תביעה לתשלום 7,161 ₪, שעניינה חוב בגין מכירת מוצרי דלק לנתבעת החוב נכון ליום 8.9.09 עמד על סכום התביעה. הנתבעת למעשה איננה חולקת על כך שרכשה את המוצרים מן התובעת, אלא טוענת כי בשלב כלשהו התברר לה, כי יכולה הייתה לרכוש את המוצרים במחיר זול יותר והיא מקזזת את ההנחות שיכולה הייתה לקבל ועל כן איננה משלמת את הסכום האמור. בקדם המשפט שהתקיים ביום 19.12.10 נקבע כי מדובר בטענה של הודאה והדחה ועל כן נקבע כי הנתבעת תפתח בהבאת ראיותיה. ייאמר, כי למרות החלטה זו, הנתבעת הגישה תצהיר מטעמה יום לפני המועד שנקבע לשמיעת הראיות בעוד שהתובעת הגישה ראיותיה כבר באוקטובר 2012. התובעת העדיפה למרות הגשה מאוחרת זאת של תצהיר הנתבעת לקיים את הדיון ולא לדחותו עוד ובהסכמת הצדדים, מנהלת התובעת השלימה עדותה הראשית בעל פה, בעקבות תצהיר הנתבעת. מטעם הנתבעת הצהיר מר אוחנה. על פי האמור בתצהירו ולאחר מכן כפי שנטען על ידו בעדותו בבית המשפט, הובטח לו על ידי המנהל הקודם של התובעת, כי יקבל מחיר זול והתברר לו כי הוא משלם מחיר הגבוה יותר ממחיר של לקוח מזדמן. בכך ראה מר אוחנה הונאה ועל כן סרב לשלם את יתרת חובו. לטענת מר אוחנה, כשניסה לברר טענתו בעניין זה עם התובעת, נאמר לו שהפרשי המחיר נובעים מן ההפרש בין תשלום במזומן לבין תשלום באשראי (היינו שוטף + 60). מר אוחנה סבר כי אין ממש בהסבר זה ואף סבר כי יש לו עילת תביעה כנגד התובעת לגבי כל השנים בהן היה בהתקשרות איתה. בעדותה בפני, הסבירה מנהלת התובעת, הגב' היימן, כיצד נקבע המחיר בו היא מוכרת סולר. כפי שהסבירה, מחיר הסולר איננו בפיקוח ועל כן יש תחרות בין התחנות לגביו (להבדיל ממחיר הבנזין, אשר קבוע ומשתנה אחת לחודש - ע' 4 ש' 17-19). לדבריה, על המחיר משפיעה השאלה אם מדובר בתחנה המופעלת על ידי חברת דלק, או בתחנה עצמאית (כמו זו שלה), אשר מתקשרת בהסכם אספקה עם חברת דלק ועל כן מטבע הדברים משלמת יותר. עוד הסבירה גב' היימן, כי רכיב משמעותי במחיר, הוא רכיב האשראי. כאשר התשלום הוא מיידי (מזומן), המחיר זול יותר מאשר כאשר ניתנים תנאי אשראי (שוטף +). עוד העידה גב' היימן, כי בתחנת התדלוק שילוט מאיר עיניים עם מחירי המוצרים ללקוח המזדמן (שילוט בו היא מחויבת על פי הדין - ע' 5 ש' 18-20) ועל כן הנתבעת יכולה הייתה בכל רגע נתון לדעת מה המחיר ללקוח מזדמן. הגב' היימן ציינה כי באותה תקופה (שנת 2008) היו לקוחות נוספים ששילמו מחיר כמו זה ששילמה הנתבעת ואף מחיר גבוה יותר (ע' 6 ש' 1-3) וכן ציינה כי בסוף כל חודש יוצאת חשבונית ודף פירוט הרכישות לאותו חודש, לכל לקוח קבוע (ע' 6 ש' 4-11), על כן לקוח כזה, יכול להשוות בכל רגע נתון את המחיר ששילם למחיר של לקוח מזדמן. מר אוחנה, העיד כי בדרך כלל היה מתדלק באופן מסודר, אולם בוקר אחד מיהר ונכנס פשוט לתחנת דלק ותדלק וראה כי המחיר היה 5 ₪ לליטר ובאותו יום קיבל חשבונית בה המחיר שהיה נקוב הוא 7.20 ₪ לליטר או 7.40 ₪ לליטר. מר אוחנה טען, כי בדרך כלל לא עסק בהשוואת מחירים והניח כי כלקוח מועדף הוא מקבל מחיר מועדף ולא מחיר שגבוה ב - 50% מהמחיר הרגיל (ע' 7 ש' 11-13). למעשה טענתו העיקרית של מר אוחנה עלתה במהלך עדותו כשציין כי המנהל הקודם של התחנה הבטיח לו מחיר עם הנחה מקסימאלית למרות האשראי וזאת כדי שיתחייב לתדלק תמיד בתחנה זו. לטענתו, כלל לא היה זקוק לאשראי ויכול היה לשלם תמיד במזומן (ע' 8 ש' 2-5 ו - 25-26 ע' 9 ש' 1-3). כפי שעלה מן העדויות שנשמעו בפני, הנתבעת, הייתה תחת הרושם, כי היא תקנה באשראי של שוטף + 60 ותקבל הנחה. אציין, כי בתצהיר