נפגעה בתאונה במהלך משחק בכדור שנערך במסגרת שיעור בבית הספר ממלכתי א' שבו למדה על פי המפורט בכתב התביעה, אירעה התאונה בעת שהתובעת רצה אל הכדור, התנגשה בברז שתייה מבטון (להלן : "הברזייה") ונפצעה בפניה ובשיניה הקדמיות. בן משפחה של התובעת פינה אותה מזירת התאונה אל מרפאת שיניים. כתב התביעה הוגש נגד המועצה המקומית גבעת זאב שבשטח שיפוטה נמצא בית הספר (להלן: "המועצה המקומית"), ונגד מבטחתה (להלן- "המבטחת"), וכן נגד משרד החינוך. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לנסיבות התאונה, בשאלת האחריות ובשאלת הנזק שנגרם לתובעת בעקבות התאונה. נסיבות התאונה גרסת התובעת בתצהיר עדות ראשית הצהירה התובעת כי "באותו היום אחת המורות נעדרה מסיבה כלשהי והשיעור שהייתה אמורה ללמד, הפך ל"שיעור חופשי" בו שוחררנו לשעת משחקים. הכיתה בה למדתי מנתה כ-30 תלמידים ותלמידות. נכון לשעת המשחקים הנ"ל, חולקה הכיתה לשתי קבוצות, כאשר קבוצה אחת ואני בתוכן, נשלחה לשחק בחצר הצמודה לחזית הדרומית של אולם הספורט בבית הספר. בשעת המשחקים הזו הייתה נוכחת רק מורה אחת, אשר הייתה אחראית על שתי הקבוצות. אני זוכרת ששיחקנו בסוג מסוים של כדור, כאשר מטרת המשחק הייתה להתחמק מזריקות היריב. שלב מסויים במהלך המשחק, רצתי לאחור על מנת להתחמק מן הכדור שנזרק לעברי ע"י אחד מחברי וכאשר הבחנתי כי הכדור "בדרך אליי", הפנתי את גופי בחצי סיבוב לאחור ושם נתקעתי...". התובעת הוסיפה ותיארה בתצהירה כי "מיד לאחר מכן אני זוכרת עצמי מדממת, עם פה פתוח, בזמן שחבריי לכיתה ניסו להרים אותי ולהוביל אותי למורה - אשר לא הייתה נוכחת במקום וכלל לא ידעה אודות המתרחש וזאת מאחר והייתה עם הקבוצה השנייה. בדיעבד התברר לי, כי התנגשתי בברזייה מבטון אשר הייתה מוצבת בחצר בה שיחקנו... מיד לאחר התאונה קראו לאחותי, שהייתה שנה מעליי (בכיתה ד'!) על מנת שתסייע בחיפוש השן האבודה. אני זוכרת שחיכיתי בוכייה ומבוהלת, במזכירות בית הספר עד אשר הופניתי לקופת החולים." (סעיפים 8-9, 11-12). בחקירתה הנגדית לב"כ המועצה המקומית והמבטחת השיבה התובעת שמשחק הכדור נערך במהלך שיעור חופשי ולא במהלך שיעור ספורט, וכי המורה שהייתה אחראית על הכיתה בשיעור זה (להלן - "המורה המחליפה") הייתה המורה למוזיקה (עמ' 13 שורות 5-7). עוד השיבה כי הכיתה התפצלה לשניים - חלק מהילדים שיחקו בכדורגל במגרש המיועד לכך, וחלק אחר שיחקו במשחק "חיי שרה". בהנחיית המורה המחליפה התמקמה הקבוצה ששיחקה במשחק "חיי שרה" במקום שבו תוכל המורה לראותם ממגרש הכדורגל (עמ' 13 שורות 13-28). עוד העידה התובעת כי הכדור שבו שיחקו היה כדור רך מגומי (עמ' 14 שורות 6-9). התובעת התייחסה לכללי המשחק והסבירה שהמשחק "חיי שרה" הינו משחק מהיר המחייב ריצה מתמדת, ובשעה שהכדור נזרק לעברה לא היה ברור לה אם תצליח לתפסו. כאשר הבינה שלא יעלה בידה לתפוס את הכדור, הסתובבה התובעת והתכופפה (עמ' 14 שורות 16-18). בהמשך השיבה שהיא רצה לאחור וכאשר הסתובבה היא נתקלה בברזייה. עוד השיבה כי היא לא ראתה במה נתקלה (עמ' 15 שורות 9-14). לשאלה האם הילדים שהרימו אותה סיפרו לה על שנתקלה בברזייה השיבה "הייתי באזור של הברזייה, משם הורמתי בשביל ללכת לכיוון המורה...לא, היה דם על הברזייה ומתחת לברזייה, בדופן. ומשם הרימו אותי." (עמ' 15 שורות 17-20). התובעת המשיכה והשיבה כי היא התעלפה ו"לפני שפינו אותי היו צריכים להודיע למורה שזה מה שקרה. אחד הילדים רץ, עזרו לי לקום, כולי מטפטפת דם והמורה הגיעה בריצה... אני זוכרת ששטפו לי את הפה, אני לא זוכרת באיזה ברזייה בדיוק... אני לא זוכרת אם הכניסו לי בקבוק או לא, הייתי אחרי עילפון..." (עמ' 15 שורות 24-29). התובעת השיבה שהיא אינה זוכרת מי היו הילדים שהרימו אותה (עמ' 16 שורה 1). כאשר עומתה עם כך שגרסתה בחקירתה הנגדית אינה עולה בקנה אחד עם האמור בתצהירה השיבה "הריצה הייתה קודם כל לתפוס את הכדור, שהבנתי שעוז תופס את הכדור לפניי, התחלתי לרוץ לאחור." (עמ' 16 שורות 22-23). התובעת תיארה כי לאחר מכן היא פונתה למזכירות בית הספר. לאחר שאחותה הגיעה למזכירות נשלחה אחותה למצוא את השן שנפלה, השן נמצאה לבסוף על ידי ילד אחר. לאחר מכן הגיעה אמה של התובעת ולקחה אותה לסניף קופת חולים הסמוך לבית הספר, ומשם נסעו השתיים למרפאה מקצועית בתחום (עמ' 17 שורות 23-32). בחקירה הנגדית לב"כ משרד החינוך אישרה התובעת כי במהלך התאונה היא לא ראתה במה פגעה וכי היא התעלפה (עמ' 21 שורות 30-31). לשאלה האם אמרו לה שהיא נפגעה מהברזייה השיבה "היה שם דם על הברזייה, מתחת לברזייה והייתי שכובה שם, אז אני מעריכה שזה מהברזייה... לא היה שם משהו אחר. יכול להיות שגם אמרו לי, אבל לא היה משהוא אחר " (עמ' 22 שורות 3-5). התובעת השיבה שהיא הייתה מעולפת מספר שניות, וכי היא יודעת זאת כיוון שכאשר התעוררה מעלפונה עדיין לא הגיע למקום המורה המחליפה (עמ' 22 שורות 7-9). לשאלה האם ניסתה לשטוף את הפה במים השיבה התובעת בשלילה, אך להערכתה יכול להיות שהילדים האחרים ניגשו איתה לברזייה ויכול להיות שהביאו לה מים (עמ' 22 שורות 11-13). לשאלה מדוע לא הביאה אף אחד מהילדים ששיחקו עמה כעדים השיבה התובעת "אני לא בקשר איתם, עבר כל כך הרבה זמן..." (עמ' 22 שורה 19). לתובעת הוצגו תמונות של חצר בית הספר (נ/1) על גביהן סימנה את מקום המשחק. התובעת השיבה "אם היינו משחקים במגרש המצוין בתמונה התחתונה, היא לא יכלה לראות אותנו אף ששם היה ניתן לשחק ולכן שיחקנו במקום שסימנתי ומוקף בעיגול." (עמ' 23 שורות 17-19). התובעת נשאלה מאיזה כיוון רצה והשיבה "זה משחק כדור. זה התרוצצות, אין לזה יותר מדי, שאתה יכול לומר כאן. אם הכדור עף לשם אתה רץ לשם. האזור ממנו רצתי זה האזור שיכולתי להתחמק מהכדור " (עמ' 23 שורות 31-32). התובעת אישרה שהיא רצה לאחור וכי הייתה יכולה גם להתנגש בקיר. לשאלה אם יכלה להתנגש גם בילד השיבה "אני מניחה שהילד היה זז, עצם העובדה שאתה רץ אחורה אתה לא רואה מה הולך." (עמ' 24 שורות 2-10). בחקירה החוזרת, לאחר שעיינה בת/1 - תצהיר תשובות לשאלון - השיבה כי "במהלך משחק "חיי שרה" כדי להימלט מהכדור או לתפוס אותו התחלתי לרוץ לאחור, הבנתי שאני לא הולכת לתפוס את הכדור עשיתי סיבוב לכיוון השני והתכופפתי ושם נתקעתי בברזייה." (עמ' 29 שורות 2-3). בשאלון (ת/1) שעליו השיבה בשנת 2009, נשאלה התובעת בשאלה 46 א "תאר כיצד אירעה התאונה? נא לתת גרסא מפורטת לאופן התרחשות התאונה.." השיבה התובעת: "התאונה אירעה בבית הספר בו למדתי... זה קרה בשיעור חופשי, בכיתה ג' משום שהמורה לא הגיעה... יצאנו לחצר שיחקנו ב"חיי שרה"... בעזרת כדור גומי אותו זורקים על ילדים ובמי שהוא פוגע ונופל מיד לרצפה מבלי שיתפסו אותו נחשב פסול כשהכוונה בחוץ נשארנו רק אני ועוד ילד אחד עוז דקל שמו בזמן שהכדור נזרק לרצפה ושנינו רצנו לקראת במטרה לתפוס אותו קודם אני הבנתי באמצע הריצה לכיוון הכדור שאין לי סיכוי לתפוס את הכדור לפניו לכן התחלתי לרוץ אחורי כשהפנים שלי פונות אל הילד במטרה שאם הוא יזרוק אוכל לתפוס את הכדור ובכך לא להיפסל או להתכופף בכוון ולצד הנכון אך ברגע שהוא זרק לעברי את הכדור הסתובבתי מיד עם הגב אל הילד והתכופפתי כדי שהכדור לא יפגע בי והברזייה של בית הספר עמדה שם בדיוק במקום שבו הסתובבתי והתכופפתי ונתקעתי בה בדיוק עם הפה, התעלפתי וכשהתעוררתי שמעתי את חברי לכתה שואלים אם אני בסדר עזרו לי להתרומם כשדם נוטף לי מהפה והתקדמנו בקושי לכוון המורה והיא רצה לעברי בבהלה." גרסת הנתבעים הנתבעים לא הביאו כל עדות מטעמם, לא עדות של המורה המשגיחה, לא עדות של המנהלת, הם אף נמנעו מלהגיש את דוח התאונה או תחקיר שבוצע סמוך למועדה. גרסתם של הנתבעים נסמכת למעשה על טענות בדבר פגמים שנפלו כביכול בגרסת התובעת ועל הטענה שגרסתה של התובעת לא הוכחה. לטענתן של הנתבעים עדותה של התובעת הינה עדות יחידה של בעל דין, והגרסה שמסרה לא הייתה אחידה. עוד טענו שהתובעת נמנעה מלזמן לעדות את הילדים שהיו עדי ראייה, את אחותה או את אמה שהגיעו לעזור לה מיד לאחר האירוע. לטענת הנתבעים, עדות התובעת הינה עדות סברה - כיוון שרצה אחורנית ולא ראתה במה נתקלה. נטען שאין להוציא מכלל אפשרות שהתובעת נתקלה בקיר, בגדר או בילד אחר. הנתבעים הוסיפו וטענו שבמהלך חקירתה הנגדית סימנה התובעת אזור שהברזייה אינה נמצאת בתחומו כאזור שבו אירעה התאונה. קביעת נסיבות התאונה אין בין הצדדים מחלוקת על כך שלתובעת אירעה תאונה במהלך משחק כדור שנערך באחת מחצרות בית הספר במהלך שיעור, וכי כתוצאה מהתאונה נפגעה התובעת בשיניה, פונתה למזכירות ונלקחה מאוחר יותר על ידי בן משפחתה לקופת חולים. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לנסיבות התאונה המדויקות שהביאו לפגיעה בתובעת. עדותה של התובעת היא אמנם עדות יחידה של בעל דין, ואולם עיון בעדותה מעלה שחרף טענות הנתבעים בדבר הבדלים בין הגרסאות שמסרה התובעת לנסיבות התאונה בזמנים שונים, אני מוצאת שעדותה הייתה מהימנה ועקבית. תיאורה של התובעת מתיישב היטב עם כללי המשחק שבו שיחקו - תחילה רצה התובעת לעבר הכדור על מנת לתפוס אותו, אולם לאחר שהבינה שהילד ששיחק מולה יקדים לעשות זאת, החלה לסגת לאחור - כדי להימנע מפגיעת הכדור לאחר שהילד יזרוק אותו לעברה. נסיגתה נעשתה בריצה לאחור, וכאשר הכדור הושלך לכיוונה היא התכופפה תוך כדי הפניית גופה לאחור ונפגעה בפניה מהברזייה. בתמונות של חצר בית הספר (נ/1) סימנה התובעת את