תאונת עבודה של מפעיל טירות מתנפחות

תובע לטענתו בתאונה, במהלך עבודתו כמפעיל "טירות מתנפחות" כאשר עבד אצל הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") בתפקיד איש אחזקה. התביעה היא לפיצוי על נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מן התאונה הנטענת, לרבות הנכות בעקבותיה. בין הצדדים קיימת מחלוקת באשר לשאלה, האם התרחש אירוע כפי שהוא מתואר על ידי התובע ואם הוא בבחינת "אירוע תאונתי", וכן לגבי קיומו או היעדרו של קשר סיבתי בין האירוע לנזקים בכפות ידיו של התובע, לפי הממצאים הרפואיים עליהם הוא מצביע. לטענת הנתבעת, לא היה כלל אירוע תאונתי חריג או פתאומי, אלא מדובר בכאבים כפי שחש בהם התובע קודם לכן, בתקופה שמלפני האירוע הנטען, המצביעים על תהליך תחלואתי מתמשך של דלקת ניוונית. טענות התובע: אין חולק כי התובע עבד אצל הנתבעת, תחילה כמדריך נוער, ולאחר מכן כאיש אחזקה. במסגרת זו ביצע מגוון רב של עבודות פיזיות הכרוכות בהפעלות רבות. המחלוקת היא, כאמור, על מה שקרה ביום האירוע. לטענתו של התובע, ביום 11.4.02 בשעה 9:00 לערך, נפגע בתאונת עבודה כאשר במהלך עבודתו הפעיל "טירות מתנפחות" ובזמן שפתח וקשר אותן במשך שעות רבות, מה שהצריך ממנו מאמץ רב בכפות הידיים, חש בכאב חד ביד ימין עד כדי כך שלא יכול היה לשאת את הכאב, הפסיק עבודתו באותו היום ופנה לקבלת טיפול רפואי. התובע ציין, כי באותו היום נדרש לבצע הפעלה של מתקנים מתנפחים, כאשר היה צריך להעמיסם מהמתנ"ס לרכב ומהרכב למדשאה. לדבריו, הוא הוריד המתנפחים במדשאה, וכשפרס את המתנפח השלישי, הרגיש "בום בצורה בלתי רגילה", עד שלא יכול היה להמשיך, התקשר לחבר וסיפר לו על אשר ארע (ראה עדותו של התובע, עמ' 5 שורות 1-18 לפרוטוקול מיום 3.5.12). מיד לאחר האירוע, פנה התובע למרפאה באזור מגוריו, שם התלונן על כאב בבסיסי האגודל הימני, עבר צילום אגודל ונמצא כי קיימת בליטה בבסיס המטקרפלי. לתובע נאמר כי הוא זקוק לניתוח (נספח ב' לכתב התביעה). לדבריו, כעבור כעשרה ימים, כשחש בכאבים מתגברים, פנה לאורטופד והתלונן על כאבים חזקים בכף יד ימין. התובע נבדק ואובחנה אצלו "רגישות באזור TR-MET. ONE JOINT כף יד ימין. בצילום OA בפרק זה, הומלץ טיפול על ידי THUMB SPLUNT" (נספח ג' לכתב התביעה). לטענתו של התובע, המשיך לסבול מכאבים, פנה ביום 9.9.02 שוב למרפאה, והופנה לבצע טיפולי פיזיותרפיה (נספח ד' לכתב התביעה). ביום 26.9.02 המשיך התובע להתלונן על כאבים, הן בכף יד ימין והן בכף יד שמאל, עבר צילום של כף יד שמאל, ובתוצאות הצילום צוין "כף יד שמאלית אוסטיופית מהבסיס מטטרסלי 1", התובע הופנה לבדיקת U.S של כף יד שמאל ולקבלת זריקה תוך שרירית לשיכוך כאבים (נספח ה' לכתב התביעה). ביום 10.10.03 נקבע כי התובע זקוק לטיפול בחגורת THUMB SPLIN (נספח ו' לכתב התביעה). לתובע ניתנה תעודת אי כושר מיום 11.4.02 ועד ליום 30.4.02, סה"כ 20 יום (נספח ז' לכתב התביעה). טוען התובע