חובת השימוע הספציפית שנקבעה בפקודת העיריות

חובת השימוע הספציפית שנקבעה בפקודת העיריות בעניינינו כאשר זכות השימוע נקבעה במפורש בחוק - הרי מעבר לחובת השימוע הכללית הנובעת מכללי הצדק הטבעי - קמה ועולה חובת שימוע ספציפית שאין לחרוג ממנה. חובת השימוע נרשמה, במפורש, ככזו שתבוא טרם עיכוב החוק. ס' 258(ג) לפקודת העיריות קובע באופן חד משמעי כי זכות העיכוב קמה : "... לאחר שהשר ... (ו)נתן לראש העירייה או למי שהוא הסמיכו לכך הזדמנות לטעון את טענותיו נגד עיכוב פרסום חוק העזר". שר הפנים נמנע, כאמור, מלשמוע את ראש העירייה בתקופת שישים הימים ובכל זאת ביום 7/10/2014 חתם על הודעה לפיה הוא מעכב את החלטת מועצת העיר. בד בבד עם הודעה זו הועברה מלשכת שר הפנים רשימת שאלות עליהן המבקשת נדרשה לענות "תוך 45 ימים". בסיום הודעתו, מסר שר הפנים כי הטיפול בענין החוק יושלם על ידי מחליפו, וכלשונו (סעיף 41 להחלטתו - ההדגשות לא במקור): "אני מורה אפוא על עיכוב חוק העזר הנדון. שר הפנים הבא יקבל את ההחלטה בנושא וזאת לאחר שיקבל הבהרות העיריה ויקיים בירורים ודיונים נוספים על-פי שיקול דעתו" אין ספק כי מגבלת שישים הימים בהם נתונה לשר הפנים זכות לעכב הצעת חוק - אינה מגבלה הניתנת להארכה. בודאי אין מדובר באפשרות להאריך את זכותו של שר הפנים - עד אשר ימונה שר פנים חדש ועד אשר זה יגיע להחלטה כלשהי. הזכות המוענקת לשר הפנים בתקופת שישים הימים פוקעת עם תום תקופה זו. מדובר בזכות שלטונית רבת כוח, זכות שהמחוקק הקפיד לצמצם לתקופה קצובה. משצמצם המחוקק את זכותו של השר - אין זה יכול להרחיבה ולקנות לעצמו זכויות שצומצמו במכוון כבר בשנת 1988. שימועעירייהפקודת העיריות