בין התובעים לבין הנתבעים נחתם ביום 1.7.07 הסכם מכר (להלן: "ההסכם") שעניינו דירה ברח' בר יהודה 12/7 בקרית מלאכי, שהנתבעים הם בעלי הזכויות בה (להלן: "הדירה"). עו"ד הרוש, הוא הצד השלישי בהליך זה, פעל מטעם שני הצדדים להסכם. על פי ההסכם, התמורה בגין הדירה נקבעה לסכום של 134,000$, כערכו בשקלים חדשים. על הדירה רבצו בעת שנחתם ההסכם, שתי משכנתאות, האחת לטובת בנק לאומי ע"ס 290,000 ₪ והשנייה לטובת בנק דיסקונט למשכנתאות ע"ס 166,888 ₪. בהתאם להסכם, ביום 2.7.07, שילמו התובעים לנתבעים סכום של 10,000$ (42,490 ₪). בסופו של יום, המכר לא יצא לפועל כשהטעמים לכך שנויים במחלוקת בין הצדדים וכל צד טוען כי הצד השני הוא שהפר את ההסכם. עקב כך, תובעים התובעים לקבל בחזרה את הסכום ששילמו על חשבון הדירה, לקבל פיצוי מוסכם של 13,000$ בהתאם לסעיף 9.1 להסכם (55,237 ₪) וכן 10,000 ₪ בגין ביטול זמן כללי, טרדה, עוגמת נפש, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הנתבעים, בתביעה שכנגד, טענו כי נגרמו להם נזקים כבדים עקב הפרת ההסכם, אולם מטעמים של חיסכון באגרה הם תובעים רק 107,000 ₪. הנתבעים טענו כי בעקבות החתימה על ההסכם, התקשרו בחוזה קבלן לרכישת בית אחר ואף שילמו 5,000$ על החשבון, אולם עקב אי עמידת התובעים בתשלומים, נאלצו להפר את ההסכם עם הקבלן, הפסידו את הסכום ששילמו ואף את האפשרות לרכוש אותו בית. עקב כך לטענת הנתבעים, התדרדר מצב בריאותו של הנתבע 1, מר אמסלם, והוא נאלץ לסיים עבודתו כנהג מונית פרטי. זמן רב לקח עד שחזר לעבודה כנהג מונית בחברה, דבר שגרם לפגיעה ניכרת בהכנסותיו. כן טענו הנתבעים בתביעה שכנגד, כי עקב התדרדרות מצבם הכלכלי, לא עמדו בתשלומי המשכנתא וביתם עמד למכירה במסגרת כינוס נכסים. הנתבעים תבעו את נזקיהם הכלכליים וכאמור העמידו אותם לצרכי אגרה על סכום של 107,000 ₪ בלבד. אציין כי בתצהיר שהגיש מר אמסלם, פירט את נזקיו הכלכליים הנטענים. מר אמסלם טען כי הבית נמכר על ידי כונס נכסים ובתמורה התקבלו 760,000 ₪, אולם חובתיו היו גדולים יותר ועמדו על 1 מליון ₪ ועל כן דורש מן התובעים פיצוי של 240,000 ₪ בגין החוב שנותר. כן דורש מר אמסלם בתצהירו סכום של 700,000 ₪ כדי לרכוש בית חלופי וכן 70,000 ₪ בגין הפסד ימי עבודה והוצאות רפואיות שנשא בהן. מר אמסלם ציין כי בשנת 2010 עבר צינטור ובשנת 2011 עבר התקף לב קשה. הנתבעים לא הסבירו בתצהיר מה הקשר בין סכומים אלה לסכום שנתבע על ידם במסגרת התביעה שכנגד. בהודעת הצד השלישי טענו הנתבעים, כי על אף שלכאורה הצד השלישי היה אמור לייצג את שני הצדדים, הרי שבשלב כלשהו החל לייצג את התובעים בלבד, לא נתן מידע נכון לנתבעים לגבי הפעולות שעליהם לעשות כדי לקיים את ההסכם, לא השיב לשאלותיהם ורק ביום 1.9.07 הודיע להם כי עליהם להמציא מכתב כוונות ואי המצאתו נוגדת את תנאי