שיפוי בגין נזקים שנגרמו לרשת הבזק ברחוב ברעננה

שיפוי בגין נזקים שנגרמו לרשת הבזק ברחוב ברעננה 2. בכתב התביעה נטען כי הנתבעת 1, או מי מטעמה, ביצעו קידוחים ודיפון באמצעות כלי מכאני הנדסי ברחוב צ'יפמן ברעננה, ופגעו בצנרת ובכבלי תקשורת השייכים לתובעת, וכי נתבעת 2 הינה מבטחת של נתבעת 1, ומכוח דיני הביטוח חייבת לשפות את התובעת בגין הוצאותיה לתיקון הנזק. 3. אין מחלוקת בין הצדדים, כי קבלן, אשר עבד מטעמה של הנתבעת 1, אכן פגע ברשת של התובעת, והנתבעת 1 טענה בהקשר זה, כי היא עצמה לא ביצעה את הקידוח הנטען. טענות הצדדים 4. על-פי הנטען בכתב-התביעה, ביום 29.7.07 (בכתב התביעה צוין בטעות 29.7.09, ברם, אין מחלוקת כי מדובר בטעות), דווח לתובעת על נזק שנגרם לרשת הבזק המותקנת ברח' צ'יפמן ברעננה. לטענת התובעת, הנתבעות חייבות בהשבת הנזקים שנגרמו לה, וזאת מכוח עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה. הנתבעת 1 לא פנתה לתובעת טרם תחילת העבודות לשם בירור פרטים אודות תשתיות קיימות במקום, ואף לא ביקשה היתר חפירה, בניגוד לחובתה הקבועה בסעיף 36 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב - 1982 (להלן: "חוק התקשורת"), וזאת אף שמדובר בעבודות המחייבות היתר מעצם טיבן. עוד טענה התובעת, כי לעניין הרשלנות חל הכלל "הדבר מדבר בעדו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), כך שנטל השכנוע לעניין העדר התרשלות מוטל על הנתבעות. זאת, הואיל ולטענת התובעת לא הייתה לה ידיעה מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, והנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבעת 1 הייתה שליטה מלאה עליו, כך שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת 1 לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות סבירה. 5. מטעם התובעת הוגשו תצהירים של עובדי התובעת: מר שמואל פרג'ון, מר רמי גז, מר גרגורי כץ והגב' רינה שמחי. כמו כן, צורפו מסמכים רבים, ובהם דו"ח תיקון נזק, חשבוניות, רשימת עובדים שעסקו בתיקון הנזק, וכן דו"ח גמר עבודה לתיקון נזק לרשת, בו נכלל שכר עובדים (שעות עבודה כולל רכב) שנדרשו לשם תיקון הנזק, חומרים ועבודות קבלן. בנוסף צורפה חוות-דעת של הגב' רינה שמחי ממטה ביצוע הנדסה ורשת של בזק, אשר התבססה על דו"ח גמר עבודה לתיקון נזק לרשת הנ"ל והסבירה את מרכיביו השונים. מטעם הנתבעות הוגש תצהיר של מר אסף ליפמן, הבעלים של נתבעת 1 ומהנדס במקצועו, וכן הוגשה חוות-דעת של השמאי צבי גובר. 6. הנתבעות לא חלקו על עצם התרחשות התאונה, ועל כך שקבלן שפעל מטעם נתבעת 1 פגע בכבל בזק, ברם טענו כי אינן אחראיות לנזק שנגרם, וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, בשל כך שמלכתחילה לא הייתה כל חובה על הנתבעת 1 לקבל היתר חפירה, מאחר והיה ברשותה היתר בזק כללי; שנית, מאחר והתובעת הניחה