בקשה לסגירת עסק בטענת מכירת אלכוהול ללא רישיון החלטה בבקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים בפניי בקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים התשכ"ח-1968 (להלן: החוק), לצוות על סגירתו של עסק (כך לטענת המבקשת) המצוי בקומת המרתף של בית בתל אביב יפו, ואשר לטענת המבקשת נמכרים בו משקאות משכרים. רקע עובדתי: כנגד המשיב הוגשו ביום 25.11.2013 שני כתבי אישום בגין עיסוק בעסק הטעון רישוי וזאת ללא רישיון, עבירה לפי סעיפים 4 ו-14 לחוק. ביום 15.12.2013 תוקן אחד מכתבי האישום לבקשת השרות המשפטי של עירית תל- אביב יפו. כתבי האישום הוגשו באותו יום ממש, הן על ידי השרות המשפטי של עירית תל- אביב שהינה זרועו הארוכה של היועץ המשפטי לממשלה וכן על ידי משטרת ישראל. לשני כתבי האישום צורפו בקשות לסגירת העסק לפי סעיף 17 לחוק. בכל אחד מכתבי האישום מתוארות ביקורות שנערכו על ידי נציגי המאשימה במועדים שונים ובהם הוברר, כך בכתבי האישום, כי במקום נמכרים משקאות משכרים וכי למעשה מנוהל שם עסק לכל דבר ועניין, לרבות הופעת אומן (כתב האישום המתוקן). לאחר שנקבע תיק הצו לשמיעה, הוברר כי המשיב לא קיבל את הזימון ועל כן הטלתי על המבקשת להמציא לו באופן אישי את הזימון לדיון ליום 22.12.2013 ועל פי המזכר שצורף לתיק בית המשפט (מב/4), כך נעשה. כך גם חזר אישור מסירה לדיון יום ה-2.12.2013 וממנו עולה כי הזימון הודבק על דלת הבית ברחוב בית יוסף 23 בתל אביב. כבר מטעם זה אני דוחה את טענת המשיב כי לא ידע כי עליו להתייצב לדיון האמור עם עדיו להדיפת טענות המבקשת לסגירת העסק הנטען. כך גם לא מצאתי מקום לדחות את הדיון מיום 22.12.2013 להמשך השמעת עדים מטעם המשיב, שכן נחה דעתי כי די היה במשיב ובמר תום לביא כי להביא בפני בית המשפט, במסגרת ההליך דנא, את טענותיהם וכי זכותו של המשיב לא תקופח במידה ולא תותר השמעת עדים נוספים. כאמור, לדיון האמור הגיע המשיב כשהוא מלווה במי שמכנה עצמו "אביו המאמץ" (אביו הביולוגי נכח בדיון), מר שי תום לביא, אשר טוען עוד כי הוא בעל נכס המקרקעין בכתובת האמורה. המשיב, בן 26, בחר שלא להיות מיוצג בהליך האמור על ידי פרקליט ומשנחה דעתי כי הוא אינו בקיא בניהול הליך משפטי, התרתי למר לביא אשר הראה בקיאות לא מבוטלת בהליכים משפטיים, להיות לו לפה, להעלות טענות בשמו של המבקש ובשמו הוא, לחקור את עדי המבקשת בחקירה נגדית ולהעיד בעצמו, הכל במטרה להוכיח כי, על פניו, לא מתקיים כל עסק בקומת המרתף את אשר ברחוב בית יוסף 23 בתל אביב. לא למותר לציין כי המשטרה הוציאה כנגד העסק הנטען צו סגירה ביום 14.11.2013 אשר תוקפו נקצב עד ליום 27.11.2013. חרף העובדה כי הצו ניתן כנגד העסק במקרקעין האמורים וכנגד המשיב דכאן, הגיש מר תום לביא בקשה לבטל