מקום המשחק ברחבה הסמוכה לברזייה ולקיר בית הספר מצד אחד ולגדר אבנים מהצד השני. במסמכים הרפואיים אין תמיכה לעדותה של התובעת, מצד שני, אין בהם סתירה לגרסתה. ראוי להדגיש שגרסתם של הנתבעים לנסיבות התאונה אינה ברורה, ואיש מהם לא הביא עדות מטעמו. מיד לאחר התאונה הגיעה כפי הנראה לזירת התאונה המורה המחליפה. סביר היה לצפות שגורם הקשור בבית הספר או בהנהלה יערוך תחקיר אודות נסיבותיה, בראש ובראשונה לשם הפקת לקחים ולשם מניעת תאונות דומות בעתיד, כמו גם לצורך הביטוח ולצרכי הליכים משפטיים, ככל שיהיו. חשיבותו של תחקיר מטעם בית הספר מתעצמת נוכח העובדה שהנפגע הינו ילד רך בשנים, ולפיכך ראוי שתיעוד הנסיבות יערך על ידי אדם מבוגר, ולא על ידי ילד בכתה ג', במיוחד בשעה שילד זה נפגע במהלך האירוע ועל כן התרשמותו מוטית, כך גם אפשרותו לזכור את פרטי האירוע ונסיבותיו לאחר חלוף השנים. העדרו של תחקיר מסודר הינו על כן בבחינת נזק ראייתי, ולטעמי יש בכך כדי להפוך את נטל הראייה, או לכל הפחות כדי לתמוך בגרסתה של התובעת. בשל הטעמים האמורים מצאתי שיש לקבל את גרסת התובעת לנסיבות התאונה. האחריות טענות הצדדים תמצית טענת התובעת היא שהנתבעים התרשלו בכך שלא הקפידו על שמירת הבטיחות בתחומי בית הספר, והציבו ברזייה במקום אשר סיכן את התובעת. נטען שהנתבעים לא אכפו נהלי בטיחות המחייבים הימצאותו של מורה במקום שבו צפויה סכנה, לא פיקחו כראוי על יישום הוראות הבטיחות ולא יישמו את הוראות חוזרי המנכ"ל הרלוונטיים. תמצית טענתם של המועצה המקומית ושל המבטחת הייתה שהמועצה המקומית הינה הבעלים של מבנה בית הספר והאחראית על תחזוקתו, בעוד שהצוות הפדגוגי של בית הספר - ההנהלה והמורים - מועסקים על ידי משרד החינוך. עוד טענו המועצה המקומית והמבטחת כי אין למועצה המקומית כל סמכות או אחריות ביחס לצוות הפדגוגי לרבות להתנהלות המורה המחליפה או להתנהלות ההנהלה במועדים הרלוונטיים לתאונה. המועצה המקומית והמבטחת הוסיפו וטענו שלא הוכח קיומו של כל פגם בברזייה או באופן הצבתה, ועל כן לא מוטלת עליהן כל אחריות. אשר לחוות הדעת בתחום ההנדסה שהגישה התובעת, טענו הנתבעות 1-2 כי מר יודלה נעדר כל מומחיות בדיקת מוסדות חינוך ואין לו ידע בחוזרי מנכ"ל - דבר שהופך את חוות דעתו לחסרת כל ערך משפטי. עוד טענו הנתבעים כי הנחת היסוד של מר יודלה כי הברזייה ממוקמת במקום המיועד למשחק ילדים בטעות יסודה. לטענת הנתבעות, המחדל היחיד שניתן להצביע עליו הינו שיקול הדעת של המורה המחליפה בבחירת מקום המשחק ולא במיקום הברזייה- ולפיכך אין להטיל על הנתבעים אחריות לתאונה. משרד החינוך טען בסיכומיו שטענותיו של המומחה מטעם התובעת לעניין הברזייה הופנו למקום הצבתה - נושא שאינו באחריותו של משרד החינוך. אשר להתנהלותה של המורה המחליפה טען משרד החינוך שהתנהלותה הייתה אחראית והשיקולים אשר הנחו אותה היו שלומם וביטחונם של התלמידים. המורה המחליפה דאגה לכך שהתלמידים ישחקו במקום שבו היה באפשרותה לראותם, ובמקביל לראות את שאר תלמידי הכיתה אשר שחקו במקום אחר. נטען שהמורה ראתה כי הברזייה נמצאת מחוץ לשטח המשחק ומאחורי הקיר - והסבירות שאחד מהילדים יפגע מהברזייה הייתה נמוכה מהסבירות שאחד מהם יפגע מהקיר או מילד אחר. עוד טען משרד החינוך כי אף אם תוכח רשלנות מצד המורה המחליפה, הרי שלא הוכח כל קשר סיבתי בינה ובין התאונה שהתרחשה - בעיקר נוכח העובדה שהתובעת רצה לאחור והגעתה לברזייה הייתה לאחר שהכדור התגלגל ויצא מהתחום המיועד למשחק. המסגרת המשפטית לשם הוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות, כאמור בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מוטלת על התובע החובה להוכיח כל אחד מאלה: קיומה של חובת זהירות, התרשלות מצד המזיק, ונזק שנגרם בגינה. (ראו למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113(להלן- "פרשת ועקנין"); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113))". אין בין הצדדים מחלוקת על קיומה של חובת זהירות מושגית המוטלת על הנתבעים. כפי שנקבע בפסיקה, מוטלת על בית הספר ועל המורים (שבענייננו כאמור הינם עובדי משרד החינוך) חובת זהירות מוגברת, שאותה משווה הפסיקה לחובת הורה זהיר כלפי ילדו. חובת זהירות מושגית חלה גם על המועצה המקומית מכוח היותה בעלת המבנה. השאלה הנשאלת הינה האם קיימת בענייננו גם חובת זהירות קונקרטית. קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, נבחן בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה, האם בנסיבות הייחודיות של האירוע יכול וצריך היה אדם סביר לצפות את התרחשות הנזק. ככל שהתשובה לשאלה האמורה היא חיובית, קיימת חובה לנקוט אמצעי מניעה מסוימים ביחס לפעילות