האיסור ברור, חד וקטגורי, והסייגים היחידים לאיסור הם חניה במקום שהוסדר לשם כך או חניית רכב הנושא תג נכה. כפי שקורה לא אחת, למרות קיומם של חוקים והוראות המסדירים התנהגות אנושית, ישנם כאלו העוברים על האיסורים. עוד יש לומר כי בחיי המציאות, שלא לוטשו עדיין למידת שלמות, לא קיימת אכיפה מלאה. אכיפה בעולם המעשה נעשית במגבלות תקציב ומשאבים וכפופה לסדרי עדיפויות, ואך ברור כי אין פקחים מטעם הרשות עוסקים במלאכת אכיפה בעבירות חניה, קלה כחמורה, בכל עת ובכל מקום. עניינו של תיק זה באותה מדיניות המקשרת בין מגבלות המציאות לבין האיסורים הקבועים בחוק, בין תפקידה של הרשות כאוכפת החוק לבין חוסר היכולת לבצע אכיפה בכל שעות היממה ובכל פינות העיר. גישור זה, בין מצוי לרצוי, מבוסס, כך התברר בתיק זה, על תורה שבעל-פה. מעדותה של המפקחת, עדת התביעה, עולה כי תורה זו שבעל-פה היא המסדירה באילו שעות ייאכפו עבירות חניה, באילו רחובות, באילו תנאים ובאילו נסיבות חניה. פרטי התורה נמסרים בתדריכים ובהסברים, מועברים ממפקד לפקודו, ואינם כתובים עלי ספר. מדיניות אכיפה זו, השפעתה על התושב ויכולתו לכוון התנהגות בהתאם לה, עומדות במרכז התיק שבפניי. העובדות בבוקר יום שישי, בתאריך 8.7.2011 בשעה 9:49, נרשמה לנאשם הודעה לתשלום קנס בגין העמדת רכבו על המדרכה שברחוב שלמה המלך, ליד בית 29, בתל אביב-יפו. הנאשם אינו חולק על כך שרכבו הוא זה שנראה בתמונות ת/1, אשר צולמו בעת רישום הודעת הקנס. אין כל חולק כי הרכב חונה כאשר ארבעת גלגליו על המדרכה. טענתו של הנאשם היא כי ידע על קיומה של מדיניות אכיפה אשר מתירה חניה על מדרכות, אולם לא עלה בידו לברר באילו שעות חלה אותה מדיניות. הנאשם, עורך דין במקצועו, העיד כי חיפש במאגרי המידע ובתוכנות המשפטיות, ואף פנה לעירייה גם קודם שנרשמה הודעת הקנס, אך העלה חרס בידו. לדברי הנאשם, ההזדמנות הראשונה שבה הובאו לידיעתו פרטי השעות שבהן נאכף איסור חניה על מדרכה, הייתה בעת דיון ההקראה. רק אז למד לראשונה כי עד השעה 9:00 בבוקר לא נרשמות הודעות קנס (פרוטוקול מיום 2.10.13 בעמ' 5 ש' 18). עוד הוסיף הנאשם כי מניסיונו כתושב רחוב שלמה המלך משך שלוש שנים, למד כי לא נרשמות הודעות קנס, גם כאשר מדובר בחניה על המדרכה בשעות הבוקר. לדבריו, כך נהג בעבר, ומעולם לא נרשמו לחובתו הודעות קנס. עוד טען הנאשם כי זהו המצב לגבי מאות תושבים החונים על המדרכה, מדי ערב ומדי בוקר. עמדת המאשימה היא כי החניה על המדרכה אסורה בכל עת, ועל כן בדין נרשמה הודעת הקנס. לעמדתה, לא ניתן להתנות על איסור זה ולפרסם הנחיה סותרת. לשיטת המאשימה, כאשר אדם חונה תוך עבירה על החוק, הוא לוקח סיכון כי תירשם לו הודעה לתשלום קנס. עוד טוענת המאשימה כי מדיניות האכיפה נוגעת לאכיפה על פי הצרכים המשתנים, ואין בה לתת אישור לחניה בלתי חוקית. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, ועיינתי במסמכים ובחומר המשפטי, אני קובעת כי מדיניות האכיפה של עבירות חניה, בעיריית תל אביב-יפו, היא הנחיה מנהלית שחובה על הרשות לפרסמה. כל עוד לא מפורסמות ההנחיות ברבים, גדל מרחב הטעות האפשרי מצד האזרח וקטֵנה יכולתו למנוע באופן סביר את הטעות. בנסיבות התיק שבפניי, וכפי שיובהר מיד בהרחבה, אני קובעת כי עומדת לזכות הנאשם הגנת הטעות במצב דברים, לפי סעיף 34 יח לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעטיה אין הנאשם נושא באחריות פלילית. חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 כך קובע סעיף 6 לחוק הנ"ל: "(א) רשות ציבורית תעמיד לעיון הציבור את ההנחיות המינהליות הכתובות שעל פיהן היא פועלת ושיש להן נגיעה או חשיבות לציבור. (ב) הוראות סעיף 9 יחולו, בשינויים המחויבים, על העמדת הנחיות מינהליות לעיון הציבור לפי סעיף זה. (ג) רשות מקומית תעמיד לעיון הציבור את חוקי העזר שלה". מדיניות האכיפה בעיריית תל אביב-יפו והגדרתה כהנחיה מנהלית עדת התביעה, המפקחת גב' לימור גריידי, אשר ערכה את הודעת הקנס, העידה כי בעת רישום הודעות קנס פעלה בהתאם להנחיות אכיפה ברורות (שם, עמ' 1 ש' 21, עמ' 3 ש' 6). הגם שהעדה לא ידעה אם הנחיות אלו כתובות במקום כלשהו, הרי מעדותה עלה בבירור כי מדובר בהנחיות הנמסרות על ידי מפקדיה, ואשר על פיהן יישק דבר. לעניין קיומה של מדיניות אכיפה העידה המפקחת "זו ההנחיה שאני מקבלת לאכוף לאחר 9:00 בעבירות קשות ברחובות פנימיים" (שם, עמ' 1 ש' 17). אשר למדיניות אכיפה בימי שישי ובשבתות, אישרה העדה כי בהתאם להנחיות האכיפה, לא אוכפים חניה על מדרכה, ברחובות פנימיים, בימי שישי אחרי השעה 17:00 (עמ' 3, ש' 8). נמצא אפוא כי השעות שבהן נאכף איסור החניה על מדרכה בימי שישי, ברחובות שאינם ראשיים, הן אלו שבין 9:00 ל-17:00 בלבד. עוד למדנו מפיה של העדה כי ההנחיה קיימת, ללא שינוי (לעניין השעות והרחובות), לפחות 12 שנים, כמספר שנותיה של העדה בתפקיד (שם, עמ' 1, ש' 23, עמ' 4 ש' 12 ו-14). נמצא אפוא כי אף על פי שהוראות החוק קובעות איסור חניה על מדרכה, בפועל קיימת מדיניות אכיפה המבחינה בין שעות ובין מקומות, ולא בכל עת נאכף האיסור. הנחיות האכיפה שהוזכרו על ידי עדת התביעה בעדותה, הן הנחיות מנהליות כמשמעותן בחוק חופש המידע, ומכאן נובעת החובה להעמידן לעיון הציבור, כאמור בסעיף 6 לחוק חופש המידע. השאלה מהן 'הנחיות מנהליות' זכתה למענה בפסיקה ואף בספרות המלומדים. ככלל, מדובר בדרישות שמציבה הרשות ומיועדות להסדיר התנהגות אנושית. קולעת ההגדרה המופיעה בספרו של י' דותן הנחיות מנהליות, תשנ"ו. מדובר ב"הכללות נורמטיביות לא פורמליות וגמישות שרשות מנהלית קובעת לעצמה, על מנת שידריכו אותה במסגרת פעולותיה" (שם, בעמ' 28). עוד כותב המחבר כי: "ניסוח של הנחיות מנהליות עשוי להיות מדויק וברור אך לעיתים הוא פתוח ואף מעורפל [...] הנחיה בדומה לחוק או תקנה נעשית במסגרת הפעלת סמכות שלטונית ליצירת כללים הנגזרת מסמכות הרשות לפעול בתחום