הצו, אולם בדיון אשר התקיים בנוכחותו ובהיעדרו של המשיב דכאן, הושגה הסכמה בין הצדדים, שקיבלה תוקף של החלטה, כדלקמן: "צו הסגירה שניתן ביום 14.11.13 יישאר בתוקפו עד ליום 27.11.13 ככל שהוא נוגע לקיומו של עסק במקום. ככל שהדבר נוגע למגוריו של המבקש ובני משפחתו (בנו החייל, בנו אבירן חביב ומר עומר חביב אחיו) במקום, הרי שאלה יחזרו לאלתר לדירה וזאת מבלי שיתקיימו במקום כל אירועים מעבר להשתתפותם של חמישה אנשים מעבר לבני המשפחה שצויינו לעיל ובתנאי שלא יוקם רעש במקום". כאמור לעיל, כנגד המשיב הוגשו שני כתבי אישום ועל מנת לאפשר למשיב להתגונן כראוי מפניהם באמצעות פרקליט, דחיתי את מועד ההקראה לחודש מרץ (הגם שלא נתבקש עונש מאסר בכל אחד מכתבי האישום). דיון יום 22.1.2013: לדיון זה התייצבה המאשימה עם מספר מפקחים מטעם העיריה מצד אחד ומספר אנשי משטרה וכיבוי אש והצלה מצד שני. כולם כאחד העידו כי בכל ביקוריהם במקום התרשמו כי מתנהל שם עסק לכל דבר ועניין וכי לא ניכר היה שהמקום משמש כדירת מגורים. איש רשות הכיבוי העיד כי מביקורו במקום התרשם כי הוא אינו עונה על דרישות כיבוי אש והצלה וכי המקום עלול להוות מלכודת מוות של ממש. פורטו כל הליקויים שנמצאו על ידו, לרבות דלת מילוט הנפתחת כלפי פנים ולא כלפי חוץ, חשמל לקוי, היעדר אמצעי כיבוי נאותים ועוד. מפקחי העיריה העידו כי בכל ביקוריהם במקום הנדון נמכרו משקאות משכרים, המקום היה הומה אדם, היתה הופעת אמנים, והמשיב הציג עצמו כמנהל המקום. הוצגו מספר סרטונים שצולמו בעת ביקורות שנערכו במקום ואשר את התרשמותי מהם העליתי במסגרת הפרוטוקול. למעשה מסרטונים אלה עולה כי במקום, המצוי בקומת מרתף של בניין אליו מוביל גרם מדרגות, מתקיימות מסיבות, נראים בקבוקי בירה על שולחנות, נצפים אנשים מוכרים בקבוקי בירה מאחורי דלפק ובמרכז המרתף בימה ועליה אומנים השרים ומנגנים בכלי נגינה חשמליים שונים. המקום הומה מאדם, צפוף וחשוך למדי. ביציאה הימנו נראים אנשים ישובים על מדרכה כאשר הם שותים משקאות. מטעם המשיב העיד הוא עצמו ומר לביא. מעדותו של המשיב עולה כי הוא נודד מבית לבית וכי אין לו מקום מגורים קבוע, אם כי כתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין הינה ביהוד. עוד עלה כי הוא מקיים במקום נשוא הצו מפגשי אומנים אלטרנטיביים שלא מצאו את מקומם בזרם המרכזי של האמנות הבימתית בישראל והוא מבקש להיות להם לבמה. לדידו לא מנוהל במקום כל עסק לשמו, אלא המדובר במרכז המקדם את האומנים האמורים ככל שניתן. המשיב העיד עוד כי במקום מתרכזים בין 30-40 איש, רובם חבריו וחברי חבריו, להופעה שנערכת במועדים שונים, המופצים מפה לאוזן או באמצעות המרשתת. עוד העיד כי במקום נמכרת בירה "גולדסטאר". בכל הנוגע לאמצעי כיבוי האש ביקש כי מר תום לביא