שיצרה את הסיכון הראשוני, שהתממש לכדי נזק. כפי שנקבע ע"י כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בפרשת ועקנין, ע"מ 126-121- "חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. ... סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. ..." עוד נקבע באותו פסק דין- ".... חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות...". כפי שנפסק לא אחת, מוטלות ככלל חובות זהירות מוגברות באשר לפעילות ילדים במהלך שהותם בבית הספר, לאור גילם, פגיעותם, והצורך בטיפול מיוחד בהם. בגדרה של חובה זו מוטל על בית הספר לנקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת פגיעה כאמור בתלמיד (ר' לעניין זה למשל ע"א 2061/90 מרצ'לי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 811 ). בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית יש לשקול את העובדה שמדובר בענייננו בילדה שהייתה במועד התאונה בת כ- 9 שנים, ושהתאונה אירעה כאמור לא רק בעת שהותה בבית הספר, אלא גם במהלך שיעור, ובפעילות יזומה על ידי בית הספר. מבחינת מדיניות משפטית אין זה סיכון סביר שתלמיד רך בשנים ייפגע במהלך שיעור בפגיעה דוגמת הפגיעה שאירעה לתובעת. על המורים מוטלת חובה לוודא שהפעילות הנערכת במהלך השיעור, לרבות שיעור חופשי, תהיה בטוחה הן בבחינת אופי הפעילות עצמו, והן מבחינת הזירה שבה מתבצעת הפעילות. הנטל הוטל על המורה הינה מוגבר, בין היתר בשים לב לכך שלא ניתן לצפות שילדים רכים בשנים יצפו או הסיכונים שאותם יש באפשרותו של מורה לצפות. קביעת האחריות יישום ההלכות שנקבעו בפסיקה מוביל למסקנה שיש להטיל על הנתבעים אחריות לתאונה ולנזקים שנגרמו לתובעת בעטיה. אקדים ואציין שאף שמשחק בכדור מסוג המשחק שבמהלכו נפגעה התובעת אינו בהכרח משחק מסוכן, מצאתי שהאחריות שיש לייחס לבית הספר הינה מבחינת הזירה שנבחרה לביצוע הפעילות האמורה. את שאלת האחריות יש לבחון בענייננו מבחינת שתי סוגיות: סוגיית מיקום הצבתה של הברזייה, היינו האם הוצבה הברזייה באופן רשלני, תוך הפרת חובת הזהירות; השנייה, סוגיית ההשגחה והפיקוח מצד המורה המחליפה, האם הייתה התנהלותה רשלנית, והאם קיים קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזקים שנגרמו לתובעת. מיקום הברזייה הראיות שהובאו לעניין הטענות בדבר מיקומה של הברזייה היו חוות דעת של מומחה מטעם התובעת (לא הוגשה חוות דעת מטעם הנתבעים); תצלומים של מיקום הברזייה, ועדותו של מר רותם זהבי. התובעת צירפה לכתב התביעה חוות דעת של מומחה בתחום ההנדסה, אינג' אריק יודלה, מיום 10.11.08. בחוות הדעת פירט המומחה שהוא נשען בחוות דעתו על תיאור הנסיבות כפי שנמסר לו על ידי התובעת. המומחה פירט שלצורך הכנת חוות הדעת הוא נעזר בתצלום של התובעת ושל הברזייה, אשר צולם ביום 24.10.98 (כשלוש שנים לאחר התאונה) על ידי הוריה של התובעת. כמו כן ציין המומחה שהוא ביקר בבית הספר ביום 9.5.08 ביחד עם הורי התובעת, ובדק את סביבת התאונה ואת הברזייה. בחוות דעתו תיאר המומחה את הברזייה כ "מתקן יצוק בטון הנפוץ בשימוש, חלקו העליון עשוי בצורת מרובע שבפינותיו מותקנים ברזי השתייה". בפרק ההתייחסות לממצאים ולתאונה קבע המומחה שהצבת הברזייה בחצר המשמשת למשחקים הינה בגדר מפגע בטיחותי ושהיה על הגורמים האחראיים על הבטיחות לאתר מפגע זה מבעוד מועד. מומחה התייחס למספר מכשולים המוצבים ברחבה, ואולם מכשולים נוספים המוצבים ברחבה. המומחה ציין כי "הצבת מתקן השתייה בחצר המשמשת למשחקים (וסביר שגם לפעילויות ספורט) מהווה מתכון בטוח לתאונה; התלמידים המתרוצצים בחצר, בפרט בעת משחק, אינם יכולים להיות מרוכזים בסביבה והם מועדים להיתקלות בו". המומחה ציטט מספר הוראות מחוזר מנכ"ל משרד החינוך מחודש יולי 1993. כך למשל נכתב בסעיף ג' בפרק ד' המתייחס לחצר ולתכולתה "תכנון החצר וארגונה צריכים להבטיח אפשרות תנועה ופעילות של תלמידים בתנאי בטיחות מרבית". בסעיף משנה 4 העוסק במגרשים ובמתקנים לפעילות גופנית נכתב בס"א העוסק במגרשי ספורט כי "עצמים בולטים, כגון ברזיות, הידראנטים, עמודי תאורה, לוחות חשמל וכיו"ב- יורחקו משולי מגרשי הספורט (ההדגשות מופיעות בחוות הדעת ומצוין שהן אינן במקור). בסעיף משנה 6 נכתב כי "ברזיות מי- שתייה תותקנה בקרבת שטחי הפעילות של התלמידים במקום מוצל ומרוחק ממעברים ומצירי תנועה" ההדגשה מופיעה בחוות הדעת ומצוין שהיא אינה מופיעה במקור). בסיכום הממצאים קבע המומחה, בין היתר, כי "המפגע שמתקן השתייה יוצר, בעת היותו מותקן בחצר המיועדת למשחקים ולפעילויות ספורט, אמורה לבלוט לעינו של כל אדם ובודאי לעיניו של מי שעוסק בתחום הבטיחות. לאור זאת, ניתן היה לצפות שהנהלות בית הספר ומשרד החינוך