הרלבנטי. היא נוצרת בפעולה חד צדדית של הרשות המוסמכת והחובות המשפטיות שהיא יוצרת אינן תלויות בקיומו של "נבטח" כלשהו [...] מבחינה זו הנחיות הן מכשיר הדומה יותר לחוק או לתקנות [...] התוצאה היא [...] שאת ההנחיות המנהליות [...] יכול הגוף שיצר אותן לשנות בכל עת. אין הוא מוגבל בשום מגבלת "סופיות" שיסודה בהגנה על ציפיות של צד [...] משום שלא קיים כל גורם כזה" (שם, בעמ' 30-32). לטעמי, אין ספק כי מדיניות האכיפה של עבירות חניה באה בגדרה של הנחיה מנהלית. מדובר בכללים שיש להם נגיעה וחשיבות עבור ציבור רחב של אנשים המגיעים לעיר ותוהים היכן רשאים הם לחנות את רכבם. הכללים נועדו להבטיח את חופשיות התנועה בעיר, לרווחת תושביה, מבקריה וציבור המשתמשים בדרך, זאת באמצעות אכיפה. מאידך גיסא, נועדה המדיניות לאזן בין חובות האכיפה של הרשות לבין מגבלות כוח אדם ותקציב, שהן מגבלות מובנות בניהולה של העיר. קיומן של הנחיות מאפשר לרשות להדריך עצמה ואת העובדים מטעמה בפעולותיהם. קביעת מדיניות אכיפה היא הפעלה של סמכויות הרשות העירונית כרשות המבצעת. תוצאות יישום המדיניות בפועל קובעות למעשה את המותר והאסור בחיי התושבים בעיר. מפקחי המאשימה פועלים בהתאם להנחיות, וכפועל יוצא מהן נגזרות זכויות החונים ויכולתם לכוון התנהגותם. סעיף 6 לחוק חופש המידע קובע חובה להעמיד לעיון הציבור הנחיות מנהליות, כאשר מדובר בהנחיה כתובה. בהקשר זה יש לציין, ראשית, כי מן המסמך ת/2 עולה שהמדיניות אכן כתובה. אף על פי שמסמך כתוב לא הגיע לידיעתה של עדת התביעה, הרי קיים מסמך כתוב, ובסופו של דבר אף נשלח לנאשם (נ/3). שנית, אין מקום לאפשר לרשות "להתחמק" מעולו של פרסום על ידי שמירת הנהלים כתורה שבעל פה בלבד. כאשר יש נהלים ברורים (ומעדותה של המפקחת עולה שהנהלים ברורים, יציבים ולאורם היא פועלת), הרי מדובר בנורמה המיושמת בשטח ובהנחיות מנהליות לכל דבר ועניין. יש להבחין בין שיקולי אכיפה, ודיון באלו בישיבות פנימיות, לבין מדיניות אכיפה, המופיעה במסמך נ/3. מדיניות אכיפה, כפי שגובשה, אינה מסמך פנימי. על כך תעיד בין היתר העובדה שבסוף המסמך מצוין מפורשות כי ניתן להשתמש במסמך במתן תשובה לפונים המבקשים מידע על מדיניות האכיפה. על החובה לפרסם מדיניות ניתן ללמוד גם על דרך השלילה. סעיף 9(ב) לחוק חופש המידע קובע מתי אין לפרסם הוראות בעניין מדיניות. על פי לשון הסעיף, אין חובה למסור מידע לגבי מדיניות כאשר מדובר ב"מדיניות בשלבי עיצוב". על פי עדותה של עדת התביעה, שלבי העיצוב הסתיימו זה מכבר, וזה שנים רבות מדובר במדיניות מגובשת ויציבה. באת כוח המאשימה טענה כי מדיניות האכיפה נוגעת לאכיפה על פי צרכים משתנים, ואין בה לתת אישור לחניה בלתי חוקית. חניה על מדרכה, לשיטתה, היא איסור מכוח החוק, ואין לעירייה סמכות לפרסם הנחיה הסותרת זאת. טענה זו תמוהה. בפועל, אין חולק כי למרות קיומה של עבירה על פי חוק, גם לשיטת העירייה, לא נאכפת העבירה הקבועה