תביעה נגד העירייה בגין הריסת בית ללא הסכמה

טעם שהעירייה הרסה את הביתן ללא הסכמתו ובכך גרמה לו לנזקים כספיים וכן שללה ממנו את האפשרות להמשיך ולהפעיל את הביתן. לטענת התובע, את הזכות להפעלת הביתן הוא קיבל בהיותו נכה, במסגרת פרויקט שיקום. התובע טוען, כי הוא זכאי לקבלת פיצויים מהנתבעת בגין ההשקעה הכספית אשר השקיע בשיפוץ הביתן ובציוד בו, וכן בגין אובדן המוניטין שרכש במשך 16 שנה בהן הפעיל את הביתן. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי המקרקעין וכן הביתן עצמו הינם רכוש הנתבעת. לאחר שהוגשה נגד התובע תביעה לפינוי וכן לתשלום דמי שכירות, החזיר התובע את מפתחות הביתן. הובהר לתובע, כי יש בכוונת הנתבעת לבצע שינוי במקום ולפנות ממנו את הביתן והתובע ענה כי מבחינתו הם יכולים להרוס את הביתן. גם בשיחות טלפוניות שנערכו עם התובע, הובהר לתובע כי יש כוונה להרוס את הביתן והוא לא התנגד לכך. הנתבעת מכחישה כי לתובע זכות ב"מוניטין" לגבי הביתן וכן את טענותיו לזכות לפיצוי כספי בעת סיום תקופת הפעלת הביתן על ידיו. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית, במסגרתו התייחס לנסיבות בהן קיבל לידיו את זכות הפעלת הביתן. לגרסת התובע בתצהירו, הוא רכש את הזכויות בביתן ממר יהודה בהם. לגרסת התובע, מנהלת הנכסים בנתבעת, גב' דבורה זיו, הציעה לו להתחלק בביתן עם עוד שותף והבהירה כי הביתן יהיה שלהם כל זמן שיחיו וירצו. לטענת התובע, הוא בנה את הביתן יחד עם שותפו וחתם על חוזה שכירות מול הנתבעת. עוד טוען התובע, כי על אף שחוזי השכירות שנחתמו מעת לעת היו קצובים בזמן, הובטח לו כי יוכל לשהות במקום לצמיתות וכן הובטחו תשלומים בגין מוניטין. ביום 2.10.04 נחתם הסכם בין התובע לבין גב' שרמן במסגרתו מכר התובע חלק מחלקו בזכות ובמוניטין. בנוסף לכך, ביום 15.12.04 נחתם הסכם בין העירייה לבין התובע וגב' שרמן להשכרת הנכס עד ליום 3.7.06. לטענת התובע, כאשר גב' שרמן עזבה בשנת 2005, היא קיבלה ממנו חזרה חלק מהתשלום והעבירה לתובע את מלוא הזכויות שהיו לו בנכס טרם הצטרפותה. לאחר עזיבתה נדרש התובע לשלם חלקה בשכירות בהתאם להסכם עם העירייה ולאחר שפנה לנתבעת, מחקה הנתבעת חלק מהחוב המתייחס לגב' שרמן והתובע שילם את חלקו. הסכם השכירות האחרון שנחתם בין הצדדים לגבי הנכס הסתיים ביום 31.7.06. הצדדים היו חלוקים לגבי גובה דמי השכירות והוסכם על מינוי שמאי שיעריך את גובה דמי השכירות ובהמשך לכך ייחתם חוזה שכירות חדש. אלא שבשנת 2008 הופתע התובע לגלות כי הנתבעת הגישה נגדו תביעה לפינוי וכן בגין חוב כספי. לטענת התובע הוא פנה לנתבעת ונאמר לו שאכן לא היה צורך בתביעה והיא תבוטל. לאחר הגשת התביעה, ביום 9.3.08 החזיר התובע את מפתחות הנכס לידי הנתבעת. לגרסת התובע הוא נתבקש למסור את מפתחות הביתן למקרה שיימצא גורם אחר המעוניין להפעיל את הביתן. בחודש יוני 2008, הנתבעת הרסה את הביתן. התובע טוען כי התנהלותה של הנתבעת אינה תקינה בכל הנוגע לנסיבות הריסת הנכס. לטענתו, לאחר הגשת התביעה מסר את מפתחות הנכס לידי העירייה