תביעת פינוי נגד דייר בדיור הציבורי בעקבות איבוד זכאותו של הדייר לדיור ציבורי עקב גירושיו מאשתו, אשר היא המשמורן של ילדיהם הקטינים של בני הזוג והגם שעל פי הסכם הגירושין, הדייר הוא זה שימשיך להיות בעל הזכויות בדירה. 1. התובעת הינה חברה המנהלת נכסים עבור המדינה ובין היתר משכירה דירות לדיירים הזכאים לכך על פי חוק. 2. ביום 20.4.05 חתם הנתבע 1 (להלן:- "הנתבע") עם בת זוגו דאז על הסכם שכירות עם התובעת, לפיו שכרו מהתובעת דירה ברחוב חיים פינטו 8 (178/2) באופקים (להלן:- "הדירה"). הנתבע 2 ערב להתחייבויות השוכרים על פי הסכם השכירות. 3. ביום 30.7.05 התגרשו בני הזוג ובהסכם הגירושין נקבע, כי ילדיהם הקטינים של בני הזוג ישארו בחזקתה של האשה. עוד נקבע בהסכם השכירות, כי זכויות בני הזוג לדיור ציבורי יועברו לנתבע, כך שהוא זה שימשיך לשכור את הדירה. 4. לטענת התובעת, בהתאם לנהליה, בעת שבני זוג מתגרשים, עוברת זכות השכירות לבן הזוג שהילדים נותרים בחזקתו ובמקרה דנן- לאשה. למרות האמור, סייעה התובעת לנתבע לפנות לוועדת החריגים במשרד השיכון על מנת שתכיר בו כ"דייר", באופן שיאפשר לנתבע להמשיך ולהתגורר בדירה. אלא שפניה זו נדחתה בהחלטת הוועדה מיום 6.4.09 ולכן פנתה התובעת אל הנתבע על מנת שיפנה את הדירה. הנתבע לא פינה את הדירה עד כה, חרף פניות התובעת אל הנתבע כבר מחודש אפריל 2009. לאור האמור, עותרת התובעת לחייב את הנתבע לפנות את הדירה. כמו כן, טוענת התובעת, כי מאז חודש יוני חוייב הנתבע לשלם דמי שימוש ראויים בשיעור של 1,163 ₪ וקיים לו חוב קודם בשיעור של 935 ₪. סך הכל תובעת התובעת מאת הנתבע בתביעה שלפניי את הסך של 2,098 ₪. 5. התביעה שלפניי הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר. הנתבע 1 הגיש בקשת רשות להגן. בבקשתו טען הנתבע, כי בעת החתימה על הסכם השכירות לא התאפשר לו לקרוא את הסכם ובת זוגו כלל לא קראה באותה עת עברית ולא הבינה על מה היא חותמת. הנתבע טוען לפיכך, כי ראה את הסכם השכירות לראשונה רק במועד הגשת התביעה. לטענתו, לא ידע, כי על פי הסכם השכירות אין תחולה לחוקי הגנת הדייר. עוד טוען הנתבע, כי בהתאם להסכם הגירושין שבינו ובין אשתו, שקיבל תוקף של פסק דין, הועברו מלוא זכויותיהם של בני הזוג בדירה לידי הנתבע. הנתבע לא ידע על נוהל כלשהו של התובעת ולפיו, אינו זכאי להמשיך ולהחזיק בדירה ונוהל זה נודע לו על ידי עובדי התובעת רק בחודש מרץ 2009, שאז הומלץ לנתבע לפנות לוועדת החריגים. עוד טוען הנתבע, כי הוא השקיע מכספו בשיפוץ הדירה, זאת על מנת שילדיו, המגיעים אליו לביקור יוכלו ליהנות מאווירה נעימה. הנתבע טוען בנוסף, כי לאחר שהתובעת ביקשה ממנו לפנות את הדירה, נפגש הנתבע עם מנהל הסניף באופקים. מנהל הסניף הבטיח באותה פגישה כי יעשו מאמצים למצוא עבורו דירה חלופית מתאימה