ימסור פרטים בנדון. מר תום לביא העיד כי הוא והמשיב עורכים מסיבות ברחבי הארץ, לרבות במקום נשוא הצו אשר בבעלותו, כאשר בחודשים האחרונים נערכו במקום כ-5 מסיבות (החל מיולי 2013). בראי אישור חברת מיגון האש שהוצג על ידי מר לביא לבית המשפט, הסביר מר לביא כי אמצעי המיגון המותקנים בביתו (לרבות מטפים, 40 טון חול, גלגלון, גלאי אש וכיוב') נותרו שם עוד מימי אולפן הטלוויזיה אשר היה קיים במקום וכי אלה שופרו ועודכנו לאחרונה, על מנת להשביע את רצונן של הרשויות אשר לדידו מבקשות להתנכל לו בכל דרך אפשרית. עוד הוסיף כי עלות המשקה הנגבית על ידו אינה חובה אלא מתוך רצון טוב והיא בגובה עלות המשקה ללא כל רווח. לשאלות ב"כ המשיב ענה מר לביא כי בזמנו הוגשה בקשה לרישיון עסק (1994/5) אולם הדבר היה לשם הפעלתו של אולפן טלוויזיה. הפן המשפטי: החוק קובע כך: "16. הורשע אדם על עבירה לפי סעיף 14 או לפי הוראה בחיקוק אחר הקובעת כללים בדבר עיסוק בעסק הטעון רישוי לפי חוק זה, רשאי בית המשפט, בנוסף לכל עונש שיטיל - (1) לצוות על הפסקת העיסוק בעסק, לחלוטין או לתקופה שיקבע, אם בסגירת החצרים ואם בכל דרך אחרת הנראית לו מתאימה כדי להביא לידי הפסקה של ממש בעיסוק; (2) לצוות על הנשפט להימנע באותו עסק מכל פעולה שיפרט בצו; (3) לצוות כי לא ינהל אדם בחצרים נשוא האישום עסק טעון רישוי ללא רישיון, היתר זמני או היתר מזורז כדין ושלא יעביר לאחר את הבעלות או החזקה בעסק, אלא אם כן בידי אותו אדם רישיון, היתר זמני או היתר מזורז כדין לניהול עסק זה. 17. הוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף 14, רשאי בית המשפט שאליו הוגש כתב האישום לתת צו כאמור בסעיף 16, ותקפו יפקע עם ביטול כתב האישום, או עם מתן גזר הדין, או במועד שבו זוכה הנאשם זיכוי סופי, או בכל מועד קודם שנקבע בצו." "מקובלת עלי עמדת בית המשפט קמא, כי את העילה למתן הצו ניתן למצוא בסכנה הטמונה בהמשך הפעלתו של העסק ללא רישיון, כמו גם בפגיעה בציבור, הכרוכה בהפעלתו של העסק, שאיננה דווקא סיכון פיזי קונקרטי ומיידי. לעניות דעתי, קביעתו של צידוק זה למתן הצו הוא פרי האיזון בין שיקולים שונים, המבטא צורך בהתערבות שיפוטית לשם הפסקת הפעילות העבריינית, עוד בטרם הוכרע ההליך הפלילי. ככל שהפעילות האסורה בוטה יותר, מעידה על זלזול מופגן כלפי החוק, היקפה גדול והיא מתריסה בפרהסיה כנגד שלטון החוק, כן די בכך שהסיכון או הפגיעה הנשקפים לשלום הציבור מהמשך הפעילות הם נמוכים יותר. ". (ע"פ (נצ')25350-10-11, השופטת הלמן, מפעלי ברודני בע"מ נגד עירית נצרת עילית). כב' השופט היימן קבע בהחלטתו בת.