אובחן אצל התובעת שבר ברדיוס דיסטלי יד ימין, וידה הושמה בגבס נתבעת 2 הינה חברה לביטוח בע"מ, אשר ביטחה בביטוח חובה את רכבו של נתבע 1 בזמנים הרלבנטיים לתאונה. אין מחלוקת בשאלת החבות, אלא אך בשאלת שיעור הפיצויים להם זכאית התובעת. הנכות הרפואית לבדיקת התובעת מונו שני מומחים מטעם בית המשפט: בתחום האורתופדיה ובתחום הפסיכיאטריה. תחום האורתופדיה בית המשפט מינה את ד"ר שי לוריא כמומחה מטעמו בתחום האורתופדיה. בחוות דעתו מציין ד"ר לוריא כי מאז התאונה סובלת התובעת מכאב מתמיד המלווה בהגבלה בתנועה בשורש כף יד ימין; בבדיקתה קיימת רגישות לא ממוקדת סביב שורש כף היד והגבלה בתנועות שורש כף היד ואמה; במיפוי לאחר התאונה עדות לשבר ברדיוס המרוחק. ד"ר לוריא מוסיף ומציין כי, אמנם לא מדובר בפגיעה מרשימה בצילומים, אך ייתכן מרכיב של אי-יציבות במפרק ותסמונת כאב המתבטאת בהפרעה בתנועה. ד"ר לוריא קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 20% ביד ימין דומיננטית לפי סעיף 44 (10)(ב) לתוספת לתקנות הבטוח לאומי, בגין קישיון נוח של שורש כף היד. כן קבע ד"ר לוריא כי התובעת סבלה מנכות זמנית בשיעור 100% במשך חודשיים, שבהם היא היתה בחופשת מחלה. תחום הפסיכיאטריה בתחום הפסיכיאטריה מונה ד"ר י' שוורצמן כמומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעתו מציין ד"ר שוורצמן כי התובעת התמצאה בסיטואציה של הבדיקה והתנהגותה תאמה את הנסיבות; היא שיתפה פעולה ותשובותיה לשאלות היו לגופו של ענין; צורת חשיבתה לכידה ועקבית ותוכן מחשבותיה תואם למציאות; לא נצפו סימנים של הפרעות בתוכן חשיבה ולא נצפו סימנים להפרעות בתפיסה; אפקט תואם ללא ביטוי סף גירוי נמוך או סף תסכול נמוך; מצב רוחה של התובעת נינוח, פרט לרגעים שבהם היא הגיבה בהתרגשות לפרטים במהלך התיאור. כן מציין ד"ר שוורצמן כי, בבדיקה הוא התרשם כי הנבדקת סבלה מסימנים אחדים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית, אשר תואמת את הערכתה ואבחנתה של הרופאה הפסיכיאטרית מטעם קופת חולים, ד"ר טלסניק, שאליה פנתה התובעת כחצי שנה אחרי התאונה; ואולם, כבר בתאריך 26/6/2008 כחצי שנה אחרי התאונה, צוין ע"י ד"ר טלסניק כי חל שיפור במצבה של התובעת, אשר הורידה את מינון התרופות בצורה משמעותית. ד"ר שוורצמן מוסיף כי, אמנם התובעת ממשיכה במעקב רפואי, אבל מרישומים של ד"ר טלסניק נעדר דיווח על סימפטומים המאפייניםPTSD ; עם זאת, מהמסמכים הרפואיים עולה כי קיים תיאור של אי-יציבות רגשית בהקשר של אירועים חברתיים וכלכליים. בסופו של דבר העריך ד"ר שוורצמן כי התובעת סבלה מנכות זמנית בשיעור 10% במשך חצי שנה מיום התאונה לפי סעיף 34 (ב) לתוספת לתקנות לבטוח הלאומי. לאחר מכן, היא סבלה מנכות זמנית בשיעור 5% לתקופה נוספת של שנה לפי סעיף 34 (א)+(ב)(2) לתוספת לתקנות הבטוח הלאומי. לאחר מכן, לא נותרה לתובעת נכות צמיתה ומצבה התאים להוראת סעיף 34 (א) לתוספת לתקנות, המתאר סימנים קלים ללא הפרעות בהתאמה הסוציאלית וללא הגבלה בכושר העבודה. ב"כ התובעת שלח לד"ר שוורצמן שתי סדרות של שאלות הבהרה. בתשובותיו הפנה ד"ר שוורצמן בעיקר אל חוות דעתו. לאחר מכן, זומן ד"ר ששוורצמן על ידי התובעת לחקירה על תוכן חוות דעתו. במהלך חקירתו עמד ד"ר שוורצמן על תוכן חוות דעתו. בסיכום טענותיה מעלה התובעת שורה של השגות כנגד חוות דעתו של ד"ר שוורצמן, ומבקשת מבית המשפט להתערב בהערכתו, ולקבוע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטריה בשיעור 20%. לטענת התובעת, תוצאות הבדיקה של ד"ר שוורצמן הופקו תוך הסקת מסקנות מגמתית, אשר לא משקפת נאמנה את מצבה הרפואי של התובעת; ד"ר שוורצמן שגה עת העריך לא נכונה את עוצמת הפגיעה ועומק המצב הכרוני שנותר בתובעת; ד"ר שוורצמן נכשל כאשר הסתפק באיסוף אנמנזה דלה ומצומצמת מהתובעת תוך ויתור על השלמת תמונה כוללת של מצבה הנפשי והרפואי של התובעת, לרבות באמצעות בעלה, אשר ליווה אותה באופן רציף וצמוד בתהליך השיקומי, לרבות ליווי לטיפולים במרפאה לטראומה ופוסט-טראומה; ד"ר שוורצמן סירב לאפשר לבעל התובעת למסור מידע חיוני ומהותי אודות התובעת, אשר היה נחוץ לשם ביצוע הערכה מקצועית על ידי מומחה. בנסיבות העניין סבורני כי אין מקום להתערב בקביעותיו של ד"ר שוורצמן. כידוע, על פי הפסיקה, בית המשפט הוא הפוסק האחרון בענייני רפואה שלגביהם ניתנה חוות דעת על ידי מומחה מטעם בית המשפט. ראו: ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב (מיום 24/11/05, בפסקה 6). עם זאת, נקבע כי: "לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה", כאשר אלה מבוססות על הידע והמומחיות של המומחה בתחום עיסוקו (ע"א 9598/05 ממן נ' המגן (מיום 28/3/07, בפסקה 7). בענייננו, עיקר השגותיה של התובעת כנגד קביעות המומחה מתייחסות לסוגיות רפואיות מקצועיות; ואולם, כידוע, תיתכנה עמדות ודעות מקצועיות שונות בין מומחים שונים, והעובדה שהתובעת מחזיקה בעמדה מקצועית אחרת, אינה מצדיקה כשלעצמה התערבות בקביעתו המקצועית של המומחה מטעם בית המשפט. ד"ר שוורצמן ציין את עמדתו המקצועית בעניין הערכת מצבה של התובעת בצורה מנומקת ומפורטת בחוות דעתו ובמהלך עדותו בבית המשפט; ד"ר שוורצמן גם הסביר במהלך עדותו כי הוא לא ראה צורך לקבל עדות מבעלה של התובעת לעניין מצבה הרפואי, וזאת משום שהתובעת שיתפה פעולה במהלך בדיקתה (ראו: עמ' 3-4 לפרוטוקול הדיון). ד"ר שוורצמן אף ציין במהלך עדותו כי התיעוד הרפואי בתחום הפסיכיאטריה של התובעת הינו יסודי, והוא עולה בקנה אחד עם התרשמותו ומסקנותיו (ראו: עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 21-22). ד"ר שוורצמן חזר והדגיש בעדותו כי לתובעת נותרו סימנים קלים אחרי שנה וחצי של טיפול, כשהפסיקה ליטול תרופות, וקיימת הערכה מאד אופטימית של הרופא המטפל שהסכים עם הפסקת התרופות, ולכן אין מקום לקבוע