התובע הופלה לטענתו בבקשו להכנס למועדון "הדיקנס בר"

התובע הופלה לטענתו בבקשו להכנס למועדון "הדיקנס בר" המופעל ע"י הנתבעים 1 ו-4 בצומת העוגן ולכן ביקש לחייב את הנתבעים בפיצוי על פי חוק לאיסור הפליה במוצרים בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000. רקע עובדתי 2. בליל יום שישי ה-17.4.2009 קבע התובע להיפגש עם חבריו במועדון הנ"ל והגיע לשם בגפו. בהגיעו לכניסת המועדון סורבה כניסתו על ידי הנתבעות 2 ו-3 - המארחות, שעמדו בכניסה ושימשו כ"סלקטוריות". לאחר שהתבקש להציג תעודה מזהה ולאחר שעיינו בה סירבו לאשר את כניסתו למועדון בטענה כי איננו מופיע ברשימת המוזמנים באותו הערב. 3. התובע שלא קיבל את רוע הגזירה, התקשר לחברו אביב בדני (להלן: "אביב"), ששהה אותה עת בתוך המועדון, והודיע לו כי כניסתו נמנעה. האחרון הציע לפנות ליחצ"ן המועדון, מר ודים גרינברג (להלן: "ודים"), אותו הכיר באופן אישי וזאת ע"מ שיפעל להכנסת התובע למועדון. גם פניות חוזרות של ודים לסלקטוריות לא הועילו והן סירבו לאפשר את כניסת התובע למועדון. בשלב מסוים בהמשך, נקרא התובע לעמוד אל מול מצלמות האבטחה של המועדון, על מנת שודים יוכל להבהיר לסלקטוריות זהותו של מי ברצונו להכניס למועדון. לדברי התובע עמד אל מול מצלמות האבטחה, ובנוכחות הקהל שעמד בסביבה, נופף בידו אליהן על מנת שיזוהה, אולם גם בסיומו של הליך זיהוי זה לא התאפשר לו להכנס למועדון. 4. לטענת התובע, בעודו עומד, מחכה ומנופף למצלמות, פנו הסלקטוריות מיוזמתן לשתי מבלות שעמדו מחוץ למועדון בסמוך לתובע והזמינו אותן להיכנס. כשנוכח כי דבר לא יועיל לשינוי עמדת הסלקטוריות, ומשחש התובע כי הוגדשה סאת ההשפלה והבושה, נפנה ועזב את כניסת המועדון. התובע הוסיף וציין, כי התברר לו מחברו כי שעה שהיחצ"ן ראה אותו במצלמות הטלוויזיה הבין, כי הסלקטוריות לא יכניסוהו, וכך הודיע גם לחברו כי אינו יכול לשכנען אחרת. לאחר שעזב את המועדון התקשר אליו היחצ"ן והתנצל על האירוע ותיאר את מאמציו לשכנע את הסלקטוריות ובעל המועדון להכניסו אך סורב. 5. התובע חזר לביתו ומיד העלה על הכתב את קורות אותו הערב, ושלח את הודעת הדוא"ל לאחיו (להלן: "הדוא"ל הלילי"). 6. התובע ביקש לחייב את הנתבעים בפיצוי של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק וב-10,000 ₪ נוספים כפיצוי בגין עוגמת נפש, ובסה"כ - 60,000 ₪. טענות הצדדים 7. ב"כ התובע סקר את סגולותיו של התובע שהוא לדבריו בחור צעיר ממוצא תימני, בוגר ישיבת בני עקיבא, שירת את שירותו הצבאי כחייל קרבי בסיירת הצנחנים, שם עשה חיל וקודם לתפקיד קצין ההסוואה של חטיבת הצנחנים. זה לא מכבר ובעת הגשת התביעה החל ללמד לתואר ראשון. לכן לא הייתה לטענתו לנתבעים עילה לסירוב הכנסתו למועדון ולדרוש כי יעמוד בתנאים שלא נדרשו מאחרים בשעה שבחורות ובחורים בעלי חזות בהירה ואשכנזית נכנסו ללא קושי. התנהלות זו שגרמה להשפלת התובע מהווה הפליה אסורה שהחוק בא למנוע. ב"כ התובע קרא להוקיע התנהגות כנ"ל בדרך של הפעלת מדיניות משפטית השוללת מהמועדון אפשרות להִתלות בטענה כללית בדבר מגבלת מקום, מה גם שלא הוכחה. עוד טען, כי על הנתבעים היה לתעד בצורה סבירה את באי המקום ע"מ לשכנע בטענות אלו, ומשלא עשו כן דינן להידחות. 