בחוק, בין השעות 19:00 ועד 9:00 ברחובות פנימיים ובימי שישי החל מן השעה 17:00. אין זה מתקבל על הדעת שמדיניות המתירה חניה בעבירה היא אפשרית, אבל פרסום אותה מדיניות אינו אפשרי. האם מותר לעירייה לקבוע מדיניות העומדת בסתירה לדרישות החוק, ובלבד שלא מעלים זאת עלי ספר? ודאי שלא. מותר לעירייה לקבוע מדיניות אכיפה מקלה, שבגינה בנסיבות מסוימות, בימים ובשעות שונות, לא תיאכף עבירה הכתובה בחוק לגבי חניה על מדרכה. גם שיקולים של סדרי עדיפויות, תקציב ומגבלות משאבים הם שיקולים רלוונטיים וענייניים. אלא שאת תוצאת מכלול השיקולים, את היקף תחולתן של ההנחיות, יש לפרסם, כך שיהיו ידועות לכול. חשיבות פרסומן של הנחיות מנהליות לא בכדי קבע המחוקק חובה לפרסום ההנחיות מנהליות. לפרסום זה חשיבות מרכזית בשמירה על זכויות הציבור ובדאגה לכך שפעולת הרשות לא תהיה בגדר "תורת הנסתר". על חשיבות זו עמד בית המשפט, בשורה ארוכה של הלכות עוד טרם בואו לעולם של חוק חופש המידע. החובה לפרסם הנחיות פנימיות מושתתת על שני טעמים עיקריים: "טעם אחד מתמקד בפרט, והטעם השני מתמקד בשלטון. הטעם המתמקד בפרט, שורשו בהכרה בזכותו של הפרט לדעת את הנורמות העשויות להשפיע על מהלך חייו. טעם זה יש בו כדי להצדיק את פרסומן של נורמות חקוקות, נורמות פסוקות ואף נורמות מנהליות (הנחיות פנימיות) [...] בפרסום בא לידי ביטוי משטר חופשי ודמוקרטי המבטיח את יכולתו של האדם לתכנן את חייו כרצונו [...] חובת ההגינות של השלטון כלפי האזרח מחייבת פרסום גם של ההנחיות הפנימיות, שהרי גם בהן יש כדי להשפיע על מהלך חייו של האזרח [...]. הטעם השני המצדיק פרסומן של הנחיות פנימיות נוגע בעיקר לתקינותו של השלטון. לתקינות זו שני פנים: ראשית, יש בפרסומם של הכללים אשר לפיהן פועלת הרשות המנהלית כדי להוות מחסום כנגד שרירות לב שלטונית, ואף כנגד הפליה נסתרת [...] שנית, פרסומם של הכללים חושף אותם, ובכך את הרשות, לביקורת ציבורית ואף שיפוטית, אשר יכולה להוביל לשיפור מתמיד בדרך תפקודה של זו האחרונה [...]" (בג"צ 1477/96 נמרודטקס בע"מ נ' משרד התעשייה והמסחר, פ"ד נג(5) 195, 199). פרסומן של הנחיות האכיפה הנוגעות לחניה בעיר חשוב לרבבות העוסקים במלאכת חיפוש החניה בעיר תל אביב-יפו. מדובר בעיר שוקקת, עתירת פעילויות ומעשים, שהחיים זורמים ברחובותיה ומפעמים ללא הרף בעורקי התחבורה שבה. רבים ומגוונים הבאים בשערי העיר, איש איש וטעמיו שלו לביקור. רבים מאלו נדרשים לחיפוש מקום חניה בטרם ייגשו לפעילות לשמה הגיעו, בין שמדובר בעסקים ובפעילות פנאי ותרבות ובין שמדובר בפעולות יום-יום. כל אחד מן הפרטים המרכיב את הציבור הזה רשאי לדעת כיצד לתכנן את ביקורו בעיר, לרבות בסוגית החניה, כך שלא יהיה חשוף לקבלת קנס או לגרירת רכבו. פרסום ההנחיות באופן גלוי וברור יבטיח יכולתו של כל אדם לכוון התנהגותו ולתכננה, כך שאופן החניה לא יהיה מכשול בהתנהלות העירונית ולא יגרור אחריו הודעות קנס והליכים משפטיים