שבר בארובת העין שנגרם כתוצאה מאלימות

כתוצאה מן האלימות שהפעיל הנתבע כלפי התובע, נגרמו לתובע חבלות, ובין היתר, נגרם לו שבר בארובת עין שמאל, בגינה אושפז בבי"ח, ונותח ביום 22.11.03. הנתבע הועמד לדין בבית משפט השלום באשקלון, בת"פ 3092/03, במסגרתו הודה בכתב אישום מתוקן, וביהמ"ש, בהחלטתו מיום 14.12.04, קבע, כי הנתבע (הנאשם שם), עבר עבירה של גרם חבלה חמורה, ע"פ סעיף 333 לחוק העונשין, נמנע מלהרשיעו, והטיל עליו של"צ בהיקף של 200 שעות, וכן תשלום פיצוי לתובע (המתלונן שם), בסך 10,000 ₪, אשר אין חולק כי שולמו בחודש ינואר 2005. נוסח כתב האישום המתוקן בו הודה הנאשם, היה כדלקמן: "1. בתאריך 21.11.03, בחצר בית הנאשם ברח'... באשדוד, בעקבות ויכוח סביב כלבו של הנאשם. 2. מיד ובסמוך לכך, נעמד הנאשם מלפני כלבו, והנאשם ומר סלומון דחפו אחד את השני. 3. עובר למתואר בעובדה 2 החל המתלונן לפנות לרכבו, תוך שהוא מפטיר מילים המצביעות על איום לפגיעה בכלב. 4. מיד ובסמוך לכך, הלך הנאשם אחרי המתלונן, ונגע נגיעה עזה בכתפו. 5. מיד ובסמוך לכך הסתובב המתלונן בכעס ותוך כדי כך קיבל הנאשם מכה באפו ונזל לו דם מהאף. 6. מיד ובסמוך לכך, החל הנאשם לתקוף שלא כדין את המתלונן, בכך שבעט בו, הכה אותו באמצעות אגרוף בפניו, והפילו על הארץ. 7. כתוצאה מהתקיפה המתוארת בעובדה 6 איבד המתלונן את הכרתו, למספר שניות, נלקח לבית החולים שם אובחן שבר ברצפת ארובת העין, שטפי דם מסביב לעין, שטפי דם תת לחמיים, ואלה הן חבלות של ממש. 8. כתוצאה מהאמור בסעיף 7 עבר המתלונן ניתוח. הוראות חיקוק: חבלה חמורה - סע' 333 לחוק העונשין, התשל"ז". המאשימה, מדינת ישראל, ערערה על פסק הדין [ע"פ (מח' ב"ש) 7019/05], וביקשה להרשיע את הנאשם, ולגזור עליו מאסר בפועל. בפסק דינו מיום 2.11.05, קיבל ביהמ"ש המחוזי הנכבד, את הערעור בשאלת ההרשעה, ודחה את הערעור לענין העונש, באופן שהותיר על כנם, את צו השל"צ, ואת חיוב הנתבע בפיצוי התובע בסך 10,000 ₪. בפסק הדין נאמר, בין היתר: "ובענייננו אמנם מדובר במשיב נורמטיבי, ללא עבר פלילי, סטודנט שכל עתידו בפניו, אשר הפנים את חומרת מעשיו והתחרט עליהם, אך הוא חטא במעשים חמורים ביותר, ולא ניתן היה להסתפק באי הרשעתו. ב"כ המשיב הדגישה את העובדה, שהיה זה המתלונן שפגע ראשון במשיב, אך תגובתו של המשיב, לויכוח פעוט ולהתנהגותו המינורית, ניתן לומר, של המתלונן - חרגה מכל פרופורציה: המשיב (צעיר כבן 25) תקף את המתלונן (אדם כבן 51) ללא רחם, תוך שהוא מכה אותו באגרופים, בועט בו ומפילו ארצה, עד שגרם לו חבלות חמורות, כולל שבר בארובת העין (חלק מהחבלות מקבלות ביטוי בתמונות). המתלונן אושפז בשל מעשי המשיב, נותח וסבל, בנוסף לאמור לעיל, גם מהמטומות במקומות נוספים בגוף. בגין מעשים שכאלה - מחייב