לצורך מציאת שותף, דבר אשר היה מקובל בעבר ולנוכח מצבו הבריאותי התגבר הצורך בכך, ולא התכוון לפנות את הנכס. לטענתו, מעולם לא עזב את הנכס ולא התכוון לעזוב את הנכס אלא רק הוגבל בשעות העבודה באופן חלקי. לטענת התובע, הריסת הביתן על ידי הנתבעת נעשתה באופן חד צדדי. הוא עצמו לא ביקש להחזיר את הביתן ולא הסכים להריסה. התובע טוען כי כתוצאה מהתנהלות הנתבעת נגרם לו נזק כבד הכולל הפסד המוניטין שצבר במקום, הפסד העברת זכות השימוש במבנה לאדם אחר כפי שהיה מקובל וכן בגין הציוד שהושמד. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של אשתו ושל בנו, אשר מסרו בתצהירם גרסה כללית דומה לגרסתו של התובע. כמו כן, הוגש תצהיר עדות ראשית של מר עודד ביגר. הלה היה שותף בהפעלת הביתן יחד עם מר יהודה בהם. בשנת 1991 קנה התובע את חלקו של מר בהם בביתן. ביחד עם התובע הם קיבלו אישורים לבניית דוכן מתאים, והמקום הפיק להם רווחים נאים. בשנת 2001 הוא עזב את המקום. גם מר ביגר טוען, כי הובטח לו בשעתו, כי יוכל להמשיך ולהפעיל את הדוכן כל עוד יחפוץ בכך. התובע, אשתו, בנו ומר ביגר, העידו בפני בית המשפט ונחקרו בחקירה נגדית אודות המפורט בתצהירים שהוגשו. מטעמה של הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של גב' מרסל דרורה זיו, אשר שימשה כמנהלת אגף הנכסים בעירייה. העדה מטעם הנתבעת הדגישה בתצהירה כי המקרקעין וכן הביתן עצמו הינם נכסיה ורכושה של הנתבעת. עוד הודגש, כי הסכם השכירות האחרון הסתיים 31.7.06 ולאחריו לא נחתמו הסכמי שכירות נוספים. בשנת 2008 הוגשה נגד התבע תביעת פינוי וכן תביעה לתשלום דמי השכירות (ת.א. 293/08). לאחר הגשת התביעה, התובע פנה למפקחת גב' לימור בוחבוט בבקשה להפחתת חובו לנוכח מצבו הכלכלי הקשה ומצבו הבריאותי הירוד. התובע הודיע, כי כבר אינו מסוגל לעבוד בביתן וגם אין לו עניין להמשיך ולהחזיק בביתן. לפיכך, התובע ביקש להחזיר את החזקה בביתן לנתבעת ומסר את מפתחות הביתן. גם קודם להריסת הביתן, שוחחו נציגות הנתבעת עם התובע והלה הבהיר, כי אינו מתנגד לכך. לעניין מקור זכויותיו של התובע והחתימה על חוזי השכירות השונים, טוענת גב' זיו בתצהירה, כי מעולם לא הובטח לתובע כי הביתן יהיה שלו או כי יוכל לשהות בו כל שמן שיחיה או ירצה, כפי שטוען התובע. גב' זיו מפנה בתצהירה להוראות הסכמי השכירות, במסגרתם הובהר כי מדובר ברכוש הנתבעת וכן כי מדובר בהשכרה לתקופות קצובות בזמן. מטעמה של הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של גב' כרמית סיני, אשר משמשת כמפקחת בעירייה. לעדותה בתצהירה, ביום 9.3.08 התובע החזיר את מפתחות הדוכן וטען כי בשל מצבו הרפואי הוא אינו מסוגל לעבוד בביתן עוד מחודש 9/07. משום כך, גם אין לו עניין להמשיך ולהחזיק בביתן. באותו מעמד החזיר התובע את המפתחות של הביתן. באותו מעמד הובהר לו כי יש כוונה להרוס את הביתן והוא ענה כי מבחינתו העירייה יכול להרוס את הביתן. ביום הריסת הביתן, התקשרו אל התובע ומסרו לו על כך. התובע אף לא הביע כל רצון לבוא ולקחת את הציוד שעדיין היה