התובעת נפגעה בתאונת דרכים עת נפלה בנסיעה באוטובוס בהיותה בת 70. היום התובעת בת 77 שנים. תחילה, נתמנה על ידי בית המשפט מומחה בתחום הנוירולוגיה, דר' מונל ברג, אשר קבע לתובעת נכות צמיתה של 7.5% בתחום הנוירולוגי. לאחר קדם המשפט, כאשר לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות, ביקש ב"כ התובעת מינוי מומחה נוסף לעניין הצלקת ומונה פרופ' דניאל האובן, אשר קבע לתובעת 5% נכות פלסטית עקב הצלקת. חוות דעת חוות דעתו של דר' מונל ברג המומחה לנוירולוגיה דר' ברג עיין במסמכים הרפואיים ובדק את התובעת. המומחה ציין כי היא נפגעה בחבלה קשה בראש, בגב, בצוואר ובכתף ימין, כאשר נפלה בנסיעה באוטובוס ביום 30.5.06. היא הגיעה לבית חולים ללא איבוד הכרה, אובחן פצע נרחב בקרקפת שנסגר בקליפסים. לא נמצא ממצא נוירולוגי, שבר או דימום. לאחר התאונה סבלה מכאבי ראש, סחרחורות, חוסר שיווי משקל, כאבים בצוואר, הגבלה בתנועות הגב, חוסר שינה בלילות, כאבים בכתף, ירידה בזכרון וגרוד באזור הפצע. קיבלה טיפולים פיסיותראפיים ממושכים ומשככי כאבים. המומחה הדגיש, כי עוד טרם התאונה סבלה התובעת מבעיות רפואיות רבות, לרבות: אסטמה ברונכיאלית, לחץ דם גבוה, כאבי גב וצוואר, בעיות בכבד, קטרקט בעיניים, קשיי נשימה ועוד. בסיכום חוות הדעת קבע המומחה, כי לאחר התאונה הופיעו תסמינים המאפיינים מצב של פוסט טראומה. הוא ציין כי לפי דברי התובעת ובני משפחתה, לפני התאונה הייתה עצמאית ולאחר התאונה היא הפכה להיות תלויה באחרים בפעולות הבית. יחד עם זאת, המומחה חזר וציין כי עוד טרם התאונה סבלה התובעת ממספר מחלות וקיבלה טיפול תרופתי כרוני. בנסיבות אלה, נקבעה נכות נוירולוגית צמיתה של 7.5%, לפי דרגת נכות בין פריטים 34 (א) ל- 34 (ב) לתקנות הביטוח הלאומי. חוות דעת פרופ' דניאל האובן המומחה לכירורגיה פלסטית ואסתטית פרופ' האובן, עיין במסמכים ובדק את התובעת. הוא קבע כי נותרה לתובעת צלקת אורכית שטחית, שאיננה בולטת, בעור הקרקפת באזור הטמפרופריאטלי. הצלקת מכוסה בשיער ולכן מוסתרת, היא דקה ובלתי נראית. המומחה העריך את הצלקת ב- 5% נכות צמיתה. הראיות עדות התובעת התובעת מסרה בתצהירה, כי לפני התאונה ביצעה בעצמה את כל עבודות הבית, לרבות עריכת קניות ונשיאת סלים כבדים, עבודות ניקיון, בישול ואירוח בני משפחה. התובעת ציינה כי לאחר התאונה היא התקשתה להרדם בלילות, היא חרדה לעלות על אוטובוסים, היא סובלת מכאבי ראש וסחרחרות. איננה מסודרת ושוכחת דברים כל הזמן. ילדיה נאלצים להסיע אותה לכל מקום, ונגרמות לה הוצאות רבות על תרופות ועל נסיעות. באשר למצב רפואי במנותק מהתאונה - בעדותה של התובעת בבית המשפט, היא נשאלה לגבי מגבלותיה הרפואיות במנותק מהתאונה. ניכר היה כי התובעת מנסה לצמצם בחשיבותן ובמשקלן של בעיות רפואיות אחרות. כך למשל, כאשר התובעת נשאלה לגבי התקפי שיעול ואסטמה, היא הדגישה כי זה לא כל הזמן וזה עובר לאחר טיפול תרופתי. עיון במסמכים הרפואיים איננו תומך בטענה. כאשר הופנתה התובעת לטיפולים רפואיים בשנת 2007 ו- 2008, בהם טענה בפני הרופאים כי קוצר הנשימה מפריע לה בתפקוד היום יומי, היא הכחישה