האינטרס הציבורי את הרשעתו של המשיב, שאם לא כן, לא יהיה יחס סביר בין חומרת המעשים לבין הענישה בגינם. על בתי המשפט להגן על קורבנות תקיפה, דוגמת זו של המשיב, בין היתר כדי למנוע מקרים דומים בעתיד וכדי להעביר לציבור מסר, לפיו ביהמ"ש רואה מקרים שכאלה בחומרה". פסקי הדין של ביהמ"ש הנכבד באשקלון, ושל ביהמ"ש המחוזי הנכבד, הוגשו כראיות במסגרת התביעה דנא. אין חולק על כך, כי בהתאם להוראת סעיף 42א(א) לפקודת הראיות, קבילים ממצאי פסק הדין הפלילי ומסקנותיו, דהיינו עובדות כתב האישום המתוקן בו הודה הנתבע. הנתבע לא ביקש כמובן, להביא ראיות לסתור את פסק הדין, בהתאם להוראות סעיף 42ג לפקודה, ועל כן, נוכח הוראת סעיף 42ד לפקודה, מתקבלים בזה הממצאים והמסקנות האמורים, במלואם, אלא שאין בהם, לחייב את המסקנה, בדבר אשמו התורם של התובע, אשר לא היה צד להליך הפלילי. 3. הנתבע הכיר באחריותו בנזיקין עוד בכתב ההגנה, אך טען, כי לתובע "...אשם תורם גבוה ביותר לאירוע התקיפה...", נוכח גרסתו העובדתית, לפיה התגרה בו התובע, איים לפגוע בכלבו, ותקף את הנתבע, כאשר התנהגותו האלימה של הנתבע באה בתגובה להתגרות זו. בסיכומיה, טענה ב"כ הנתבע, כי יש לזקוף לחובת התובע אשם תורם בשיעור 50%. התובע טען, כי אינו נושא באשם תורם, שכן לגרסתו, הותקף ע"י הנתבע, ללא כל התגרות מצדו. אין חולק, כי הנטל להוכיח את אשמו התורם הנטען של התובע, רובץ על הנתבע. ביחס לשאלה זו, העידו מצד אחד התובע ורעייתו, ומצד שני הנתבע. רעיית התובע העידה, כי לא ראתה בעיניה את האירוע, אלא רק שמעה את נביחות כלבו של הנתבע, מיד לאחר מכן, ראתה את התובע הולך בצורה לא יציבה, ובהמשך שמעה ממנו, כי הותקף. הנתבע העיד כאמור לעצמו, וכן ביקש להסתמך על מזכר, אשר נכתב ע"י שוטר למחרת האירוע, בו תוארו סימני חבלה על ברכיו, זרועותיו וכפות ידיו של הנתבע. למקרא המזכר האמור סבורני, כי לא ניתן לקבוע על פיו באופן חד משמעי, אם החבלות האמורות, נגרמו כתוצאה ממכות שהוכה הנתבע ע"י התובע, או חבלות שספג, תוך כדי שתקף את התובע בעצמו. מכאן, כי עדויות התובע והנתבע, באשר לאופן התרחשות האירוע, עומדות זו מול זו, כעדויות יחידות, לענין טענת האשם התורם. נוכח הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות, יטה ביהמ"ש שלא לסמוך ממצא עובדתי, על עדות יחידה של בעל דין, אלא אם שוכנע, כי היתה מהימנה לכל ארכה. במקרה זה, נוכח ההתרשמות מעדותו של הנתבע, סבורני כי יש לקבלה כמהימנה. זאת, בין היתר, משלא נמצאה בדבריו, כל סתירה או פירכה, כאשר עדותו היתה עקבית, ותאמה באופן מלא את דבריו במסגרת הודעתו במשטרה, ונדמה, כי לא הגזים בתיאור הדברים, ולא ניסה לייפותם, או להתאימם לצרכיו, הן בחקירת המשטרה, והן במהלך המשפט בתביעה דנא. לעומת זאת, עלו קשיים בגרסת