8. לטענת הנתבעים, עמדו בנטל ההוכחה להצביע כי התובע לא הופלה בכניסתו למועדון, וכי פעלו כפי שמועדון סביר היה נוהג באירוח אנשים מכל הסוגים והמינים. ולראיה חברו של התובע שצבע עורו כהה ואף יותר, הוכנס למועדון משום שהגיע בזמן ואף אנשים אחרים שצבע עורם כהה נהגו לפקוד את המקום ללא כל בעייה. במקרה זה פעל היחצ"ן לטובת התובע, ובמאמציו ביקש להכניסו למועדון למרות שאיחר ועל אף שהמועדון כבר היה מעבר לתפוסתו המותרת, אלא שהתובע ויתר על מאמצים אלו ובחר להסתלק מהמקום בטרם התאפשרה הכנסתו. באותו הלילה היה עומס אורחים, כפי שהוכח ע"י הנתבעים ולכן בשל מגבלת מקום לא ניתן היה לקלוט אורחים נוספים אלא לאחר שחלק מהנוכחים יצאו. כמו כן, דווקא מקורות הדוא"ל הלילי נראה כי התובע לא ייחס לנתבעים 1, 3 ו-4 הפליה בזמן אמת. המקור הנורמטיבי 9. חוק לאיסור הפליה במוצרים בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: "החוק") אוסר להפלות באספקת שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי במטרה למנוע פגיעה בכבודו של אדם ובמגמה להחיל את עקרון השוויון גם על עסקים פרטיים המציעים שירות לציבור הרחב. סעיף 3 לחוק קובע כי: "(א) מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי, הורות. " מספר פסקי דין בנושא קבעו כי רשימת עילות ההפליה היא סגורה, אך לא היתה מחלוקת כי הפליה גנרית על רקע חזות חיצונית, צבע עור, או השתייכות אתנית כלולה בעילה של הפליה מחמת גזע או ארץ מוצא. (ראה: ע"א (ח-י) 3724/06 קיבוץ רמות מנשה ואח' נ' יצחק מזרחי (7.1.08), וכן ע"א (ת"א) 41592-04-12 אריה שוורץ נ' גלינה בר בע"מ (16.10.13)) ויודגש כי סעיף 3 (ג1) מורה כי: "לעניין סעיף זה, רואים כהפליה גם קביעת תנאים שלא ממין העניין." 10. בכל הנוגע לזהות הגורם המפלה לא הייתה מחלוקת שהנתבעים בהפעילם מועדון כנ"ל נמנים על מושאי החוק. לפי סעיף 3(ג) באים בכלל אלה - הבעלים, המחזיק והאחראי בפועל על השירות הציבורי או הפעלת המקום הציבורי או הכניסה אליו. 11. הוראת סעיף 6 לחוק אינה משנה מהנטל המוטל על התובע האזרחי כפי שמורה ההלכה הפסוקה כי על הטוען להפליה חל הנטל להוכיחה. (ראה בג"צ 6778/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לבטחון פנים, פ"ד נח (2) 358 (2004). יחד עם זאת קובע הסעיף הנ"ל חזקה ראייתית לקיומה של הפליה וזאת להקלת הנטל הנ"ל במקרים המפורטים כדלקמן: "6. הוכיח התובע בהליך אזרחי לפי חוק זה