שונים. כפי שעולה היטב מעדותה של המפקחת, הנחיות האכיפה הן הלכה למעשה החוק השולט בעיר. הדעת נותנת שהאזרח שעניינו מוכרע על פי כללים אלו, יוכל לדעת על דבר קיומן של ההנחיות ואף תוכנן. אף בעניין זה יפים דבריו של י' דותן: "חשיפת ההנחיות תואמת דרישות המצויות במהותו של עקרון שלטון החוק: שוויון, צפיות הדין ועקביותו. היא תסייע לאזרח לתכנן את צעדיו ולצפות את השפעת הפעולה השלטונית על ענייניו. היא גם חיונית כדי להבטיח שההנחיות ישמשו בלם יעיל נגד תופעות שליליות, העלולות להתלוות להפעלת שיקול-דעת ספורדי: אפליה, שרירות ואף שחיתות. החשיפה גם עשויה לייעל את פעולת המינהל הציבורי ולחסוך לרשות זמן ומשאבים המוקדשים לטיפול בפניות חסרות תוחלת או בבקשות למידע והבהרות. לפיכך, אין ספק כי חשיפת ההנחיות תסייע גם לשיפור היחסים שבין האזרח למינהל ותגביר את האמון של הציבור בשליחיו" (י. דותן, פרסום הנחיות מנהליות, משפט וממשל כרך ג' בעמ' 484-485 תשנ"ו - 1996). פרסומן של הנחיות האכיפה יוכל לאפשר פיקוח על קיום ההנחיות באופן שוויוני וראוי. בהעדר פרסום יכולה המאשימה לבחור מתי לאכוף ונגד מי, ואין מפקח ואין דואג לשוויון. פרסום גלוי של מדיניות האכיפה יאפשר בקרה ציבורית וביקורת שיפוטית על אופן קיום הנהלים. בקרה זו, כאשר היא גלויה ופתוחה לעין כול, תוכל למנוע טענות סרק או לתמוך בטענות של ממש. בכך תתרום בעקיפין גם לייעול ההליכים המשפטיים ולניצולם למקרים המתאימים בלבד. קיומה של בקרה חשוב לא רק כדי להבטיח מנהל ציבורי תקין, אלא שטובה וחשובה היא להבטחת האמון הציבורי ברשות ובנציגיה. כאשר נשאלה עדת התביעה אם ההנחיה שעל פיה היא נוהגת כתובה במקום כלשהו, השיבה "לא חושבת" (עמ' 1 ש' 19). כיצד אפוא, נשאלה העדה, יודעים התושבים היכן מותר לחנות, כך שיבואו בגדר ההנחיות. על כך השיבה "לא יודעת. אולי הם שואלים פקח שעובר ברחוב, או אולי הם שואלים אחד את השני. או שהם רואים, אנשים שקיבלו בעבר דוחות" (עמ' 3 ש' 1). עם תשובה זו לא ניתן בשום אופן להשלים. על הנחיות העירייה, שיש להן משמעות מעשית, אין צורך ללמוד מפה לאוזן או באמצעות ניסוי וטעייה. ציבור החונים זכאי לדעת מהי מדיניות האכיפה, כך שיוכל לכלכל צעדיו בתבונה ומדעת. חניית הרכב ברחובות העיר אינה משולה להשתתפות ברולטה. תשובתה של עדת התביעה כי מי שחונה בעבירה מסתכן, אין בה ממש. לא כל מי שחונה בעבירה מסתכן, אלא רק מי שחונה בניגוד להנחיות האכיפה. אלא שנתון זה נותר בגדר נעלם, שהמפתח לגילויו שמור בידי האוכפים לבדם. מתעורר החשש שמא נוח לה למאשימה שלא לפרסם את ההנחיות ולחסות באפלה. כל עוד האפלה שוררת, רישום הודעת קנס נתון אך ורק להחלטתו של המפקח. ירצה - ירשום דוח (ויוכל לטעון בשלווה שכל חניה על המדרכה היא עבירה), ירצה - לא ירשום (בשל מדיניות אכיפה שהוא לבדו יודע פרטיה). במשטר אפלה, לא ניתן להשוות בין מקרים, לא ניתן להוכיח אכיפה בררנית, ולא ניתן להוכיח, מאידך