התובע, בגינם סבורני, כי יש להעדיף, את עדות הנתבע על עדותו. כך, בין היתר, נראה כי יש פער משמעותי בתיאור השתלשלות האירוע, חילופי הדברים עובר לתקיפתו הנטענת ע"י הנתבע, ופעולותיו של הנתבע, בין האמור בתצהיר עדותו הראשית של התובע (בסעיף 4 לתצהיר), ובין תיאור הדברים בפתח חקירתו הנגדית (עמוד 7 לפרוטוקול משורה 1 עד 6). התובע נחקר ביחס לפער האמור, בתיאור הדברים (מעמוד 14 שורה 8, עד עמוד 16 שורה 11). תשובותיו לענין זה בחקירה, לא פתרו את הקושי האמור. כמו כן עוררה חקירתו של התובע תחושה, כי קיימת בדבריו, העצמה מסוימת של נזקיו וסבלו, כתוצאה מהתקיפה, במהלך 10 השנים, שחלפו מאז האירוע, ועד מועד חקירתו, כמו גם ביחס לתיאורו את הנתבע, כבריון גדל ממדים, ביחס אל התובע - תיאור אשר לא תאם, את התרשמות ביהמ"ש, ממראה הנתבע. קושי נוסף עולה, ממסקנת המומחה בתחום העיניים, פרופ' מרין, בדבר: "פער בין הממצאים האוביקטיביים לבין התלונות הסוביקטיביות", בהתייחס לתלונות התובע, ולממצאי הבדיקה. כמו כן, יש לזקוף לחובת התובע, במאזן הראיות, את הימנעותו מלזמן לעדות את שכנותיו, גב' לוי וגב' עמר, אשר לטענתו, צפו באירוע, וראו את הנתבע תוקף אותו, ללא התגרות, וכן אדם ששמו רפי, אשר רעיית התובע העידה, כי מספר הטלפון שלו נמסר לה, ונאמר לה, כי אותו אדם ראה את ההתרחשות. התובע טען, כי אחת השכנות עקרה לחו"ל, אך דבריו אלה לא נתמכו במסמך כל שהוא, ומעבר לכך, לא הוכח, שנבצר ממנו לזמנה ממקום מגוריה הנוכחי, הנטען. ביחס לשכנה אחרת טען, כי שמע מבעלה, שהיא פוחדת להעיד, אלא שדברים אלה, מעבר לכך שהינם בגדר עדות מפי השמועה, אין בהם כמובן, למנוע הזמנת העדה לחקירה, באמצעות ביהמ"ש. נוכח האמור, סבורני כי יש לקבל את גרסת הנתבע, לענין אופן התרחשות האירוע, לרבות תקיפתו ע"י התובע, אשר גרמה לו חבלה ודימום באפו. סבורני, על כן, כי יש לזקוף לחובת התובע, אשם תורם בקרות האירוע, וביחס לנזקיו בעטיו של האירוע. אשר לשיעור האשם התורם - אין לקבל את טענת ב"כ הנתבע בסיכומיה, לפיה נכון לייחס לתובע, אשם תורם בשיעור 50%, וזאת משום שכפי שקבע ביהמ"ש המחוזי הנכבד בפסק דינו, חרגה תגובתו של הנתבע, להתנהגות התובע, מכל פרופורציה סבירה. הנתבע יכול היה לסגת, ולא עשה כן, ומכל מקום, לא היתה כל הצדקה, לאלימות הקשה שהפעיל כלפי התובע, אשר גרמה לתוצאות הקשות, שתתוארנה להלן, בשלב הדיון בשאלת הנזק. נוכח מכלול הדברים, סבורני כי יש לייחס לתובע בנסיבות, אשם תורם, בשיעור 15%. 4. התובע צירף לכתב התביעה, חוות דעת מומחים בתחומי האורטופדיה, רפואת העיניים וא.א.ג, אשר חיוו דעתם, כי לתובע נכויות בתחומים אלה, בשיעורים גבוהים למדי - 35.3% בתחום האורטופדיה, 23.5% (משוקלל) בתחום רפואת העיניים, וכן 37.7% (משוקלל) בתחום א.א.