אחד מאלה, חזקה שהנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 3, כל עוד לא הוכיח אחרת: (1) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לאחר שבירר פרטים הנוגעים לעילות ההפליה המנויות בסעיף 3; (2) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה; (3) הנתבע התנה הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, בקיום תנאי אשר לא נדרש ממי שאינם נמנים עם אותה קבוצה; (4) הנתבע עיכב הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא עיכב כאמור, באותן נסיבות, את מי שאינם נמנים עם אותה קבוצה." במאמר מוסגר יצוין כי סעיף 6(4) הוסף במסגרת תיקון מס' 2 לחוק בשנת תשע"א 2011 ואינו חל על המקרה דנן. 12. החוק מעניק הגנה כנגד האיסור בהוציאו מכלל ההפליה את המקרים המנויים בסעיף 3 (ד) ובכלל זה המקרה הרלבנטי הקבוע בסעיף 3(ד)(1): "כאשר הדבר מתחייב מאופיו או במהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי". סעיף 8 מעניק הגנה נפרדת ומיוחדת לנושאי משרה בתאגיד, שלא נטענה במקרה זה ע"י מי מהנתבעים. המישור העובדתי 13. התובע העיד, כי נאלץ להזדהות מול מסך טלוויזיה לאחר שכבר הציג תעודה מזהה וסורב בכניסה. גם לאחר שנופף בידיו מול המצלמות לנגד אנשי האבטחה ובאי המועדון הסלקטוריות לא אפשרו לו להיכנס. לדבריו עמד ברחבה המוארת בסמוך לכניסה, וראה אנשים עוזבים משלא נתנו להם להיכנס לעומת אחרים. כדבריו (בעמ' 17 לפרו' ש' 18): "אנשים כל הזמן נכנסו, ואנשים שלא נכנסו היה להם מאפיין אחד, החזות שלהם היתה חזות מזרחית..." לכשעומת עם העובדה שחבריו המשתייכים גם הם לעדה התימנית נכנסו אישר אמנם עובדה זו אך לדידו האפשרות היחידה להיכנס למועדון הייתה בהשתייכות לעדה שאינה תימנית או על בסיס היכרות אישית עם היחצ"ן ודים, כפי שהכירוהו חבריו שנכנסו למועדון. עוד אישר והודה התובע, כי לא סורב מפורשות באמירה המתארת את צבע עורו או השתייכותו האתנית. עם זאת, בהודעת הדוא"ל הלילי מתאר התובע בפרטי פרטים את חוויית אותו הערב שמבחינתו טלטלה את נפשו הגם שלא היה זה מקרה ראשון שבו הגיע למועדון הנ"ל. התובע תיאר בהודעה הנ"ל כי לכשהגיע למועדון פנה למאחרת והודיעה כי הוא מוזמן של היחצ"ן ואדים. לאחר שבדקה ברשימות שהיו בידה ציינה כי אינו רשום ולכן לא תותר כניסתו. התובע נעמד בצד התקשר לחברו וביקש אותו כי יפנה ליחצ"ן על מנת שימסור הודעה מתאימה בציון שמו למארחת. שוב התקשר לחברו והודיעו כי לא ימתין מעבר לדקה משום שההמתנה מביכה אותו. בזמן ההמתנה פנה לכל אחת מהמארחות בנפרד. הראשונה ביקשה שיניחנה לנפשה משום שאינה מתעסקת בכך והשניה השיבה: "לא קיבלנו הודעה, אין לי שום אינטרס שלא תיכנס". בשלב זה לדבריו חש כבר שהוא " מרוסק מבפנים" והתכוון להודיע לחברו כי הוא יעזוב את המקום , אולם חברו שכנעו להמתין ולפנות לצד הכניסה