מצוי בביתן. כל זאת, משום שלא היה מדובר בציוד בעל ערך. העדות מטעם הנתבעת שתצהירים שלהן הוגשו, העידו בבית המשפט ונחקרו בחקירה נגדית אודות המפור בתצהירים. כמו כן, זומנה למתן עדות בבית המשפט גב' לימור בוחבוט, אשר שימשה בתקופה הרלבנטית כמפקחת מטעם העירייה. זו מסרה בעדותה גרסה הדומה במהותה לגרסתן של העדות מטעמה של הנתבעת, גב' זיו וגב' סיני. נסיבות החזרת מפתחות הביתן והריסתו כמפורט לעיל, התובע טוען, כי לאחר הגשת התביעה נגדו על ידי הנתבעת, הוא אומנם מסר את מפתחות הביתן לידי העירייה, אך זאת לצורך מציאת שותף, דבר אשר היה מקובל בעבר ולנוכח מצבו הבריאותי התגבר הצורך בכך. לעמדת התובע, הוא לא התכוון לפנות את הנכס. לטענתו, מעולם לא עזב את הביתן ולא התכוון לעזוב את הביתן אלא רק הוגבל בשעות העבודה באופן חלקי. מנגד טוענת הנתבעת, כי משמעות מסירת המפתחות לידיה היה כאקט מחייב של החזרת החזקה בביתן, דבר שנעשה במקביל לכך שהתובע הודיע בפניה כי חדל מלעבוד בביתן עקב מצבו הבריאותי ורצונו להשתחרר מהחבות הכספית הכרוכה בהמשך ההחזקה בנכס. מהעדויות שהובאו בפני בית המשפט עולה, כי מצבו הבריאותי של התובע לא היה טוב, ועל כן כבר מסוף שנת 2007 ובמהלך שנת 2008, לא עבד באופן פעיל ורציף בהפעלת הביתן. לעניין נסיבות מסירת המפתחות והמשמעות העולה מכך, אני מקבל את עדותה של גב' ליאור בוחבוט, אשר כאמור שימשה באותה תקופה כמפקחת במחלקת הנכסים (כיום אינה עובדת בעירייה). בהקשר זה העידה גב' ליאור בוחבוט, כי: "ש: מה היתה הסיבה לפינוי הדוכן? ת : הוא לא נמצא פיזית, אין צורך בביתן הזה." (שורות 26-27 בעמוד 28 לפרוטוקול הדיון) ובהמשך עדותה : "ש: כשהוא מסר את המפתחות, האם את זוכרת אם הוא אמר משהו מעבר למסירת המפתחות? ת : אמר "אני לא מרגיש טוב, אני חולה ולא יכול לעבוד". ובהמשך : ת: אני מבחינתי שהוא מסר את המפתחות זה כאילו הוא מוסר את הביתן. " (שורות 12-14 , 26-27 בעמוד 29 לפרוטוקול הדיון) גם גב' כרמית סיני העידה לעניין זה, כי הייתה במעמד בו החזיר התובע את מפתחות הביתן ומסר כי אינו יכול לעבוד יותר: "ש. בסעיף 12 לתצהירך שהחזיר מפתחות לידי לימור, היית שותפה להחזרה הזאת? ת. היינו ביחד באותו מעמד, הוא ידע שהורסים את הביתן שהיה מאוד ישן ומוזנח וסגור הרבה זמן. ש. זה היה ביום 9.3.08? ת. אינני זוכרת. ש. ז"א שהוא מסר את המפתח? ת. כן, הוא היה חולה ואמר שלא יכול לעבוד יותר." (שורות 20-26 עמוד 60 לפרוטוקול הדיון) לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ולאחר ששמעתי את העדויות והתרשמתי מהעדים שהעידו בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את טענת הנתבעת בכל הנוגע לנסיבות החזרת המפתחות וכן ביחס לנסיבות הריסת הנכס. עדותה של גב' סיני תואמת את עדותה של גב' בוחבוט, כאשר שתיהן נכחו במעמד החזרת המפתחות ע"י התובע. מנגד, מלבד גרסת התובע, עומדת עדותה של אשת התובע אשר מסתמכת על דברים שמסר לה התובע עצמו ולכן מהווה למעשה עדות שמיעה. משאין כל עדות נוספת לחיזוק גרסת התובע, מלבד בנו אשר כל