אשר תיבחר מתוך מספר דירות שיוצעו. לאחר שהנתבע בחר דירה אחרת, קטנה יותר, אושרה דירה, אך כעבור יומיים התגלה לו, כי הדירה החלופית הועברה לדיירת אחרת ותחתיה הוצעה דירה הרוסה, שאינה מאפשרת מגורים בה. הנתבע טוען, כי מאז המשיך להתגורר בדירה ולשלם את דמי השכירות בגינה. לטענתו, ההבטחה בדבר דירה חלופית הינה הסכם לכל דבר ועניין. לעניין התביעה הכספית טוען הנתבע, כי התשלום עבור חודש יוני 2009 שולם על ידו. אלא, שלאחר חודש זה, החליטה התובעת להעלות את שיעור דמי השכירות באופן רטרואקטיבי. האפשרות שניתנה לתובעת להעלות את דמי השכירות בהתאם לשיקול דעתה היא אפשרות המהווה תנאי מקפח בהסכם שבין הצדדים. הנתבע מאשר, כי בשלב מסויים היה לו פיגור בתשלום החודשי, אלא שפיגור זה הוסדר בתשלומים, כאשר בנוגע לשיעור דמי השכירות בסכום של 1,163 ₪ טוען הנתבע, כי זהו סכום בלתי סביר שאינו יכול לעמוד בו היות והוא מתקיים מקצבת הבטחת הכנסה. 6. לאחר שהתובעת לא הגיבה לבקשת הרשות להגן שהוגשה, קיבל בית המשפט את הבקשה וניתנה הרשות להגן. במהלך ניהול התיק, ניתנה בהסכמת הצדדים דחייה של ניהול ההליך זאת על מנת לאפשר לנתבע לפנות פעם נוספת לוועדה על מנת שתאפשר לו מגורים בדירה. פניותיו של הנתבע נדחו כאשר הנתבע קיבל תעודת זכאות לסיוע בשכר דירה, אך לא לצורך השכרת הדירה ומכאן נקבע התיק לשמיעת ראיות. מטעם התובעת העידה הגב' נאוה אסייג, עובדת התובעת ומטעם הנתבע העיד הנתבע לעצמו. ב"כ הנתבע ביקש לחקור גם את מנהל הסניף אצל התובעת, הגם שלא הקדים והגיש תצהיר מטעם התובעת. התובעת נעתרה לבקשה ונקבע מועד גם לשמיעת מנהל הסניף. בתום הדיון סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פה. 7. הטענה הראשונה אותה העלה הנתבע הינה הטענה, לפיה לא קיבל העתק מההסכם ולכן לא ידע את תנאיו, לרבות התנאי לפיו הוא דייר מוגן בדירה. הגם שב"כ הנתבע לא התייחס לטענה זו בסיכומיו ונראה, כי זו נזנחה, מצאתי מקום להתייחס גם לטענה זו. הנתבע חתם על הסכם השכירות. לא שמעתי מפי הנתבע, כי ביקש לקרוא את תנאי ההסכם והוא סורב, נהפוך הוא, מדברי הנתבע עולה, כי לא קרא את ההסכם מבחירה, היות וסמך על הגב' אסייג, עובדת התובעת. במהלך עדותו גם לא ידע הנתבע לומר אילו מתנאי ההסכם הם תנאים המקפחים את זכויותיו וגם לא ידע לומר, כי לו היה קורא את ההסכם ייתכן ולא היה מתקשר בתנאיו. כל שציין הוא "הייתי מברר את זה יותר". תנאים שידע התובע לומר לגביהם, כי לא צויינו או כי אינם הוגנים הם תנאים שכלל אינם רלוונטיים להליך שלפניי. לפיכך והיות ואדם מוחזק כמי שיודע על מה הוא חותם והיות ומבחירה לא קרא הנתבע את תנאי ההסכם, הרי שהוא אינו יכול לבוא בטענות בנוגע לתנאיו. 