נקבע כי עליו להחזיר לגרושתו 10,000 ₪ אותם קבלה מאביה כמתנת נישואין הנאשם לא העביר את הסכום לגרושתו או למתלונן במועדים הרלוונטיים לכתב האישום. ביום 6.4.08 נפתח נגד הנאשם תיק בלשכת ההוצל"פ בירושלים בגין אי תשלום הסכום. ביום 15.4.08 הגיש הנאשם באמצעות ב"כ דאז בקשה להוצל"פ במסגרתה טען ששלם את הסכום למתלונן באמצעות המחאה. הנאשם צרף לבקשה תצלום ההמחאה כולל צילום גב ההמחאה שעליו מתנוססת חתימת המתלונן וחותמת בנק דיסקונט, וכן תצהיר המאמת את האמור בבקשה. בכך יצר הנאשם מצג לפיו מסר למתלונן המחאה על סכום זה אשר נפרעה ע"י המתלונן. בפועל, ההמחאה לא נמסרה למתלונן ע"י הנאשם, וחותמות הבנק וחתימת המתלונן על גב ההמחאה זויפו ע"י הנאשם על מנת ליצור מצג שווא בהליכי ההוצל"פ. במעשיו אלה בדה הנאשם ראיה, או השתמש ביודעין בראיה בדויה, בכוונה להטעות רשות שיפוטית בהליך שיפוטי, וכך ניסה לקבל דבר מה במרמה. במעשיו כאמור עבר הנאשם על הוראות סעיפים 238 (בידוי ראיות) ו-415 (נסיון קבלת דבר במרמה) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - החוק). כבר בפתח הדברים אציין כי תיק זה עבר לא פחות מ-4 מותבים בבימ"ש זה, שלא באשמת מי מהצדדים, וביום 12.3.13 הועבר לטיפולי ע"י כב' הנשיאה דותן. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום. בתאריך 26.5.2013 התקיימה ישיבת ההוכחות בתיק. פסה"ד של ביה"ד הרבני, עליו מתבסס כתב האישום הוגש וסומן ת/2. עיון מדוקדק בפסה"ד מעלה כי, בניגוד לאמור בכתב האישום, הנאשם לא חויב בתשלום 10,000 ₪. המדובר בדעת המיעוט של הדיין ג', שלא נתקבלה על דעת הרוב. יתר על כן, על פסק הדין ערערה גרושתו של הנאשם, בין היתר מן הטעם שטעה ביה"ד שלא פסק לה את החזר מתנת המתלונן בסך 10,000 ₪ כדעת המיעוט בפסה"ד (ר' הודעת הערעור נ/2). הערעור נדחה (ר' נ/4). די לי בכך על מנת לזכות את הנאשם, שכן אם לא חויב בתשלום של 10,000 ₪, ממילא הגשת פסה"ד לביצוע בלשכת ההוצל"פ ע" המתלונן פסולה מיסודה, והעובדה שהנאשם לא שילם את הסכום איננה משנה. אולם, למעלה מן הצורך, אתייחס גם לטענה כי הנאשם זייף את חתימת המתלונן ואת חותמת הבנק שעל גב ההמחאה, ובכך ניסה ליצור מצג שווא ששלם הסכום כאשר לא היא. מצאתי כי המאשימה לא עמדה ולו בניצוץ של הוכחת אשמו של הנאשם. אנמק. התביעה מבססת טענתה לעניין זיוף ההמחאה והחותמת שעל גבה, על פלטי הבנקים ועדויות נציגי הבנקים. להוכחת גרסתה, המציאה המאשימה פלטים של חשבונות הנאשם והמתלונן מבנק הפועלים ובנק דיסקונט, בהתאמה. הפלטים מתייחסים למועדים שבין דצמבר 2001 עד סוף חודש מרץ 2002. כבר עתה יצויין כי על מנת להוכיח את פרעונה וסליקתה או אי-פרעונה ואי-סליקתה של ההמחאה, היה על המאשימה להמציא פלטים המתייחסים לששת החודשים שלאחר מועד ההמחאה, 10.1.02, היינו עד ליום 10.7.02. משלא עשתה כן, ואף אם ייקבע כי במהלך המועדים הרלוונטיים לפלטים שהוגשו לא הועברה ההמחאה לפרעון ולסליקה, הרי שאין הדבר מעלה ואיננו מוריד. ע.ת. 5, נציג בנק הפועלים, העיד כי איננו יכול לשלול את הגשת ההמחאה לפרעון במהלך החודשים מאי או יוני בהעדר פלט המתייחס לתקופה זו (עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 3). ע.