נכות צמיתה בשיעור 10% בגין מצב שלאחר אוטם בשריר הלב. כן נקבעה למערער נכות נפשית שאינה מושא הערעור. 2. בעניינו של המערער התכנסו בעבר כמה ועדות והוגשו מספר ערעורים לבית דין זה. החלטת הוועדה מושא הערעור ניתנה בעקבות פסק דין שניתן בתיק ב"ל 9708-03-12 על ידי כב' סגנית הנשיאה השופטת הדס יהלום, מיום 29.1.13 (להלן: "פסק הדין") בהתאם להסכמת הצדדים, וזו לשונו: "מסכימים להחזיר את הדיון לוועדה בשני נושאים: א. לצורך התייחסות וקביעת נכויות זמניות, ככל שקיימות, בתחום הנפשי. ועדה רשאית לעיין בהחלטות הועדות מדרג ראשון בעניינו של המערער. ב. בתחום הקרדיולוגי, מאחר והועדה מאמצת את קביעתו של ד"ר מיטס, הועדה תבהיר אילו גורמים אחרים שאינם קשורים לאוטם הנדון, גרמו לקיפוח במאמץ, כפי שכתבה. מוסכם שהועדה תזמין את המערער ובא כוחו לטעון בפניה." 3. לטענת המערער, בהחלטת הוועדה בכל הנוגע לנכות בתחום הלבבי נפלו פגמים. טענותיו העיקריות של המערער הינן כדלהלן: א. המערער נבדק במסגרת הוועדות על ידי ד"ר מיטס, אשר סבר כי נכותו בשיעור 20%. הוועדה קיבלה את קביעותיו של ד"ר מיטס, אולם החליטה להעניק נכות בשיעור 10%. ב. הוועדה העלתה השערות ביחס למגבלותו התפקודית של המערער, ללא כל הסתמכות על נתונים מוכחים. ג. הוועדה קובעת כי הסיבה לירידה ביכולת התפקודית של המערער הינה היותו מעשן, ללא כל בדיקה רפואית או נתון אובייקטיבי. הוועדה לא שלחה את המערער לבצע בדיקת ריאות בהקשר זה. ד. הוועדה ניכתה מצב קודם בניגוד להלכה הפסוקה בהקשר זה (דב"ע/נג/ 01-46 מרגוליס - המוסד לבטוח לאומי, פד"ע כו(1) 364, להלן: "הלכת מרגוליס") ומבלי לפרט מהו אותו "מצב קודם". 4. המשיב התנגד לעמדת המערער, מהנימוקים העיקריים הבאים: א. הוועדה מילאה אחר הנחיות פסק הדין, והבהירה כי הגורמים שאינם קשורים באוטם הלב, העישון וחוסר הפעילות הגופנית, גרמו לקיפוח במאמץ. ב. הוועדה אף ציינה כי בבדיקות שעבר המערער לאחר האוטם, לא נמצאה ירידה בתפקודי הלב. ג. הוועדה ביצעה במדויק את אשר התבקשה ולא היה עליה לחרוג מהוראות פסק הדין. 5. דיון והכרעה במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק, כי על בית הדין לבחון אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו, בין היתר: עב"ל 10014/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד 213 (1999). הלכה פסוקה היא כל אחת החובות המוטלית על הועדה לעררים, שהינה גוף מעין שיפוטי, חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (ראו: דב"ע 1318 -01 עטיה - המוסד לביטוח לאומי,פד"ע טו 60). לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להידחות. הוועדה התכנסה בעקבות פסק דין, פיו היה עליה להבהיר אילו גורמים אחרים שאינם קשורים לאוטם הלבבי גרמו ל"קיפוח במאמץ". הלכה היא כי כאשר מוחזר עניין לדיון מחודש בוועדה על פי פסק דין, על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין ולפעול על פי הנחיותיו. כמו כן, במקרה של ערעור על החלטת הוועדה ביקורתו השיפוטית של בית הדין מוגבלת לבחינת השאלה אם הוועדה מילאה אחר האמור בפסק הדין (ראו: דב"ע (ארצי) נ"א/ 01-29 פרנקל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160; עב"ל (ארצי) 114/07 עורקבי - המוסד לביטוח לאומי 8.1.2008). בענייננו, הוועדה דנה והסבירה כדלהלן: "הוועדה חוזרת ומציינת כי בכל הבדיקות שעבר לאחר האוטם לא נמצאה ירידה בתפקוד הלב. בתשאול היום בוועדה ענה התובע כי הוא נמנע מפעילות גופנית וממשיך לעשן. הוועדה בדעה כי הירידה בכושרו לבצע פעילות גופנית נובעת משילוב הנתונים הנ"ל. מאחר ואינו מבצע פעילות פיזית בחיי היום יום הוא מתקשה לבצע גם בבדיקות המאמץ ולאור הנתון של עישון כרוני קיימת קרוב לוודאי ירידה בתפקוד הריאתי. אילו היינו בודקים את כושרו לבצע פעילות לאור מצב הלב בלבד, לא היינו מוצאים כל ירידה משמעותית בתפקוד..." בכך מילאה הוועדה אחר פסק הדין בסבירות ובבהירות והסבירה מהם הגורמים האחרים, שאינם האוטם הלבבי, שגרמו לקיפוח במאמץ. הקביעה כי עישון והעדר פעילות גופנית הינם הגורמים הרלוונטיים האחרים הינה קביעה רפואית, הנתונה בתחום מומחיות הוועדה ואינה מחייבת בדיקות נוספות. עידית איצקוביץשופטת יובהר כי בהתאם להנחיות פסק הדין לא היה על הוועדה להסביר ניכוי בגין מצב קודם, ולכן הלכת מרגוליס אינה רלוונטית לענייננו. 6. בנסיבות העניין לא נפלה בהחלטת הוועדה טעות משפטית המצדיקה התערבותו של בית הדין. הערעור נדחה. בהתחשב כי מדובר בתובענה בתחום ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות. 7. הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה תוך 30 יום מיום המצאתו. נכות