כי הן בכתב התביעה (סעיף 6) והן בתחשיבי הנזק מטעמו (סעיף 4 לתחשיב מיום 16.9.10), הוא הציג טענה חלופית, לפיה הוא סובל מ"מחלת מקצוע", היינו מדובר ב"מיקרו טראומה" שהתפתחה אצלו במשך השנים, עקב אופי עבודתו. התובע טוען, כי הנתבעות אחראיות לתאונה ולנזקיו. הוא מבסס את עילת תביעתו על עוולת הרשלנות. לדידו של התובע, רשלנותן של הנתבעות התבטאה במעשים או במחדלים, כדלקמן: לא הנהיגו שיטות עבודה אשר יבטיחו את שלומו של התובע. לא הדריכו את התובע בגין הסיכונים מהם הוא עלול להיפגע. לא סיפקו לו את כל הציוד המתאים לביצוע עבודתו. לא הכשירו אותו לעבודתו. טענות הנתבעות: הנתבעות מכחישות את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים הנתבעים. על פי טענת הנתבעות, אין לייחס להן אחריות בגין התאונה הנטענת. לדידן, התאונה קרתה בנסיבות אחרות מאלו הנטענות על ידי התובע וכי אין מדובר ברשלנות, לא במעשה ולא במחדל כלפי התובע ולא גרמו לתאונה ולנזקיו הנתבעים. לא זו בלבד, אלא שמדובר בעבודות פיזיות בסיסיות פשוטות, שאינן טומנות בחובן סיכונים בלתי רגילים, אינן דורשות הכשרה מקצועית או נסיון קודם וכי התובע היה אמון על ביצוען במשך ארבע שנים עובר לתאונה. לדבריהן, הכאבים אותם חש התובע הם כאבים כרוניים מהם סבל עובר לאירוע הנטען וללא קשר לעבודתו, זאת לפחות במשך שלושה חודשים, דבר המצביע על תהליך תחלואתי מתמשך של דלקת ניוונית ותו לא. הנתבעות מוסיפות, כי ביום 11.4.02 לא אירע כל אירוע חריג בלתי צפוי ולא התרחשה כל פגיעה פיזית, חיצונית, פתאומית. עוד מציינות הנתבעות, כי הטענה בדבר תאונת עבודה מיום 11.4.02 וטענה חלופית בדבר "מחלת מקצוע", הינן בבחינת טענות סותרות, שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת. הנתבעות מפנות לחוות הדעת של המומחה מטעמן, ד"ר ביאליק, בה נקבע כי אין קשר סיבתי בין הנכות לעבודתו המתוארת של התובע או לאירוע הנטען. עוד הן מוסיפות, כי חוות הדעת של פרופ' שגיא, המומחה מטעם התובע, עוסקת אך ורק בשאלת הנכות, מבלי שהתאונה הנטענת מוזכרת בה בכלל, כך שהמומחה לא ניסה לבחון את הקשר הסיבתי בין האירע לבין הנכות. הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות מטעמם. התובע הגיש תצהיר מטעמו. הנתבעות לא הגישו תצהירים. ביום 3.5.12 נחקר התובע על תצהירו. היום 4.2.13 נחקר פרופ' שגיא, המומחה מטעם התובע. ביום 10.6.13 נחקר ד"ר ביאליק, המומחה מטעם הנתבעות. דיון: בתצהיר עדותו הראשית ציין התובע (סעיף 4): "ביום 11.4.02 בשעה 9:00 לערך או בסמוך לכך נפגעתי בתאונת עבודה כאשר במהלך עבודתי הפעלתי "טירות מתנפחות", בזמן שפתחתי וקשרתי אותן משך שעות, הדבר הצריך ממני מאמץ רב בכפות הידיים, במהלך עבודתי חשתי בכאב חד ביד ימין ולא יכולתי לשאת את הכאב, לפיכך הפסקתי את עבודתי באותו היום ופניתי לקבלת טיפול רפואי". בהמשך (סעיף 5), מצהיר התובע כי "האירוע מיום 11.4.02 נשוא התביעה אשר התרחש במהלך