ביטול קנס חניה לרכב עם תו נכה אני מזכה את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו בכתב-האישום. הודעת-הקנס נרשמה בשל חניית מכוניתו של הנאשם ברחוב שלמה בן יוסף בעיר תל אביב-יפו, בצמוד לחניון. הרכב נשא תג נכה. על עובדות אלו אין חולק. אין חולק גם על כך, שלפיכך משטר החניה החל במקרה הזה אינו המשטר הרגיל אלא זה הקבוע בחוק חניה לנכים, תשנ"ד-1993. אתחיל ממה, שנקבע בסעיף 3א לחוק זה. אותו סעיף הוסף אל החוק בשנה שעברה, ואמנם הוא אינו חל במישרין וכלשונו על האירוע הנדון. שכן, בתיקון לחוק (התיקון החמישי לו) נקבע כי אותה הוראה שבסעיף תעמוד בתוקף מחודש אוגוסט 2012, ואילו הודעת הקנס שבפני נרשמה בחודש מרס של אותה שנה. עם זאת, סבורני כי מעת ששוּנה החוק, והחוק שונה קודם למתן פסק-דין זה, מחויבות הרשויות, לרבות בית המשפט, בהידרשוּת לכל הפחות לרוחו של התיקון. הוראת החוק קובעת כך: "לא תימסר הודעת קנס לרכב הנושא תג נכה, החונה בניגוד להוראות סעיפים 2 ו-3, אלא אם כן הרכב צולם באופן המעיד על התקיימות אחת הנסיבות האמורות בסעיף 2(א)(3) או (4) או 3...". תיקון זה עלול לעורר קושי, שטרם התברר כל צורכו, בשאלת נטלי ההוכחה, שהרי מקובל לקבוע כי הנטל להוכיח את ההקלות בחניה על-פי החוק הוא על נושא תג הנכה, ולא על הרשות. עם זאת, גם במקרה שבפני שאלה זו אינה דורשת בירור. שכן, ברור על פניו כי הרשות לא עמדה בחובתה שלפי אותה הוראה. בידי המאשימה לא הייתה תמונה כלשהי, שממנה ניתן ללמוד על הסביבה של האזור שבו חנה הנאשם, באופן שמאפשר ללמוד על התקיימות הנסיבות הנטענות מפיה, לאמור - על הפרעה ממשית לתנועה. התמונה, שצילם המפקח בזמן אמת, היא תמונה מצומצמת, המראה את כלִי-הרכב בלבד ואת אבן השפה, הצבועה אדום ולבן, בסמוך לו. לא ניתן ללמוד ממנה דבר וחצי דבר באשר לנטען בעדותו של המפקח, כי אותו רכב הפריע לשדה הראייה של היוצאים מן החניון ביציאה, שאין כל ספק, שלא רואים לה זכר בתמונה אשר צולמה. ניסיונה של המאשימה לתקן בדיון שבפנַי קושי זה - שכאמור, לא היה מחייב כלשונו במועד רישומה של הודעת-הקנס, ואולם התכלית שביסודו ברורה ולהשקפתי חולשת על אירועי חניה קודמים גם כן - לא צלח. המאשימה הציגה תצלום-אוויר (ת/2) ועל גביו סימן המפקח את מקום החניה ואת היציאה והכניסה מן החניון. תצלום זה אינו מאפשר לבסס את טענת המפקח, שלפיה גרם הרכב להפרעה ממשית לתנועה. נותרו אפוא דבריו של המפקח בעדותו בלבד. לדברים אלה אתייחס בהמשך, ואולם כבר כעת יש להצביע על הקושי שבהצגתן של ראיות בדרך, שאינה מאפשרת ביסוס חיצוני לעדותו על-פה של מפקח, על אירוע מחודש מרס 2012, שאין כל ספק - והקריאה מהודעת-הקנס שהונחה בפניו אישרה זאת - כי המפקח אינו זוכר אותו לפרטיו בחלוף חודשים כה רבים. הנאשם העיד בדברים כנים, שאני מקבלם כמהימנים, כי תר אחר מקומות חניה מותרים בסביבת היעד, אלא שבאותו היום - צהרי יום השישי, העמוסים לעייפה בכלי רכב הפוקדים את המקום - לא נמצאו לו כאלה. כוונת הדברים היא הן למקומות מותרים בצמוד לאבני שפה והן לחניה בחניונים, שהנאשם הסביר כי טרח ונכנס אליהם, אך יצא כלעומת שבא בהיעדרו של מקום חניה פנוי. משמתקבלים דברים אלה, נותר עוד לשאול אם נגרמה הפרעה ממשית לתנועה, וזהו התנאי הרביעי, שבסעיף 2 לחוק חניה לנכים. אינני סבור כי הנאשם "נתפס" לתשובת מנהל אגף החניה לפנייתו המקדימה אל העירייה. הצדק עם הנאשם כי מה, שנרשם באותה תשובה, שונה באופן מהותי מן ההפרעה אשר לה טוענת המאשימה היום. במכתב התשובה (נ/1) נרשם "הרכב בחנייתו חסם שדה ראייה להולכי הרגל". היום נטען כי ההפרעה הייתה, כאמור, לשדה הראייה של כלֵי-רכב, המבקשים לצאת מן החניון הסמוך ולהשתלב בכביש לכיוון זה או לכיוון האחר. ההערות, שרשם המפקח בזמן אמת, אינן שופכות אור. שכן, נרשם בהן בפשטות "חסם שדה ראייה". גם קושי זה מכביד על עמדתה של המאשימה. אך חשוב מכול אלה: שאלה היא, אם אותה חניה גרמה להפרעה ממשית לתנועה