ו/או הרשות המקומית, יפעלו לאיתורם ולביטולם של מפגעים כדוגמת האמור." (סעיפים 4.2-4.3). המומחה פירט את חוזרי המנכ"ל העוסקים בענייני בטיחות ורלבנטיים לענייננו. בחקירה הנגדית לב"כ המועצה המקומית והמבטחת השיב המומחה שהוא אינו מוסמך כעורך קליטת מוסדות חינוך וכי הוא לא עבר הכשרה הקשורה למוסדות חינוך (עמ' 4 שורות 15-18). לשאלה האם הוא מסכים שצריכה להיות ברזייה בחצר השיב כי צריכה להיות ברזייה וכי הוא אינו יודע אם דווקא בחצר (עמ' 5 שורות 29-30). המומחה השיב שהוא אינו מכיר תקן העוסק במיקום של ברזייה (עמ' 6 שורה 4). המומחה השיב כי הברזייה לא היית צריכה להיות ממוקמת במקום שבו מוקמה ולשאלה האם הוא יכול לסמן היכן היה צריך למקמה השיב "לא, אינני סבור שהברזייה היתה צריכה להיות ממוקמת במרחב הזה כי זה מקום של משחקים. היה צריך או להקים מתקן אחר במקום אחר, או למקם אותה במקום שלא מהווה מרחב משחקים. המעט שהייתי חושב שזה יהיה בפינה. אם יש מחויבות שזה צריך להיות כאן במרחב הזה." (עמ' 6 שורות 15-20). כאשר נשאל בשנית לעניין מיקום הברזייה השיב המומחה שמדובר במפגע שהוא אינהרנטי למרחב שבו הותקן וכי אפשר היה או לבטלו או למקמו צמוד לקיר (עמ' 6 שורות 27-28). כאשר התבקש המומחה בשנית לסמן היכן היה מציב את הברזייה השיב "אני לא מוכן לסמן. ניסיתי גם להסביר, שאפשר להסתכל על הברזייה ולהחליט שמנטרלים אותה לחלוטין ואפשר להחליט שמנסים להקטין את הסיכון..." (עמ' 7 שורות 1-2). עוד השיב כי "אמרתי שלא תהיה ברזייה במרחב הזה. זו אפשרות פחות טובה אבל יש בה לצמצם את הסיכון, זה לקחת אותה ולשים אותה בפינת המבנה. שם הסיכוי שתלמידים יגיעו לשם יותר קטן, וזה עדיין לא שולל את קיומו של המפגע, ולכן הפתרון צריך להיות אחר, להחליט שאם צריך מתקן שתייה, להתקין מתקן מסוג אחר שהבעתיות שבו תהיה יותר קלה ולשים אותו במקום פחות בעייתי. למצוא מקום במרחב של בית הספר ששם הסיכון יהיה קטן" (עמ' 7 שורות 4-8). המומחה אישר שחוזרי המנכ"ל שציטט מהם הוצאו בשנים שלאחר התאונה מלבד אחד מהם שהוא משנת 1993. המומחה הסביר ש"הכללים שמופיעים בהם, בחלקם מופיעים גם בחוזר מנכ"ל משנת 93 שכן היה רלבנטי לתאונה וחלקם הם נותנים בעצם איזה שהם מפרט או הנחיות בטיחות שאין לי ספק שהם מביעים בכתב, כיוון שאין לי את החוזרים מהעבר, את מה שמערכת החינוך היתה צריכה לקיים בעבר." (עמ' 7 שורות 23-28). והסביר את העניין בשנית "...הנהלים דאז לא מצויים בידי, למעט חוזר מנכ"ל משנת 93, כך שאמרתי שהכללים שמותווים בחוזרי מנכ"ל המאוחרים יותר, הם בסך הכול הגיוניים ומתווים את ההתנהלות שהיתה צריכה להיות במערכת החינוך גם קודם לכן." (עמ' 8 שורות 1-3). מר רותם זהבי - ממונה בטיחות ארצי במשרד החינוך - העיד שהברזייה עומדת בכל הדרישות וכי הוא היה מאשר אותה כיום כפי שאושרה לאורך השנים מאז התקנתה. בתצהיר עדות ראשית הצהיר מר רותם זהבי - ממונה בטיחות ארצי במשרד החינוך - כי "לאחר שעיינתי בתמונות הברזייה אין לי ספק כי אין היא מהווה מפגע בטיחותי. הברזייה נמצאת בצידה של החצר, במקום בולט וראוי ואין ולא הייתה כל מניעה בטיחותית להציבה במקום ובאופן בו הוצבה." (סעיף 6). עוד הצהיר מר זהבי כי "כל הציטוטים מחוזרי מנכ"ל הנזכרים בחוות דעת המומחה מטעם התובעת אינם רלוונטיים כלל למיקום הברזייה והם כולם הוצאו מהקשרם המקורי." (סעיף 8). לשאלות ב"כ המועצה המקומית והמבטחת השיב העד כי אין שום בעיה בברזייה וכי היא עונה על כל תקנות חוזר מנכ"ל (עמ' 34 שורות 6-10). בתצלומים שהוגשו לבית המשפט ניתן להבחין בכך שהברזייה הינה ברזיית בטון המוצבת על רגל, בעלת 4 ברזים, המאפשרת גישה מארבעה כיוונים. הברזייה אינה צמודה לקיר, כי אם ממוקמת במרכז הרחבה, במרחק של מספר מטרים מקירות המבנה, היינו במעבר עצמו, בניגוד להוראת המנכ"ל הרלוונטית. לעניין הצבת מתקנים שונים, כגון ברזיות, עמודי חשמל, מדרגות, מקובלת עלי חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת שלפיה יש להציבם באופן שאינו מהווה מכשול לילדים. ככלל יש לוודא שקיימות ברזיות לשימושם של הילדים, ואולם יש להבטיח שהמתקנים האמורים אינם יוצרים מכשול ברחבות המשמשות את הילדים בעיקר במהלך הפסקות, ואולם גם במהלך השיעורים. כפי שציין מר זהבי במהלך עדותו, במהלך ההפסקה מוציאים הילדים אנרגיה, רצים ומשחקים, על מנת שיהיו רגועים במהלך השיעור. משהחצר משמשת את הילדים לריצה ולהתרוצצות, במהלך ההפסקה ובמהלך שיעורים חופשיים, אולי גם במהלך שיעורי ספורט, יש לשמרה נקייה ממכשולים. אמנם קיימת חשיבות רבה שבאזור החצרות תוצב ברזייה, ואולם יש לוודא שהברזייה לא תהפוך בעצמה למכשול, אלא תוצב בצד, לצד הקיר, בוודאי שלא במרכז הרחבה או