את הכבל באופן שהוא סטה לתוך שטח פרטי השייך לנתבעת 1, ללא הסכמת בעל המקרקעין ושלא בידיעתו, ואף לא סימנה את הכבל כדין, הרי שמדובר בפגיעה בשטח פרטי, וכאשר מדובר בשטח כזה, אין צורך בקבלת היתר חפירה; שלישית, אף לו התובעת הייתה נותנת לנתבעת 1 היתר חפירה, הרי שלא היה בכך כדי למנוע את הפגיעה, שכן גם התובעת לא ידעה שהכבל עובר במקום בו אירע הנזק; רביעית, נוכח טענה שלישית זו, יש לקבוע כי לתובעת אשם תורם גבוה; וחמישית, כי הנזק אירע על-ידי קבלן אחר שפעל במקום, ולא על-ידי הנתבעת 1. בכל הנוגע לנזק נטענו בכתב-ההגנה טענות המכחישות את הסכומים ואת גובהם, ונטען כי המדובר בסכומים מוגזמים ומופרכים, והנתבעות אף תמכו טענותיהן בחוות-דעת של השמאי צבי גובר, אשר התייחס לרכיבים השונים שבדו"ח, וטען כי הם מופרזים, כאשר הגיע בחישוביו לסך של 25,390 ₪. 7. דיון ההוכחות התקיים בפניי אתמול, 26.11.13, ולאחר שכשלו הניסיונות להביא את הצדדים לפשרה מוסכמת, נחקרו בפניי כל המצהירים. 8. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל-פה, ומכאן פסק-הדין. דיון והכרעה 9. לאחר שעיינתי בכתבי-הטענות ובתצהירים, ולאחר ששמעתי את חקירות המצהירים על תצהיריהם ואת סיכומי הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי יש לקבל את התביעה. אדון אפוא בשאלת האחריות ולאחר מכן בשאלת גובה הנזק שנגרם לבזק. האחריות 10. כאמור, הנתבעות אינן מכחישות את העובדה כי כלי חפירה מטעם קבלן שעבד מטעם נתבעת 1 פגע בכבל, ברם לטענתן, אין על הנתבעת 1 כל חובה לקבל היתר חפירה שעה שהיה בידיה היתר כללי מבזק לביצוע העבודות במקום. דין טענה זו להידחות. סעיף 36 לחוק התקשורת קובע כדלקמן: "(א) לא יבצע אדם, בין בעצמו ובין על ידי שלוחיו או קבלניו, עבודת חפירה, חרישה או נטיעה, שעמקה יותר מחמישים סנטימטרים, במרחק עד חמישים מטרים מציר של דרך שאינה דרך עירונית ושלושים מטרים מציר של דרך עירונית, אלא אם כן קיבל לכך היתר כאמור בסעיף 53ב; העובר על הוראת סעיף קטן זה, דינו - מאסר ששה חדשים. (ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על עבודות חפירה, חרישה ונטיעה מקובלות שעושה אדם לצורך טיפוח גינת נוי שלו." (ההדגשה אינה במקור - א.ל.ע). 11. מחקירתו של מר ליפמן עולה, כי הנתבעת 1 ביצעה חפירות בעומק של 6 מטרים (פרוטוקול, עמוד 20, שורות 20 - 21), ואף ביצעה דיפון של הקרקע בעת החפירה, וזאת בצמוד לקו הגבול של המגרש (פרוטוקול, עמוד 21, שורות 8 - 17). מכאן שניתן לראות בנתבעת 1 כמי שחפרה בקו הגבול עם שטח ציבורי (או בצמוד לקו זה), אשר וודאי שמצריך קבלת היתר, ובכך יש לדחות טענת הנתבעת 1, כי חפרה רק בשטח פרטי. 12. גם הטענה לפיה אין צורך בקבלת היתר חפירה כאשר מדובר בשטח פרטי, דינה להידחות. סעיף 36(ב) לחוק התקשורת קובע, כי אין צורך בהיתר שעה שמדובר בעבודות חפירה, חרישה ונטיעה מקובלות לצורך טיפוח גינת נוי, ומכאן שמכלל הלאו לומדים על ההן, וכי כאשר מדובר בעבודות חפירה אחרות, וודאי שחפירה לעומק רב בו מונחות תשתיות, אף שהן מתבצעות בשטח פרטי, יש צורך בהיתר, אשר, כאמור, לא היה בידי הנתבעת 1. 