או שלא. הפסיקה כבר קבעה כי הפרעה לתנועה לא נדרשת להיות דווקא הפרעה לתנועתם של כלי-רכב בכביש, אלא יכולה היא להיות גם הפרעה לתנועתם של הולכי רגל, למשל. את החסר שבראיות המאשימה השלים הנאשם בהציגו לא פחות משמונה תמונות, שאמנם אינן מזמן אמת אך אני מקבל את הטענה כי הן משקפות היטב את החניה, את מיקומה ואת השלכתה על סביבתה. עיון בתמונות אלו מגלה, ראש וראשונה, כי להולכי רגל לא נגרמה כל הפרעה שהיא. הנאשם לא חנה על מדרכה, אלא בסמוך לה. המדרכה הסמוכה נותרה פנויה לחלוטין למעבר של הולכי רגל. מעבר-חצייה אינו מצוי בצמוד למקום החניה, אלא הוא מרוחק ממנו במידה, שאותה חניה אינה מפריעה לחוצים. יתרה מזו, כפי שמוסיפים ורואים בתמונות שצילם הנאשם (בפרט בתמונות 5-7), לפניו של מעבר-החצייה חונים כלי רכב בסמיכות ניכרת מזו של הנאשם, במה שנראה כחניה מותרת. האם לתנועת כלי-הרכב נגרמה הפרעה ממשית? נקודת המוצא במתן מענה לשאלה זו היא, והדבר כבר הודגש בפסיקה לא אחת, כי אין ענינו של חוק חניה לנכים אלא במקומות, שבהם אסורה דרך כלל חניה. פירושם הפשוט של הדברים הוא כי ההקלה למי שנושא תג-נכה ממילא מתייחסת למקומות, שחניה בהם מפריעה דרך כלל לתנועה. שאם לא כן, מה מקום נמצא להגביל את החניה באלה? לפיכך, כבר ברור כי לא די בהפרעה לתנועה, אלא על הפרעה זו להיות "ממשית". עניין הממשות מושפע ממכלול הנסיבות. בין היתר, הוא כולל את מיקומה של החניה, את היחס בינה לבין מרכיבים אחרים שבדרך, את משך הזמן שנמשכה אותה חניה ומרכיבים נוספים כיוצא באלה. הנאשם הודה בכך, שהמקום המה אדם וכלי-רכב, שכן זהו אזור עמוס, בפרט בימי שישי בבוקר. מכאן שענין ההפרעה לתנועה מודגש בהשוואה למועד אחר - ביום או בשעה - שבו העומס פחוּת. עם זאת, החניה נמשכה לפרק זמן בן 10 דקות בלבד, וחשוב מכך - המקום שבו העמיד הנאשם את מכוניתו לא גרם הפרעה ממשית לתנועת כלי-הרכב בכביש. סעיף 3(1) לחוק חניה לנכים אוסר באופן מנדטורי חניה לכלי-רכב נושא תג-נכה בתוך צומת או בתחומו. מכאן אתה מבין כי אחד האיסורים מתייחס לחשש מפני הפרעה לשדה הראייה של כלִי-רכב, הנוסע בכביש אחד ומבקש לפנות אל הכביש המצטלב. לכאורה, כך בדיוק אירע במקרה דנן. המקום, שבו חנה הנאשם היה בדיוק בתווך שבין שתי הצטלבויות שכאלה: בין הכביש, המקביל לחניה, לבין כבישי הכניסה והיציאה מן החניון, המאונכים לו. אולם, המחוקק, בתקנות התעבורה, החריג באופן מפורש מצב דברים זה מגדרו של "צומת". בסעיף ההגדרות, הוא הסעיף הראשון לתקנות, נקבע כי "צומת אינו כולל... שטח המתהווה על ידי פגישה של כביש עם דרך גישה למגרש חניה, אלא אם סומן אחרת בתמרור". לאמור, הדין מתייחס אחרת להצטלבויות בכניסה וביציאה ממגרשי-חניה. זה אינו צומת, ומשטר החניה שמחיל עקב כך חוק חניה לנכים הוא שונה מזה החל באשר לצומת. עיינתי בתמונות, שהציג הנאשם. סבורני כי כל פנייה מכביש אחד אל הכביש המצטלב עמו מצריכה שדה ראייה. עם זאת, במקרה דנן החניה לא חסמה באופן מוחלט את שדה הראייה. אמת, נהג היוצא מן החניון נדרש אולי למאמץ ניכר מזה, שהיה נדרש לו אלמלא חנה הנאשם במקום. אולם, אינני סבור כי באיזון המתחייב בין זכותם היסודית של נכים לנגישות ולחופש תנועה לבין האינטרס הציבורי בשמירת הביטחון של משתמשים בדרך, מטה אותו מאמץ את הכף לחובת הנאשם. לכך יש להוסיף את העובדה, הברורה גם היא מן התמונות, כי יציאה מן החניון חייבה - שלא כמו בצומת - את הנהג היוצא לחצות מדרכה, שמיועדת למעברם של הולכי רגל. לאמור, ממילא לא הייתה היציאה קלה וחופשית, אלא הנהג היוצא נדרש לנקוט אמצעֵי זהירות שהם אמצעים משמעותיים יותר מאלה שנדרש להם נהג, הפונה בצומת. כפי שכבר הובן, אינני סבור כי ההפרעה לתנועה, על אף שהתקיימה, הייתה ממשית. לפיכך אני קובע כי עומדת לנאשם ההגנה שלפי חוק חניה לנכים. מכאן הזיכוי מן העבירה. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים. רכבמשפט תעבורהנכותקנסחניית נכים / תו נכהחניהדוח חניה