8. הנתבע טוען, כי היה על התובעת לאפשר לו להמשיך ולהתגורר בדירה נוכח תנאי הסכם הגירושין שבינו ובין אשתו אשר אושרו על ידי בית המשפט. התובעת טוענת לעומת זאת, כי היא אינה צד להסכם שבין התובע ובין אשתו, התובעת פועלת על פי נהלי משרד השיכון, שעל פיהם בן הזוג המחזיק בילדים הוא זה הזכאי להמשיך וליהנות מהזכות לדיור ציבורי. לטענת התובעת, אשת הנתבע אף פנתה אליה בבקשה לדיור ציבורי לאור זכאותה האמורה. 9. נהלי משרד השיכון לא הוצגו לפניי, אם כי בדיון האחרון הציגה התובעת לעיון את הוראות הנוהל של התובעת עצמה ועל פיהן הזכאות אמנם עוברת לבן הזוג המחזיק בילדים. הגם שלא הוצגו הנהלים, הנני סבורה, כי התובעת הרימה הנטל להוכיח, כי הנתבע אינו זכאי להחזיק בדירה. ראשית, הנתבע לא כפר בקיומו של הנוהל האמור, אלא טען, כי לא ידע על קיומו. הסכם הגירושין שבין בני הזוג בוודאי שאינו יכול לחייב את משכירת הדירה אשר משכירה את דירותיה לזכאים על פי קריטריונים ועל פיהם בלבד וגם פסק הדין שניתן בעניינם של בני הזוג יכול לחייב את בני הזוג בלבד, במסגרת מערכת היחסים שביניהם, אך אינו יכול להעניק למי מהם זכות שאינה שלו ובמקרה דנן- הזכות לזכאות לדיור ציבורי. 10. על פי המקובל, וכפי שמצויין מפורשות בסעיף 4 להסכם השכירות, הזכאות לשכור דירה מאת התובעת נקבעת על פי תעודת זכאות אותה מקבל השוכר ממשרד השיכון. אם זכאות זו פוקעת מסיבה זו או אחרת, פוקעת זכותו של השוכר להמשיך ולשכור דירה מאת התובעת והיא רשאית לפיכך לבטל את הסכם השכירות. אין חולק, כי במקרה דנן, שעה שהתברר, כי בני הזוג התגרשו, פקעה זכאותו של התובע לדיור ציבורי והגם שהנתבע פנה מספר פעמים למשרד השיכון נותרה הדחיה בעינה ולנתבע נותרה זכאות לסיוע בשכר דירה בלבד. 11. יצויין, כי אם הנתבע כופר בנהליה של התובעת, שמכוחם הושכרה לו הדירה, אזי ממילא עסקינן בהסכם שכירות מוגבל בזמן (תוקף ההסכם עד ליום 4.8.06) ואם הוא הוארך בהסכמה, הרי שכל אחד מהצדים רשאי לבטלו תוך מתן הודעה של זמן סביר מראש. 12. לאור האמור, דרישתה של התובעת לפנות את הנכס לאחר גירושי בני הזוג הינה דרישה סבירה ובדין יסודה, בהתאם לנהלי התובעת, אשר לא נסתרו. 13. הנתבע טוען, כי גם אם קיימים נהלים כאמור, הרי שהובטח לו לקבל דירה חלופית. בעניין זה, זימן ב"כ הנתבע את מנהל הסניף אצל התובעת, מר טנג'י אשר העיד על ניסיונותיו לסייע לנתבע למצוא דירה חלופית. מעדותו של מר טנג'י עולה, כי לא ניתנה לנתבע כל התחייבות למצוא דירה עבורו, אלא הוצע לנתבע להשתתף בהגרלה של דירות שהוצעו למי שאינם זכאים לדיור ציבורי. הצעה זו נעשתה מתוך ניסיון לסייע לנתבע ולא מתוך חובה כלשהי שהיתה לתובעת כלפי הנתבע. הנתבע לא שיתף פעולה בעניין ולא השתתף בהגרלה בסופו של יום, מבחירתו הוא. איני סבורה, כי ניתן לראות בפעולתו זו של מנהל הסניף משום מתן התחייבות ליתן לנתבע דירה חלופית, גם הנתבע אישר בתצהירו, כי הוצעה לו דירה שלא מצאה חן בעיניו, בשל היותה מוזנחת. 