פ. (ת"א)1381/13 מ"י נגד ריינבו בע"מ כך: "8. עוסקים אנו עתה באמצעי נוסף מסוג של ציווי, לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים. ענינו של צו כזה במניעתו הדחופה והמיידית של קושי, הכרוך בהותרתו של בית-עסק פתוח עד לבירור חשדות, כי מסכל הוא את תכליתם של דיני רישוי העסקים. כשם שצו שיפוטי בסופו של ההליך - בגזר-הדין - אינו מרכיב בעונש כי אם אמצעי מונע, כך הוא בפרט צו, המבוקש בטרם הרשעה. נבדל הוא, הבדל מהותי ועמוק, מסנקציה עונשית המייסדת עצמה על עקרונות של התרעה, של גמול, של מניעה (ויש שיאמרו - של שיקום) כאחד. נבדל הוא מצו לפי סעיף 23 אשר, כפי שכבר הוזכר, יסוד של הרתעה-מכוּונת-תיקון הוא מיסודותיו. עקרונות של הרתעה ושל גמול יתקשו לשמש בצו לפי סעיף 17. "סגירת העסק", תהה בדבריו הקולעים כבוד השופט יונתן אברהם מבית-המשפט המחוזי בנצרת, "אין לראות בה מקדמה על חשבון העונש. עולה אכן שאלה, האם בסופו של דבר סגירת העסק משיקולים אלו של 'למען יראו ויראו' שהינם שיקולי הרתעה וגמול במהותם, איננה סגירה משיקולי ענישה?" (ע"פ (מחוזי נצרת) 25350-10-11 מפעלי ברודני בע"מ ואח' נ' עיריית נצרת עילית (פורסם במאגרים, 6.11.11)). גם ההליך העיקרי באותה פרשה הוכרע, לזכות הצו, על יסוד קיומו של סיכון ממשי, הנשקף מבית-העסק. "מן הראוי", נפסק שם, "כי מידת הסיכון והאפשרות להתיר את השימוש [תוערכנה] בדרך הקבועה בחוק, על ידי הגורמים האמונים על כך, וכל עוד לא יבחן הדבר בצורה מעמיקה, לא תמשך הפעילות הלא חוקית" (בפסקה 66 לפסק-דינה של כבוד השופטת אסתר הלמן, פורסם במאגרים, 3.1.12). "מתן צו סגירה", קבע גם בית-משפט השלום באילת, "איננו בבחינת עונש. הגם שתוצאת צו סגירה יכולה להיות קשה, והגם שמשמעויותיה קשות ותוצאותיה הכלכליות מכבידות, הרי שאין שיקולי ענישה מנחים בשאלה האם ליתן צו סגירה, אם לאו. מטרתו של צו הסגירה במסגרת סעיף 17 הינה מניעתית ולא עונשית. מניעתית - למנוע הפרת החוק וסכנה לשלום הציבור אשר יכול ונובעת מהפעלת בית העסק" (ב"ש (שלום אילת) 1476/08 מדינת ישראל נ' בן ארוש, בפסקאות 12-11 לפסק-דינו של כבוד השופט יואל עדן (פורסם במאגרים, 8.4.08)). בנסיבותיה הקונקרטיות של אותה פרשה לא מצא בית-המשפט כי צעדים, שהציעו מפעיליו של בית-העסק, די בהם לסילוקו של הסיכון (שם, בפסקה 28). דומה, אם כן, כי אילו נמצאו צעדים כאלה הייתה התוצאה שונה. זהו, מכל מקום, יישומו הראוי של הדין, לפי השקפתי. דוגמה נוספת לחובה שביסודם של דיני רישוי העסקים, לתור אחר אמצעים אשר בכוחם לסלק סיכון קיים, קודם שמוֹרים על סגירתו המוחלטת בצו של בית-העסק סיפקה פרשה, שבה צומצם הצו רק לחלקו של בית-העסק, ובו מוקמו הכלים להפרת החוק. אופיו של צו לפי סעיף 17, הוסיף וקבע בית-המשפט שם "כאופי מניעתי, מונע הטלת צוו סגירה, מהעילה של ניהול עסק ללא רישיון כדין, שכן לעבירה זו עונש בצידה ועליה להיות מטופלת במסלול הרגיל של ניהול הליך