ההסכם. הנתבעים טענו כי הצד השלישי לא הנחה אותם כיאות, ניסח את ההסכם באופן לקוי ועקב התנהלותו זו ההסכם הופר ונגרמו להם נזקים כלכליים כבדים ועל כן טענו כי עליו לשפותם בגין כל סכום שיחויבו בו כלפי התובעים. הצד השלישי תבע את התובעים לתשלום שכר טרחה, בסכום של 6,970 ₪. לטענתו על פי ההסכם התובעים היו אמורים לשאת במלוא שכר טרחתו, אולם לא שילמו לו דבר. ייאמר כי התובעים לא הגישו כתב הגנה בגין תביעה זו של הצד השלישי. העדויות שנשמעו בפני בפני העידו, מר טזרה, מר אמסלם ועו"ד הרוש. עיקר המחלוקת נסבה סביב השאלה, מי מהצדדים לא עמד בתנאי ההסכם והאם היה בכך הפרה של ההסכם אם לאו. במהלך הדיון עלתה גם השאלה, עד כמה אחראי עו"ד הרוש לכך שהנתבעים לא העבירו "מכתב כוונות" במועד או בכלל וכן עלתה השאלה, אם למעשה גמלה החלטה בלב הנתבעים שלא להביא את ההסכם למימוש מטעמים שאינם קשורים בתובעים והם חיפשו תירוץ לעשות כן ומצאו אותו באיחור התובעים בתשלום. דיון והכרעה השאלות הטעונות הכרעה לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי ביום 15.8.07, המועד בו אמורים היו התובעים לשלם את התשלום השני על פי ההסכם, של 114,000$ (בשקלים חדשים), סכום זה לא שולם על ידם. התובעים טענו כי הדבר נבע מכך שהנתבעים לא העבירו בזמן מכתב כוונות לסילוק המשכנתאות הרובצות על הדירה (להלן יכונה: "מכתב הכוונות") ואילו הנתבעים טענו כי עו"ד הרוש לא ביקש מהם להמציא מכתב כוונות כפי שהיה עליו לעשות ובנוסף כי ממילא המשכנתא של התובעים לא הייתה מוכנה באותה עת ועל כן לא זה היה הטעם לעיכוב בתשלום. השאלות שיש להכריע בהן הן, האם האיחור בהעברת מכתב הכוונות על ידי הנתבעים הוא שמנע את ביצוע התשלום על ידי התובעים במועד שנקבע בהסכם או במועד מאוחר יותר והאם האחריות לכך נופלת על עו"ד הרוש, האם אי חתימת הנתבעים על מסמכי המשכנתא של התובעים מנע ביצוע התשלום, האם אי התשלום במועד הוא שגרם לאי מימוש ההסכם בסופו של יום וכן אם מי מהצדדים הפר את ההסכם. מכתב הכוונות, מסמכי המשכנתא והתנהלותו של עו"ד הרוש כפי שארחיב להלן, מקובלת עלי טענתם של הנתבעים כי המשכנתא של התובעים לא הייתה מוכנה ביום 15.8.07, ללא קשר למכתב הכוונות, אולם אני סבורה כי לא זה היה הטעם לכך שההסכם לא מומש בסופו של יום. כמו כן, כפי שארחיב להלן, גם אם עו"ד הרוש לא עדכן את הנתבעים בתחילת אוגוסט כי עליהם להמציא מכתב כוונות, לא זה היה הטעם להתרחשויות כפי שקרו לאחר מכן. למרות טענותיהם של הנתבעים כנגד עו"ד הרוש, לאחר קריאת החומר כולו, אני סבורה כי הוא פעל בנאמנות מתוך ניסיון להביא את העסקה לידי השלמה. הדברים עולים כבר מניסוח ההסכם והכללת סעיף 12.3 בו, אשר נועד בדיוק למנוע מצב בו תקלה כלשהי אצל אחד הצדדים תביא את ההסכם לידי "פיצוץ", וממשיכים בהתנהלותו לאורך כל הדרך, עד לשלב בו חדל לייצג את