ת. 8, נציג בנק דיסקונט, לא יכול היה לשלול כי החותמת המופיעה על גב ההמחאה הינה חותמת אותנטית של הבנק, (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 3). בנסיבות אלה לא עמדה המאשימה ולו במקצת מן הנטל המוטל עליה, ולא הוכיחה כי מדובר בזיוף חותמת הבנק. לעניין זיוף חתימת המתלונן, סומכת המאשימה ידיה על תלונתו והודעתו במשטרה. המתלונן העיד באופן מגמתי, עדותו היתה בלתי-אמינה ובלתי-הגיונית וזאת בלשון המעטה. המתלונן עמד על טענתו כי החתימה המופיעה על גב ההמחאה היא אמנם "נכונה" אך אין היא חתימתו (עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 31). המתלונן הגדיל ואיים על ב"כ הנאשם כי יגיש נגדו תלונה אם ימשיך ויטען כי זוהי חתימתו. הנאשם, מנגד, הגיש חוות דעת של גרפולוג מוסמך, מר חזי שגב, אשר השווה בין חתימת המתלונן ע"ג מכתב, שלגביו אין מחלוקת כי נחתם ע"י המתלונן (נ/1) לבין החתימה על גב ההמחאה. מסקנתו של המומחה היתה ששתי החתימות- זהות. לא מצאתי ממש בנסיונות ב"כ המאשימה לערער את מומחיותו ואת השכלתו של הגרפולוג, ונחה דעתי כי מומחיותו דיה על מנת לקבוע זהותן של שתי חתימות. המתלונן נשאל כיצד העז להגיש את פסה"ד של ביה"ד הרבני לביצוע בהוצל"פ, כאשר ידע שמדובר בדעת מיעוט אשר אין בה כדי לחייב את המתלונן. תשובתו היתה "זה לא משמעותי אם ידעתי או לא, ביקשתי והוצל"פ יכל לסרב..." (עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 13) ובהמשך: "יש לי זכות לנסות את מזלי" (שם, בש' 18). אין זאת אלא שהמתלונן הודה שפנה ללשכת ההוצל"פ תוך שהוא מטעה את הלשכה לחשוב שמדובר בחיוב הנובע מפסה"ד. המתלונן ניסה עוד להטיל דופי בנאשם כאשר טען שהנאשם הורשע בעבירות אלימות כלפי בתו. גם טענה זו נתבררה כרחוקה מלהיות מדוייקת. מדברי ב"כ (אשר לא נסתרו ע"י המאשימה) עולה כי הנאשם לא הורשע מעולם, וגליון הרשעותיו נקי. בנסיבות אלה של נסיונות בלתי פוסקים מצידו של המתלונן להשחיר את פני הנאשם, מצאתי שלא לקבל גרסתו כי המדובר בזיוף חתימתו. לאור ממצאיי אינני נדרשת כלל לגרסת הנאשם, אולם אציין כי זו היתה אמינה וקוהרנטית ואני מקבלת אותה במלואה. סוף דבר לסיכום, ונוכח כל האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם, לא אוכל שלא להתייחס להתנהלות הפרקליטות בתיק זה. כתב אישום נגד הנאשם הוגש ביום 20.12.09. בתשובתו לאישום, ביום 27.5.10, הודיע ב"כ הנאשם דאז, עו"ד רוזנברג ז"ל, למאשימה שחלה טעות וכי הנאשם לא חויב ע"י ביה"ד הרבני בתשלום 10,000 ₪, כפי שנכתב בכתב האישום. כב' השופטת שלו-גרטל דחתה ההקראה ליום 16.9.10. ביום 16.9.10, במסגרת תשובה מסודרת לאישום, כפר פעם נוספת הנאשם בכך שפסק הדין הרבני חייב אותו בתשלום 10,000 ₪. לאחר דיונים טכניים נוספים הוחלף הייצוג בתיק, וביום 7.2.12 התייצב ב"כ הנוכחי של הנאשם, עו"ד ברהום, בפני כב' השופט רון, ופעם נוספת העלה טענתו כי פסה"ד הרבני איננו מחייב את הנאשם בתשלום 10,000 ₪, כפי שצויין בכתב האישום. ביום 27.2.13 שב עו"ד ברהום והעלה טענותיו בפני כב' הנשיאה, תוך שהוא מלין על שטענותיו אינן זוכות למענה מאת המאשימה. כב' הנשיאה הורתה למאשימה להתייחס לטענותיו של הסניגור עד ליום 5.3.13. לא נמצאה בתיק כל אינדיקציה שאכן היתה התייחסות כאמור. ביום 12.3.13 הורתה כב' הנשיאה על העברת התיק לטיפולי. בהקראה מיום 3.4.13 שב עו"ד ברהום על טענותיו, והתיק נקבע להוכחות. על המאשימה היה לבחון טענותיו של ב"כ הנאשם עוד מישיבת ההקראה הראשונה, ביום 27.5.10. המאשימה לא בחנה הטענה, ומאז ועד למועד ההוכחות התבצרה בעמדתה השגויה תוך עמידה על האישום. רק בסיכומיה הודתה נציגת המאשימה כי אכן מדובר בטעות בבסיס כתב האישום, אולם לשיטתה טעות זו אינה מאיינת את כתב האישום כולו. כאמור - אינני שותפה לדעה זו. מזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מהיום. נישואין / חתונהמצג שוואהחזרת כספיםהוצאה לפועל