העבודה ואשר הוגדר כתאונת עבודה הינו בעצם האירוע אשר הביא לגילוי העובדה כי אני סובל ממחלת מקצוע כפי שהעניין הוגדר במל"ל מאוחר יותר". בחקירתו הנגדית, מיום 3.5.12, נשאל התובע: "ש. מה קרה ביום 11.4.02 בין השעות 09:00-10:00? ת. היינו צריכים להוציא הפעלה של מתנפחים והיה אירוע גדול וחברי אחראי על נושא המתנפחים אני עבדתי איתו הוא אמר אני מאחר ותוציא את המתנפחים ואני אגיע. הוצאתי את המתנפחים והייתי צריך להעמיס את המתנפחים ממתנ"ס שם לרכב ומהרכב לקחת אותו למדשאה ובמדשאה הורדתי את המתנפחים ובמתנפח השלישי פרסתי אותו הרגשתי בום בצורה בלתי רגילה, לא יכולתי להמשיך והתקשרתי לחבר שלי ואמרתי לו איציק, אני קיבלתי בום ביד לא יכול להמשיך לעבוד, לא יכול בוכה מכאבים". ש. הבום שאתה מדבר עליו זה כאב שהרגשת ביד? ת. כאב חד מאוד - ביד ימין". (עמ' 5 שורות 9-18 לפרוטוקול מיום 3.5.12). ב"כ הנתבעות שאל את התובע: "ש. אני שאלתי אותך בשאלון בשאלה 41...אתה נשאלת במה אם בכלל היתה שונה עבודתך ביום 11.4.02 מעבודת הפעלת טירות מתנפחות כפי שנהגת לבצע לפני יום 11.4.02" והתשובה שניתנה על ידך "לא היתה שונה אותו דבר". נכון? ת. אני מאשר". (עמ' 5 שורות 22-26). עוד נשאל התובע לפשר צילום רנטגן של אגודל ימין, אותו ביצע ביום 7.4.02, לפני מועד האירוע הנטען. התובע השיב כי היתה לו מתיחה ביד, בעקבותיה פנה אל הרופא, ד"ר שיץ. עוד אמר, כי החל לחוש בכאבים והרגיש מתיחה, "אולי חודש או חודשיים" קודם לכן. כשהוצג בפני התובע מוצג ת/3, בו כתוב "שמזה 3 חודשים מתלונן על כאב בבסיס האגודל הימני. אתה כנראה מתחיל להיות מטופל להתלונן על כאבים משהו כמו 3 חודשים לפני אפריל 2002", השיב התובע: "כן. היתה לי מתיחה וכאב ביד ופניתי" (עמ' 7 שורות 11-25). התובע נשאל לגבי האמור בטופס התביעה לדמי פגיעה (ת/1), עליו חתם ביום 25.4.02: "ש. הכאבים התחילו תקופה ארוכה לפני והכוונה לפני יום 11.4.02 אבל בהפעלה אחרונה לא יכולתי לתפקד וכמו כן יש פגיעה גם ביד שמאל". הדברים האלה משקפים את האמת זו הגרסה שלך". ת. כן. מה שדיברנו שהיו כאבים לפני". (עמ' 11 שורות 4-7). בהמשך, העיד התובע, כי גם לאחר יום 11.4.02, המשיך לעבוד כאיש אחזקה עד סוף שנת 2006 (עמ' 17 שורה 9, עמ' 18 שורות 23-24). חברו של התובע, איציק, לא הוזמן למתן עדות. יש לציין, כי עוד ביום האירוע הנטען, נבדק התובע על ידי ד"ר שיץ, מומחה לכירורגיה אורטופדית. ברישום הרפואי של ד"ר שיץ מיום 11.4.02 (ת/3), צוין כי סיבת הביקור היא "מחלה" וכי התובע מתלונן מזה שלושה חודשים על כאבים בבסיס אגודל ימין. בפרק האבחנות צוין: "CHRONIC RIGHT". ד"ר שיץ המליץ על ניתוח טנוליזיס. בתשובות לשאלון שנשלח לתובע על ידי הנתבעות, אישר התובע כי עובר לאירוע הנטען חש בכאבים באגודל ימין, כמעט בכל הפעלה (עמ' 10 לת/3). גם הרופא הכללי אשר טיפל בתובע, ד"ר לאור, ציין כי שלושה שבועות לפני התאונה הנטענת התובע התלונן על "כאב כף