במרכז מסלולי הריצה. עיון בתמונות מלמד על כך שהברזייה הוצבה באופן היוצר מכשול, לא לצד הקיר, כי אם באמצע הרחבה. ילד הרץ ברחבה יכול להתנגש בה בנקל ולהיפצע, כפי שאירע לתובעת. ולפיכך מצאתי שיש לקבל את הטענה שלפיה לא הוצבה הברזייה ברחבה באופן בטיחותי, ברשלנות ותוך הפרת חובות הזהירות. ההשגחה הסוגיה השנייה הינה ההשגחה מצד המורה המחליפה במהלך השיעור. לשם הערכת התנהלותה של המורה המשגיחה ובחינת ההשגחה שהייתה על התלמידים במקום, רלוונטיות עדותה של התובעת, וכן עדותו של מר רותם זהבי. התובעת העידה כאמור שבמהלך השיעור התפצלה הכתה לשניים: חלק אחד של התלמידים שיחק בכדורגל במגרש המיועד לכך, וחלק אחר שיחק בחצר, במשחק "חיי שרה". בהנחיית המורה המחליפה התמקמה הקבוצה ששיחקה במשחק "חיי שרה" במקום שבו תוכל המורה לראות את הילדים ממקום מושבה במגרש הכדורגל, על מנת שיעלה בידיה להשגיח על התלמידים שהתפצלו כאמור לשתי קבוצות. בחקירה הנגדית לב"כ התובעת השיב מר זהבי שהוא אינו יודע מה היו נסיבות התאונה, לאחר שב"כ התובעת תיאר בפניו את הנסיבות ואת המשחק ששיחקו התלמידים השיב מר זהבי "השטח הוא רחבה פתוחה, אמנם יש לו מצד אחד קיר ומצד שני, בהינתן מצב שהיתה שם מורה משגיחה שאני מניח שהיא נתנה מס' הנחיות והנוכחות שלה חשובה, מותר לשחק שם. השאלה היא איזה משחק ובאיזה צורה משחקים. אפשר לשחק אותו בכל מיני צורות, כמובן שיש להתאימו לשטח. מצד שני אומרים כאן שזה לא בטוח שזה היה שם, אני לא מכיר את אופי המשחק ולכן קשה להתייחס לזה. כמובן, הרעיון הוא כזה, בתי הספר בארץ לא כולם משופעים ברחבות, הצורך במשחק בוודאי בשיעורים חופשיים שהמנהלת חושבת שצריך להוציא את התלמידים ולכן לא תמיד עושים זאת בשטחים אופטימלים." (עמ' 30 שורות 16-22). עוד השיב כי "אני לא רואה שום בעיה שבמגרשים יש אלמנטים, ובוודאי שיש ילדים שרצים בתנופה ולא נזהרים יש פגיעות, אבל אם יש השגחה שאמורה להזהיר..." , והסביר כי כוונתו ב"השגחה" היא "שיש מורה שאמור להעיר הערה, להוציא מישהו מהמשחק שמתפרע ולתת הוראות" (עמ' 31 שורות 29-30; עמ' 32 שורה 2). העד אישר כי זה בסדר שהמורה ישבה במרחק ממקום המשחק ומדי פעם הפנתה את הראש לאחור כדי לראות מה קורה בקבוצה וכי זה בסדר שהיא אישרה לתלמידים לשחק "חיי שרה" (עמ' 32 שורות 3-11). לשאלה אם הוא מכיר את חוזרי מנכ"ל של משרד החינוך השיב שהוא הכותב אותם (עמ' 32 שורות 26-27). עוד השיב כי "ללא ספק הנחיות מערכת החינוך בנושא הבטיחות מחמירות מעל חוק תכנון והבנייה מהצורך, לאור שאנו עוסקים בילדים רכים וחשיבות בטיחותם חשובה." (עמ' 34 שורות 19-20). העד השיב כי "ידוע וברור שעיקר הבעיות שיש לנו במערכת החינוך היא בעיית ההתנהגות של הילדים. כאשר אנו מנתחים תאונות, אנו רואים שאין לנו בעיות עם התנאים הפיזיים בשטח ולכן אנו מקפידים שתהיה השגחה. התובעת היתה בת 9, וזה מתחיל להיות בוגרת, זה עדין לא אומר שזה בסדר שהיא נפגעה. אני לא יודע בדיוק מה קרה, הכל ספקולציות אחרי כמה שנים. ... הבעיות הן בעיקר עם התנהגות ולא עם התשתית." (עמ' 34 שורות 24-29). בחקירה לב"כ משרד החינוך השיב כי "בחצר בית הספר יש הרבה מבנים, ברזיות לשתייה, רחבות למשחק, ברחבות הם יכולים לשחק קלס ועם כדור, זה משחק של בנים או בנות. לא הייתי רוצה שבעצם הילדים לא יוכלו לשחק ולא כלום. בעצם בסופו של דבר להוציא את האנרגיות שלהם צריך. המורה צריך שבשעור מתמטיקה הם ישבו רגועים." (עמ' 35 שורות 26-29). מבחן ההשגחה אשר אומץ בפסיקה אכן מביא לידי ביטוי את נוכחות המורה בסביבת התלמידים, את אפשרותו להשגיח על פעילותם. יחד עם זאת, עצם הנוכחות או האפשרות להשגחה אינה מהווה מרפא לכל אירוע ולכל סוג של רשלנות. בענייננו אמנם ביקשה המורה להותיר לה שדה ראיה שיאפשר צפייה בתלמידים שבשתי הקבוצות, ואולם המחיר ששולם הינו הפניית הילדים לשחק בכדור ברחבה שלא נועדה לכך, שבה הוצבו מכשולים שונים, בראש ובראשונה הברזייה המוצבת במרכז הרחבה. כפי שציין מר זהבי, הרחבה אינה מתאימה לכל משחק, אלא למשחקים נקודתיים, כגון קלאס. אין היא מתאימה למשחק בכדור, שפיזורם של הילדים הינו בטווח רחב, והם יכולים להיקלע למכשולים ולהיתקל בהם ללא כל קושי. המשחק ששיחקו הילדים אמנם אינו משחק מסוכן בהגדרה, ואולם הזירה שנבחרה למשחק, לא במגרש ספורט, כי אם כאמור ברחבה שבתחומה מוצבים מכשולים שונים. עצם נוכחותה של מורה אינה יכולה למנוע את התאונה, בוודאי כאשר המורה היא המכוונת את התלמידים לשחק במקום, ועל כן מדובר בהפרה של חובת הזהירות הקונקרטית, שיצרה סיכון בלתי סביר חרף האפשרות לצפות את התאונה, ועל כן מדובר ברשלנות שבגינה נגרמו נזקי התובעת. חלוקת האחריות- מעוולים במשותף אשר לחלוקת