ע"מ שיזוהה במצלמות. הוא עשה כמבוקש, נופף למצלמת האבטחה כשהוא רואה שהמאבטחים והמארחות מסתכלים עליו. הוא מתאר כי בשלב זה "הפה שלי היה מיובש לחלוטין" לא הצליח כמעט לדבר והרגיש מרוסק ומבוזה לעיני כל ו"כבודי הבסיסי כאדם נלקח ממנו." אז החליט ללכת לביתו ותוך כדי שהוא משוחח בטלפון הנייד עם חברו ומתרחק מהמקום הצטרף היחצ"ן לשיחה והתנצל. היחצ"ן הסביר כי המארחת סרבה להכניסו ולכן פנה לבעל המועדון וביחד פנו לחדר המצלמה ע"מ לזהותו. האחרון אמר למארחת להכניסו אך היא בשלה, עמדה על סרובה. התובע במכתבו ציין את שמה של הנתבעת 2 כמי שסרבה להכניסו וזאת למד מדברי היחצ"ן. גם חברו תיאר מעשים דומים בעבר של המארחת הנ"ל כלפיו. עוד תיאר את העובדה שגם בני חזות מזרחית אחרת לא הוכנסו ונאלצו לעזוב ואילו שתי בנות אחרות שעמדו לידו ובעודו ממשיך להמתין הוכנסו ע"י המארחת ללא קושי. לאחר שהחל לעכל את הדברים התרקם אצל התובע הרושם כי הופלה על רקע השתייכותו ל"יוצאי עדות". 14. התובע הסתייע בעדות חברו מר אביב בדני שאישר כי נכנס יחד עם 4 מחבריו, שחלקם גם הם משויכים לעדה התימנית. הערב היה רגיל, החברים שתו, רקדו או שוחחו. עפ"י עדותו החברים היו מגיעים מידי יום שישי למועדון וכל פעם לכשהיו מגיעים היו שולחים הודעה ליחצ"ן ומחכים כי החבורה הנ"ל הייתה "מעורבת" והוכנסה אף ללא בדיקה. לדבריו (בעמ' 11 ש' 4): "זה לא אומר שהכניסה היתה מהירה וחלקה. אף פעם לא היתה לי כניסה מהירה להכנס, גם באותו ערב רלבנטי. זה שלא בדקו את שמותינו בכניסה, זה בגלל שמכירים את הפרצופים שלנו אחד אחד." 15. מעדויות התביעה כשלעצמן ספק בעיני אם התובע עמד בתנאי סעיף 6(1) לחוק. עלה בידיו בקושי להוכיח כי הנתבעים מנעו כניסתו למקום ציבורי לאחר שביררו פרטים הנוגעים לעילות ההפליה המנויות בס' 3 לחוק. שהרי הוא שהודה כי המארחת החזיקה בידה רשימות וכי למרות שחיפשה בהם לא נמצא שמו. הוא גם הודה כי ידע שהכניסה מתאפשרת דר"כ לאור היכרות עם היחצ"ן. עם זאת העובדה ניתן לקבע כי בהנתן התניית כניסתם של כהי עור בהיכרות ליחצ"ן קמה החזקה המפורטת בסעיף 6(2) לחוק. (ראה ע"א (ח-י) 3724/06 הנ"ל ) גם העובדה שהנתבעת 2 עמדה על סרוב להכנסתו למרות בקשתו של היחצ"ן מקימה חזקה בדבר הפלייתו לכאורה. אין להתעלם מהעובדה שעדות התובע בעניין הסירוב להכניסו היא עדות בעל דין יחיד וכי עד התביעה הנוסף לא יכול היה להעיד על מעשה ההפליה משהוכנס למועדון קודם להגעת התובע. מנגד אני נותנת משקל לאוטנטיות הדוא"ל הלילי, גם אם תוכנו משקף תחושה סובייקטיבית ולכן הייתי קובעת כי קמה החזקה לטובתו של התובע ולו כדי העברת הנטל להפרכתה על הנתבעים . 