יד ימין" והאבחנה הרפואית היתה זהה לזו שאוזכרה על ידי האורטופד, ד"ר שיץ, "אוסטארטוזיס כרונית" (מסמך מיום 17.3.02, מוצג נ/2). תמוה בעיני, כי התובע נבדק כבר בשעות הצהריים המוקדמות אצל ד"ר שיץ, רופא מומחה לכירורגיה אורטופדית עוד ביום האירוע הנטען. כשנשאל התובע בשאלון האם הביקור אצל ד"ר שיץ ביום 11.4.02, נקבע ותואם מראש, השיב במסגרת תצהיר התשובות לשאלון מיום 7.3.11, כי הוא "לא זוכר". כשנשאל על כך במסגרת חקירתו בבית המשפט, השיב, כי ככל הנראה לא היה מרוכז (עמ' 6 שורות 10-16). עוד אמר התובע, כי התור לד"ר שיץ, במועד האמור, לא תואם מראש (עמ' 6 שורות 6-9), תשובה אותה מתקשה אני לקבל, הן לאור העובדה כי מדובר ברופא מומחה והן לאור העובדה כי התובע התלונן על כאבים במשך שלושה חודשים קודם לכן. המומחה הרפואי מטעם התובע, פרופ' שגיא, מומחה בכירורגיה של כף היד, בדק את התובע וקבע בחוות דעתו מיום 5.3.09, כי התובע סובל מ"דלקת ניוונית קשה במפרקי הבסיס של שני האגודלים", "דלקת של הגידים במדור המיישר הראשון משני הצדדים - חמור יותר מימין", תסמונת מנהרת שורש כף היד בצורה קלה דו צדדית". המומחה ציין, כי מגבלותיו של התובע מתאימות לסעיפים 35 (1) (ד), 31(4)(א)(2) לתקנות המל"ל וקבע כי לתובע נותרה נכות רפואית משוקללת צמיתה, בשיעור של 43.3%. עם זאת, ציין המומחה בראשית חוות הדעת, כי "חוות הדעת ניתנה לבקשתו (של התובע - י.א) לשם קביעת נכותו עקב המגבלות התפקודיות בשתי כפות ידיו". מעיון בחוות הדעת של פרופ' שגיא עולה, כי היא עוסקת בשאלת נכותו של התובע, ללא אזכור של התאונה הנטענת ומבלי שנבחנה על ידו סוגיית הקשר הסיבתי בין הנכות לתאונה ו/או הקשר הסיבתי בין עבודתו של התובע לבין נכותו. בחקירתו הודה פרופ' שגיא כי "חוו"ד ניתנה לגבי מצב היד, ולא התייחסתי לקשר של העבודה והחוו"ד ניתנה לגבי מצב של היד" (עמ' 29 שורות 13-14 לפרוטוקול מיום 4.2.13). עוד נחקר המומחה לגבי תסמונת התעלה הקרפאלית, ממנה סובל התובע. המומחה נשאל כמה זמן נמשכו תלונותיו של התובע, והשיב: "הוא מדבר על כמה שנים ואנו מתייחסים כאל מצב סופי אחרי שעוברת לפחות שנה" (עמ' 31 שורות 12-14). בהמשך נשאל המומחה אודות המלצתו של ד"ר שיץ לתובע לעבור ניתוח: ש. "...כאשר רופא מטפל ממליץ על ניתוח סביר להניח שבוצעו טפולים שמרניים יותר כגון פיזיותרפיה, תרופות נגד כאבים, הזרקות, ריפוי ועיסוק (צ"ל: "ריפוי בעיסוק" - י.א) וטיפול בפראפין? ת. הגיוני שכך היה צריך להיות אני לא יודע אם זה נעשה. ש. הגיוני או סביר בעיניך שהמלצה לניתוח ניתנת בד"כ בסוף הדרך? ת. כן. ש. כאשר מוצו ונכשלו הטיפולים האחרים? ת. הגיוני כן, אין לי פה תימוכין לזה". (עמ' 32, שורות 17-24). פרופ' שגיא נשאל על השינויים הניווניים כפי שנצפו בצילום רנטגן משנת 2003, ומתי לדעתו החל התובע לחוש בכאבים או במגבלות בכפות הידיים. המומחה השיב כי אמנם, "לא תמיד יש קורלציה בין הממצאים בצילום והתמונות ואני מניח שהשינויים הרנטגניים קיימים הרבה לפני שמתחילות התלונות" (עמ' 30 שורות 19-22). (ההדגשה שלי - י.