גיסא, כי האכיפה מתנהלת בשוויון מופתי. יש לציין כי בהעדר פרסום הנחיות ברורות ומפורשות גם העוסקים במלאכת האכיפה מתקשים לדעת מה עליהם לאכוף. עמימות ותורה שבעל פה אינן משרתות נכונה גם את עובדי המאשימה עצמם, ומקשות עליהם, שלא לצורך, אכיפה שוויונית ופשוטה. בחקירתה הנגדית הציג הנאשם לעדת התביעה את מדיניות המאשימה, הנוגעת להגדרה "ציר ראשי". לשאלה מהו ציר זה, השיבה העדה "אני לא יודעת. עדיף לא לעמוד בעבירה אם לא יודעים" (עמ' 2 ש' 3). מדיניות האכיפה צריכה להיות ברורה גם לאוכפים וגם לציבור. אלו גם אלו צריכים לדעת ולהבין מהן הוראות הדין החל. אין ממש בחשש כי פרסום הנחיות יטיל נטל כבד מנשוא על הרשות, שכן יחייב אותה בפרסום הנחיות בנושאים שמטבעם הם משתנים חדשות לבקרים. מעדותה של המפקחת מטעם המאשימה עולה כי הנחיות אכיפת החניה קיימות, ללא כל שינוי, במשך 12 שנות עבודתה ברשות. הגם שחניה היא נושא דינמי, לא כך הנחיות האכיפה. מעדותה של המפקחת עולה כי הנחיות אלו, המבחינות בין ימים שונים (למשל, ימי חול, ימי חג וערבי שבת וחג), בין שעות (בהתאם לעומס המשתנה) ובין מקומות (רחובות ראשיים ופנימיים), נותרה עקבית ואחידה משך שנים רבות. הנחיות האכיפה הן כלליות, ומטבען מאפשרות חופש מסוים בהפעלתן. עם זאת, הן קובעות מסגרת. לאור העובדה שהמסגרת קבועה ואינה משתנה לעתים קרובות, זכאי אדם לדעת גבולותיה, ואין בכך להטיל נטל בלתי סביר על הרשות. משמעות העדר פרסום ההנחיות המנהליות סעיף 34 יח לחוק העונשין, התשל"ז-1977, דן בהגנה הנתונה למי שעושה מעשה בשל טעות במצב דברים. העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית, אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו. סעיף זה חל גם על עבירה של אחריות קפידה, בכפוף לאמור בסעיף 22(ב) לחוק העונשין, היינו אם הוכיח הנאשם כי נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן על מנת למנוע את העבירה. אציין כי אינני סבורה כי ההגנה המתאימה היא זו הקבועה בסעיף 34 יט לחוק העונשין, בשל טעות במצב משפטי. הנאשם במקרה שלפניי הכיר את הדין והכיר את האיסור. לא בשל אי-ידיעת החוק ולא בשל אי-הבנתו חנה הנאשם במקום ובשעה שבהם חנה. הנאשם טעה בנסיבות שבהן נאכף החוק, בשל השעה והמקום שבהם חנה. נסיבות אלו הן עובדות, שאינן חלק מיסודות העבירה וחיצוניות לדין. בהן טעה הנאשם ולא בהכרת הדין. הנחיות העירייה אינן בגדר דין, והטעות בהסקת המסקנות הנובעות מהן אינה טעות בדין, אלא טעות בעובדה (לאבחנה שבין שתי ההגנות ותחולתן ראו ע"פ 389/91 ויסמרק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 705). כך או כך, גם לו הייתי רואה בטיעוני הנאשם כאילו כוונו לטָעות במצב המשפטי, הרי מן הטעמים שיפורטו להלן הייתה זוכה אף טעות זו להגנה הנתונה בסיפא לסעיף, שכן הטעות היא בלתי נמנעת באורח סביר. הנאשם הוא עורך דין במקצועו. הנאשם פנה אל העירייה וביקש לקבל פרטים על אודות מדיניות