נכות צמיתה (ראו: עמ' 7 לפרוטוקול הדיון, ש' 1-2). כאמור, בנסיבות העניין, סבורני כי אין מדובר במקרה חריג שמצדיק התערבות בהערכתו המקצועית של ד"ר שוורצמן, זאת גם לנוכח הממצאים שעלו בכל הנוגע לכושר עבודתה של התובעת, כפי שיפורט בהמשך. שיעור הפיצויים הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות מחומר הראיות עולה כי, החל משנת 2002 התובעת עובדת במפעל להרכבת חלקי חילוף למכוניות; ערב התאונה היא השתכרה בממוצע כ- 5,500 ₪ בחודש, משוערכים להיום כ- 6,500 ₪. בעקבות התאונה היא שהתה בחופשת מחלה במשך כחודשיים וקיבלה דמי מחלה (ראו: סעיף 2 לתצהיר התובעת; עמ' 16 לפרוטוקול הדיון, ש' 10-15). עוד עלה מעדות התובעת כי, לפני התאונה היא עבדה במשמרות בוקר, במשך 8 שעות לכל משמרת; בשלב מסוים לאחר התאונה חל גידול בשעות העבודה, וכיום היא עובדת 6 משמרות, מחציתם בבוקר ומחציתם בלילה, כאשר כל משמרת נמשכת 12 שעות (ראו: עמ' 14 לפרוטוקול הדיון, ש' 4-26). מתלושי השכר עולה כי שכרה הממוצע של התובעת כיום עומד על כ- 7,300 ₪ בחודש. התובעת אף מסרה בעדותה כי, לפני התאונה הכינו אותה בעבודה להיות אחראית קו, אולם אחרי התאונה מצבה לא התאים לתפקיד זה, ושמו מישהו אחר במקומה. גם אחרי התאונה הוצע לה תפקיד זה, אולם נוכח מצבה הבריאותי בעקבות התאונה היא לא יכלה לקבל על עצמה את התפקיד (ראו: עמ' 15 לפרוטוקול הדיון, ש' 19-25). הפסדי השכר לעבר כאמור, מחומר הראיות עולה כי, עקב התאונה התובעת היתה בחופשת מחלה במשך חודשיים, שבגינם היא קיבלה שכר על חשבון דמי מחלה. לפיכך, התובעת זכאית לפיצוי בגין ניצול ימי מחלה. מקובל בפסיקה לפסוק בגין הפסד ימי מחלה שליש מהשכר. יוצא, אפוא, שיש לפצות את התובעת בגין תקופה זו סך של X 6,500 = 13,000 / 3 = 4,333 2 בתוספת ריבית = סה"כ 4,800 ש"ח במעוגל. בתקופה שלאחר מכן ועד היום מבקשת התובעת לפצותה לפי הפסד בשיעור של 36% משכרה לפני התאונה, בסך כולל של כ- 123,000 ₪. מאידך, לטענת הנתבעת, אין לפצות את התובעת במאומה בגין תקופה זו, וזאת משום שמחומר הראיות עולה כי לאחר חודשיים מיום התאונה, התובעת חזרה לעבודתה באופן סדיר ואף חל גידול בהיקף משרתה ושיעור שכרה. בנסיבות העניין, לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, סבורני כי יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בגין הפסדי העבר, וזאת לנוכח אופי פגיעתה ונכותה האורתופדית הלא-פשוטה, ולנוכח המסירות והחריצות שהתובעת גילתה בעבודתה, שהצליחה על אף נכותה להגדיל את שיעור משרתה ושכרה. מכאן, נראה סביר שאילו התובעת לא הייתה נפגעת בתאונה ונגרמת לה נכות אורתופדית לא-פשוטה, היא היתה יכולה להעלות את רמת השתכרותה במידה גבוהה יותר מכפי שעשתה בצל נכותה. לפיכך, סבורני כי סביר לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בגין הפסדי העבר בסך של 20,000 ₪. סכום זה משקלל רבע מחישוב הפסדי שכר