13. זאת ועוד, הנתבעת 1 אמורה הייתה לדעת כי היא נדרשת להוציא היתר כזה גם ממכתב שנשלח אליה ואשר צורף כנספח א' לתצהירו של מר ליפמן. מכתב זה הוצא על-ידי התובעת, נושא תאריך 21.11.06, וכותרתו "אישור תכניות תשתית התקשורת בבניין", ובו צוין במפורש בסעיף 7, כי "אישור זה אינו מהווה תחליף להיתר חפירה אשר עליך לקבל מבזק על פי חוק". מכאן שהיה בידיעתה של הנתבעת 1 כי היה עליה לבקש היתר חפירה, וזאת בנוסף לכל היתר שניתן לה, ולא ניתן לקבל את טענתה, כי לא היה לה צורך בהיתר חפירה. משלא ביקשה הנתבעת 1 היתר חפירה, האחריות לנזקים חלה עליה. ודוק, גורם המבצע עבודות בתחום עירוני, חייב לצפות כי מתחת לפני השטח ימצאו תשתיות, לאו דווקא של התובעת, כאשר חוק התקשורת, מטרתו הינה למנוע פגיעה בתשתיות אלה, על מנת למנוע פגיעה גם בציבור. לאור דחיית טענות אלה של הנתבעות, אני דוחה אף הטענה לפיה לא היו סימונים לכבל, שכן היה על הנתבעת 1 לפעול לקבלת היתר חפירה שמשמעותו פיקוח וליווי של מפקח מטעם התובעת במקום החפירה, אשר יבדוק, בין היתר, את הסימונים במקום החפירה. 14. טענת הנתבעות, כי המדובר בפגיעה שבוצעה על-ידי קבלן אחר, צד ג', אף היא דינה להידחות. הוראת סעיף 36 לחוק התקשורת קובעת, כי "לא יבצע אדם, בין בעצמו ובין על-ידי שלוחיו או קבלניו, עבודות חפירה...", ואין מחלוקת כי צד ג' פעל מטעמה של הנתבעת 1, ואף לא הועלתה כל טענה בכתב-ההגנה או בתצהיר מטעם הנתבעות, לפיה יש בעבודות שבוצעו על-ידי צד ג', כדי לגרוע מאחריותה של הנתבעת 1 או להחריג את אחריות זו. לכך יש להוסיף גם את הוראות סעיף 15(4) לפקודת הנזיקין, המטיל אחריות גם על הקבלן הראשי. בענייננו, הנתבעת 1, היא הקבלן הראשי שאישר את עבודות החפירה, ואין המדובר במצב בו צד ג' חפר על דעת עצמו. מכל מקום, חובת קבלת היתר החפירה מוטלת על כל שרשרת הביצוע, ואין לקבל את הטענה כי אין חובה על הנתבעת 1 לנזקים בשל כך שמסרה את ביצוע העבודות לידי צד ג'. בהקשר זה אף יצוין, כי הנתבעת 1 החליטה שלא להגיש הודעת צד ג' נגד הקבלן שפעל מטעמה. 15. מכלל האמור לעיל יש לקבוע כי הנתבעת 1 התרשלה במקרה זה ועל כן הנתבעות חייבות בשיפויה של התובעת בגין ההוצאות שהוציאה לתיקון הנזקים שנגרמו לה עקב הפגיעה ברשת. גובה הנזק 16. אשר לגובה הנזק שנגרם לתובעת, הרי שכאמור בדו"ח גמר עבודה לתיקון נזק לרשת ובחוות-דעתה של גב' שמחי, נזק זה כלל חומרים, עבודות קבלן ושכר העובדים (שעות עבודה כולל רכב) שנדרשו לשם תיקון הנזק. 17. אשר לחומרים, מדובר בכבלים, מחברון, שרוול מתכווץ, סרט בידוד, סרט דביק ומתמר לחץ בעלות של 11,942 ש"ח, כאשר