האכיפה, ואף חיפש את פרטי אותה מדיניות במאגרים המשפטיים. לטענת הנאשם, המסמך שנמסר לו (נ/3) עומד בסתירה להנחיות שעליהן העידה העדה מטעם המאשימה (עמ' 5 ש' 16). יש לומר כי המסמך (וכמוהו גם ת/2) אכן כתובים בצורה מסורבלת וקשה להבנה. עם זאת, לא מצאתי סתירה, כטענת הנאשם, בין האמור במסמך לבין עדותה של המפקחת. כך או כך, אין בקיומו של מסמך כדי לסתור טענת הנאשם כי עשה כל שניתן על מנת למנוע העבירה. אין זה סביר להטיל חובה על כל אדם המבקש לחנות רכבו בתל אביב-יפו, להקדים ולפנות אל מועצת העיר כדי לקבל ממנה הנחיות לחניה. עיסוקו של הנאשם בעריכת דין לא צריך לשמש לחובתו ולהרע מצבו לעומת אחרים, אשר לחם חוקם אינו פנייה לגורמים השונים במטרה להתחקות אחר פרטי המדיניות העלומה. על פי עדותה של המפקחת, עד השעה 9:00 בבוקר לא הייתה נרשמת לנאשם הודעת קנס, אף על פי שחנה על מדרכה באופן שבו חנה. השאלה היא אפוא אם חניה בשעה 9:49, ביום שישי, היא טעות כנה בנסיבות העניין (לדרישת הכנות, ראו י' קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון (2004) עמ' 559). נתתי דעתי לשאלה אם חניה ביום שישי בבוקר על מדרכה יכולה להיות טעות כנה, בנסיבות כלשהן. ימי שישי בשעות הבוקר הם ימים של פעילות שבהם הרחובות שוקקים. מקומות עבודה רבים סגורים, ורבים האנשים המהלכים ברחובות העיר לעיסוקיהם וזקוקים למדרכות פנויות למעבר. לכאורה, ניתן היה לטעון כי בשל העומס המיוחד הקיים דווקא בימי שישי, הרי שחניה על המדרכה היא הפרעה כבר מן השעה שמונה בבוקר, ולא תיתכן כל טעות בדבר. אולם לא כך היא מדיניות העירייה (ת/2). מדיניות זו מציבה את קו הגבול בשעה 9:00. לא הובאו כל נתונים שיש בהם משום אות אזהרה לנאשם כי קיים הבדל מהותי בין השעה 9:00 לשעה 10:00. בשני המקרים מדובר בשעות הבוקר, ברחוב פנימי, שאינו סמוך למרכזי בילוי, לימודים או עסקים. קיומם של הבדלים המצדיקים אכיפה שונה בין השעות 9:00 ל-10:00, לא הובהר. בדיוק לשם כך נועד פרסום הנחיות אכיפה. ייתכן בהחלט שבידי הרשות יש ויש נתונים המבחינים בין השעות 9:00 ל-10:00 ומצדיקים אכיפה שונה. ברם, נתונים אלו שמורים בידי הרשות, ובהעדר פרסום לא ניתן לדעת כי קיים הבדל, וכי הוא מתעורר לחיים דווקא בשעה 9:00. תשע בבוקר, ממש כמו עשר בבוקר, הן שעות פעילות, אור יום, לאחר תחילת שעות הלימודים במוסדות החינוך. לו היו הנחיות האכיפה מפורסמות ברבים, ומבהירות שנרשמים דוחות לאחר השעה 9:00 בבוקר לכל כלי רכב החונה על המדרכה, היה על הנאשם להסביר כיצד טעה לחשוב שחניה בשעה 9:49 לא תזכה אותו בהודעת קנס. בהעדר פרסום, כאשר אדם יכול לחנות חודשים ארוכים על מדרכות בעיר, בשעה 8:45, מבלי שנרשמת לחובתו הודעת קנס, יש מקום לטענה של טעות במצב דברים, כאשר חנה שעה אחת לאחר מכן. בהעדר פרסום המדיניות גדל מרווח הטעות הכנה. לאחר ששמעתי את הנאשם והתרשמתי מעדותו, אני נותנת אמון בדבריו שטעה לחשוב כי אין הבדל בין חניה