הנתבעים תחילה ואת התובעים אחר כך. מר אמסלם, בעדותו בפני, חזר וטען כי היה על עו"ד הרוש להודיע לו כי עליו להמציא מכתב כוונות משום שהוא עצמו אינו מבין דבר וסמך לחלוטין על עו"ד הרוש בכל הנוגע לביצוע הפעולות הטעונות ביצוע על ידו וכן כי היה על עו"ד הרוש להסביר לו שאם יש איחור על ידי הקונים (התובעים) על הנתבעים לפנות אל הקונים בכתב ולדרוש מהם ביצוע בתוך 10 ימים, או אף לכתוב מכתב זה עבורם בעצמו בתור בא כוחם (ראה למשל ע' 40 ש' 4 וכן ע' 49 ש' 18-22). אציין, כי ככלל, לא מקובלת עלי הגישה של הנתבעים, כי דבר אינו באחריותם וכל דבר הוא באחריותם של אחרים, כפי שעולה למשל מסעיף 10 לסיכומי הנתבעים, אולם במקרה זה אני סבורה כאמור לעיל, כי אין לכך חשיבות ועל כן לא אכריע בעניין זה. ייתכן ועו"ד הרוש יכול היה להבהיר לנתבעים בתחילת אוגוסט 2007, כי עליהם להמציא מכתב כוונות, אולם עו"ד הרוש עצמו סבר כי במועד זה המשכנתא של התובעים לא הייתה מוכנה ועל כן לא הייתה חשיבות רבה להתראה בעניין מכתב הכוונות באותו מועד. בהקשר זה אציין, כי למרות האמור במכתבו של עו"ד הרוש לעו"ד גולדברג מיום 17.10.07 (נספח ב' לתצהירו של מר אמסלם), כי הנתבעים הפרו את ההסכם כשלא המציאו מכתב כוונות ביום 1.8.07, הרי שבחקירתו הנגדית הסכים עו"ד הרוש, כי ביום 1.8.07, הנתבעים לא הפרו את ההסכם (ע' 54, ש' 21,22). כמו כן מסעיף 24 לתצהירו של עו"ד הרוש עולה כי בסוף חודש אוגוסט 2007, הודיעו הקונים, (התובעים) כי התשלום השני יהיה מוכן לקראת 15.9.07. אין מחלוקת כי הנתבעים הבינו לקראת סוף אוגוסט מעו"ד הרוש כי עליהם להמציא מכתב כוונות ואף פעלו בעניין זה, אולם לאחר שהומצא מכתב כוונות שתוקפו היה עד ליום 10.9.07 ונדרשו עוד מספר ימים כדי שהמשכנתא תהיה מוכנה, לא היו הנתבעים מוכנים להמציא מכתב כוונות חדש שיהיה תקף לאחר 10.9.07. על כן, לא מחדליו של עו"ד הרוש, ככל שהיו כאלה, גרמו לאי המצאת מכתב הכוונות על ידי הנתבעים. מקובלת עלי גרסת עו"ד הרוש, כי הנתבעים, מטעמיהם שלהם, בשלב מסוים לא רצו עוד בקיום ההסכם, למרות שניתן היה לקיימו (גם אם באיחור מה מן המועדים שנקבעו בו). עו"ד הרוש מוסיף בתצהירו, כי למרות רצונם זה של הנתבעים, הם לא הראו כוונה לבטל את ההסכם באופן חד צדדי (ס' 23 לתצהירו של עו"ד הרוש). מקובלת עלי גם גרסתו של עו"ד הרוש, כי לא מכתב הכוונות מנע ביצוע התשלום ביום 15.8.07, שכן המשכנתא לא הייתה מוכנה וכן גם סברתו כי אף ביום 15.9.07, לא היעדר מכתב הכוונות מנע ביצוע התשלום והשלמת העסקה. על כן, ללא קשר להתנהלותו של עו"ד הרוש, לא היעדרו של מכתב כוונות בתחילת אוגוסט 2007, מנע ביצוע התשלום על ידי התובעים במועד שנקבע בהסכם. מקובלת עלי גם טענת הנתבעים, כי לא היעדר חתימה מצידם על מסמכי המשכנתא מנע קבלתה על ידי התובעים, שכן אף עו"ד הרוש טען כי התובעים לא