האחריות בין הנתבעות, כפי שנפסק, המבחן לקביעת שיעור ההשתתפות בין מעוולים במשותף, על פי סעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הוא "מידת האחריות" של כל אחד מהמעוולים לנזק. מידת האחריות נבחנת על פי מידת האשמה ההדדית ומשקלה היחסי של התנהגות כל אחד מן הצדדים באשם לגרימת הנזק (ראו למשל ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו (2) 344; ת"א (מחוזי י-ם) 9107/07 פסקו נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ [פורסם במאגרים] (מיום 9.1.12)). בענייננו נובעת אחריותם של הנתבעים מכך שהמועצה המקומית הינה הבעלים של מבנה בית הספר והאחראית על תחזוקתו, בעוד שהצוות הפדגוגי של בית הספר - ההנהלה והמורים - מועסקים על ידי משרד החינוך. מצאתי שאמנם מיקום הברזייה אינו בטיחותי, הוא יוצר מכשול ברחבה המשמשת למשחק, ואולם היה על המורה המחליפה להביא בחשבון את הסיכונים שבעריכת משחק בכדור ברחבה שאינה מיועדת לכך, ואשר מוצבים בה מכשולים שונים, בין היתר הברזייה, המצויה האמצע נתיב הריצה או המשחק, ועל כן היקף אחריותה גדול יותר. בשל כך מצאתי שיש לקבוע כי אחריותה של המועצה המקומית הינה בשיעור של 35%, בעוד שאחריותו של משרד החינוך הינה בשיעור של 65%. הנכות הרפואית לכתב התביעה צירפה התובעת חוות דעתו של ד"ר אייל תגרי, מומחה בשיקום הפה, אשר קבע שבעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות בשיעור של 0.25%. המומחה ציין כי ככל שהתובעת תאבד גם את שן 11 תתווסף לה נכות בשיעור 0.25%. המומחה פירט בחוות דעתו את הטיפול העתידי בשיניים ואת עלותו. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של פרופ' נח שטרן, מומחה בשיקום הפה, אשר קבע כי הטיפול שניתן לתובעת בעקבות החבלה בשיניים מספר 11 ו-21 היו נכונים. למומחה היו השגות בנוגע למחיר ששולם עבור הטיפולים וכן בנוגע להערכת המחיר לטיפול העתידי. לאור הפערים בין חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים, מונה ד"ר שלמה ברק כמומחה מטעם בית המשפט בתחום כירורגיית הפה והלסת. בחוות דעתו פירט המומחה את ממצאי הבדיקה שערך ביום 30.8.11: פנים סימטריות. פתיחת פה בטווח תקין של 44 מ"מ וללא סטייה. בחלל הפה- היגיינה אוראלית טובה. סגר השיניים תקין. שן 21- חסרה. חוסר השן משוקם באמצעות שתל שתומך מבנה וכתר חרסינה. שן 11- סתימת שורש וכתר חרסינה. סתימת שורש רחבה. השורש קצר. הכתרים תקינים מבחינה תפקודית ואסתטית והשתל תקין. בפרק הדיון ציין המומחה כי עקב הפגיעה נעקרה השן החותכת העליונה משמאל (מספר 21) והשן החותכת העליונה מימין (מספר 11) זזה. המומחה פירט את הטיפול שנעשה בכל אחת מהשיניים : שן 21- במהלך השנים חלה ספיגה של שורש השן ובגיל 16 השן נעקרה. חוסר השן טופל על ידי ניתוח לעיבוי הרכס ושתל, ובהמשך הושם כתר חרסינה על השתל. המומחה ציין שהטיפולים בוצעו בצורה לקויה והשתל הוחדר בעמדה לקויה בוקלית ואפיקלית והכתר ארוך ולא אסתטי. המומחה קבע כי היה צדק בביצוע טיפול חוזר שנעשה שבו הוצא השתל ובוצע מחדש השתלת עצם, שתל, מבנה וכתר חרסינה. הטיפול החוזר תקין. המומחה ציין כי שתל ומבנה יש להחליף כל 15 שנים וכתר חרסינה כל 10 שנים. בשן 11 - בוצעה סתימת שורש בשלב בו השורש לא סיים את התפתחותו - לכן סתימת השורש רחבה והשורש קצר במקצת. פרוגנוזת שן זו בינונית. המומחה העריך כי בעוד כ-20 שנה יהיה צורך לעקור את השן ולשקם את חוסר השן באמצעות שתל, מבנה וכתר חרסינה. המומחה פירט את העלויות של הטיפולים בעבר ובעתיד. אשר לטיפולים בעבר קבע המומחה כי אין לפצות עבור כפל טיפולים אלא על סדרת טיפולים אחת כיוון שהטיפול השני נועד לתקן את הטיפול הלקוי שניתן לתובעת בתחילה. העלויות עבור טיפולי העבר: שן 21- ניתוח לעיבוי הרכס בסך של 3,500 ₪; שתל בסך של 3,500 ₪; מבנה על גבי שתל בסך של 1,200 ₪; כתר חרסינה- זירקוניה בסך של 4,000 ₪ ; שן 11 - כתר חרסינה זירקוניה בסך של 4,000 ₪. העלויות עבור טיפולים בעתיד: שן 21- שתל בסך של 3,500 ₪ שיש להחליף כל 15 שנים; מבנה בסך של 1,200 ₪ שיש להחליף כל 15 שנים; כתר חרסינה זירקוניה בסך של 4,000 ₪ שיש להחליף כל 10 שנים. שן 11 - כתר חרסינה זירקוניה בסך של 4,000 ₪ - החלפה אחת. בעוד כ-20 שנה יש לעשות עקירה בסך של 700 ₪; תותבת חלקית לשיקום זמני בסך של 2,000 ₪; שתל בסך של 3,500 ₪ שיש להחליף כל 15 שנים; מבנה בסך של 1,200 ₪ שיש להחליף כל 15 שנים; כתר חרסינה זירקוניה בסך של 4,000 ₪ שיש להחליף כל 10 שנים. המומחה קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 0.5% בשל אובדן שתי שיניים עם אפשרות לשיקום באמצעות כתר, לפי סעיף 74(1)(ד)(ח) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן- "התוספת לתקנות"). הנזקים נזק לא ממוני בסיכומיה עתרה התובעת לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בסכום של 150,000 ₪. הנתבעים טענו מנגד שאין מקום לפיצוי העולה על 10,000 ₪. בשים לב לטיבם של הנזקים שנגרמו לתובעת, לכלל הנכות הרפואית שנקבעה, לצורך בביצוע טיפולי שיניים בעבר ולצורך לבצע טיפולי שיניים חוזרים ונשנים מדי מספר שנים בעתיד, אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה, פיצוי בסכום של 30,000 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין. עזרה וסיעוד בתצהיר עדות ראשית הצהירה התובעת כי "...