משפטי" (ע"פ (מחוזי חיפה) 6672-04-11 עיריית חיפה נ' בן שמואל(פורסם במאגרים, 14.4.11)). בענין אחר נמצא כי בעל עסק, שהתחמק באופן שיטתי ומתמיד מניסיון לטפל בסיכון ממשי אשר נבע מבית-העסק שלו, הקים בהתנהלותו עילה למתן צו (ת"פ 13718-03-13 מדינת ישראל נ' בן אייר (לא פורסם, 1.4.13)). מכאן כי בעל עסק המציע, באורח כן, לפעול אחרת - מעמיד חלופה ראויה לצו הסגירה. ". ועוד קבע: "תכלית ראויה ומידתיות 13. פעולה לתכלית ראויה ובאורח שאינו עולה על הנדרש - אלו הן חובותיה של הרשות המנהלית, בכל כובעיה. אלו הן, עוד, חובותיו של בית-המשפט, המברר כתב-אישום שהונח לפתחו ובתוך כך בקשה ל"סעד" ביניים כמו זו שבפני. תכלית נאותה ומידה - שתי אמות המידה היסודיות ביותר של הדין כולו הן, ושל המשפט הציבורי ראש וראשונה. רשות שלטונית, שפעולתה חותרת תחת איזו מאלו, תימצא חוטאת לתפקידה. עם פעולתה, באספקלריה של דיעבד, לא ניתן יהא להשלים. לעתירותיה, במבט הצופה פני עתיד, לא ניתן יהא להיעתר. במהותה של התכלית הראויה דיבר, כמו היה זה אך אתמול, בית-המשפט העליון בענין, שספֵק אם שמעו בא בשעריהם של מועדוני תל אביב, וספק אם טרד את מנוחת המבלים בהם כמו הפרשה שבפני. אך כשם שמישורי חיים, מנותקים לכאורה זה מזה, מתבררים לעתים כקשורים יותר מן הנחזה, כך טבעו של המשפט הוא כי בהלכותיו יחבר בין מקומות וענינים רחוקים. "שלוש משוכות, בזו אחר זו", כתבה הערכאה הגבוהה, "נדרש[ת] פעולה מנהלית לצלוח כדי שמטרת[ה] הקונקרטית תיחשב ראויה" (בג"ץ 466/07 גלאון נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 22 (פורסם באתר הרשות השופטת, 11.1.12)). ראשית, נפסק, על הפעולה לשרת אינטרס ציבורי ממשי. שנית, על אינטרס זה להיות חשוב דיו כדי שיצדיק פגיעה בזכות יסוד מוגנת, בהתחשב במהותה של הזכות ובעומק הפגיעה בה. שלישית, על הפעולה לגלות את דעתה כי רגישה היא לזכות הנפגעת ואינה מבקשת להתעלם הימנה כליל (שם, שם). "התכחשות לזכות הנפגעת", נכתב, "אם כעניין של כוונה מוצהרת ואם על-פי תוצאה - אינה עולה כדי 'איזון סביר והוגן בין [ערכים]', ואין לקבלה" (שם, בפסקה 23). כך הוא במישור התכלית, אשר אף אם חלק מהיבטיו נדרשים למרכיבים של מידה, ענינו במטרתה של הפעולה השלטונית הנבחנת. כך הוא, בהמשכה של הבחינה השיפוטית, בכל הנוגע למידתה של הפעולה הנבחנת, על כל אחד משלושה נדבכיה: זה השואל אם בכוחה של הפעולה להשיג בכלל את יעדיה; זה התוהה אם אין בנמצא פעולה קלה יותר; וזה אשר בוחן את מאזן התועלות הכרוך בה. " עד כאן דבר השופטים הנכבדים, עמיתיי. לענייננו: לאחר ששבתי ועיינתי בכל הראיות שהוגשו ובעדויות נציגי המבקשת ובאלה של המשיב, נחה דעתי כי יש ליתן צו סגירה לפי סעיף 17 לחוק, הכל על פי הראיות שהעלו נתונים עובדתיים לכאוריים