שאמרה דברים אלו לרופאים. התובעת נשאלה לגבי תלונות שלה על סחרחורות עוד בשנת 2003, וטענה כי הדבר היה חד פעמי ונבע מתרופות שהוחלפו לאחר התלונה. אף כאן, המסמכים הרפואיים אינם תומכים בטענתה. יחד עם זאת, התובעת ציינה כי הסחרחורות לאחר התאונה "זה משהו מיוחד". כך ניסתה התובעת להמעיט גם בעניין הקטרקט ממנו היא סובלת, וטענה כי רק נאמר לה לקנות משחה. באשר לתפקוד התובעת - התובעת הסבירה, כי לפני התאונה נדרשה לקניות בשוק פעמיים בשבוע, כי בביתה אירחה בני משפחה רבים, הבת אורנה הגיעה אליה לסירוגין, הבן משה שהה אצלה וגם הנכדים התארחו מידי פעם. לטענתה לפני התאונה נשאה שני סלים כבדים ללא גלגלים לקניות, ללא צורך בעזרה. התובעת ציינה כי לאחר התאונה בתה אורנה לקחה חופשה מהצבא, וכל הילדים היו שומרים עליה מידי פעם. התובעת נשאלה אם הבעיות בריכוז המקשות על ביצוע פעולות בית פשוטות התחילו רק לאחר הבדיקה אצל המומחה, והשיבה: "יכול להיות". התובעת הוסיפה וציינה כי עד היום היא סובלת מבעיות הרדמות, וכי בתה אורנה צריכה לטפל בה כל הזמן, אפילו להכין לה כוס תה והיא לא עושה דבר בבית. התובעת לא זכרה מקרה משנת 2007 בו הגיעה לחדר מיון בטענה של התזת חומר ניקוי כלים לעיניה. עדותה של אורנה זוהר אורנה זוהר בתה של התובעת, מסרה בתצהירה, כי לפני התאונה אמה הייתה עצמאית לחלוטין. במשך תקופה של כחצי שנה לאחר התאונה, האֵם הייתה זקוקה לסיוע מתמיד בכל הפעולות היום יומיות. לאחר שהעדה השתחררה מצה"ל היא עברה להתגורר עם האם וכל הנטל מוטל עליה: ביצוע כל פעולות הבית, הסעת התובעת לכל מקום ועזרה לתובעת בכל דבר. בעדותה בבית המשפט, פרטה אורנה כי לפני התאונה היא שירתה בצבא קבע. הייתה לה גם דירה משלה, אולם היא הייתה מגיעה לבית אמה לאכול ולכבס את בגדיה ולעיתים גם הייתה נשארת לישון שם. אִמָהּ עשתה הכול לפני התאונה, אפילו גיהצה את המדים שלה. לאחר התאונה, נצלה העדה אורנה חופשה שנתית של קרוב לחודש ימים, וארבעה חודשים לאחר מכן פרשה מהשירות הצבאי. בתקופה הסמוכה לתאונה, היא חלקה עם אחיותיה משמרות בסיוע לאם בפעולות יומיומיות. לפי עדותה, כיום היא מסיעה את האֵם לכל מקום שיש צורך בכך. רק במקרה של תקלה ברכב הם נזקקים לשימוש במונית. אורנה איננה עובדת ומתגוררת עם אמה, כאשר דירתה עומדת ריקה, למעט תקופה קצרה שאחותה גרה בה. אורנה מטפלת בתובעת, מְקַלחת אותה ומוודאת שהאֵם נוטלת את הטיפול התרופתי. אורנה מסייעת לתובעת לבשל כי התובעת מבולבלת. רק בערבים כאשר אחיה באים לבקר היא יכולה קצת לצאת ולנשום אוויר. אורנה הדגישה כי היא עוזרת לאמה יותר מאשר עזרה רגילה של בת לאמה, וכי למעשה ויתרה על חייה האישיים על מנת לסייע לאם. המסמכים הרפואיים מהמסמכים הרפואיים שהגישו הנתבעים, באשר למצב רפואי קודם, בד בבד עם הנתונים המוזכרים בחוות דעתו של דר' ברג, עולים הנתונים הבאים: בשנת 94 נמצאים רישומים על כאבים בצוואר ובגב לאחר מאמץ של עבודות ניקיון ללא הפרעות נוירולוגיות. בשנת 95 נמצאים רישומים על כאבי גב תחתון, שיעול ועוד. בשנת 97 נמצאים רישומים על תלונות לגבי קוצר נשימה, "ראש כבד" וכאבים בחזה. בשנת 