א). מחקירתו של פרופ' שגיא עולה, כי שאלות שנשאל אודות עיסוקו של התובע, פעולותיו בעבודה, תדירותן וכיו"ב - לא קיבלו מענה (עמ' 28 שורות 6-7, 11-12, 15-18, עמ' 29 שורות 8-9) מלבד העובדה שהמומחה ציין כי התובע עבד פיזית, סחב דברים וניפח מתקנים (עמ/ 27, שורה 15, 17-18). שאלת קיומו של הקשר הסיבתי בין עבודתו של התובע לבין נכותו, כאמור, לא נבחנה על ידי פרופ' שגיא. הנכות שנקבעה מתייחסת למצב היד בלבד , מבלי שהתייחס לאירוע הנטען על ידי התובע. המומחה הרפואי מטעם הנתבעת, ד"ר ביאליק, מומחה בכירורגיה אורטופדית, בדק אף הוא את התובע, וקבע בחוות דעתו מיום 20.8.10, כי התובע סובל משינויים ניווניים במפרק בין עצמות שורש כף היד ועצם המסרק הראשונה מימין עם השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי. המומחה העמיד את נכותו בשיעור של 15%. עוד קבע המומחה כי "אין לשייך נכות זו לעבודתו המתוארת של התובע או לאירוע מתאריך 11.4.02". (ההדגשה שלי - י.א). בחוות דעתו ציין המומחה, כי "צילומי שורשי כפות הידיים שבוצעו למר סעדון מתאריך 6.4.03, מראים שהיו שינויים ניווניים קשים במפרקים אלו כבר אז, וללא ספק לא החלו כשנה קודם לכן, אלא שנים רבות לפני האירוע הנטען. כמו כן שינויים אלו לא השתנו גם במרוצת השנים ונראים זהים בצילומי שורשי כפות הידיים מתאריך 23.3.09. הועדה הרפואית מתאריך 17.12.10 קבעה כי מדובר במחלת מקצוע וקבעה את נכותו בשיעור 10%....בגין תהליך ניווני של המפרק בין עצמות שורש כף היד ולעצם המסרק הראשונה מימין...יש לציין שבין שנת 2002 לשנת 2009 אין כל תיעוד בתיקו הרפואי של מר סעדון מקופת החולים תלונות על שורשי כפות הידיים...קביעתו של פרופ. שגיא כי מדובר במחלת מקצוע אינה נכונה לדעתי. מר סעדון עבד כמדריך החל משנת 1993 ועד שנת 1998. בשנת 1998 החל לדבריו בעבודה פיזית באותה המסגרת, מחלתו הניוונית החלה ללא ספק טרם החל לעבוד בעבודה פיסית או בסמוך לה, כפי שמעידים גם צילומי הרנטגן משנת 2003 המעידים על מחלה ניוונית קשה ממושכת. לשינויים מסוג זה לוקח מספר שנים לפחות להתפתח ולכן לא יכולים להיות קשורים לעבודתו שהחלה בשנת 1998. שינויים אלו לא השתנו אצל מר סעדון בעקבות עבודתו זו כפי שבא לידי ביטוי בצילומי הרנטגן משנת 2009" (ההדגשה במקור - י.א). בסיכומה של חוות הדעת קבע המומחה לתובע נכות בשיעור 15% וציין, כי "אין לשייך נכות זו לעבודה המתוארת לעיל או לאירוע מתאריך 11.4.02". ד"ר ביאליק נחקר על חוות דעתו. בחקירתו הבהיר, כי להבנתו "לא היה אירוע חריג ביום זה (11.4.02 - י.