ג. הנתבע הגיש חוות דעת מטעמו, בתחומי א.א.ג, אורטופדיה, עיניים ונוירוכירורגיה. המומחה בתחום א.א.ג, העריך את שיעור נכותו של התובע, בגין הפרעה בתחושה בפנים בלבד, בשיעור 5%, המומחה בתחום האורטופדיה קבע, כי תלונותיו בתחום זה, אינן קשורות לאירוע, וכי על כן, לא נגרמה לתובע נכות אורטופדית, בגין האירוע. גם המומחה בתחום רפואת העיניים קבע, כי לא נותרה אצל התובע נכות בתחום זה, כתוצאה מן האירוע. המומחה בתחום הנוירוכירורגיה, העריך את נכותו של התובע, כתוצאה מתקיפתו ע"י הנתבע, בשיעור 10.65%. נוכח הפער בין חוות דעת המומחים מטעם הצדדים, מונו מומחים מטעם ביהמ"ש בתחומי האורטופדיה, א.א.ג ורפואת העיניים. המומחים מטעם ביהמ"ש, חיוו דעתם כדלקמן: ד"ר אהרון צ'ציק, המומחה בתחום האורטופדיה, עמד על כך כי עובר לאירוע בגינו הוגשה התביעה, סבל התובע מכאבי גב ומפגיעה באצבעות יד ימין, וכן ציין, כי בשנת 2006, נפגע התובע בתאונת דרכים. המומחה קבע, כי לתובע נכות בצווארו, בשיעור 10% - 7.5% בגין אירוע התקיפה, ו-2.5% בגין התאונה משנת 2006; נכות בגב תחתון בשיעור 3%, אותה ייחס לתאונה משנת 2006, ולא לתקיפה, נכות בשיעור 2% בשל פגיעה בעצב בירך, 2.5% בשל פגיעה באצבע מס' 5 ביד ימין, אותה לא ייחס לתקיפה. דהיינו, מתוך נכות בשיעור משוקלל, של למעלה מ-16%, בתחום האורטופדיה, עומדת נכותו של התובע בגין תקיפתו ע"י הנתבע, ע"פ חוות הדעת, בשיעור משוקלל של 9.35%. פרופ' שאול מרין, המומחה בתחום רפואת העיניים, ציין כאמור קושי, בשל הפער בין תלונותיו הסובייקטיביות של הנתבע, ובין הממצאים האובייקטיביים. המומחה העריך, את שיעור נכותו של התובע, בשל חולשת קונברגנציה מינימלית, ב-5%. המומחה ציין, כי הליקוי ממנו סובל התובע, ניתן לתיקון, ע"י התאמת פריזמות למשקפיים, כאשר לדבריו, מדובר בפריזמות קטנות ביותר, אשר אין מניעה להתרגל אליהן. המומחה ציין, בשולי חוות דעתו: "אין לי בטחון כי מצב זה נובע מהחבלה והשבר של רצפת הארובה אך נראה לי כי בין שתי האפשרויות, האפשרות כי יש קשר עם החבלה גבוהה יותר". המומחה בתחום א.א.ג, ד"ר ראובן בן טובים, חיווה דעתו, כי כתוצאה מן הפגיעה באירוע התקיפה, נותרה אצל התובע, נכות בשיעור 10%, בשל פגיעה בתחושה באיזור התת אורביטלי, ובשולי האף מצד שמאל, וכן 3%, בשל צלקת באפרכסת אוזן שמאל, הגורמת לשינוי קל, במבנה האפרכסת ובצורתה. המומחה שלל, את הקשר הסיבתי, בין תלונות התובע על טנטון וסחרחורות, ובין פגיעתו באירוע. מכאן, ששיעור נכותו הרפואית המשוקללת של התובע, ע"פ חוות דעת המומחים מטעם ביהמ"ש, מסתכמת בכ-25%. הצדדים ויתרו על חקירת המומחים מטעם ביהמ"ש, והסכימו למסקנותיהם. מכאן, כי יש לקבל את חוות דעת המומחים, כלשונן, ועל כן, שיעור נכותו הרפואית המשוקללת של התובע, בגין פגיעתו באירוע התקיפה, מסתכם ב-25% בקירוב. העיון בחוות הדעת מלמד, כי נכונה טענת ב"כ הנתבע, בסיכומיה, לפיה חלק הארי של הנכויות האמורות, אינו גורם השלכה תפקודית, וודאי שלא פגיעה בכושר ההשתכרות. זאת, באשר הליקויים בתחום א.