אשר די בהם כדי לבסס הכרעה לצורך מתן הצו ולצורכו בלבד. ממב/10 למדתי כי עוד בשנת 1994 הגיש מר תום לביא בקשה לרישיון עסק הכולל "פאב- צריכה של משקאות משכרים במקום, השמעת מוסיקה, ריקודים והופעת אומנים ועריכת שעשועים על ידי מכונות משחק". מדף המידע עולה כי בקשתו סורבה. ממב/9 למדתי כי מר תום לביא ביקש להכריז על שליש מדירתו "עסק" והגיש בקשה בנדון ביום 13.11.2013 לבית המשפט המחוזי. במסגרת בקשה זו כתב מר לביא כי "הוא מבקש למכור את המשקאות ברווח בדירתו". ממב/3 (התמונות) התרשמתי כי במקום נערכות הופעות והמקום דומה יותר למועדון מוזיקה מאשר לדירת מגורים סבירה (אם כי איני קובע מסמרות לעניין זה בראי העובדה כי לא כל דירות המגורים זהות וכי איש איש וטעמו). ממב/11 וממב/12 עולה כי המשיב מפרסם את דבר המועדון במרשתת, מצהיר כי כניסה למקום עולה כסף (בדיון הכחיש כי נגבו דמים בעבור הכניסה) וכי לאחת ההופעות לפחות נרשמו 72 אנשים. ממב/7 למדתי כי רבו התלונות שהוגשו כנגד המקום נשוא הבקשה, בגין רעש בלתי סביר הבוקע הימנו, הפרעה למנוחת השכנים (בעיקר המלון הממוקם בקומת הקרקע) ואף על הפרעה הניכרת בכניסה למועדון עצמו (דלת הכניסה למועדון נמצאת בסמוך לדלת הכניסה לבית המלון). מן העדויות עולה תמונה מוסכמת של מכירת משקאות משכרים (שאלת הרווח אינה רלבנטית ולו לאור סעיף 32 לחוק). לא למותר לחזור ולציין את עדותו של קצין כיבוי האש ואת העולה מהסרטונים שהוצגו בפניי. אלה מראים כי אל המרתף מוביל גרם מדרגות צר וחשוך, לא ניכרים פתחי מילוט מסודרים, ארון החשמל חשוף ולא מוגן, המוזיקה הינה חשמלית ולא אקוסטית, המקום הומה אדם. מעדותו של קצין הכיבוי עולה כי בפרוץ שריפה במקום עלולים בני אדם לקפח את חייהם. כך גם ניכר כי אמצעי המיגון שהתקין מר לביא במקום מאפיינים יותר מקום שאינו בית מגורים רגיל (40 טון חול, גלאי עשן, גלגלון מים ארוך, מטפים רבים). בנקודת זמן זו אני מעדיף את חוות דעתם המקצועיות של עדי המבקשת על עדותם של המשיב ומר תום לביא. הראשונים נושאים במומחיות ומקצועיות רבת שנים וביכולתם להבחין באם מקום הינו בטוח ובטיחותי, אם לאו. הכל לשם בחינת הצורך ונחיצותו של הצו. אכן, עניין לנו, לכאורה, במקום הפועל מתוך דירת מגורים (כך לטענת מר תום לביא) ויש להיזהר במסגרת מתן הצו הנדון ועוד קודם שמיעת ראיות מסודרות במסגרת ההליך הפלילי עצמו, מלגרום נזק של ממש לקניינו של אדם ולבית מגוריו. לא ניתן לחסום את דרכו של אדם לבית מגוריו ו/או למנוע ממנו הכנסת קרובים ומכרים לתחומו. עם זאת, לדידי השיקול והאינטרס הציבוריים גוברים על האינטרס הפרטי של בעל הנכס בנסיבות המתוארות ומכל מקום ניתן לאזנם במסגרת הצו עצמו. צו קטגורי או צו מותנה? החוק מאפשר לבית המשפט ליתן צו כמפורט: "(1) לצוות על