99 התלוננה התובעת על כאבים בכל הגוף ושיעול. בשנת 99 התלוננה התובעת על קוצר נשימה. בשנת 2000 התלוננה התובעת שוב על שיעול במספר הזדמנויות. בשנת 2000 התלוננה התובעת על לחץ בחזה. ביום 9.11.00 התלוננה התובעת על סחרחורות מדי פעם. אין במסמכים הרפואיים אישור לטענתה כי מדובר היה בתופעות לוואי של טיפול תרופתי שהוחלף. ביום 9.12.01 התלוננה התובעת על כאבים חזקים בחזה בעת הרמת היד, וביום 11.12.01, נקבע כי קרוב לוודאי שהכאבים נובעים על רקע בעיות שרירים או עמוד שדרה. ממכתב שחרור מסורוקה מיום 9.12.01, ניתן ללמוד כי התובעת התלוננה על דקירות ביד שהתפשטו לחזה, עד שלא הצליחה להזיז את היד, והיא שוחררה לאחר 24 שעות השגחה, כאשר הרושם הוא שמדובר בכאב ממקור מוסקולפטקטאלי: הקרנת כאב מלחץ על עמוד השדרה. ביום 24.9.02 התלוננה התובעת שוב על שיעול, כאשר התלונות נמשכות עד ליום 8.10.02 לרבות קושי בשינה בלילה. ביום 4.6.03 התלוננה התובעת שוב על סחרחורת וכאבים בעורף, שחוותה בביקור באילת. בבדיקה נצפה בלוק בעמוד שדרה צווארי והתובעת הופנתה לטיפול פיסיותראפי. ברישום פיסיותרפיה מיום 24.7.03, נרשם כי לפני חודש לא הצליחה לקום בגלל סחרחורת חזקה, אולם כיום ניכר שיפור במצבה. ביום 11.8.03 נרשם כי הכאב פחת ומופיע רק לאחר מאמץ. ביום 18.11.03 התלוננה התובעת שוב על סחרחורת כאשר היא מסתובבת במיטה. ביום 19.1.05 נמצאו אצל התובעת ערכי לחץ דם גבוהים. בהמשך היו ביקורות חוזרות בעניין זה והוסבר לה שהיא חייבת ליטול את התרופות. ביום 20.4.05 התלוננה התובעת שוב על שיעול. ביום 14.9.05 התלוננה התובעת שוב על לחץ דם גבוה. ביום 28.12.05 התלוננה התובעת על קוצר נשימה ושיעול, ונקבע כי אם תחוש ברע תפנה למיון. ביום 28.12.05 נמשך המעקב עקב בעיות בריאות לרבות אסטמה ובוצעה לתובעת אינהלציה. ביום 1.1.06 התלוננה התובעת על החמרה באסטמה וקיבלה טיפול תרופתי. ביום 15.1.07 שוחררה התובעת מהמרכז הרפואי סורוקה, לאחר תלונה על קוצר נשימה ושיעול במשך שלושה ימים כתוצאה מאסטמה. ביום 13.11.07 שוחררה התובעת מהמרכז הרפואי סורוקה לאחר תלונה על חומר לניקוי כלים שחדר לעין שמאל. ביום 4.7.08 התקבלה התובעת לאשפוז. במכתב השחרור נקבע כי היא חולה תקופה ממושכת באסטמה ומטופלת לסירוגין באינהלציות סטרואידים. מזה כשבוע ימים סובלת משיעול וקוצר נשימה. עוד נרשם: "לדבריה מוגבלת מאוד בתפקוד יומיומי בשל קוצר נשימה". הרופא המשחרר התרשם כי מדובר באסטמה ולאחר שמצבה התייצב הורה על שחרורה. סיכומי הצדדים ב"כ התובעת בסיכומיו, הדגיש כי הוכח בעדות התובעת ובתה, כי לפני התאונה הייתה התובעת עצמאית לחלוטין, כאשר מאז התאונה ובעקבותיה, תפקודה בפעולות יומיומיות נפגע באורח קשה. באשר למצב הרפואי הקודם, ציין ב"כ התובעת, כי לגבי האסטמה מדובר באשפוז אחד בלבד, לחץ הדם של התובעת גבוה כמו לאנשים אחרים בגילה, אך לא הפריע לה לפעילויות שוטפות. כאבי הגב והצוואר הם ישנים למדי, והעובדה שעד לתאונה הרימה התובעת שני סלים ללא בעיה, מלמדת כי מגבלות קודמות אלה לא הפריעו לה קודם לתאונה. לגבי סחרחורות, מדובר בתלונות משנת 2003, כאשר התובעת