בשעה 9:00 לבין אותה חניה בשעה 9:49, במקום נשוא כתב האישום. התרשמתי כי טעותו של הנאשם היא טעות כנה, וכי הנאשם עשה כל שניתן כדי להימנע מביצוע העבירה. כאמור, גם לו נדרשתי למעשיו של הנאשם בראי ההגנה הקבועה בסעיף 34 יט, הייתה התוצאה אחת. על מנת לברר באופן סביר מה הדין החל, אין מקום לחייב את התושב לפנות לעירייה ולקבל מסמכים (שאף הם מנוסחים בלשון מעורפלת ומסורבלת). פרסום הנחיות האכיפה צריך להיות במקום ברור ונגיש לכול (כמו, למשל, באתר האינטרנט של העירייה ובפרסומיה לתושבים). הדבר נכון במיוחד מקום שמדובר בהנחיות אכיפה בעבירות חניה, שהן עבירות מסוג אחריות קפידה. בעניינים אלו, מול הדרישה המוגברת מן התושב, שנושא באחריות גם ללא מחשבה פלילית, ניתן לצפות להוראות ברורות, שוויוניות ופשוטות להבנה, מצדה של הרשות. למען הסר ספק אבהיר כי כנות הטעות אינה תלויה אך ורק במספר הדקות שחלפו מאז השעה היעודה על פי מדיניות האכיפה ועד שעת החניה בפועל, אלא במכלול נסיבות החניה. כך, למשל, בהחלט ייתכנו מקרים שגם בשעה 9:49, כאשר החניה נעשית באופן שיש בו הפרעה לתנועה, לא ניתן יהיה לראות באותו מעשה חוסה בהגנת הטעות. לא מניין הדקות הוא העיקר, אלא כנות הטעות (וסבירות היא אחד מן השיקולים לבחינת הכנות), על רקע נסיבות החניה והחונה. לא ניתן לחתום פסק דין זה מבלי להרהר אחר השלכותיו האפשריות. כל עוד לא מפורסמות ההנחיות, יהיה מקום לברר טענות תושבים לעניין טעות במצב דברים הנוגעת לחניה בפרק הזמן הסמוך לשעות הנקובות בנוהל האכיפה. באשר למרבית שעות היום, קשה יהיה לקבל טענה כי מדובר בטעות כנה, בנוגע לחניה על מדרכה. בשעות שלפני 9:00 בבוקר, ממילא לא נרשמים דוחות. התפר שבין שני חלקים אלו של היום, הוא שיגיע לבית המשפט להכרעה. יש לקוות כי עיריית תל אביב-יפו לא תירתע מן הבירור האמור ומתוצאותיו האפשריות, על דרך של ביטול הנחיות האכיפה כליל, אלא להפך, דווקא תירתם לפרסום ההנחיות ולהבהרת המצב העובדתי כך שלא יותיר מקום לספק ולטעות. אין ספק כי מהנחיות האכיפה המקלות, גם במתכונתן הבלתי מפורסמת, נהנים רבים, חלקם מבלי דעת. יש לקוות כי הנאה זו תישמר, לצד פרסום ההנחיות, באופן המבטיח הפעלתן בשוויון ובהגינות. בשולי הדברים יש לציין כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענות של אכיפה בררנית. הנאשם לא הציג כל ראיה לכך שבאירועים אחרים לא נרשמו דוחות בשעה 9:49 או בשעות שלאחר השעה 9:00. נוסף על כך, לא הוכח כי יש מאות אנשים החונים באופן שבו חנה הנאשם, מבלי שנרשמות הודעות לתשלום קנס. הנאשם לא זימן עד מטעמו. התמונות שהציג הנאשם (נ/1) אינן נוגעות ליום האירוע או לימי שישי אחרים בשעות הרלוונטיות. כמו כן, לא ניתן לדעת מן התמונות אם לכלי הרכב הנראים בהם נרשמו הודעות קנס אם לאו. לאחר שכל זאת נכתב, אני מורה על זיכויו של הנאשם. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום ממסירת פסק הדין. רכבחניהתל אביב