים שנותרו בדירה, ולא השתכנעתי גם מכך שהתובעים תיקנו חלק מהליקויים, במיוחד משום שלא הוצגו ראיות לתיקונים אשר ביצעו התובעים ועלותם, ראיות אותן היה על התובעים להציג בפני המומחה. לאחר שקראתי את חוות דעת המומחה, אני מאמץ את מסקנותיו. התובעים טוענים שאחד הליקויים שמצא המומחה- צינור ניקוז, שאת עלותו העריך המומחה ב- 100 ₪, לא בוצע ע"י הנתבעת. לאחר שעיינתי בצילום אשר צורף לסיכומי התובעים, אני סבור שיש לדחות את טענתם ולקבל את טענת הנתבעת שהיא תיקנה את כל הליקויים שמצא המומחה. בכל מקרה, עלות התיקון אף אם לא בוצע, היא זניחה. נוכח האמור, השתכנעתי שהתובעים אינם זכאים לפיצוי ברכיב זה. חוסר יכולת לעשות שימוש בגינה המומחה לא מצא בביקורו שימוש של הנתבעת בגינה, אולם אין בכך כדי להשמיט את הבסיס מטענת התובעים. התביעה הוגשה ב- 27.10.09 וביקור המומחה נערך ב- 19.6.2011, כך שהמומחה אינו יכול ואינו צריך להכריע בשאלה העובדתית אם הנתבעת מנעה מהתובעים שימוש בגינה הצמודה לדירתם, בטרם עריכת הביקור על ידו. התובעים טוענים שהנתבעת עשתה שימוש בגינה במשך 14 חודשים, טענה אשר הוכחשה ע"י הנתבעת. ב"כ התובעים מבקש שאפסוק דמי שימוש ראויים בסך 800 ₪ לחודש, בעוד המומחה קבע כי דמי שימוש ראויים בגינה הם 80 ₪ לחודש. אני סבור שהפיצוי שקבע המומחה, בסך 80 ₪ לחודש, אינו סביר. אולם, יש להביא בחשבון את האמור בחוות דעת המומחה- שהוא ביקש מהתובעים להמציא לו תחשיב התומך בחוות דעת המומחה מטעמם, אך למרות הבטחותיהם, לא התקבל תחשיב. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת לפצות את התובעים בגין רכיב זה, על דרך האומדן, בסכום גלובלי של 7,500 ₪, תוך שאני מביא בחשבון את עגמת הנפש שנגרמה לתובעים מחוסר היכולת לעשות שימוש בגינה. עגמת נפש ובזבוז זמן אינני סבור שיש לפסוק לטובת התובעים ברכיב זה מעבר לאמור לעיל. הוצאות ההליך בקביעת הוצאות ההליך, אני סבור שיש להביא בחשבון שטענתם העיקרית של התובעים, שקיימים בדירה ליקויים בשווי של 85,900 ₪ נדחתה על ידי המומחה, אשר מצא ליקויים זניחים אשר אינם מצדיקים הגשת תביעה. אמנם מצאתי שיש לפצות את התובעים בגין השימוש שעשתה הנתבעת בגינה, אולם לוּ הייתה מוגשת תביעה רק בעניין זה, לא היה צורך למנות מומחה מטעם בית המשפט וניתן היה להכריע בה בצורה מהירה ויעילה (ואולי אף נכון היה להגישה כתביעה קטנה). על כן, אני סבור שיש לחייב את התובעים לשלם לנתבעת הוצאות בסך 5,000 ₪, תוך שאני מביא בחשבון את התשלום אשר שילמה הנתבעת למומחה. התוצאה נוכח האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סכום של 2,500 ₪. הסכום ישולם לתובעים ע"י הנתבעת תוך 30 יום מהיום ואם לא, יתווספו לו הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור כדין.בניהפיצוייםעבודות בניה