עדותו נגעה לסיוע שנתן לאביו בהפעלת הביתן, מצאתי לנכון לדחות את גרסת התובע בכל הנוגע לנסיבות הריסת הביתן ולסיבות למסירת המפתחות. ממכלול העדויות עולה, כי דרישת מפעל הפיס הייתה כי הביתנים יעבדו יום שלם. לנוכח העובדה, כי חוזה השכירות בין התובע לנתבעת הסתיים, והצדדים אף היו חלוקים לגבי שיעור דמי השכירות, כאשר התובע לא יכול היה להמשיך לעבוד במקום, מסר התובע את המפתחות של הביתן לידי הנתבעת, ובכך הסתיימה ההתקשרות בין הצדדים וכן הסתיימה החזקה בביתן על ידי התובע. הנתבעת היתה רשאית להסתמך על מסירת המפתחות, כהסכמה מצידו של התובע לסיום ההתקשרות בין הצדדים. מטעם זה, גם לא היה עליו להמשיך ולשלם דמי שכירות, לאחר מועד מסירת המפתחות. בנוסף, במועד מסירת המפתחות, היה ברור כי הנתבע אינו מסוגל ואינו מעונין בהמשך הפעלת הביתן, ומטעם זה הסכים לסיים תקופת החזקת הביתן ולהחזיר המפתחות. מאחר ולא הייתה פעילות במקום ומאחר והמבנה היה ישן מאד הוחלט בנתבעת להרוס אותו. הנתבעת, כבעלת המקרקעין, היתה זכאית להחליט כל החלטה ביחס לנכס, שכן ההתקשרות בינה לבין התובע הסתיימה. אובדן ההשקעה בשיפוץ ובניית הנכס וטענה לקיומו של "מוניטין" התובע טוען כי רכש את הזכות בביתן ממר בהם, אשר החזיק בזכות בנכס, כפי שהיה נהוג ומקובל בתחום העברת דוכנים וכפי שמסרה לו העיריה להגיע להסדר כספי מול מר בהם. התובע טוען כי לאחר חתימת ההסכם עם המחזיק הקודם, מר בהם, אשר היה שותף של בר ביגר בהפעלת הנכס, פעלו התובע ומר ביגר לשיפוץ הנכס על דרך הריסתו ובנייתו מחדש. משהושמד הנכס דורש התובע כי יש לפצותו בגין ההשקעה הכספית הגדולה שבה השקיע בשיפוץ ובניית הנכס. מנגד, טוענת הנתבעת כי הנכס הינו רכושה של הנתבעת וכי אין לתובע כל זכות לדרוש מהנתבעת פיצוי על ההשקעה בבנייתו. לטענתה, בהסכמי השכירות בין הצדדים בהם נקבע במפורש כי הנכס יהיה שייך לנתבעת ולא לתובע, כאשר התמורה עבור בנייתו וההשקעה זו קיבל התובע באמצעות ויתור הנתבעת על קבלת תשלום דמי שכירות למשך 6 שנים. בין הנתבעת לבין התובע ומר ביגר נחתם הסכם שכירות ביום 13.7.1992 להשכרת הנכס לתקופה של שנה עד ליום 31.4.1993 תמורת דמי שכירות חודשיים. בעקבות הסכם השכירות ולבקשת התובע ושותפו דאז מר ביגר להקמת מבנה אחר במקום הנכס הקיים, נחתם בין הצדדים ביום 30.5.1993 חוזה רשות. עיון בחוזה הרשות שנכרת בין הנתבעת לבין התובע ומר ביגר מעלה כי במבוא לחוזה אשר הינו חלק בלתי נפרד מהחוזה עצמו נקבע כי "הואיל ובר הרשות פנה לעירייה לקבל הרשאתה להחלפת המבנה של העירייה במבנה אחר והואיל והעירייה הסכימה לבקשת בר הרשות בתנאי שהמבנה שיוצב במקום המבנה שיוחלף יהיה רכוש העירייה..". חוזה הרשות מיום 30.5.1993 שנקצב לשלוש שנים אינו קובע תשלום דמי שכירות עבור השימוש במבנה. גם בחוזה ההארכה מיום 26.8.1997 לשלוש שנים נוספות לא נקבע תשלום דמי שכירות עבור השימוש במבנה אולם צוין בסעיף 3 שבו, כי אם תוארך התקופה בתקופה נוספת ישלמו בגינה דמי שכירות לפי תנאי השוק שישררו באותה העת. ואכן בהסכם ההארכה מיום 10.10.1999 