העבירו אליו מסמכי משכנתא לחתימת הנתבעים (סעיף 20 לסיכומי הנתבעים והאזכורים שם). אינני סבורה כי יש צורך להכריע בכל המחלוקות העובדתיות עליהן נחקרו הצדדים (באריכות יתירה), באשר חלקן אינן משנות את האמור לעיל. כך, השאלה אם התובע היה זכאי למענק ממשרד הקליטה אם לאו ואם רצונו לממש זכאות זאת היא שעיכבה את ביצוע התשלום על ידו, איננה רלוונטית, שכן כאמור לעיל, על אף העיכוב בהכנת המשכנתא, ניתן היה לקיים את ההסכם. אילו שני הצדדים רצו בכך, ניתן היה להשלים את העסקה, גם אם באיחור וזאת ללא הפרת ההסכם ועל פי תנאיו לרבות סעיף 12.3 שלו. האם ההסכם הופר ומתי היות ששני הצדדים (התובעים והנתבעים) לא הודיעו זה לזה כנדרש בהסכם, בכתב, על ההפרות ולא אפשרו זה לזה לבצע את ההסכם באיחור, מקובל עלי (בהתאם לסעיף 12.3 להסכם) כי אין לראות בהתנהלות מי מהם עד ליום 17.9.07 - הפרה של ההסכם. ביום 17.9.07 שלח עו"ד גולדברג מכתב לעו"ד הרוש (נספח א' לתצהירו של מר אמסלם), בו דרש בשם הנתבעים, לקבל פיצויים מוסכמים בגין הפרת ההסכם על ידי התובעים. היות שעד למועד זה, לא הייתה הפרה של ההסכם, אני סבורה כי לא היה בסיס לדרישה של הנתבעים במכתבם מיום 17.9.07 לקבל את הפיצויים המוסכמים, אלא, כפי שאף הנתבעים מסכימים בסיכומיהם, לכל היותר יכולים היו לדרוש ביצוע ההסכם בתוך 10 ימים ורק אי ביצוע בתוך 30 יום, יכול היה להיחשב להפרה יסודית של ההסכם, המזכה בפיצויים מוסכמים בהתאם לסעיף 9.1 להסכם. אציין, כי בחקירתו, טען מר אמסלם, כי פנה לעו"ד גולדברג על מנת שיביא את העסקה לידי גמר, אולם במכתב של עו"ד גולדברג מיום 17.9.07, אין זכר להצעה להביא את העסקה לידי גמר וכך נאלץ גם מר אמסלם להודות בחקירתו (ע' 38 ש' 19-26; ע' 46 ש' 10,11). התובע 1 בעדותו, הסכים כי רק ביום 28.9.07 הלך לבנק לצורך חתימה על מסמכי המשכנתא (ע' 20 ש' 28-30). היות שביום 17.9.07, פנה עו"ד גולדברג לעו"ד הרוש וטען כי ההסכם כבר הופר, הרי שגם אם הדבר לא היה נכון במועד מכתב זה, הרי שניתן לראות במכתב זה בקשה לתיקון ההפרה בתוך 10 ימים, כנדרש בסעיף 12.3 להסכם ועל כן לכאורה עד ליום 26.9.07, היה על התובעים לתקן את ההפרה וכאמור אין מחלוקת כי המסמכים מן הבנק שצורפו כנספח ז' לתצהירו של התובע, נושאים תאריך של 28.9.07. הדבר נאמר בסייג מסוים שכן עו"ד הרוש טען, כי מכתבו של עו"ד גולדברג התקבל אצלו רק ביום 7.10.07 ועל כן לעניין ספירת הימים ייתכן כי זה המועד למנות 10 ימים ו - 30 יום (ראה סעיף 30 לתצהירו של עו"ד הרוש וע' 58 ש' 4,5). אולם, גם אם נניח כי המכתב הגיע ביום בו נשלח, הרי שעל פי סעיף 12.3 להסכם, עדיין לא הייתה הפרה יסודית של ההסכם בשלב זה, שכן יש לחכות לחלוף 30 יום בטרם תהפוך ההפרה להפרה יסודית. אינני מקבלת טענת הנתבעים (סעיפים 25-27 לסיכומי הנתבעים), כי התובעים לא רצו לקיים את