ההורים שלי התלוו אליי לטיפולים ונאלצו להחסיר ימי עבודה רבים." (סעיף 32). בסיכומיה טענה התובעת כי בשל היותה קטינה בעת התאונה ליוו אותה הוריה לכל הטיפולים הרפואיים שנאלצה לעבור ובשל כך החסירו שעות עבודה. לפיכך עתרה התובעת לפיצוי בסכום של 25,000 ₪ בראש נזק זה. הנתבעים טענו מנגד כי הדרישה לפיצוי בראש נזק זה מתמקדת בצורך של הורי התובעת ללוותה לטיפולים ובאובדן הכנסה שלהם עקב כך, ואולם לא הובאה כל ראייה לעניין זה וגם לא הוגשה תביעה של ההורים כמיטיבי נזק. ניתן ללמוד מעדות התובעת שבעבר היא נזקקה לעזרה מסוימת מצד בני משפחתה. בהתאם להלכה הפסוקה זכאי התובע לפיצוי עבור העזרה, גם אם תמורתה לא שולמה לבני המשפחה (ראו למשל ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח (3) 580, 588). ההורים לא הגישו תצהירים ולא העידו על נזקים שנגרמו להם כביכול. בשים לב לטיב הפגיעה, ולשיעור הנכות הרפואית, לזמן הרב שחלף מאז התאונה ולמרכיב הפרשי הצמדה וריבית, מצאתי שיש לקבוע פיצוי בראש נזק זה בגין העבר בסכום של 5,000₪ בערכי יום מתן פסק הדין. הוצאות רפואיות ונסיעות בסיכומיה העריכה התובעת את ההוצאות הרפואיות שהיו לה עבור הטיפולים הרפואיים בעבר, וכן את אלו שתעבור בעתיד בסך של כ- 55,000 ₪ . על סכום זה ביקשה להוסיף את ההוצאות הנלוות. לפיכך דרשה התובעת לפצותה בראש נזק זה בסך של 90,000 ₪ לעבר ולעתיד. התובעת טענה בסיכומיה שהנתבעות לא הוכיחו שההוצאות עבור הטיפולים שולמו על ידי חברת הביטוח שביטחה את התובעת בביטוח תאונות אישיות תלמידים במועד התאונה. לטענת התובעת היא צירפה קבלות בגין הוצאותיה ובכך הרימה את נטל ההוכחה. הנתבעים טענו בסיכומיהם שיש לערוך את החישוב על בסיס חוות הדעת שהגישה התובעת, אף אם מדובר במחיר הנמוך מהעלות הממוצעת אצל רופאי שיניים פרטיים, וזאת כיוון שמדובר בהערכה כספית של הרופא המטפל של התובעת. לטענתם, עלות טיפולי העבר, הן לפי חוות הדעת והן לפי הקבלות שהוצגו, מסתכמת בסך של 16,200 ₪ . הנתבעים הוסיפו וטענו שאין מחלוקת על כך שהתשלומים עבור טיפולי העבר לא שולמו על ידי התובעת, אלא על ידי הוריה, אשר לא תבעו כמיטיבי נזק ואף לא זומנו להעיד בנושא. עוד טענו הנתבעים שעל התובעת מוטל הנטל להוכחת ההחזרים שנתקבלו מחברת הביטוח בגין ההוצאות האמורות. התובעת השיבה במהלך חקירתה הנגדית שנתקבלו החזרים מהביטוח בגין הטיפולים, אך לא ידעה לומר מה היה שיעורם או סכומם. אשר לטיפולים הרפואיים בעתיד טענו הנתבעים שלפי המפורט בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ובהתאם להיוון כפול, ועל יסוד עלות כתר בסך 3,400 ₪ (לפי חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת), הפיצוי בראש נזק זה מסתכם בסך של 34,000 ₪ . הנתבעים טענו כי אין לפצות את התובעת בהוצאות נוספות מעבר להוצאות עבור הטיפולים, כיוון שהדרישה בעניין אינה נתמכת באף ראיה ואף לא בטענה כלשהי בתצהיר עדות ראשית של התובעת. לאחר עיון בעדויות מצאתי שיש לקבל את טענות הנתבעים באשר לטיפולי השיניים בעבר. התובעת השיבה במהלך חקירתה הנגדית שההוצאות כוסו על ידי תשלומי ביטוח. יחד עם זאת מצאתי שיש לפסוק פיצוי בגין הוצאות נלוות בסכום של 3,000 ₪ (נסיעות וכיוצ"ב) לעבר בערכי יום מתן פסק הדין. אשר לעתיד, העלויות בגין הטיפולים שקבע מומחה בית המשפט, בהיוון כפול הינן בסכום של 36,368 ₪. לסכום האמור יש להוסיף פיצוי בגין עלויות נלוות בעתיד, בסכום של 2,000 ₪. סה"כ יש לפסוק לתובעת בראש נזק זה סכום של 41,368 ₪. סיכום בהתאם לאמור ישלמו הנתבעים לתובעת סכום כמפורט להלן, בהתאם ליחס האחריות שנקבע: נזק לא ממוני- 30,000 ₪; עזרת הזולת - 5,000 ₪; הוצאות- 41,368 ₪; סה"כ- 76,368 ₪. כן ישלמו הנתבעים לתובעת את הוצאותיה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.6%, בהתאם ליחס האחריות שנקבע. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שבו הומצא פסק הדין לבאי כוחם של הצדדים, שאם לא כן, יישאו הסכומים ריבית והפרשי הצמדה כדין. דיני חינוךבית ספר