התובע טוען כי נפגע בתאונת דרכים שארעה בעת שרכב התנגש ברכבו מאחור

התובע, יליד 5.7.1978, טוען כי נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 25.5.2006 בעת שרכב התנגש ברכבו מאחור (להלן תיקרא התאונה הנטענת: "התאונה"). הנתבעת מכחישה את קרות האירוע, וכן חולקת על גובה הנזק שנגרם לתובע. הנתבעת טוענת, כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי נפגע בתאונת דרכים. לטענתה, לא צורפה כל ראיה באשר לעצם קרות האירוע, כגון: אישורים על נזקי הרכוש, אישור משטרה (ממועד סמוך לתאונה), עדות של עד ראיה וכיו"ב. בנוסף, טוענת הנתבעת כי התיעוד הרפואי מוביל למסקנה הפוכה לפיה, התובע לא נפגע בתאונת דרכים במועד הנטען, וכי הנכות שנקבעה לו על ידי מומחה בית המשפט, לא נגרמה כתוצאה מתאונת דרכים. המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה, ד"ר ויקטור ויסברוד (להלן: "המומחה"), קבע כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין נכות בצוואר. על פי קביעתו, 2% נגרמו עקב התאונה, והיתר יוחס למצב רפואי קודם. האם ארעה תאונת דרכים בתצהיר העדות הראשית ציין התובע, כי ביום 25.5.2006 רכב התנגש בחלק האחורי של רכבו. התובע חזר על התיאור גם בחקירתו הנגדית והוסיף, כי התאונה הייתה תאונת "פגע וברח" וכי לא עלה בידו לרשום את פרטי הרכב הפוגע. התובע ציין בחקירתו הנגדית, כי לא תיקן את נזקי הרכוש כי "לא היה שווה לתקן" (עמ' 14 שו' 6), וכי בכל הנוגע לנזקי הגוף, פנה לנציג חברת הביטוח מספר ימים לאחר האירוע וכי לאור הסכום שהוצע לו החליט לפנות לעו"ד (עמ' 17 שו' 15). עוד ציין, כי לא הגיש תלונה במשטרה סמוך לקרות האירוע כי נמסר לו על ידי נציג משטרה, כי אין בכך טעם (עמ' 13 שו' 5, עמ' 17 שו' 7). בעניין הפניות למשטרה יצוין, כי בעוד שבתחילת החקירה סיפר התובע כי לאחר התאונה ניגש לתחנת המשטרה בנתניה, בסיומה תיאר כי לאחר התאונה צלצל למוקד המשטרתי, ובשעות הערב יצר קשר עם נציג המשטרה בכפר יונה. מן התיעוד הרפואי עולה, כי התובע לא פנה לקבלת טיפול רפואי בגין בעיות בצוואר, סמוך למועד התאונה. רק בתאריך 17.9.2006, כשלושה וחצי חודשים לאחר התאונה, פנה התובע לד"ר רוזנברג, במרפאה אורטופדית צבאית (התובע היה ועודנו חייל בצבא קבע), בשל כאבים בצוואר. בסיכום הביקור מציין ד"ר רוזנברג, כי לתובע כאבי צוואר מזה שנה וחצי וכי אלו הוחמרו מזה חודשיים. אין כל אזכור לתאונת דרכים. עוד יצוין, כי בין התאריכים 4.6.2006, (היינו, 9 ימים לאחר התאונה), ועד 3.9.2006, התובע ביקר 8 פעמים במרפאת היחידה. בכל הביקורים הנ"ל התובע אינו מתלונן על כאבים בצוואר ואינו מזכיר תאונת דרכים. הפעם הראשונה שבה מוזכרת תאונת דרכים בתיק הרפואי של התובע הוא בתיעוד מיום 5.6.2007 (המידע הוזן בדיעבד ביום 11.6.07, כשנה וחודש לאחר התאונה), בו מציין ד"ר רוזנברג בפרק "אנמנזת רופא" כי "לפני שנתיים היה מעורב בתאונת דרכים טופל ב -PT מזה כ- שלושה חודשים החמרת כאבי צוואר". כחודש לאחר מכן, בתיעוד מיום 18.7.2007, (כשנה וחודשיים לאחר התאונה) ד"ר רימון אלכסנדר מתאר בפרק "אנמנזת רופא" כי "לפני שנה עבר תאונת דרכים במנגנון צליפת שוט. עד עכשיו סובל מכאבי צוואר. טופל בכירופרקטיקה בפיזיותרפיה". המומחה ציין בחוות דעתו את הקושי העולה מן העובדה שרק שלושה וחצי חודשים לאחר התאונה התובע התלונן על כאבים בצוואר, וכי רק למעלה משנה לאחר התאונה צוין לראשונה, כי התובע עבר תאונת דרכים. אולם, לאור העובדה כי אין בעברו של התובע דיווח על תאונה כלשהיא, ולאור ההחמרה במצבו והטיפול הרפואי הממושך שקיבל לאחר התאונה, הגיע