ההסכם בתוך 30 יום ממכתבו של עו"ד גולדברג. אני סבורה כי במכתבו של עו"ד הרוש מיום 17.10.07 שנכתב בשם התובעים (אותם עוד ייצג עו"ד הרוש באותו שלב), היה משום מענה לפניית הנתבעים וניתן היה לאחריו להביא את ההסכם למימוש אילו רצו בכך הנתבעים. לא מקובלת עלי טענתו של עו"ד גולדברג, כפי שעלתה מחקירתו הנגדית של עו"ד הרוש ומסיכומי הנתבעים, כאילו, עו"ד הרוש בשום מקום לא הודיע לנתבעים כי המשכנתא של התובעים מוכנה וניתן לקיים את ההסכם (סעיף 15 לסיכומים ע' 55 ש' 16-26). במכתבו של עו"ד הרוש מיום 17.10.07 בסעיף 8 נאמר מפורשות, כי התובעים מעוניינים לקיים את העסקה וברור כי קיום העסקה מותנה בתשלום. אילו רצו הנתבעים באותו שלב לקיים את ההסכם, חזקה על עו"ד גולדברג, כי היה מוצא את הדרך לבדוק עם עו"ד הרוש אם ניתן לקיימו ואם המשכנתא של התובעים אושרה ולא היה ממתין להודעה ברורה יותר של עו"ד הרוש. טענה זו של הנתבעים איננה סבירה ואני דוחה אותה. לכאורה, לנוכח מכתבו של עו"ד הרוש מיום 17.10.07, בו הודיע כי התובעים מעוניינים לקיים את ההסכם, ניתן היה לומר כי מי שלא פעל לקיומו הם דווקא הנתבעים. יחד עם זאת, באותו סעיף 8 הציע עו"ד הרוש בשם התובעים גם חלופה של ביטול ההסכם ללא כל סנקציה ועל כן אני סבורה כי הנתבעים לא היו חייבים בעקבות מכתב זה להמשיך ולבצע את ההסכם. אילו לא הציעו התובעים הצעה זו לנתבעים והיו עומדים על כך שלא הייתה הפרה מצידם על פי תנאי ההסכם ומבקשים אכיפת ההסכם, ייתכן שהיו זכאים באותו מועד לסעד של אכיפת ההסכם. אולם כאמור לעיל, התובעים גילו נכונות לבטל את העסקה. על כן, אני סבורה כי אף אחד מן הצדדים לא הפר את ההסכם באותו שלב ולא קמה לאף אחד מן הצדדים הזכות לקבל את הפיצויים המוסכמים שנקבעו בהסכם. למרות זאת, אני סבורה, כי אם בסופו של דבר ההסכם לא יצא לפועל, היה זה בגלל אי רצונם של הנתבעים לקיימו, שכן בשלב מסוים, המשכנתא של התובעים הייתה מוכנה ואילו רצו הנתבעים, יכולים היו לחדש את מכתב הכוונות ולהביא את העסקה לידי גמר. משהחליטו הנתבעים כי אינם רוצים עוד בהסכם, לא הייתה כל הצדקה לכך שלא נעתרו להצעת התובעים שהועברה באמצעות עו"ד הרוש לביטול ההסכם והשבת הכספים ששולמו במסגרתו עד כה. הנתבעים שלא כדין, דרשו מן התובעים לשלם להם פיצויים מוסכמים בגין הפרת ההסכם ושלא כדין הם מחזיקים מזה שש שנים סכום כסף של התובעים ולכך לא הייתה ואין כל הצדקה. הכרעה בעניין תביעת התובעים העולה מן האמור הוא כי אני מקבלת באופן חלקי את תביעת התובעים, במובן זה שאני מחייבת את הנתבעים להשיב לתובעים את הסכום ששילמו לנתבעים כתשלום ראשון במסגרת ההסכם, כשסכום זה משוערך להיום. כמו כן ולנוכח התנהלותם של הנתבעים, אשר מחזיקים שלא כדין בכספם של התובעים, אני מקבלת תביעת התובעים לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם וההוצאות