הבהירה בעדותה שמדובר היה בתופעת לוואי של טיפול תרופתי, תופעה שנפסקה לאחר החלפת הכדורים. נטען כי על פי העדויות למשך ששה חודשים לאחר התאונה, יש לפצות את התובעת בגין עזרה לפי 12 שעות ביום, ולאחר מכן לפי שלוש שעות עזרה ביום, מאז התאונה עד היום, ולהבא לכל תוחלת חייה. באשר להוצאות נסיעה, הודגש כי התובעת איננה יכולה לעלות יותר לאוטובוס, כפי שנהגה טרם התאונה, ולכן על הבת להסיע אותה לפחות שלוש פעמים בשבוע. באשר לעבר, מדובר היה בטיפולים רפואיים רבים ובהוצאות נלוות שיש להביאם בחשבון. ב"כ הנתבעים טענה כי לא ניתן לקשור את ההידרדרות במצבה של התובעת לתאונה, משום שמדובר בתובעת כבת 77 שנים, אשר סבלה מבעיות רפואיות רבות עוד לפני התאונה. הודגש כי דר' ברג לא קבע תקופת אי כושר זמנית, וגם הנכות הצמיתה של 7.5% בגין PTSD, הינה מינורית יחסית. הנתבעים טענו כי נזק מיוחד בגין העבר הוא נזק הדרוש הוכחה, והתובעת לא הרימה את הנטל בעניין זה, לא בהצגת קבלות ולא בעדות בני משפחה נוספים פרט לבת אורנה. נטען כי בני משפחה בדרך כלל עוזרים לאם קשישה בגיל זה, ועל כן יש לפצות את התובעת רק בגין העזרה העודפת עקב התאונה. בניגוד לטענת ב"כ התובעת, אין לחשב עזרה זו כעזרה סיעודית אלא כעזרה רגילה בעבודות הבית שעלותה פחותה, ולכן יש לפסוק פיצוי מינימלי בלבד בגין העזרה בסמוך לתאונה בתוספת כאב וסבל ותו לא. ההכרעה לתובעת נקבעו נכויות צמיתות בתחום הנוירולוגיה 7.5% בגיןPTSD ובתחום הפלסטיקה 5% בגין צלקת. לא יכולה להיות מחלוקת כי הצלקת איננה בעלת משמעות תפקודית, ועניינה הוא אך ורק לעניין הנזק שאיננו ממוני. באשר לנכות הנוירולוגית, הרי שנכות של 7.5% בלבד, איננה נכות גבוהה. עוד יצוין כי מהמסמכים הרפואיים שרק חלקם הוזכרו לעיל, כמו גם מחוות דעתו של דר' ברג לגבי בעיות רפואיות קודמות, עולה כי אין מדובר באישה בריאה. התובעת הייתה בעת התאונה כבת 70 שנה, וסבלה ממגוון מגבלות רפואיות ללא קשר לתאונה. בניגוד לניסיונה של התובעת לצמצם במידת השפעתן של המגבלות הרפואיות האחרות על תפקודה, ניתן להתרשם מהתיעוד הרפואי כי אכן התובעת סבלה מבעיות רבות המפריעות לתפקודה ללא קשר לתאונה. התובעת סבלה מסחרחורות במספר הזדמנויות עוד לפני התאונה וללא קשר אליה, ואין מדובר באירוע חד פעמי כנטען ע"י בא כוחה. התובעת סבלה מקוצר נשימה ומשיעול לאורך תקופה ממושכת לסירוגין, כאשר באחת ההזדמנויות כאשר אושפזה, היא עצמה ציינה בפני רופאיה כי קוצר הנשימה מפריע לה בפעולות יומיומיות, ובעניין זה אינני מקבל את גרסתה של התובעת כי לא אמרה את הדברים לרופא. גם בגין כאבי גב, צוואר וחזה התלוננה התובעת עוד טרם התאונה במספר הזדמנויות. לא ניתן להתעלם גם מגילה המבוגר של התובעת. חלק ניכר מהקשיים המתוארים על ידי התובעת ובתה, כגון חוסר ריכוז, תחילת ביצוע פעולות יומיומיות והפסקתן עקב שכחה וחוסר ביטחון - יכולות לנבוע גם מגילה המבוגר של התובעת ללא קשר לתאונה. יחד עם זאת, השתכנעתי שאכן התאונה היוותה תוספת של ממש לפגיעה בתפקודה היומיומי של התובעת. מסכים אני עם ב"כ הנתבעת כי קיימת הפרזה בטענה כי הפגיעה התפקודית בתובעת