א) כפי שציין התובע בפנייתו לרופא באותו היום שהוא סובל 3 חודשים מכאבים" (עמ' 42 שורות 15-17 לפרוטוקול מיום 106.13). מלבד זאת, לא נשאל המומחה לעניין מסקנתו בדבר היעדר הקשר הסיבתי בין נכותו של התובע לבין האירוע הנטען או לעבודה בכללותה. למעשה, התובע לא הפריך את חוות דעתו שלד"ר ביאליק לעניין היעדר הקשר הסיבתי. לאחר ששמעתי את התובע ואת המומחים, סבורני כי לא ניתן להסתמך על עדותו של התובע בדבר התרחשותה של תאונה ביום 11.4.02 ולבסס עליה אחריות בנזיקין. כפי שהעיד התובע, הוא עסק בפריקת מתקנים מתנפחים, כאשר פעילותו בבוקרו של יום ה - 11.4.02, לא היתה שונה מן הפעולות השגרתיות שנהג לבצע במסגרת עבודתו. התובע העיד, וכך גם עולה מהתיעוד הרפואי ובהודעתו על הפגיעה בעבודה למל"ל, כי הכאבים התחילו תקופה ארוכה קודם לכן, בערך כשלושה חודשים, וככל הנראה נגרמו בשל תהליך תחלואתי מתמשך של דלקת ניוונית, ולא עקב אירוע תאונתי. יש לציין, כי קביעות הוועדות הרפואיות של המל"ל נעדרות כל ערך ראייתי בסוגיית הקשר הסיבתי וחברי הוועדה אינם מעידים בבית המשפט. נסיונו של התובע לבסס טענתו בדבר קיומו של קשר רפואי סיבתי בין הנכות לבין התאונה הנטענת על ידו על קביעות המל"ל, הינו נסיון שלא יצלח. לא זו בלבד, אלא שהוועדות הרפואיות של המל"ל דחו את טענות התובע כי נכותו נובעת מתאונת עבודה מיום 11.4.02 וקבעו כי מצבו של התובע קשור לתהליך הניווני בכפות ידיו ולפיכך נקבעה נכות של 0% בגין התאונה הנטענת (ת/7 - דו"ח הוועדה מיום 2.3.08, ת/8 - דו"ח הוועדה לעררים מיום 5.8.08). התובע טוען בסיכומיו טענה חילופית בדבר קיומה של מחלת מקצוע, וזאת במידה ותידחה טענתו לקיומו של אירוע תאונתי בעל קשר סיבתי לנכותו. התובע מפנה לעניין זה לכתב התביעה ולתחשיבי הנזק. לדבריו, הן בכתב התביעה והן מתחשיב הנזק ניתן ללמוד כי נטענה על ידו טענה של "מיקרו טראומה" שהתפתחה אצלו, כתוצאה מפעולות חוזרות על עצמן, אותן ביצע במשך שנים, כשלראייה קבע לו המל"ל נכות. הנתבעת, מצידה, עומדת על כך, לכל אורך הדרך, כי מדובר בתחלואה שאינה קשורה לעבודתו של התובע. כן היא טוענת כי טענת ה"מיקרו טראומה" לא מופיעה בכתב התביעה וכי גם אם מופיעה היא בתחשיב הנזק, הרי התחשיב אינו בבחינת כתב טענות הקובע את גדרי המחלוקת ואת עילת התביעה. התובע מעולם לא טען טיעון עובדתי כלשהו בדבר "מחלת מקצוע" או "מיקרו-טראומה". טענת התובע לפיה מסעיף 6 לכתב תביעתו עולה טענה עובדתית שהוא סובל מ"מיקרו-טראומה" - אין בה דבר. בסעיף 6 של כתב התביעה קיים תיאור של פעולות במהלך עבודתו של התובע, ואין כל טיעון לגבי פגיעה. התובע לא טען ולא ציין כי מדובר ב"מיקרו-טראומה". עילת התביעה בכתב התביעה הינה תאונת עבודה מיום 11.4.02 והנתבעת הגישה והציגה את קו הגנתה בהתאם. תחשיבי הנזק, לכשעצמם, מוגשים לצורכי פשרה בלבד ואינם מהווים כתבי טענות בשום אופן ופנים, כך שנסיונו של התובע להיאחז בהם כדי לבסס טענה של מחלת מקצוע או ל"מיקרוטראומה"- דינה להידחות. טיעון עבודתי יש לטעון בכתב תביעה ולא בתחשיב נזק. הוספת העילה החלופית בסיכומים מהווה הרחבת חזית ודין טענתן של הנתבעות בעניין זה להתקבל. יתרה מכך יצוין, כי הוכחת הקשר הסיבתי בתביעת "מיקרו-טראומה" צריכה