מטעם הנתבעת דובר על "מחיר טוב והוגן" (סעיף 3) וגם בכתב ההגנה דובר על "מחיר מוזל, ובתנאי תשלום נוחים (שוטף + 60 יום)", כשהטענה הייתה כי לאחר חילופי ההנהלה, המחיר הוקפץ ב - 50%. בדיון בפני, טען מר אוחנה, כי הובטח לו כי ישלם באשראי ויקבל מחיר מזומן, אולם התובעת בצדק התנגדה לשינוי חזית זה ולהעלאת טענה שלא נטענה בכתב ההגנה ואף לא בתצהיר. אשר על כן, אינני מקבלת טענה זו של הנתבעת, אשר נטענה על ידה לראשונה בדיון שהתקיים בפני. התובעת הסבירה באופן הגיוני, כי על אי תשלום במזומן היא משלמת ועל כן היא חייבת לגבות בהתאם תשלום מן הלקוח. יתר על כן, הביטוי "מחיר זול והוגן" (שהופיע בתצהיר הנתבעת) נתון לפרשנות והגב' היימן העידה, כי היא לא שינתה את ההסכמים שהיו כשהחלה לנהל את התחנה באפריל 2008, אלא אם פנה לקוח וביקש לבצע שינוי. ככל שנעשה שינוי, הוא נעשה בהסכמה בין הצדדים (ע' 14 ש' 7-10). לטענתה, ההבדל במחירים (לו טוענת הנתבעת) נובע משינוי במחיר הסולר ולא משינוי ההסכם עם הנתבעת. אני סבורה, כי הנתבעת לא הוכיחה כי התובעת חרגה מן ההסכם שהיה איתה. הנתבעת יכולה הייתה להביא לעדות את מנהל התחנה הקודם, אשר היה אולי תומך בטענתה כי המחירים שנגבו ממנה לא תאמו את ההסכם שהוא גיבש עם הנתבעת, אולם לא עשתה כן. טענתה כי הובטח לה מחיר מוזל, היא טענה עמומה שלא ניתן לקבוע על פיה, כי התובעת חרגה מן המוסכם, שכן הוזלה היא תמיד ממחיר נתון ואם המחיר של סולר באשראי גבוה מן המחיר של סולר במזומן, צריך היה התובע להוכיח כי לא ניתנו לו תנאים טובים ביחס לרכישת סולר באשראי ולא ביחס לרכישת סולר במזומן. על כן, אני דוחה טענת הנתבעת כי המחירים שנגבו ממנה היו בניגוד להסכם איתה. יתירה מכך, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים על כך שהנתבעת קיבלה מדי חודש פירוט מלא של הרכישות שביצעה ומחיר הדלק בהן חויבה בגין כל אחת מהן. על כן, ככל שהנתבעת סברה כי העסקה איננה כדאית מבחינתה, יכולה הייתה בכל רגע נתון להפסיק את ההתקשרות ומן הסתם יכולה הייתה לקנות בכל תחנה שהציעה מחיר זול יותר מבלי להודיע כלל לתובעת. על כן, טענת מר אוחנה, כי לא השווה את המחיר בשילוט בתחנה למחיר שפורט בחשבוניות שקיבל, גם אם היא נכונה, איננה מהווה הצדקה לאי תשלום על פי המוסכם בין הצדדים. אשר על כן, אני קובעת כי הנתבעת לא הוכיחה כי ההסכם איתה שונה באופן חד צדדי על ידי התובעת, או כי הונו אותה, אלא רק כי בשלב כלשהו הגיעה הנתבעת לידי מסקנה כי העסקה איננה כדאית מבחינתה. זו כמובן זכותה, אולם בנסיבות אלה היה עליה לבטל את העסקה מכאן ואילך ולא היה מקום לקיזוז שביצעה על דעת עצמה, כשלא שילמה בגין רכישות שכבר ביצעה. כפי שנקבע כבר בקדם המשפט, טענת הנתבעת הייתה מסוג של הודאה והדחה ועל כן עליה היה הנטל להוכיח טענתה. אשר על כן אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת בתשלום סכום התביעה, היינו סכום של 7,161 ₪, אשר בשערוך מיום הגשת התביעה (10.11.09) ועד היום עומד על 8,106 ₪. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשאת בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 3,500 ₪. בקובעי סכום זה, אני לוקחת בחשבון גם התנהלות הנתבעת, כשהגישה תצהיר מטעמה יום לפני הדיון (ביום 5.6.13), למרות שהיה עליה להגיש תצהיר עד סוף מרץ 2011 והיה עליה להגיש תצהיר מטעמה לפני הגשת התצהיר מטעם התובעת. הסכומים לעיל, ישולמו על ידי הנתבעת בתוך 30 יום מן היום בו תקבל הנתבעת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. מוצרדלק