הפסקת העיסוק בעסק, לחלוטין או לתקופה שיקבע, אם בסגירת החצרים ואם בכל דרך אחרת הנראית לו מתאימה כדי להביא לידי הפסקה של ממש בעיסוק; (2) לצוות על הנשפט להימנע באותו עסק מכל פעולה שיפרט בצו; (3) לצוות כי לא ינהל אדם בחצרים נשוא האישום עסק טעון רישוי ללא רישיון, היתר זמני או היתר מזורז כדין ושלא יעביר לאחר את הבעלות או החזקה בעסק, אלא אם כן בידי אותו אדם רישיון, היתר זמני או היתר מזורז כדין לניהול עסק זה." נשאלת השאלה, האם במקרה הנדון ובראי העובדה כי לכאורה מדובר בדירת מגורים מחד גיסא ובמקרקעין המזמינים אליהם עשרות אנשים מאידך גיסא, יש ליתן צו קטגורי המורה על הפסקת העיסוק במקום וסגירתו או ליתן בצו תנאים שלא ימנעו שימוש סביר במקרקעין למטרת מגורים. לאח לאחר ששקלתי בנדון הגעתי למסקנה כי בנסיבות האמורות צו קטגורי יתאים יותר מאשר צו הדומה לזה שניתן במסגרת הדיון הקודם שצוטט לעיל ועם זאת לאזנו בראי האמור לעיל. יש לזכור כי המשיב עצמו ומר לביא התנגדו למתן צו דומה כפשרה בין הצדדים במסגרת הליך זה. צו המוצא על ידי בית המשפט צריך להיאכף על ידי הרשות המתאימה וככזה עליו להיות בהיר, נהיר וניתן לאכיפה ללא "שטחים אפורים" הניתנים לפרשנות על ידי מי מהצדדים. נכון הדבר בעיקר כאשר שלום הציבור ובטחונו מוטלים על כף המאזניים. ברי כי המבקשת לא תמנע מהמשיב ו/או ממר תום לביא לגור בדירה ולעשות בה שימוש סביר למגורים. עם זאת, עריכת אירועים כדוגמת אלה שתועדו לא תוכל להמשיך עוד, עד הכרעת הדין בעניינו של המשיב. אשר על כן הנני מצווה כדלקמן: הנני מצווה על הפסקת העיסוק במקום המתואר בבקשה- לאלתר, לרבות איסור על מכירת והגשת משקאות משכרים חינם- אין -כסף או בעבור סכום כלשהו וכן איסור על עריכת הופעות אמנים במקום מכל סוג שהוא (מוזיקאליים, ווקאליים, סטנד אפ וכיוב'). 2. הנני מצווה שלא ינהל אדם בחצרים נשוא הבקשה עסק טעון רישוי ללא רישיון או היתר זמני כדין ושלא יעביר לאחר את הבעלות או החזקה בעסק, אלא אם כן בידי אותו אדם רישיון או היתר זמני כדין לניהול עסק זה. 3. הנני מאפשר בזאת לשוטרי משטרת ישראל ולפקחי עיריית תלֿ ֿאביב-יפו להיכנס לחצרים המפורטים בבקשה, להרחיק מהם כל טובין שבהם ולנקוט את כל האמצעים הסבירים הדרושים בנסיבות העניין כדי להבטיח ציות להוראות הצווים. 4. הצווים המפורטים בסעיפים 1-3 ייכנסו לתוקף באופן מיידי ויעמדו בתוקפם עד הכרעת הדין בעניינו של המשיב. באם יתקבל רישיון עסק יוכל המשיב לעתור לביטולו של הצו. 5. תשומת לב המבקשת כי לכאורה מדובר בדירת מגוריו של אדם, לרבות המשיב, ויש להימנע מכל פעולה אשר תמנע שימוש בדירה לצורכי מגורי אדם וכאלה בלבד. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים. עסק ללא רישיוןמשקאות משכרים / אלכוהולסגירת עסק