הוארכה תקופת השכירות לתקופה נוספת בת שנתיים תמורת דמי שכירות חודשיים. לעניין זה אף העידה גב' זיו, מנהלת אגף הנכסים בעיריית אשדוד, כי: " ש: מי בנה את הביתן ברחוב רוגוזין ? ת: הוא מחשבונו ובקיזוז דמי השכירות". התובע אשר נשאל לעניין זה השיב כי : "ש: "אני גם אומר לך שהעיריה הסכימה, שאתה והשותף שלך תביאו את המבנה, והמבנה הוא בכל זאת רכוש העיריה, וכנגד השקעה שלכם בהבאת המבנה פטרו אותך מדמי שימוש בתחילה ל-3 שנים ואח"כ בחוזה נוסף לעוד 3 שנים וזאת במסגרת החוזים שאתה אמרת שחתמת עליהם ? ת: כן. שילמנו חלק מהוצאות המבנה, בדרך של פטור מתשלום עבור דמי השכירות". לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי יש לקבל בהקשר זה את טענתה של הנתבעת לפיה הויתור על תשלום דמי שכירות למשך 6 שנים היווה את התמורה עבור הבנייה וההשקעה של התובע בנכס. מסקנה זו מתיישבת עם שני החוזים הראשונים שנחתמו בין הצדדים בשנת 1993 ובשנת 1997 ואף התובע בעדותו לא מכחיש כי אכן נעשה קיזוז. אין לקבל טענת התובע לפיה מדובר בהחזר בגין חלק מן ההוצאות בלבד. טענה נוספת אותה מעלה התובע נוגעת לזכות שימוש בנכס ובמוניטין שצבר אשר נרכשה לטענתו מהמחזיק הקודם, מר בהם, אשר החזיק בזכות בנכס, כפי שהיה נהוג ומקובל בתחום העברת דוכנים וכפי שמסרה לו העיריה להגיע להסדר כספי מול מר בהם. התובע טוען כי לנוכח התנהלותה של העירייה אשר בחרה להרוס את הנכס, איבד התובע את זכותו להעביר את זכות השימוש במבנה לאדם אחר תמורת תשלום כספי כפי שהיה מקובל. לטענתו, הובטח לו ע"י גב' זיו כי הוא ושותפו מר ביגר יבנו ביתן חדש והביתן יהיה שלהם כל זמן שייחיו ושירצו. כתמיכה בטענתו לפיה זכות השימוש בנכס שווה כסף, צירף התובע לטענתו הסכמים שונים שנערכו בין מחזיקים שונים בנכס בזמנים שונים אשר מכרו זכות השימוש שלהם בנכס. מר ביגר, שותפו דאז של התובע, העיד לעניין זה כי : " ש: מי אמר לך שזה שיקום עצמי לכל החיים ? ת: יצחק זכריה שהיה בזמנו מנהל אגף הרווחה של עירית אשדוד". מנגד טוענת הנתבעת, כי זכותו החוזית של התובע להחזיק בנכס הסתיימה בסוף חודש 7/2006 וממועד זה ועד למועד החזרת מפתחות הנכס ביום 9.3.08 השתמש בנכס ללא הרשאה למעשה היה משיג גבול. לטענתה, מעולם לא ניתנה לתובע "זכות קנויה" לכל ימי חייו, להמשיך ולעשות שימוש בנכס גם לאחר סיום תקופת השכירות. גב' זיו, מנהלת אגף הנכסים בנתבעת, הצהירה בתצהירה כי לא הבטיחה ולא היה בסמכותה להבטיח לתובע כי הנכס ישמש אותו לכל החיים ואף עמדה על כך עת נשאלה בחקירתה הנגדית (שורות 1-4 עמוד 47 לפרוטוקול הדיון). לאחר שבחנתי את החוזים הרלוונטיים ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לדחות את טענת התובע בכל הנוגע לזכות השימוש שלו בנכס לכל החיים וכיוצא מכך את הטענה לקיומו של זכות ב"מוניטין" לגבי הפעלת הביתן. ממכלול העדויות עולה כי הטענה לרכישת זכות השימוש בביתן והפעלת העסק מצויה במערכת היחסים של התובע מול מר בהם. במסגרת ההסכם בין התובע לבין מר בהם מיום 19.1.1992 העביר מר בהם את כל הזכויות