16. ב"כ הנתבעים בכתב הסיכומים הסכים עקרונית לנטל ההפרכה המוטל על הנתבעים אולם טען, כי התובע לא עמד בנטל הוכחת סעיפים 6(1) ו-6(2), ומכל מקום גם לשיטתו הופלה רק ע"י הנתבעת 2. בהסתמכו על הודעת הדוא"ל הלילי טען כי התובע ייחס את ההפליה אך לנתבעת 2 שהיא המעוולת היחידה לגרסתו ,ומשלא "סיבך" התובע בהודעה הנ"ל שנרשמה באותו הלילה, אף לא אחד מהנתבעים, למעט הנתבעת 2, דין התביעה כנגדם להידחות. משנמחקה התביעה כנגד הנתבעת 2 יש לבחון באם עלה בידי הנתבעים האחרים להפריך את חזקת ההפליה על פי החוק. ההפליה 17. כאמור הנתבעים נתלים בהגנה על פי סעיף 3 (ד) (1) לחוק ולטענתם נדרשו להקפיד על מגבלת המקום שיכול להכיל 180 איש בלבד, בעוד שמספר האורחים שנכחו באותו ערב עלה על מספר זה בהרבה. לראיה הציגו מסמך של הנהח"ש לפיו מספר הזמנות המזון של אורחי המועדון הגיע ל-421 אורחים, ומבחינתם זו הראיה הטובה ביותר. ב"כ הנתבעים ביקש לדחות את טענת התובע, כי אין די בתיעוד הנ"ל להוכיח את תפוסת המועדון, והיה עליהם להציג לפחות רשימת מוזמנים או את עובד השמירה שהיה אמון על ספירת כמות האורחים. 18. על פי עדות מר ודים גרינברג, יחצ"ן המועדון הייתה מתקיימת במועדון מסיבה מידי שישי. הוא היה מכין את רשימת המוזמנים ומעבירה למארחת שהייתה ניצבת בכניסה ולאחר השימוש בה היה מוחק אותה או משליכה. לאורך אירוע המסיבה היה מצוי בתוך המועדון ואפשר כניסה למי שהיה מתקשר אליו. לדבריו, היו מצויים גם כן אנשי אבטחה שאחראים על הקפדה של תפוסת המועדון המגיעה ל-180 איש וזאת באמצעות מד ספירה של היוצאים והנכנסים. על פי עדותו היה מתבונן במסך הטלוויזיה שהיה מצוי ליד עמדת התקליטן, וכך עשה עת פנה אליו חברו של התובע שביקש לסייע לו ע"מ להכניס את התובע למועדון. לדבריו, אף ניסה לסייע הואיל והמועדון היה מלא ולא ניתן היה להכניס אורחים, אולם ראה שהדבר בלתי אפשרי, ולכן התקשר אל התובע ע"מ להתנצל. 19. הנתבעת 3 על פי עדותה ,החלה עבודתה במועדון כחצי שנה עובר לאירוע. באותו הערב הגיעה למקום עם המארחת הנוספת סמוך לשעה 21:30 למשמרת של כ-4 שעות. היא קיבלה לידיה רשימת מוזמנים מהיחצ"ן והייתה מסמנת דר"כ ע"ג הרשימה את זהותו של הנכנס. לדבריה, ערבי שישי היו עמוסים מאוד, והיא היתה כפופה למגבלה בטיחותית שלא להכניס יותר מ-180 איש. עם זאת, לא היתה במועדון מדיניות של הפליה ולא היה לה זכור מקרה כנ"ל יוצא דופן עד כדי התרשמות שהתובע נפגע בכלל, שהרי גם הוא אישר כי הגיע באיחור והתבקש להמתין. יתר על כן, לטענתה, ביקש ממנה התובע להעיד לטובתו כתנאי למחיקת התביעה כנגדה. 20. הנתבע 1, בעל המניות בנתבעת 4, העיד על מדיניות ומגמת המועדון למקסם רווחיו, כך שאין יסוד לטענת ההפליה, מה עוד שהוא בעצמו "ממוצא חצי מזרחי". לדידו, באותו הערב היה עומס מרבי במועדון, כפי שניתן ללמוד משורת העסקאות שבוצעו ודווקא התנהלות היחצ"ן העידה על ניסיון מיוחד לסייע לתובע, שהיה חסר סבלנות ומיהר לעזוב את המקום בלי להמתין, כשהוא זועף ונתפס למסקנות מוטעות. עפ"י עדותו, לא נשתמרה בידיו רשימת המוזמנים שהושלכה לפח בסוף הערב או סרטי המצלמות אשר תוכנן נמחק כעבור תקופת זמן של כשבועיים. לדבריו, גם לא ניתן היה לאתר את אנשי האבטחה שנשכרו לאותו ערב מחברת האבטחה על מנת להעידם. 