הייתה רק או בעיקר בגין התאונה. עם זאת, כפי שהעידו התובעת ואורנה בתה, טרם התאונה הייתה התובעת עצמאית, ערכה קניות, בישלה, גיהצה ולמעשה החזיקה את הבית, וכיום היא נזקקת לעזרה יומיומית, כך שבתה אורנה מתגוררת עמה, מסייעת לה בפעולות יומיומיות ומסיעה אותה לפי צרכיה. קשה, ואולי אף לא ניתן, לפצל את מידת הירידה בתפקוד, ולקבוע כמה מתוך הגריעה התפקודית של התובעת יש לייחס לתאונה, וכמה מירידה זו ניתן לייחס למגבלות רפואיות אחרות ולגילה המתקדם של התובעת. מומחה בית המשפט העריך את נכותה ב 7.5% שאיננה נכות גבוהה יחסית. ברור איפוא, כי בחישוב הפגיעה התפקודית, רק חלק קטן יחסית מהירידה בתפקוד התובעת קשור לתאונה, ואני נכון להעריכו בכרבע לערך מהירידה התפקודית. כאשר משתכנע בית המשפט כי רק חלק קטן יחסית מהפגיעה התפקודית נגרמה כתוצאה מהתאונה, הרי שנוטים בתי המשפט להעדיף עריכת חישוב גלובאלי על פני חישוב אריתמטי. כך לגבי חישוב אבדן כושר השתכרות, וכך מקל וחומר, גם באשר לחישוב חלק העזרה לה נדרש הנפגע כתוצאה מן התאונה (ע"א 8602/11, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה גדרון (3.4.2012) ; ת"א (של' י-ם) 2995/02 ג'אן משה נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (29.4.2007) ; ע"א 1429/08 יעקב חנוכייב נ' אבנר איגוד ביטוח נפגעי רכב בע"מ (25.9.2011) ; ע"א (מח' חיפה) 3367/06 יהושע ניצן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (14.10.2007)). לפיכך, בחודשים הסמוכים לאחר התאונה, בה עיקר העזרה לה נזקקה התובעת נבעה מהתאונה, ייערך חישוב אריתמטי, אולם בשנים שלאחר מכן, יינתן פיצוי גלובאלי בראש נזק זה של עזרה, שהוא ראש הנזק העיקרי בתביעה. ראשי הנזק כאב וסבל הנכות המשוקללת של התובעת עומדת על 12.125% נכות צמיתה. בהילקח בחשבון מועד התאונה והפחתה בגין גיל, וכאשר לא נטען לימי אשפוז, עומד הפיצוי בגין כאב וסבל בעיגול על סך של 15,000 ₪. עזרה לאחר התאונה ב"כ התובעת טען כי במשך תקופה של ששה חודשים לאחר התאונה, הייתה התובעת זקוקה לליווי צמוד של 12 שעות ביממה. יצוין כי המומחים הרפואיים לא קבעו כל נכות זמנית. עם זאת, דר' ברג ציין את הטיפולים שנערכו בראשה מיד לאחר התאונה, ואת התחושות הקשות של התובעת בסמוך לאחר מכן. עוד יש להביא בחשבון את החופשה שנטלה הבת אורנה, על חשבון ימי חופשה על מנת ללוות את האם התובעת במהלך שיקומה, זאת במקום לנצל את החופשה לצרכים אחרים או לפדות את עלותה. כאשר אני מביא בחשבון את כלל העובדות הללו, נכון אני להעריך סיוע של כשלוש שעות ביום לתקופה של כשלושה חודשים לאחר התאונה, בעלות עזרה רגילה ולא סיעודית העומדת על כ- 25 ₪ לשעה העומד בשערוך להיום ובעיגול על סך של 10,000 ₪. עזרה מתום שלושה חודשים לאחר התאונה עד היום אין ספק כי התובעת נזקקת לעזרה רבה בפעולות יומיומיות, כפי שעלה מעדותה של התובעת ומעדות בתה אורנה. ראוי לשבח את הבת אורנה על כך שלמעשה עברה להתגורר עם האם ולסייע לה בפעילויות שוטפות. יחד עם זאת, כמתואר לעיל, מדובר רק ב- 7.5% נכות נוירולוגית, כאשר מדובר בתובעת מבוגרת הסובלת מבעיות רבות