עלות זו כוללת מחיר כניסה של החומרים למחסני התובעת, בתוספת תקורה של 10% לניהול המחסנים ומימון מלאי. הוספת עלות התקורה ומימון המלאי לעלות החומרים מעוררת בעיניי שאלה לא פשוטה, שכן, מחד, ניתן לטעון כי המלאי מוחזק, בין היתר, לתיקון נזקים הנגרמים על-ידי מזיקים פוטנציאליים ועל כן על המזיק לשאת גם בעלויות התקורה. ברם, מאידך, לא הוכח בפניי כי התובעת לא הייתה מחזיקה בכל מקרה במלאי זה, אף ללא מזיקים פוטנציאליים (למשל לשם הצורך להתמודד עם בלאי טבעי), כך שאינני משוכנעת כי יהיה זה הוגן להטיל את עלויות התקורה על המזיק וכי אין בעובדה זו משום פיצוי העולה על השבת מצבו של הניזוק לקדמותו. כמו-כן לא הוכח בפניי כי שיעור התקורה של 10% הינו שיעור סביר, אם כי השמאי מטעם הנתבעות לא שלל זאת בחקירתו הנגדית. על כל פנים, לאור התוספת הזניחה יחסית של התקורה במקרה זה, ולאור עמדת השמאי מטעם הנתבעות, אני מוכנה להניח את העניין בצריך עיון ולאשר את הסכום שנתבע על-ידי התובעת בסעיף זה. 18. אשר לעבודות הקבלן, הרי שנתבע סכום של 5,696 ₪, שלגביו אין מחלוקת, ועל כן יש מקום לחייב את הנתבעות בתשלום נזק זה. 19. אשר לשכר העובדים, הרי שנתבע סכום של 31,224 ₪, אשר התבסס, כאמור, על שעות עבודה בפועל בתוספת הוצאות עקיפות על הוצאות השכר הישירות בשיעור של 50% מכוח המלצות "ועדת גרונאו". אשר לשעות העבודה, הרי שהתובעת פירטה בדו"ח גמר עבודה לתיקון נזק לרשת את שמות העובדים שהשתתפו בתיקון הנזק ואת שעות העבודה שלהם. בהקשר זה מקובלת עלי דרך החישוב, הכוללת מחיר שעת עבודה ישירה על-פי עלות ההעסקה השנתית הממוצעת של טכנאים מטעם התובעת, מחולקת בשעות עבודה אפקטיביות, וכן תוספת ההוצאות העקיפות כאמור לעיל, ודו"ח העבודה שצורף לא נסתר. 20. מכלל האמור לעיל, יש לקבל במלואן את טענות התובעת ביחס לגובה הנזק ולחייב את הנתבעות לשפות את התובעת בסכומים הבאים: חומרים - 11,942 ₪ עבודות קבלן - 5,695 ₪ עבודה ורכב - 31,223 ₪ סה"כ - 48,860 ₪ הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה כמפורט בכתב התביעה - 4,036 ₪ סה"כ לתשלום - 52,896 ₪ 21. אני מחייבת אפוא את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 52,896 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. 22. בנוסף לכך, הנתבעות תשאנה, ביחד ולחוד, בסך של 20,000 ₪ בהוצאותיה של התובעת בתביעה זו, כאשר סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק-הדין ועד למועד התשלום בפועל, ולכך יש ביטוי גם בהוצאות שנפסקו. יוער כי בכל הנוגע להוצאות, הובאה בחשבון העובדה כי הנתבעת לא הסכימה לוותר על מי מהעדים על אף שחקירתם לא סייעה בדבר להגנתה. כמו כן, הוצע לנתבעות לשלם את הסכום שאינו שנוי במחלוקת על פי חוות-הדעת מטעמן, בצירוף הוצאות על פי שיקול דעת בית משפט, אלא שהנתבעות עמדו על דעתן לנהל את הדיון. שיפוי