למסקנה כי התאונה גרמה להחמרה במצבו. המומחה נחקר על חוות דעתו ועומת על ידי הנתבעת עם התיעוד הרפואי הנ"ל. המומחה ציין, כי מגבלות התנועה והכאבים מהם סובל התובע כתוצאה מן התאונה אמורים להופיע כשלושה- ארבעה שבועות אחרי התאונה, וכי התיעוד הראשוני לגבי הגבלה בתנועה הופיע ביום 7.11.2006. לשאלת בית המשפט באשר לאפשרות כי מצבו של התובע הינו החמרה טבעית של הנכות בצוואר ללא קשר לתאונה כלשהיא, השיב המומחה כי פחות סביר כי זהו מהלך טבעי של המחלה, וכי קרוב לוודאי שהיה "טריגר" שגרם לכך: התאונה הנטענת או כל אירוע חיצוני אחר (עמ' 11 שו' 9-14). הנתבעת טוענת, כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי נפגע בתאונת דרכים שכן, לא צורפה כל ראיה באשר לעצם קרות האירוע למעט עדותו היחידה של בעל הדין. עוד טוענת הנתבעת, כי נוכח הסתירות בעדות התובע בכל הנוגע לפניות למשטרה ביום התאונה, וטענתו בדבר פנייתו לחברת הביטוח והצעת הפשרה שהוצעה לו, כאשר בפועל אין כל תיעוד בקשר להצעת פשרה שהוצעה לו, המסקנה היא כי התובע אינו מהימן ואין לקבל את גרסתו. בנוסף, היא טוענת כי לאור העובדה שהתובע התלונן לראשונה על החמרה בכאבי הצוואר למעלה משלושה חודשים לאחר התאונה, כאשר לפי עדות המומחה ניתן היה לצפות כי התלונות יחלו שלושה- ארבעה שבועות אחרי התאונה, ולאור העובדה שהפעם הראשונה שבה יש אזכור לתאונת הדרכים בתיעוד הרפואי היא יותר משנה לאחר התאונה, (וגם אז, מצוין כי התאונה ארעה שנתיים קודם לכן כאשר נטען כי ארעה רק שנה קודם לכן), לא ניתן לקבל את גרסת התובע לפיה, היה מעורב בתאונת דרכים ביום 25.5.2006. במיוחד נכון הדבר, כך לטענת הנתבעת, כאשר בוחנים את תיקו הרפואי של התובע ומגלים כי בשלושת החודשים שלאחר התאונה, התובע הגיע 8 פעמים לביקור במרפאה, ובאף אחד מן הביקורים לא התלונן על כאבי צוואר ולא תיאר תאונת דרכים. התובע משיב לטענות ומציין, כי לא פנה לטיפול רפואי בקשר לצוואר סמוך לאחר התאונה למרות שהיו לו כאבים, כיוון שחשב שכאבים אלו קשורים לכאבים קודמים שהיו לו מלפני התאונה, וכי לא חשב שמדובר במשהו קיצוני. הוא ציין, כי פנה לטיפול רק כאשר הסימנים החריפו (עמ' 14 שו' 31 ועמ' 15 שו'1). כמו-כן, ציין כי הביקורים שערך במרפאה בשלושת החודשים שלאחר התאונה, ושבהם לא התלונן על כאבי צוואר היו ביקורים אלקטיביים שנערכו לשם ביצוע בדיקות רוטיניות, ולא לשם טיפול בתלונות שהיו לו. משכך, טוען התובע כי אין לייחס לעיכוב בטיפול הרפואי שקיבל. הערכת הראיות עדותו של התובע מהימנה עלי ואני נותנת אמון מלא בגרסתו. הסתירות שציינה הנתבעת בקשר לפנייה למשטרה ביום התאונה, זניחות, ואינן נוגעות לליבת הגרסה הרלוונטית לענייננו. גם הסתירה לגבי מועד קרות האירוע, שעולה לכאורה מן התיעוד הרפואי מיום 5.6.2007, נחזית כטעות גרידא ואינה משנה ממסקנתי הנ"ל. ההסברים שסיפק התובע בקשר לעיכוב שחל בפנייה לטיפול רפואי מתיישבים עם גרסתו. לתובע הייתה נכות בצוואר קודם לתאונה, ולכן סביר כי הוא ייחס את הכאבים לאחר התאונה למצבו הקודם, עד שאלו הלכו והחמירו. סביר מאוד בעיני, כי מן הטעם הזה לא פנה התובע לקבלת טיפול רפואי סמוך למועד התאונה, ומן הטעם הזה גם לא הזכיר בפני הרופא המטפל, את עצם קרות התאונה בעת שפנה בפעם הראשונה, לקבלת טיפול בעניין הצוואר. תמיכה בגרסת התובע ניתן למצוא בעדות המומחה לפיה, האפשרות כי אירוע חיצוני גרם להחמרת מצבו סבירה יותר מן האפשרות כי חלה החמרה טבעית במצבו. עדות זו, בצירוף העובדה כי אין תיעוד לגבי תאונה אחרת, תומכים בגרסת התובע ולפיכך, אני מאמצת את גרסתו וקובעת כי הוא נפגע בתאונת