לפי נכות רפואית בשיעור 20% ושיעור השכר לפני התאונה, בסך כ- 6,500 ₪. אשר לעתיד כאמור, כיום שכרה הממוצע של התובעת עומד על כ- 7,300 ₪ בחודש. בנסיבות העניין, בשים לב לכך שמחד, חל גידול בהיקף משרתה ושכרה של התובעת לאחר התאונה, ומאידך, בשים לב לאופי פגיעתה הלא-פשוטה של התובעת, לחריצותה ולמסירותה לעבודתה, והסיכוי שהיא היתה יכולה להגדיל את רמת השתכרותה במידה גבוהה יותר אלמלא נכותה עקב התאונה, בנוסף לסיכון שעדיין קיים שנכותה של התובעת עלולה לתת את אותותיה בהמשך דרכה התעסוקתית, סבורני כי סביר לפסוק לתובעת בגין גריעה מכושר השתכרות, סך של 50,000 ₪ במעוגל. סכום זה משקלל כמחצית מחישוב אקטוארי מלא לפי נכות רפואית בשיעור 20%, שכר של 7,300 ₪ ומקדם היוון מתאים. הפסד זכויות סוציאליות על פי הפסיקה, ניזוק זכאי לפיצוי בגין הפסד פנסיה, או הפסד תנאים סוציאליים. נקבע כי: "שני ראשי הנזק - תשלומי פנסיה מזה ותנאים סוציאליים מזה - הינם חלופיים; אין לפסוק פיצוי בשניהם במקביל, כי אם לבחור אחד מהם". עוד נקבע כי: "השאלה כיצד נעשית הבחירה בין שני ראשי הנזק, ולפי איזה מהם יש לפסוק פיצוי במקרה נתון, לא זכתה למענה חד-משמעי בפסיקה". (ע"א 9079/04 לילך אלון נ' חגי אופר, מיום 15.4.07). סבורני, כי בעידן הפנסיה הצוברת (להבדיל מהפנסיה התקציבית) שקנתה לה אחיזה ברוב ענפי המשק, אם לא בכולם, שעל פי תנאיה אין לו לעובד בתקופת הפנסיה מעבר למה שצבר בקופת הפנסיה, הלא הן ההפרשות הסוציאליות, נכון יותר להתייחס להפסד תנאים סוציאליים ולא להפסד פנסיה. על פי צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, מעביד אמור להפריש עבור העובד נכון להיום, סך השווה 12% עבור זכויות פנסיה (6% תגמולים ו- 6% בגין פיצויים). יוצא, אפוא, כי התובעת זכאית לפיצוי בגין הפסד הפרשות סוציאליות בסך של 9,000 ₪ במעוגל. נזק לא ממוני בנסיבות העניין, יש לפסוק לתובעת סך 29,400 ש"ח במעוגל, בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1971. הסכום חושב לפי נכות רפואית בשיעור 20%. עזרת זולת והוצאות בנסיבות העניין, בשים לב לאופי פגיעתה של התובעת, הנכויות הזמניות שנקבעו לה, הטיפולים הרפואיים שהיא עברה, והנכות הצמיתה שנקבעה לה, סבורני כי סביר לפסוק לה פיצוי גלובלי בגין הוצאות ועזרת הזולת לעבר ולעתיד בסך של 20,000 ₪. סוף דבר לנוכח כל האמור, הנתבעים ישלמו לתובעת את הסכומים כדלקמן: א. הפסד השתכרות בעבר 24,800 ₪ ב. גריעה מכושר השתכרות לעתיד 50,000 ₪ ג. הפסד הפרשות סוציאליות 9,000 ₪ ד. נזק לא ממוני 29,400 ₪ ה. עזרת זולת והוצאות 20,000 ₪ סה"כ: 133,200 ₪ לסכום זה יצורף שכר טרחת עו"ד בשיעור 13% ומע"מ, וכן הוצאות משפט, למעט שכר המומחה הפסיכיאטר בגין חקירתו, שלטעמי הייתה מיותרת. הסכום ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן, הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום.ידייםשבר