14. ניסיונו של עובד ציבור לסייע לציבור אינו יכול לעמוד לו לרועץ. העובדה שלא היתה מוטלת על התובעת החובה למצוא עבור הנתבע דירה חלופית, אך בכל זאת נעשה ניסיון לסייע, אינה מטילה חבות חוזית כלשהי על התובעת ולכל היותר יש לשבח את התובעת ועובדיה על התנהלותם, כאשר לא רק שהם לא מזדרזים לפנות מהדירה את מי שפקעה זכאותו לדיור, אלא אף מנסים לסייע לאותו אדם למצוא מקום מגורים חלופי , על מנת שלא ימצא עממו ללא קורת גג. 15. בסיכומיו טוען ב"כ הנתבע, כי על בית המשפט לנהוג כבית הלל, אלא שהנני סבורה, כי אין צורך בכך, זאת לאחר שבמשך קרוב לחמש שנים נהגה התובעת בנתבע כבית הלל, אפשרה לו לחפש מקום מגורים חלופי, אף סייעה לו בכך וכן אפשרה לו פעם אחר פעם לעשות ניסיון נוסף על מנת לקבל תעודת זכאות שתאפשר המשך מגוריו בדירה. משכל זה לא הועיל, יש לאפשר לתובעת לפנות את הנתבע מהדירה, על מנת לאפשר לזכאים אחרים לעבור ולהתגורר בה. 16. באשר לתביעה הכספית. הנתבע הציג אסמכתאות לפיהן שילם את דמי השכירות לחודש יוני 2009, על פי שוברים שהפיקה התובעת וכן תשלום על חשבון החוב, כל זאת עוד בטרם הגשת בקשת הרשות להתגונן (אך לאחר חודש יוני). בעדותה אשרה הגב' אסייג, כי כיום הנתבע משלם תשלום חודשי וכן סכום של 200 ₪ על חשבון החוב. הגם שבתצהיר העדות הראשית מטעמה אשר הוגש בשנת 2010 ציינה הגב' אסייג כי היא מצרפת את דפי החשבון של הנתבע אצלה, אלה לא צורפו וגם לא צורפה כל אסמכתא ממנה ניתן ללמוד מדוע הועמדו דמי השכירות על הסכום של 1,163 ₪. אסמכתאות כאמור אף לא הומצאו לקראת ישיבת ההוכחות שנקבעה, על מנת לברר מהו חובו של הנתבע נכון למועד שמיעת הראיות, אם בכלל. לאור האמור, בהעדר אינדיקציה לשיעורו של החוב הכספי נכון להיום, כאשר התובעת מאשרת כי הנתבע משלם תשלומים על חשבון חובו, כאשר כבר בסמוך להגשת התביעה שולם תשלום על חשבון החוב, מצאתי מקום לדחות את התביעה הכספית, לאחר שלא הוכח שיעור החוב שעוד נותר לתשלום, אם נותר, בנוגע לתקופה הנתבעת. למען הסר ספק, אין במסקנתי זו כדי לאיין תשלומים ששולמו על ידי הנתבע על חשבון חובו, לרבות על חשבון התקופה נשוא התביעה וזקיפת תשלומים ששולמו בגין התקופה האמורה. 17. סוף דבר, אני מחייבת את הנתבע לפנות את הדירה המצויה ברחוב הרב חיים פינטו 8 (178/2) באופקים ולהשיבה לידי התובעת כשהיא נקיה מכל אדם וחפץ. נוכח האפשרות שנתנה התובעת לנתבע עד כה, מצאתי מקום גם אני להורות, כבית הלל, כי צו הפינוי יכנס לתוקף ביום 10.10.13, על מנת לאפשר לנתבע למצוא מקום מגורים חלופי. הנתבע ישא בהוצאות התובעת, כדי שיעור הוצאתן וכן ישא בתשלום שכ"ט בא כוחה בשיעור של 6,000 ₪. תביעת פינויגירושיןמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)פינויפינוי דירה