21. הנתבעים ביססו את הגנתם על שני נדבכים כאמור; האחד, העדר הפליה; השני, הסירוב בהכנסת התובע התחייב בשל תנאי מגבלת המקום. כאן המקום לציין, כי טענת ההגנה השנייה לא אוזכרה כלל בכתב ההגנה, ולכן טען ב"כ התובע, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. טענת התובע הועלתה על ידו כבר בקדם המשפט, הגם שחקר את עדי ההגנה בעניין. אני סבורה כי יש מקום לדחות את טענת ההגנה המרכזית של הנתבעים באשר חרגה כאמור, מההכחשות הכלליות והסתמיות בכתב ההגנה. לכן למעלה מן הצורך, וכפי שסקרתי לעיל, אציין, כי אף לגופה של הטענה ספק בעיניי אם הנתבעים 1 ו-4 עמדו בנטל הוכחתה. הנתבעים העידו אמנם שורת אורחים בעלי צבע עור כהה כדי להוכיח טענתם בדבר העדר הפליה, אך לא הציגו ראיה מלאה כי מניעת הכניסה נבעה בשל מגבלת המקום. הראיה המרכזית לעניין זה לא עמדה במתאם מלא למספר האורחים שנכחו במועדון באותו ערב, כפי שהתברר מעדות בעליו. 22. נותרה השאלה היחידה, האם אכן הופלה התובע במניעת כניסתו למועדון. משקבעתי כי עלה בידיו להניח את הבסיס לחזקה שקובע סעיף 6 (1) לחוק, נדרשו הנתבעים לסתירתה. בעניין זה מצאתי, כי כפות המאזניים מאוזנות. מחד, התובע מסר תיאור מאוד דרמטי של האירוע כפי שעלה גם מהודעת הדוא"ל הלילי אולם לא ניתן להשתחרר מהרושם, כי תחושתו הייתה מאד סובייקטיבית מעוגנת ברקע אישי בלי שיהיה קיים קשר ישיר ומלא לנסיבות האובייקטיביות של האירוע. מאידך, הנתבעים שמנעו את כניסתו, ועל כך אין חולק, פעלו אף עפ"י הודאת עדי התביעה לפי רשימה מוכנה מראש, שאפשרה את כניסתם של חבריו האחרים של התובע ואשר נמנו על אותה קבוצת אפיון, שלא הוכחה . התובע אף הודה כי לא נאמר לו דבר על חזותו והוא הסיק את דבר ההפליה ממבטי המארחת ומעיכובו הארוך. על פי עדותו, הכניסה למועדון על בסיס ההיכרות עם היחצ"ן לא הייתה זרה לו משהגיע למועדון גם בעבר. יתר על כן לדבריו, הגם שהם מבוססים על עדות שמיעה, בעל המועדון הורה למארחת להכניסו למועדון ולכן יש יסוד לטענת הנתבעים כי התנהלותם לא היה נעוצה בהפליה דווקא. אינני מוציאה מכלל המסקנה כי השירות שסופק ע"י הנתבעים היה לקוי ובלתי מסביר פנים. אולם יחוס שירות זה למעשה הפליה על רקע עדתי או חזות חיצונית לא הוכח דיו. כאן יצוין, כי אמנם תופעת ההפליה דורשת הוקעה מודגשת וכפי שצוטט בפסקי הדין ע"י ב"כ התובע יש למגרה עד דק. עם זאת, המדיניות המשפטית מחייבת גם זהירות בקביעה כנ"ל מקום שהתשתית הראייתית אינה מובילה למסקנה מסתברת כנ"ל באופן מובהק. 23. לאור האמור, התביעה נדחית. אינני עושה צו להוצאות בנסיבות. אפליה בכניסה למועדונים ולמקומות בילויקנס