שנגרמו להם בשל התנהלות הנתבעים. אני דוחה את החלק בתביעת התובעים שעניינו תשלום פיצויים מוסכמים שכן כפי שקבעתי לעיל, עד ליום 17.9.07 הנתבעים לא הפרו את ההסכם ולאחר מכן התובעים הם שהציעו לנתבעים את החלופה של ביטול ההסכם ועל כן אינם יכולים להלין על הנתבעים שבחרו לא לקיימו. התביעה שכנגד אשר לתביעה שכנגד, אני סבורה כי היא מופרכת לחלוטין ולא נעשה אף ניסיון קל שבקלים לכמת אותה, או להוכיחה. ראשית, כפי שעלה בחקירתו של מר אמסלם, בפועל לא נגרם לו שום נזק כתוצאה מביטול רכישת הדירה שהתכוון לכאורה לרכוש במקום הדירה, ככל שאכן היה זיכרון דברים בעניין זה (מר אמסלם טען כי זיכרון הדברים אינו שמור איתו ולא הביא כל ראיה כי אכן נחתם כזה). בסופו של יום הנתבעים לא שילמו דמי קדימה בגין דירה שנייה זו, כפי שהסכים מר אמסלם בחקירתו (ע' 47 ש' 14-21). כל הטענות על תפיחת החובות של הנתבעים, ההתדרדרות במצב בריאותו של מר אמסלם והירידה בהכנסותיו, אינן רלוונטיות ולא הוכחו בשום צורה ולא הוכח קשר סיבתי בינן לבין אי ביצוע ההסכם. אולם לפני כל זה וכפי שציינתי לעיל, ניתן היה להשלים את העסקה (גם אם באיחור) והסיבה לאי השלמתה הייתה חוסר הרצון של הנתבעים להשלימה ועל כן כל תולדה של אי השלמת העסקה, איננה יכולה להיות אלא באחריותם של הנתבעים עצמם ואל להם לבוא בטרוניות בעניין זה לאיש. אציין, כי גם אם היה מקום לטענה כלשהי בעניין זה, הרי שעובדתית, הדברים לא הוכחו אלא נטענו בעלמא. לא צורפה חוות דעת רפואית על ידי הנתבעים כדי להראות כי היה קשר בין האירועים נשוא הליך זה להתדרדרות במצבו הבריאותי של מר אמסלם, או כי מצב בריאותו בכלל התדרדר, או כי עקב מצב בריאותו נגרמה לו ירידה בהכנסה. כל אלו נטענו על ידי הנתבעים מן השפה ולחוץ על מנת לייצר עילת תביעה שכנגד. הנתבעים צירפו לתצהיר העדות הראשית שהגישו, מספר מסמכים, אולם אין די בכך כדי ליצור קשר סיבתי בין התנהלות התובעים לבין הצרות שנחתו על הנתבעים. כפי שעלה מחקירתו של מר אמסלם, בעת שנחתם ההסכם כבר היו לו חובות משמעותיים שאינם קשורים בתובעים בשום דרך (ע' 30 ש' 16-29). כיצד הפכו התובעים אחראים לחובות אלה ולמצבו הבריאותי של מר אמסלם, הנתבעים אפילו לא ניסו להסביר ולא כל שכן להוכיח. כל האמור בסעיפים 26-33 לתצהירו של מר אמסלם, הוא גיבוב של טענות, ללא קישור סיבתי למעט הרופף ביותר, ללא הסבר לסכומים שנדרשו בהם על ידי הנתבעים וללא הסבר על הקשר בין סכומים אלה לסכום שנתבע על ידי הנתבעים בתביעה שכנגד. אשר על כן אני דוחה את התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים כנגד התובעים. הודעת צד ג' כפי שציינתי לעיל, אינני מקבלת טענות הנתבעים כנגד עו"ד הרוש, אשר עשה כל שביכולתו כדי שהעסקה תצא לפועל ואף במכתבו לב"כ הנתבעים מיום 17.10.07 הבהיר לנתבעים כי ניתן גם באותו מועד להשלים