להיות מבוססת על שלושה יסודות: האחד, כי מדובר במספר רב של פגיעות זעירות שכל אחת מהן היא תאונה במובנה הרגיל של המילה; השני, כי טיבה של הפגיעה מעיד על שרשרת של פגיעות זעירות, יסוד אשר יוכח בד"כ באמצעות חוות דעת רפואית; היסוד השלישי הוא, כי יש להוכיח קשר סיבתי בין הפגיעות הזעירות לבין העבודה (בג"צ 4690/97 המל"ל נגד בית הדין הארצי, דינים עליון נה 961, פסקה 14, עב"ל 338/96 המל"ל נגד יוסף עובדיה). כמו כן נקבע, כי על מנת שבית המשפט יוכל ליישם את תורת "המיקרו טראומה", על התובע להניח ולהוכיח תשתית עובדתית מתאימה, להצביע על התרחשות קונקרטית ספציפית וכי על המומחה הרפואי לקבוע כי קיימות פגיעות זעירות חוזרות (ע"א (חיפה) 2134/05 דוד כהן נגד משרד הבטחון - אגף השיקום - ק. התגמולים, תק-מח 2007 (2), 2829, עמ' 2841, דב"ע לב/104-0 משולם - המוסד לביטוח לאומי - מחבובי [4] 4, עמ' 372). במקרה שלפניי, התובע אף לא ניסה לעמוד בדרישות ראייתיות אלו, ומשכך דין טענותיו להידחות. לא למותר לחזור ולומר כי מצד אחד, חוות דעתו שלה מומחה הרפואי מטעם התובע אינה עוסקת כלל בשאלת הקשר הסיבתי ומצד שני, המומחה מטעם הנתבעות חווה דעתו כי אין קשר סיבתי בין אירוע תאונתי לבין נכותו של התובע, וכי מחלתו של התובע אינה מחלת מקצוע. דעתו זו של המומחה לא נסתרה בחקירה נגדית. לא זו אף זו: לא עלה בידי התובע להוכיח קיומה של חובת זהירות קונקטרית, והרי עסקינן בתביעת נזיקין: התובע לא הציג כל תיאור באשר למשקלו של המתקן המתנפח וכיצד גרמה שעה של עבודה לנכותו, לא הוכיח כי המאמץ הפיזי לו הוא נדרש במסגרת עבודתו חרג מרמת הסביר בהתחשב בעיסוקו, לא הוכיח כי העבודה מהסוג שביצע היתה צריכה להתבצע בשניים ולא הביא לעדות מאן דהוא על מנת לתמוך בגרסתו. כמו כן, לא נמסרו נתונים הנוגעים לפרק הזמן הנדרש לפריסה וניפוח של המתקן, כיצד מתבצע ניפוחו, כמה ניפוחים מתבצעים ביום, מהן ההוראות שקיבל התובע טרם החל בביצוע עבודתו ובמהלכה ועוד. למעשה, לא הוצגו נתונים עובדתיים שיעידו על הדרך בה ביצע התובע את עבודתו. האם ביצע ניפוח אחד ביום או עשרה? האם עשה שימוש במכשירים? אם כן - במשך כמה זמן? משלא הוצגו נתונים ספציפיים אלו, שכולם בידיעתו של התובע, לא ניתן לקבוע מהי שיטת העבודה הנהוגה, האם היא תקינה, אם לאו, ולא ניתן לקבוע מהם אמצעי הבטיחות והזהירות שהיה על המעבידה להנהיג (ראה לעניין זה גם ת.א 18369/02 אופק צבי נגד דשנים וחומרים כימיים, ת.א 5493/00 אלדד יעקב נגד אליאנס חברה לצמיגים (1992) בע"מ). סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי דין התביעה להידחות. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 9,440 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. המזכירות תשלח את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום, עם אישור מסירה. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.תאונת עבודה