דרכים ביום 25.5.2006. חוות הדעת הרפואית המומחה מתאר בחוות דעתו, כי התובע התלונן בפניו על כאבים תמידיים בצוואר, בשכם ובלסתות. בבדיקה הקלינית מצא רגישות דיפוזית צדדית ומגבלה קלה מאוד בתנועות הצוואר, המלווה בכאב. בבדיקות ההדמיה נמצא בלט דיסק דיפוזי עם לחץ על השק הדוראלי בגובה C5-C6 ובגובה C6-C7 . המומחה מתאר כי בעקבות התאונה התובע נזקק לטיפולי פיזיותרפיה רבים, טופל במרפאת כאב, אך מצבו לא השתפר. המומחה קבע, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% בהתאם סעיף 37 (5)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956. נוכח תיעוד רפואי קודם לתאונה, בקשר לכאבי צוואר, המומחה ייחס לתאונה 2% נכות בלבד. כפי שתואר לעיל, הנתבעת חולקת על חוות דעתו של המומחה בכל הנוגע לייחוס כאביו של התובע לתאונה, שלדעתה כלל לא ארעה. משקבעתי כי התאונה ארעה במועד הנטען, נותר לדון אך ורק בטענת הנתבעת בקשר לגובה הנכות שנקבעה. הנתבעת טוענת, כי נוכח השיהוי הרב בקבלת הטיפול הרפואי והסתירות בתיעוד הרפואי, לא נותרה לתובע נכות צמיתה בגין התאונה. התובע טוען מנגד, כי יש לייחס את מלוא הנכות שנקבעה לתובע, בגובה 5% לתאונה, היות והתיעוד הרפואי מלפני התאונה, הוא דל וכי מדובר היה בתופעה חולפת. התובע מציין, כי לא אובחנה הגבלה בתנועה קודם לתאונה, וכי יכול שכאבי הצוואר עליהם התלונן לפני התאונה, נבעו מן התנאים הפיזיים בהם שהה התובע בעת שירותו הצבאי בחרמון. המומחה השיב לטענות התובע וציין, כי תלונותיו קודם לתאונה לא היו תופעה חולפת. המומחה מפנה לתיעוד הרפואי מיום 8.1.2006 ומיום 7.3.2006, שם מתואר כי התובע קיבל 5 טיפול פיזיותרפיה ללא הטבה, וכי מזה 4 חודשים אינו הולך לחדר כושר בשל מצבו. באשר לטענות הנתבעת, המומחה היה ער לשיהוי בקבלת הטיפול, אך כפי שצוין לעיל, לאור העובדה כי אין בעברו של התובע דיווח על תאונה כלשהיא, ולאור ההחמרה במצבו והטיפול הרפואי הממושך שקיבל לאחר התאונה, הגיע למסקנה כי התאונה גרמה להחמרה במצבו. מקובלת עלי מסקנתו של המומחה ולא מצאתי כי יש לשנות את קביעתו. לפיכך, נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בגין התאונה היא 2%. הנזק הנזק הלא ממוני בהתחשב בנכות שנקבעה ובטיפולים הרבים שקיבל התובע לאחר התאונה, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 12,000 ₪ בראש נזק זה. הפסד ההשתכרות לתובע נקבעה נכות מזערית בגין התאונה. התובע, קצין בשירות קבע, בעל תואר ראשון בהנדסת חשמל ותואר שני במנהל עסקים. בתצהירו הוא מציין, כי תפקידו בצבא תואם את השכלתו הנ"ל. מיד לאחר התאונה חזר לשירות, ומטפסי 206 שצרף לתצהיר ניכרת עליה גבוהה בשכרו. מנגד, יש לקחת בחשבון את גילו הצעיר ואת העובדה שפגיעתו עשויה ליתן אותותיה בעתיד. כמו-כן, נתתי את הדעת לכך שמחד גיסא, הנכות בעקבות התאונה מצטרפת לנכות קודמת, אך מאידך גיסא, שיעורה נמוך מן הנכות שהייתה לתובע לפני התאונה. בנסיבות אלה, יש מקום לפסיקת פיצוי גלובלי בסך 20,000 ₪ (המהווה כחמישית מחישוב אקטוארי מלא לפי שכרו, הנכות הרפואית ושנות העבודה שנותרו עד גיל 67). עזרה בהתחשב במהות הפגיעה ובכך שהתובע חזר לתפקוד מלא מיד לאחר התאונה, לא מצאתי לפסוק כל פיצוי בגין ראש נזק זה. הוצאות התובע לא צרף קבלות להוכחת הוצאותיו. אני פוסקת לו על דרך האומדן סך של 1,000 ₪. סיכום אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 33,000 ₪. לסכום זה יתווסף שכר טרחת עורך דין בסכום של 15.34%, וכן הוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתן. הסכום ישולם בתוך 30 ימים. תאונת דרכיםהתנגשות