בנכס לתובע ומוותר על כל זכויותיו לגבי הנכס. גם מעדותו של התובע עולה כי הסיבה שתבע את מר בהם הינה לנוכח המצג שהוצג לו במסגרת ההסכם ביניהם אשר התברר כחסר תוקף מול העיריה. "ש: כשכתבת ש: "הביתן יהיה שלנו לכל החיים וכל הזמן שאנו חיים" התכוונת לשימוש? ת: כן. ש: מה שאתה אומר זה לא על פי מסמך כתוב? ת: בשביל זה תבעתי בזמנו את יהודה בהם כי לא היה שום מסמך." (שורות 25-28 בעמוד 8 לפרוטוקול דיון מיום 28.11.11) מעדותו עולה למעשה כי התובע מודה שההבטחה שרכש את הנכס לכל חיים ולכל הזמן לא נובעת ממסמך כתוב שניתן על ידי העירייה אלא נבע מההסכם בינו לבין מר בהם. מערכת היחסים החוזית בין מפעילי הדוכנים, והעובדה לפיה הועברו ביניהם בעבר תשלומים בקשר לזכות להפעלת הביתנים, אינה מחייבת את הנתבעת ואינה יכולה לגבור על הוראות ההסכמים שנחתמו ישירות בין מי ממפעילי הדוכנים, כגון התובע, ובין הנתבעת. העובדה לפיה שילם התובע בעבר (הרחוק) סכומים למי שהפעיל קודם לפניו את הדוכן, אינה סותרת את הקביעה, לפיה מערכת יחסיו עם הנתבעת מבוססת על הוראות ההסכמים, אשר נחתמו מעת לעת בינו לבין הנתבעת. ככל הנראה, עצם הזכות להתקשר עם הנתבעת בחוזה שכירות להפעלת הביתן (בכפוף להוראות החוזה), היתה בעלת ערך כלכלי. כעובדה, התובע הפעיל את הביתן משך שנים, ובמהלך תקופה זו הפיק רווחים מהפעלת הביתן. בחלוף השנים, החזיר התובע את כל השקעותיו בעסק, כך שבכל מקרה, התמורה ששילם למפעיל הקודם, בקשר לזכות להתקשר עם הנתבעת בחוזה, אף אינה רלבנטית. בנוסף לכך, טענת התובע לעניין זה הינה אמירה בעל פה מול מסמך כתוב כאשר בסעיף 3 לחוזה הרשות נקבע במפורש כי : "הרשות הניתנת לבר הרשות עפ"י חוזה זה הוא זכות של בר רשות בלבד ואינה מקנה לבר הרשות כל זכויות שהן אלא לנהל דוכן פיס לתקופה בה תרשה לו העירייה לנהל את דוכן הפיס...". החוזים שנחתמו בין התובע לנתבעת היו קצובים בזמן ועולה מהם כי לא ניתנה התחייבות להמשך תקופת השכירות, מעבר למועד שנקבע בהם. לפיכך, גם לא יכול היה התובע להסתמך על התקשרותו עם הנתבעת, כבסיס להנחה לפיה יוכל להעביר הזכות בהפעלת הביתן, לגורם אחר, ובודאי שלא בתמורה. שיקוליה של הנתבעת, לאי הארכת חוזה השכירות היו ראויים, והם נבעו ממצבו של הביתן ותכנון של המרחב הציבורי במקום. גם אילו נצבר "מוניטין" בגין הפעלתו של הדוכן במהלך השנים, הרי שאין מדובר בזכות משפטית, העומדת לתובע במערכת היחסים החוזית מול הנתבעת. לנוכח סיום תקופת השכירות, אין הנתבעת חייבת לשלם לתובע בקשר למוניטין שנרכש לעסק אשר הופעל בביתן (אפילו אם היה מוכח קיומו). לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענות התובע בגין הרכיבים האמורים של התביעה. אובדן ציוד התובע טוען, כי נגרמו לו נזקים בגין אובדן ציוד שנותר בביתן ואשר הושמד יחד עם הריסת המבנה. באשר לציוד בנכס, טוענת הנתבעת כי משהסכם השכירות הסתיים היה על התובע לדאוג כי לא יונחו במושכר חפצים ללא הרשאה ותוך הגשת גבול ואם בחר להשאיר הציוד, הרי שהאחריות מוטלת עליו. מעבר לכך, ביום החזרת