את העסקה. על כן, גם אם יכול היה עו"ד הרוש להתריע בפני הנתבעים בתחילת אוגוסט, כי עליהם להמציא מכתב כוונות ולא עשה כן (ואינני קובעת אם כך הדבר), לא היה בכך כדי לשנות דבר וניתן היה להתגבר על כך ללא שייגרם נזק למי מהצדדים. אינני מקבלת גם טענות הנתבעים בסיכומיהם כי עלה מתצהירו של עו"ד הרוש ומעדותו בבית המשפט, כי הוא נטה לטובת התובעים וייצג אותם יותר מאשר את הנתבעים. ראשית, עו"ד הרוש נתבע רק על ידי הנתבעים ולא על ידי התובעים ועל כן מטבע הדברים נדרש להתגונן מולם ולא מול התובעים. אולם גם כשהתגונן בפני הנתבעים, דייק עו"ד הרוש בדבריו, כפי שציינתי לעיל. כך למשל הקפיד לציין, כי על אף שהנתבעים הבהירו לו כי אינם רוצים עוד בעסקה והוא הסביר להם כי ניתן לבטלה רק בהסכמה, הנתבעים לא פעלו לבטל את העסקה באופן חד צדדי (סעיף 23 לתצהירו). כמו כן, ציין בתצהירו, כי לדעתו, מבלי שהוא יכול לבסס זאת, התובעים לא היו יכולים לשלם ביום 15.9.07 אף אם מכתב הכוונות היה מוגש קודם לכן (סעיף 52 לתצהירו). אילו היה נוטה לטובת התובעים, לא היה צריך לציין זאת, שכן הוא עצמו מבהיר כי זו דעתו בלבד ואין לו ראיה לכך. הנתבעים אף לא הוכיחו כי משהו בניסוח של ההסכם גרם לתקלה כלשהי וכאמור לעיל, העיקר הוא בכך, שגם ביום 17.10.07, ניתן היה לקיים את ההסכם אילו רצו בכך הנתבעים, אולם הם לא רצו בכך ושום ניסוח כזה או אחר בהסכם לא היה משנה עובדה זו. על כן אני דוחה את הודעת הצד השלישי שהגישו הנתבעים, כנגד עו"ד הרוש. תביעת צד ג' נגד התובעים אשר לתביעתו של עו"ד הרוש, נראה כי אין מחלוקת על כך שיש לקבלה. עו"ד הרוש זכאי לשכר טרחה גם אם העסקה לא יצאה לבסוף לפועל ולמעשה התובעים לא חלקו על כך ואף לא הגישו כתב הגנה לתביעתו של עו"ד הרוש לקבל שכר טרחתו. בנסיבות אלה, אני מחייבת את התובעים לשלם לעו"ד הרוש סכום של 6,970 ₪ ובצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה על ידי עו"ד הרוש, עומד סכום זה על 8,400 ₪. בנוסף ישלמו התובעים לעו"ד הרוש סכום של 2,600 ₪ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. סוף דבר מכל האמור לעיל עולה, כי אני מקבלת חלקית את תביעת התובעים כנגד הנתבעים, במובן זה שאני מחייבת את הנתבעים להשיב לתובעים את הסכום ששולם על ידם על חשבון העסקה ביום 2.7.07. סכום זה של 42,490 ₪ משוערך להיום עומד על 57,600 ₪. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים עוגמת נפש, שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום של 10,000 ₪ ובסך הכל ישלמו הנתבעים לתובעים 67,600 ₪. כמו כן אני מחייבת את התובעים לשלם לצד ג' 11,000 ₪ כמפורט בסעיף 39 לעיל. כל הסכומים ישולמו על ידי הצדדים בתוך 30 יום מן המועד בו יקבלו את פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. חוזהמקדמהמקרקעיןהסכם מכרקניית דירה