נוספות, כך שלא כל הסיוע הניתן לה הינו בגין התאונה. נראה לי כי לאחר שלושת החודשים הראשונים, הסיוע הנדרש בגין התאונה עצמה הינו פחוּת באופן משמעותי מהאמור לעיל. עוד יש להביא בחשבון, כי מטבע הדברים, בסמוך לתאונה נזקק הנפגע לסיוע רב יותר, ובחלוף הזמן, הסיוע הנדרש בגין התאונה הולך וקטֵן. כאשר אני מביא בחשבון את כלל העובדות שהובאו בפניי, ניתן לפצות את התובעת באופן גלובאלי בגין עזרה מחודש ספטמבר 2008 ועד היום בסך 10,000 ₪ נוספים בגין רכיב זה. עזרה לעתיד בהתאם ללוחות תוחלת החיים שהוגשו על ידי ב"כ התובעת, הרי שצפויות לה עוד בממוצע 11.2 שנות חיים, שתזכה לימים טובים וארוכים. יש להביא בחשבון כי ככל שגילה של התובעת עולה, כך מצטמצם חלקה של התאונה במידת העזרה הניתנת לתובעת. כמפורט לעיל, אין ספק שהתובעת תזדקק בתקופה זו גם לעזרה יומיומית, אולם רק חלק קטן מעלות זו ניתן להטיל על התאונה. על דרך האומדן ובהתחשב בכל האמור לעיל, ובהיוון להיום לפי טבלאות ההיוון, נראה לי כי ניתן להעריך רכיב זה ב- 10,000 ₪ נוספים. נסיעות עבר ועתיד טרם התאונה הייתה התובעת עושה שימוש בתחבורה ציבורית. גם המומחה מציין את החרדות של התובעת מנסיעה באוטובוס, והדברים ברורים. אין ספק שהתובעת נזקקה לנסוע לטיפולים רפואיים. נראה כי מדובר אמנם ביותר מ- 16 טיפולים להם טענה ב"כ הנתבעים, אך בפחות מ- 95 טיפולים להם טען ב"כ התובעת. עם זאת, עלותה של נסיעה ברכב פרטי איננה מגיעה אף למחצית מעלות מונית לה טען ב"כ התובע. עוד יש להביא בחשבון כי הבת אורנה מתגוררת עם האם, כך שחלק ניכר מהנסיעות שהן עושות בצוותא לקניות ולסידורים אחרים, היו נעשות ממילא על ידי אורנה לצרכיה היא. עוד יש להביא בחשבון לגבי נסיעות לעתיד, כי ככל שגילה של התובעת עולה, כך גדל הסיכוי כי היתה נזקקת לסיוע בנסיעות גם אלמלא התאונה. על דרך האומדן אני מעריך הוצאה זו בסכום של 5,000 ₪ נוספים. הוצאות ישירות עבר ועתיד באשר להוצאות בעבר, הציגה התובעת קבלה אחת בלבד, שבדיעבד נתברר כי מדובר בתרופות בגין תחלואים שאינם קשורים בתאונה. כידוע, נזק מיוחד יש להוכיח והנטל בעניין זה על התובעת. אף אם אניח כי מקצת הקבלות אבדו, הרי שבהלקח בחשבון שרוב הטיפולים ממומנים על ידי קופות החולים ואין המבטחת חייבת לשאת בהם על פי הדין, ניתן להעריך רכיב זה של הוצאות בפועל לעבר ולעתיד בגין התאונה, בסך של 2,000 ₪ נוספים. נוכח כל האמור לעיל עומד נזקה של התובעת על סך כולל של 52,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט בשיעור של 7,977 ₪, בצירוף אגרת בית משפט משוערכת למועד התשלום ושכ"ט המומחה ששולם על ידי התובעת משוערך למועד התשלום. בעניין זה יצוין, כי למרות שחוות דעת הפלסטיקאי ניתנה לבקשת התובעת, וייתכן שלא היה בה כל צורך, הרי שלאחר שבסופו של דבר נקבעה נכות בתחום זה, ויתכן כי מלכתחילה אפשר היה למנות מומחה פלסטיקאי להערכת הצלקת, נראה לי כי יש לחייב את הנתבעת גם בסכום זה. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום. זכות ערעור כחוק בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי. תאונת דרכיםאוטובוס