א.ג, נטולי השלכה תפקודית ממשית, הנכות בתחום העיניים, ניתנת לתיקון מלא, באמצעות התאמת עדשות למשקפיים, כאמור, וגם הנכות בגין הפגיעה בעצב בירכו של התובע, אינה בעלת השלכה תפקודית מלאה. נראה אפוא, כי שיעור נכותו התפקודית של התובע, בגין האירוע, נמוך מ-10%. מסקנה זו מתחזקת, על רקע העובדה, עליה אין חולק, כי ב-10 השנים שחלפו, מאז פגיעתו באירוע ועד היום, לא חלה ירידה בשכרו של התובע, ושכרו אף עלה עם השנים. ב"כ התובע טען, כי בשל הליקויים מהם הוא סובל, עקב האירוע, נבצר מן התובע, לעבוד בשעות נוספות כבעבר, אלא שלענין זה, לא זומן להעיד, מי מן הממונים על התובע, במקום עבודתו, ולא צורפו מסמכים שיש בהם לתמוך בטענה, וסבורני, כי הטענה לא הוכחה. 5. הפיצוי בגין הפסדי שכר ופגיעה בכושר ההשתכרות - ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי לתובע נגרם הפסד שכר בעבר, בסך כ-113,000 ₪, וכי נזקו בגין אבדן כושר השתכרות לעתיד, מסתכם בלמעלה מ-280,000 ₪. אין לקבל טענות אלה. כאמור, לא פחת שכרו של התובע, ב-10 השנים שחלפו, מאז פגיעתו האמורה, אלא דווקא גדל עם השנים. נראה, כי התובע זכאי לפיצוי, רק בגין הפסדיו, בתקופת חופשת המחלה, לאחר הפגיעה, אשר הסתכמה ב-26 ימים. במהלך תקופה זו, שולם שכרו של התובע ע"י מעבידו (שכרו של התובע עמד בתקופה האמורה על כ-8,000 עד 9,000 ₪ לחודש). התובע לא פירט, את ההוראות הרלוונטיות, מתוך ההסכם הקיבוצי החל עליו, לענין שווי ימי מחלה לצורך פדיון, וב"כ הצדדים, השאירו ענין זה לאמדן ביהמ"ש. נוכח גובה שכרו של התובע עובר לפגיעה, תקופת העדרותו בגין ימי מחלה, והזמן שחלף מאז (לענין שערוך), נאמדים הפסדי השכר ב-5,000 ₪, כערכם היום. אשר להפסדי השכר הצפויים בעתיד - התובע עובד כמנהל חשבונות. הנכות התפקודית, בגין הליקויים האורתופדיים כאמור לעיל, אינה פוגעת, על פני הדברים, בכושר השתכרותו, נוכח תפקידו האמור, במקום העבודה, ומשכך, גם לא נפגע כאמור שכרו, במהלך 10 השנים, שחלפו מאז האירוע. לא ניתן לשלול את האפשרות, כי תקופת עבודתו של התובע, תקוצר במידת מה, בגין הליקוי בעמוד השדרה הצווארי שלו, אך קשה להעריך את הסיכוי לכך. יש לקחת בחשבון גם, כי התובע בן כ-61 שנים כיום, ולפיכך לפניו 6 שנות עבודה, עד יציאתו לגמלאות, בלבד. במצב זה, נוכח השכר שמשתכר התובע, סבורני כי נכון לאמוד את הפגיעה בכושר השתכרותו והפסדי השכר הצפויים בעתיד, בסך 15,000 ₪. 