המפתחות נשאל התובע אם יש לו דברי ערך בנכס והשיב כי מבחינתו ניתן להרוס הנכס. לעניין זה הציגה הנתבעת מכתב אשר נשלח לתובע ביום 18.5.2008 במסגרתו הודיעה לו על הכוונה להרוס את הביתן וכי עליו לפנות הציוד שנותר בביתן במיידית. כן צוין כי העירייה מסירה כל אחריות לציוד שיישאר בביתן בעת פינוי הריסתו. גב' בוחבוט העידה כי: "ש: ביקשתי ממך לפרט את השיחות שהיו לך עם מר יוסף לגבי הפינוי, מה נאמר לו ומה הוא אמר לך? ת : הוא ידע שהורסים ובמהלך ההריסה התקשרתי והודעתי שאם רוצה את הציוד שיגיע והוא אמר "אני לא מעוניין, תהרסו". ש : במהלך ההריסה פנית אליו? ת : כן. " (שורות 3-8 בעמוד 36 לפרוטוקול הדיון) עדותה של גב' בוחבוט מקבלת תמיכה בעדותה של גב' כרמית סיני אשר העידה לעניין הציוד בביתן : ש. את בטוחה שבמרץ הוא הסכים לפנות את הביתן? ת. מה זה בטוחה? הוא נתן את המפתחות, הוא ידע בדיוק מה עושים עם המבנה. התקשרנו ושאלנו אם הוא צריך את הדברים, והוא אמר לא רוצה שום דבר, אתם יכולים לקחת את הכל." (שורות 1-3 עמוד 61 לפרוטוקול הדיון) ובהמשך עדותה : "ש. סעיף 16 לתצהירך, תחדדי לנו יותר מה היה בדברים שנעשו בנוכחותך? ת. הייתי עם לימור ביחד, עם קבלן פינויים ושפתחנו את המבנה, היה ציוד מאוד ישן של מפעל הפיס, התקשרנו לתובע האם ירצה לבוא לקחת, ואמרנו שהציוד 2 דברים בסה"כ מחכה אצל קבלן הפינויים ושיבוא יקח. השיחות בשטח הייתי נוכחת וגם היו על ספיקר." (שורות 22 -24 עמוד 63 לפרוטוקול הדיון) התובע נשאל בחקירתו הנגדית אודות המכתב שנשלח אליו והשיב כי: "ש:מפנה לנספח ד/3, מה עשית בעקבות המכתב הזה? ת: פניתי לביהמ"ש שיעצרו את הריסת המבנה. ש: איזה פניה? הגשת צו מניעה? ת: לא יודע, אבל הגשתי תצהיר כיום יומיים לאחר שקיבלתי את המכתב הזה ביקשתי שיעצרו את זה כי זה עדיין בדיון. ש: בשטח עשית משהו, הלכת לביתן הוצאת ציוד? ת: לא הוצאתי, כי לא רציתי שיהרסו את המבנה. ש: למרות שהוצא לך מכתב שהורסים לך את המקום ואתה לא מוציא את הציוד שלך? ת: כי ציפיתי שתהיה איזה שהיא התנהלות ודיון, וכשהגעתי למקום, הביתן לא היה וכל המקום היה חלק, ולא ציפיתי שמיד לאחר המכתב יהרסו מיד." (שורות 26-33 עמוד 14 לפרוטוקול הדיון) ממכלול העדויות עולה כי אכן התובע ידע כי הסכם השכירות בין הצדדים הסתיים ולא הוארך פעם נוספת וכן ידע כי הנתבעת מתכוונת להרוס את המבנה ואף קיבל לידיו המכתב שנשלח לו המורה לפנות הציוד מהביתן אולם בחר שלא לעשות כן על אף שניתנה לו האפשרות לעשות זאת. כך גם נערכו פניות לתובע בעת הריסת הביתן, לגבי הוצאת הציוד, אך התובע העדיף להותיר את הציוד, שהיה ישן וככל הנראה כבר חסר ערך. סיכום טענותיו השונות של התובע, נדחו, כמפורט לעיל. לפיכך, דין התביעה להידחות. לנוכח התוצאה, על התובע לשאת בהוצאות הנתבעת בהליך זה. עם זאת, בקביעת שיעור הוצאות המשפט, יש להתחשב בנסיבותיו של התובע. התובע יישא בתשלום הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד של הנתבעת בסך כולל של 3,500 ₪. סך זה ישולם תוך 45 יום.הריסת ביתהריסת מבנהעירייה