6. עזרת צד ג' - אין ספק, כי התובע נדרש לסיוע אינטנסיבי, של בני משפחתו, בתקופה שסמוך לאחר הפגיעה, עד חזרתו לעבודה, וייתכן, שגם מעט לאחר מכן. על כך העידה גם רעייתו. רעיית התובע העידה, כי התובע נזקק גם לתמיכה נפשית של בני משפחתו, במהלך השנים שחלפו מאז האירוע, אך בהעדר נכות בתחום הפסיכיאטרי, נראה כי אין מקום לפסוק פיצוי בגין תמיכה זו, למעט בתקופה שסמוך לאחר הפגיעה. לא הוגשו כל ראיות, לענין עזרת הזולת מעבר לאמור. בהתייחס למשך התקופה, בה נדרש הסיוע כאמור, טיב הסיוע, ובהעדר נתונים וראיות לענין שוויו, סבורני כי יש לאמוד, את נזקו של התובע בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, ב-5,000 ₪. 7. הוצאות - ברי, כי נגרמו לתובע בעבר הוצאות רפואיות, וכן הוצאות נסיעה, בשל הצורך בבדיקות דחופות ובטיפולים רפואיים. יש להניח, כי גם בעתיד תיגרמנה לתובע הוצאות כאמור, וככל שיעתר להמלצת המומחה בתחום העיניים, יידרש גם להתאמת פריזמות למשקפיים כאמור. בהעדר ראיות לענין גובה ההוצאות בעבר, ובהעדר נתונים ברורים, לענין ההוצאות הצפויות בעתיד, סבורני, כי נכון לאמוד את נזקו של התובע בראש נזק זה, על דרך של אמדן גלובלי בסך 10,000 ₪. 8. כאב וסבל - ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי יש לפסוק לזכות התובע, פיצוי בסך 250,000 ₪ בגין כאב וסבל, ולהוסיף עליו פיצויים עונשיים, בשל טיבה של העוולה, שעוול כלפיו הנתבע. לענין פסיקת הפיצוי בגין כאב וסבל, יש לקחת בחשבון, הן את הפגיעה הפיזית שנגרמה לתובע, המתבטאת כיום, בנכות הצמיתה שנותרה בגופו, הן את ההשפלה והסבל הנפשי שסבל עקב האירוע, בו מצא עצמו, חבול וחסר אונים על הארץ, לאחר שהותקף, הן את העובדה, שנזקק לשלושה ימי אשפוז, לאחר האירוע, ולניתוח בארובת העין, והן את תקופת ההחלמה הממושכת לאחר הפגיעה. יש ליתן ביטוי, לסלידתו של ביהמ"ש, מן האלימות בה נקט הנתבע, חרף הקינטור שקדם לה. בשים לב לשיקולים האמורים, סבורני כי יש לאמוד את נזקו של התובע, בראש נזק זה, ב-120,000 ₪, כערכם היום. 9. נזקיו של התובע כתוצאה מן החבלות שגרם לו הנתבע באירוע, מסתכמים אפוא ב- 155,000 ₪. בהפחתת אשם תורם בשיעור 15%, זכאי התובע לפיצויים בסך 131,750 ₪, ומסכום זה יש להפחית, את הפיצוי ששילם הנתבע לתובע, בהתאם לפסק הדין בהליך הפלילי, בסך 10,000 ₪, המשוערכים להיום לסך 15,520 ₪. מכאן, שיש לחייב את הנתבע לשלם לתובע, פיצויים בסך 116,230 ₪. לענין פסיקת הוצאות המשפט, יש לקחת בחשבון, בין היתר, את עלויות חוות הדעת בהן נשא התובע, לרבות חוות דעת המומחים מטעמו, וחלקו בשכר המומחים מטעם ביהמ"ש, כמפורט בסיכומי ב"כ, וכן את אגרת המשפט. 10. התביעה מתקבלת אפוא, ועל הנתבע לשלם לתובע, פיצויים בסך 116,230 ש"ח, שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכום האמור, בתוספת מע"מ, והוצאות המשפט בסך 22,000 ₪. אלימותשבר